רנה נוויל

רנה נוויל
René Neuville
לידה	30 באוקטובר 1899; גיברלטר, הממלכה המאוחדת
פטירה	23 ביוני 1952 (בגיל 52); ירושלים
שם לידה	René Victor Neuville
מדינה	צרפת
מקום קבורה	כנסיית סנטה אנה, ירושלים
ידוע בשל	מחקריו בפרהיסטוריה
תפקיד	דיפלומט, הקונסול הכללי של צרפת בירושלים; (28 בפברואר 1946 עד 1 בינואר 1952)
פרסים והוקרה	פרס בורדין (1952); לגיון הכבוד ;

רְנֶה נֶוויל (René Victor Neuville; ‏30 באוקטובר 1899, גיברלטר – 23 ביוני 1952, ירושלים) היה דיפלומט צרפתי, שכיהן כקונסול צרפת בירושלים, ומחלוצי המחקר הפרהיסטורי בארץ ישראל.

קורות חייו

רְנֶה נֶוויל, שנולד בגיברלטר בעת שאביו שירת כקונסול צרפת במקום, הצטרף לשירות החוץ הצרפתי מיד בתום מלחמת העולם הראשונה. תחילה הוצב בטנג'יר ואחרי כן בוֶנטימיליה (צר') שבאיטליה, שם התמקד בלימודי אגיפטולוגיה.^[1] ב-1927 הוצב בירושלים כסגן הקונסול הצרפתי, ובמשך אחת-עשרה השנים הבאות התמסר לחקר הפרהיסטוריה של ארץ ישראל. רנה נוויל היה פעיל בחברה המזרחנית הארץ-ישראלית וחבר הנהלתה, ובשנת 1931 אף כיהן כנשיא החברה. כמו כן היה חבר במועצה הארכאולוגית המייעצת של מחלקת העתיקות המנדטורית. ב-1937 הוצב מטעם משרד החוץ של צרפת בארצות צפון אפריקה, ובשהותו במרוקו המשיך במחקריו באתרים פרהיסטוריים. אחרי מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה הצטרף לכוחות צרפת החופשית, מונה לקונסול הכללי של צרפת בארץ ישראל ובעבר הירדן ושימש בתפקיד זה עד למותו.

חלקו במחקר הפרהיסטורי

במרוצת השנים שבהן שהה בארץ (1928–1937, 1946–1949) ניהל רנה נוויל חפירות באתרים פרהיסטוריים במדבר יהודה מטעם המכון לפלאונטולוגיה של האדם (צר') בפריז: במערות אֻם קַטַפָה, אבו זיף, צַחבָּה, א-טַבַּן, אֻם נְקוּס, עֵין סַח'רי, אֻם א-זֻויתינה ואֻם קַלעָה, במחסי-הסלע עִרק אל-אחמר^[2] ואל-קֻצַיר, וכן בטרסות אל-חִ'יאם ואבו זיף. בשנים 1929–1934 השתתף בחפירותיו של אלכסיס מאלון בתלוליות ע'סול מטעם המכון האפיפיורי למקרא, ובשנים 1934–1935 חפר לצד משה שטקליס במערת קפזה (קדומים) שלמרגלות הר הקפיצה. לפני פטירתו ב-1952 הספיק לחפור שנית באום קטפה ולקבל לידיו שני אוספים מן החפירות שערכו עוזריו הבדואים באתרים נוספים, ואלה פורסמו על ידי ז'אן פרו.

כבר ב-1934 סיכם נוויל, לראשונה, את הסכימה של שלבי התקופה הפלאוליתית העליונה בארץ ישראל.^[3] נוויל, לצד דורותי גארוד ואלפרד רוּסט (אנ'), שחפר בסוריה, התווה את המסגרת הכרונו-תרבותית של הפרהיסטוריה באזורנו המשמשת בעיקרה עד היום. לפני פטירתו הספיק נוויל להפיק את חיבורו המקיף על התקופות הפלאוליתית והמזוליתית במדבר יהודה,^[4] שבו הציג את תוצאות מחקריו ועליו זכה בפרס בּוֹרדין (Prix Bordin) מטעם האקדמיה לכתובים ולספרות (צר') המסונפת למכון של צרפת. החיבור כלל גם את מחקריהם של עמיתיו, הגאולוג יעקב בן-תור והזואולוג גאורג האז מהאוניברסיטה העברית^[5] ושל הארכאולוג ז'אן פרו והפלאונטולוג ריימונד וופרי (Vaufrey) מהמרכז הלאומי למחקר מדעי בצרפת (CNRS).

נציג צרפת בארץ ישראל

נוויל נמנה עם שורת דיפלומטים-ארכאולוגים ששרתו בקונסוליה הצרפתית בירושלים, דוגמת פול-אמיל בוטה,^[6] שכיהן כקונסול הכללי של צרפת בירושלים, ושארל קלרמון-גנו, ששימש בה כמתורגמן. נוויל הקדיש חיבור מיוחד לתולדות נציגי צרפת בירושלים מאז המאה ה-17.^[7]

כנציג צרפת בארץ ישראל ובעבר הירדן פעל נוויל בהתאם לעמדת ממשלתו למען בינאום ירושלים (לפי תוכנית החלוקה מ-1947) מתוך ההכרה שרק במסגרת זו יובטחו המקומות הקדושים לנוצרים ונחלותיה ההיסטוריות של צרפת בירושלים ובסביבתה.^[8] נוויל היה חבר בוועדה הקונסולרית שמינתה מועצת הביטחון של האו"ם ב-1948 להפסקת האש בירושלים ובחלק מתקופת פעולתה עמד בראשה. על אף ההפגזות שניתכו על ירושלים במלחמת העצמאות לא עזב נוויל את מגוריו בקונסוליה ואף הקפיד על הנפת דגל צרפת מדי יום ביומו.^[9] בשנים סוערות אלה לא היה בכוחו להתמקד בפעולה מדעית כאוות נפשו, אף שלא הרפה ממנה.

רנה נוויל היה מעוטר לגיון הכבוד הצרפתי (ב-1936 התכבד בדרגת אביר וב-1948 הועלה לדרגת קצין) ובעל דרגת מפקד במסדר אבירי הקבר הקדוש (צר').

נוויל נפטר ב-1952 בירושלים אחרי מחלה קשה. מסע ההלוויה יצא מבניין הקונסוליה הצרפתית, עבר בשער מנדלבאום והסתיים בכנסיית סנטה אנה שבעיר העתיקה, שם נקבר.^[10]

א"ל סוקניק, ראש המחלקה לארכאולוגיה^[11] באוניברסיטה העברית, הדגיש בהספדו^[12] את הלהט שאִפיין את נוויל הן במילוי תפקידו כנציג ממשלת צרפת והן בעבודת המחקר המדעי.

ראו גם

הנאהבים מעין סח'רי

לקריאה נוספת

דברים לזכרו בכתב העת של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה:
Israel Exploration Journal ,Vol. 2, No. 4 (1952), p. 255
עופר בר-יוסף ויוסף גרפינקל, הפרהיסטוריה של ארץ ישראל: תרבות האדם לפני המצאת הכתב, הוצאת אריאל (ירושלים) ומוזיאון התרבות הירמוכית (קיבוץ שער הגולן), 2008, עמ' 325–326
ד' גלעד, פרק 'האתרים הפרהיסטוריים' בתוך הערך "מדבר יהודה, מערות", האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, 1992, כרך 3, עמ' 893–896
צילה הרשקו, בין פאריס לירושלים – צרפת, הציונות והקמת מדינת ישראל 1945–1949, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000

קישורים חיצוניים

משה שטקליס, "שלושים שנות מחקר הפריהיסטוריה של ארץ-ישראל ושכנותיה", ארץ ישראל – מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך ד', ירושלים, תשט"ז, עמ' 24–33 (טבלת אתרים וחוקריהם בעמ' 31)
עופר בר-יוסף, "חמישים שנות מחקר פריהיסטורי בארץ-ישראל", ארץ ישראל – מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך י"ג (ספר משה שטקליס), ירושלים, תשל"ז, עמ' 1–17
לוטן אדלטין, עפר מרדר ויצחק גלעד, "אחרי שבעים שנה: מחקרי רנה נוויל והפרהיסטוריה של מדבר יהודה", מחקרי ארץ יהודה, קובץ ד', 2021, עמ' 11–46

Jean Perrot, "René Neuville (1899-1952)", Bulletin de la Société préhistorique de France, 1952 (49) 11, pp. 626-628 (בצרפתית) ^[13]
"René Neuville (1899-1952)", Syria 1952 (29) 3, pp. 409-411 (בצרפתית)

הערות שוליים

^ ב-1927 ראה אור תרגום פרי עטו למהדורה המעודכנת של "דקדוק שפת מצרים הקדומה" שחיבר האגיפטולוג ג'וליו פֿארינה (Farina)
^ אין מדובר באתר גשר הפרהיסטורי שבעמק הירדן
^ במאמר שראה אור בכתב-העת של בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה בירושלים – "La préhistorique de Palestine", Revue Biblique XLIII (1934), pp.237-259
^ La Paléolitique et le Mésolitique du désert de Judée. Archives de l'Institut de Paléontologie Humaine. Memoire 24, Paris 1951
^ נוויל היה פלאונטולוג חובב, ואת אוסף הקונכיות שלו הותיר ברשות עמיתו גאורג האז, והן כלולות באוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ידיעון HAASIANA מס' 6 (אפריל 2012, עמ' 37–39) ייחד לו מקום
^ ביוזמת רנה נוויל, במלאת מאה שנים להצבתו של פול-אמיל בוטה בקונסוליה הצרפתית בירושלים, נקראה באוקטובר 1948 על שמו של בוטה הדרך היוצאת מרחוב המלך דוד שבה שכנה הקונסוליה הצרפתית
^ פורסם בהמשכים ב-1947 וב-1948; Heurs et malheurs des consuls de France à Jérusalem: aux XVIIe, XVIIIe et XIXe siècles
^ על עמדותיו ועל התנהלותו של נוויל בהקשר לתוכנית החלוקה מ-1947 ולקביעת ירושלים כ"אזור נפרד" ואחרי כן בהקשר להכרת צרפת בישראל ובשאלת המוסדות הצרפתים בישראל, ראה: צילה הרשקו, בין פאריס לירושלים – צרפת, הציונות והקמת מדינת ישראל 1945–1949, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000
^ בעת פיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946 שהה נוויל בבית הקונסוליה הצרפתית הסמוך למלון; נזקי ההדף היו מועטים הודות להתרעה המוקדמת
^ "מותו של קונסול וחוקר: ר. נוויל", מעריב, 25 ביוני 1952
^ הפכה למכון לארכאולוגיה רק בשנת 1967
^ ג'רוזלם פוסט, 24 ביוני 1952, עמוד ראשון
^ בסיום ההספד של ז'אן פרו, בעמודים 627–628, מובאת רשימה ממבחר כתביו של נוויל

[1] ב-1927 ראה אור תרגום פרי עטו למהדורה המעודכנת של "דקדוק שפת מצרים הקדומה" שחיבר האגיפטולוג ג'וליו פֿארינה (Farina)

[2] אין מדובר באתר גשר הפרהיסטורי שבעמק הירדן

[3] במאמר שראה אור בכתב-העת של בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה בירושלים – "La préhistorique de Palestine", Revue Biblique XLIII (1934), pp.237-259

[4] La Paléolitique et le Mésolitique du désert de Judée. Archives de l'Institut de Paléontologie Humaine. Memoire 24, Paris 1951

[5] נוויל היה פלאונטולוג חובב, ואת אוסף הקונכיות שלו הותיר ברשות עמיתו גאורג האז, והן כלולות באוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ידיעון HAASIANA מס' 6 (אפריל 2012, עמ' 37–39) ייחד לו מקום

[6] ביוזמת רנה נוויל, במלאת מאה שנים להצבתו של פול-אמיל בוטה בקונסוליה הצרפתית בירושלים, נקראה באוקטובר 1948 על שמו של בוטה הדרך היוצאת מרחוב המלך דוד שבה שכנה הקונסוליה הצרפתית

[7] פורסם בהמשכים ב-1947 וב-1948; Heurs et malheurs des consuls de France à Jérusalem: aux XVIIe, XVIIIe et XIXe siècles

[8] על עמדותיו ועל התנהלותו של נוויל בהקשר לתוכנית החלוקה מ-1947 ולקביעת ירושלים כ"אזור נפרד" ואחרי כן בהקשר להכרת צרפת בישראל ובשאלת המוסדות הצרפתים בישראל, ראה: צילה הרשקו, בין פאריס לירושלים – צרפת, הציונות והקמת מדינת ישראל 1945–1949, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000

[9] בעת פיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946 שהה נוויל בבית הקונסוליה הצרפתית הסמוך למלון; נזקי ההדף היו מועטים הודות להתרעה המוקדמת

[10] "מותו של קונסול וחוקר: ר. נוויל", מעריב, 25 ביוני 1952

[11] הפכה למכון לארכאולוגיה רק בשנת 1967

[12] ג'רוזלם פוסט, 24 ביוני 1952, עמוד ראשון

[13] בסיום ההספד של ז'אן פרו, בעמודים 627–628, מובאת רשימה ממבחר כתביו של נוויל

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]