ריכרד וגנר

ריכרד וגנר
Richard Wagner

וגנר במינכן, 1871
וגנר במינכן, 1871
לידה	22 במאי 1813 לייפציג, סקסוניה
פטירה	13 בפברואר 1883 (בגיל 69) ונציה, איטליה
שם לידה	Wilhelm Richard Wagner
שם במה	K. Freigedank
מקום קבורה	Wahnfried
מוקד פעילות	ממלכת סקסוניה
תקופת הפעילות	1831–1883 (כ־52 שנים)
מקום לימודים	אוניברסיטת לייפציג, קרויצשולה, בית הספר ע"ש תומאס בלייפציג
סוגה	אופרה, choral symphony, מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	גרמנית
כלי נגינה	פסנתר
בן או בת זוג	קוזימה וגנר מינה פלאנר
צאצאים	זיגפריד וגנר, איזולדה וגנר
פרסים והוקרה	אות המסדר מקסימיליאן של בוואריה למדעים ואמנויות (1873)
פרופיל ב-IMDb
חתימה

וילהלם ריכרד וגנר (בגרמנית: Wilhelm Richard Wagner;‏ 22 במאי 1813 – 13 בפברואר 1883) היה מלחין, תאורטיקן מוזיקה ומסאי גרמני, שעיקר תרומתו בתחום האופרה. יצירתו, בעיקר המאוחרת יותר, בולטת במרקם מורכב ובסגנון מוזיקלי שנחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי. רבות מהאופרות שלו נחשבות ליצירות מופת, לדוגמה: מחזור האופרות "טבעת הניבלונג" והאופרה "אמני השירה מנירנברג". וגנר כתב הן את הלברית והן את המוזיקה לכל אחת מהאופרות שלו.

לווגנר הייתה השפעה גדולה על התרבות העולמית, בעיקר בזכות 13 האופרות שכתב. יצירותיו השפיעו גם על גדולי הסופרים, ההוגים והמשוררים, בהם תומאס מאן, שארל בודלר ופרידריך ניטשה. גם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ציין במכתביו את התרשמותו העמוקה מהאופרה "טנהויזר".

ביצירותיו, במיוחד אלה של תקופתו המאוחרת, בולטים ההרמוניה, התזמור ושימוש בלייטמוטיבים באופרות. הלחנתו השפיעה על מלחינים ומוזיקאים רבים ובכלל על התפתחות המוזיקה הקלאסית. לעתים מתוארת האופרה שלו טריסטן ואיזולדה כנקודת מפנה מהרומנטיקה המאוחרת אל תחילת המוזיקה המודרנית.

וגנר נודע באנטישמיות החריפה שלו, ובקשר של המוזיקה שלו ושל משפחתו אל הנאצים לאחר מותו. מסיבות אלה מוחרמות יצירותיו על ידי התזמורות הגדולות בישראל, ועל ידי תאגיד השידור הישראלי.

ביוגרפיה

נעוריו

וגנר בצעירותו

ריכרד וגנר נולד בלייפציג שבממלכת סקסוניה (כיום גרמניה) ב-22 במאי 1813. אביו, פרידריך וגנר, שהיה רשם משטרתי, נפטר שישה חודשים לאחר לידתו. באוגוסט 1814 נישאה אמו לשחקן לודוויג גאייר, שאותו הכירה עוד בתקופה שבה שכר חדר בבית המשפחה בהיותו סטודנט. גאייר מת כשווגנר היה בן שש, ואמו של וגנר גידלה אותו לבדה. בבגרותו סבר וגנר שגאייר היה אביו, וכך אף כתב במכתב לאחותו.

וגנר הצעיר שאף להיות מחזאי, והתעניינותו במוזיקה תחילתה בכוונתו להעשיר את הדרמות שתכנן לכתוב ולביים. ריכרד נמשך לדרמה ולמוזיקה אמנותית, ורכש הכשרה מוזיקלית בלהקת תומאס-קאנטוריי. ב-1831 החל בלימודי הלחנה באוניברסיטת לייפציג. בתקופה זו הושפע מיצירותיו של בטהובן ומן האופרה "הקלע החופשי" של ובר.

בשנת 1832, כשהוא בן 19 בלבד, השלים את הליברית לאופרה הראשונה שלו, "החתונה". הוא נטש את העבודה על האופרה והשמיד את הליברית לאחר שאחותו הביעה בפניו את שאט נפשה מסיפור העלילה. רק שלושה קטעים שרדו מן העבודה המקורית. כשהוא בן עשרים, ב-1833, סיים את כתיבת האופרה השנייה שלו, "הפיות". האופרה, המחקה את סגנונו של ובר, הוצגה רק כ-50 שנה מאוחר יותר. וגנר עסק בינתיים במשרות קצרות כמנהל מוזיקלי בבתי האופרהשל מגדבורג וקניגסברג, ובזמן זה כתב את "איסור האהבה" (Das Liebesverbot), המבוסס על "מידה כנגד מידה" מאת ויליאם שייקספיר. אופרה זו הועלתה על במה במגדבורג ב-1836, אך לא זכתה להצלחה.

בשנת 1836 נישא וגנר לשחקנית מינה פלאנר, והם עברו לריגה (אז בשטחה של האימפריה הרוסית), שם קיבל וגנר את משרת המנהל המוזיקלי של בית האופרה המקומי (לימים האופרה הלאומית של לטביה). המעבר לריגה היה גם בשל תנאי העבודה והשכר הגרועים בקניגסברג ובמגדבורג. אולם חצי שנה לאחר הנישואים, נמלטה פלאנר מווגנר אל בית הוריה בדרזדן, בשל התנהגותו העריצה והשתלטנית. לאחר קיץ שלם של שידולים והבטחות, הצליח וגנר להשיבה אליו. אך היה זה אות מבשר רעות לנישואים כושלים, שהסתיימו במפח נפש שלושים שנה מאוחר יותר.

וגנר, שקץ בתיאטראות פרובינציאליים והושפע מן הגראנד אופרה הצרפתית כפי שהתגלמה ב"רוברט השד" ו"ההוגנוטים" של ג'אקומו מאיירבר, החל לחבר בחורף השני שלו בריגה את "ריאנצי". הוא פנה במכתב אל הלבריתן הצרפתי אז'ן סקריב, אך זה לא השיב לו. אז פנה בבקשת המלצה וחסות אל ג'אקומו מאיירבר. גם למכתב זה לא הגיעה תשובה, אך וגנר לא נכנע. די היה לו, שיצר קשר עם פריז, ובשעה שתכנן את מנוסתו מנושיו בריגה, האמין כי לקשר זה יש בסיס של ממש. בעזרת ידיד, ולאחר מכירת כל חפציהם, הצליחו בני הזוג לגייס די כסף למסע המילוט מריגה בשנת 1839. כיוון שדרכוניהם הוחרמו, הם התגנבו בסירה קטנה לאונייה בחשכת הלילה, ואחרי שהצליחו במאמצים רבים להעלות אל הסיפון גם את כלבם הניופאונדלנדי הענק, שווגנר סירב להיפרד ממנו, הסתתרו עד שהאונייה התרחקה מן החוף. במהלך מנוסתם נקלעו לסערה בים בדרכם ללונדון, ומהפלגה זו שאב וגנר את השראתו לאופרה "ההולנדי המעופף". ההסתבכות בחובות ליוותה את וגנר כל שארית חייו. בני הזוג התגוררו מספר שנים בפריז, שם התפרנס וגנר מכתיבת מאמרים ומעיבוד אופרות של מלחינים אחרים.

תקופת דרזדן

ב-1840 סיים וגנר את כתיבת האופרה השלישית שלו, "ריאנצי". התיאטרון המלכותי של דרזדן בממלכת סקסוניה, בתמיכתו של ג'אקומו מאיירבר הסכים להציג את האופרה. ב-1842 עברו וגנר ואשתו לעיר, "ריאנצי" הוצגה שם וזכתה להצלחה רבה. בשש השנים שלאחר מכן התגורר וגנר בדרזדן, וב-1843 התמנה למנצח הרשמי של בית המלוכה של סקסוניה ולמשרת ההופקאפלמייסטר בדרזדן. בתקופה זו כתב והציג את "ההולנדי המעופף" ואת "טנהויזר".

שהותם של בני הזוג בדרזדן הגיעה לסיומה בשל מעורבותו הפוליטית (הסוציאליסטית) של וגנר. במדינות הגרמניות השונות הלכה והתעצמה תנועה לאומית שדרשה חירויות רבות יותר ואת איחודן הפוליטי של מדינות הקונפדרציה הגרמנית. וגנר היה שותף פעיל בתנועה זו, ואירח בביתו פעילים חשובים בה, כדוגמת האנרכו-קומוניסט הרוסי מיכאיל בקונין.

באפריל 1849, במהלך מרידות אביב העמים, הגיעה המחאה נגד ממשלת סקסוניה לשיא, והמלך פרידריך אוגוסט השני פיזר את הפרלמנט. במאי פרץ מרד של ממש, ווגנר השתתף בו באופן שולי. המרד דוכא בידי כוח משולב של כוחות סקסוניים ופרוסיים, והוצאו צווי מעצר נגד פעילים מהפכנים. וגנר הצליח לברוח, תחילה לפריז שם מצא קורת גג ופרנסה (העתקת פרטיטורות לאופרות) בעזרת ג'אקומו מאיירבר, ואחר-כך המשיך לציריך. חבריו למרד, שלא הצליחו להימלט, נאסרו למשך שנים ארוכות.

גלות, שופנהאואר ומתילדה וזנדונק

את שתים עשרה השנים הבאות עשה וגנר בגלות. לפני פרוץ המרי בדרזדן השלים את האופרה "לוהנגרין", ועתה הפציר בחברו פרנץ ליסט שיביא להצגתה בהיעדרו. ליסט נענה לבקשה וניצח על הבכורה בוויימאר באוגוסט 1850.

וגנר היה בתקופה זו במצב אישי קשה, מבודד מהעולם המוזיקלי הגרמני וללא הכנסה קבועה. לטיוטות שהלחין אז – מהן צמח לבסוף מחזור האופרות "טבעת הניבלונג" – לא היה סיכוי להיות מושמעות. אשתו, שלא הייתה מרוצה מהאופרות שחיבר אחרי "ריאנצי", שקעה בדיכאון עמוק. מחלת עור שפקדה אותו הקשתה עליו את הכתיבה.

התפוקה העיקרית של וגנר בשנותיו בציריך הייתה מאמרים שכתב. במאמר מ-1849 תיאר את מושג הגזאמטקונסטוורק, יצירת האמנות הכוללת, בה משתלבים סוגי אמנות שונים כגון מוזיקה, שירה, מחול, ציור ואמנויות הבמה. שנה אחר כך כתב את המאמר "היהודים במוזיקה", שבו השתלח באנטישמיות נטולת רסן במלחינים היהודיים, ובמאמר "אופרה ודרמה", שנכתב שנה מאוחר יותר, תיאר את העקרונות האסתטיים שהנחו אותו בכתיבת "טבעת הניבלונג".

בשנים הבאות נתקל וגנר בשני מקורות השראה שהביאוהו לכתיבת האופרה הנודעת "טריסטן ואיזולדה". מקור ההשראה הראשון היו כתביו של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שאליהם חשף אותו חברו המשורר גאורג הרווג. נסיבות חייו קירבו אותו אל הפסימיות של שופנהאואר כלפי הקיום האנושי. וגנר דבק בשופנהאואר גם כששפר עליו גורלו. אחד מרעיונותיו של שופנהאואר היה שלמוזיקה מעמד בכורה בין כל סוגי האמנות, כיוון שהיא היחידה שאינה קשורה בעולם החומרי. וגנר אימץ דעה זו, אף שעמדה בסתירה לאחד מטיעוניו שלו, במאמר "אופרה ודרמה", כי על המוזיקה באופרה לשרת את העלילה הדרמטית. חוקרי וגנר ראו בשופנהאואר את מי שהניע את וגנר לתת למוזיקה תפקיד חשוב יותר באופרות המאוחרות יותר שלו. תורתו של שופנהאואר חדרה גם אל הליבריות שכתב וגנר מכאן ואילך.

מקור ההשראה השני של וגנר היה המשוררת והסופרת מתילדה וזנדונק. וגנר פגש אותה ואת בעלה אוטו בציריך בשנת 1852. אוטו, מעריץ נלהב של וגנר, העמיד לרשותו בית באחוזתו. וגנר התאהב במתילדה והיא השיבה לו אהבה, אך לא רצתה לסכן את נישואיה וסיפרה לבעלה על קשריה עם וגנר. בעקבות הרומן עם מתילדה, זנח וגנר את העבודה על "טבעת הניבלונג" (אותה המשיך רק תריסר שנים מאוחר יותר), והחל בכתיבת האופרה טריסטן ואיזולדה, המבוססת על סיפור אהבה ארתוריאני בין האביר טריסטן והגבירה (הנשואה) איזולדה.

ב-1858 מערכת היחסים המורכבת בין וגנר למתילדה קרסה, כאשר אשתו של וגנר מינה גילתה מכתב שלו למתילדה. התפתח ריב, ובעקבותיו עזב וגנר את ציריך בגפו ועבר לוונציה. כך הסתיימה גלות של 9 שנים בציריך. בשנה שלאחר מכן שב לפריז לפקח על העלאת גרסה חדשה של "טנהויזר", שנכשלה כישלון חרוץ. כל ההופעות בוטלו ווגנר עזב בחופזה את העיר.

ב-1861 הוסר החרם הפוליטי מעל וגנר וימי גלותו הגיעו לקיצם. הוא התיישב בפרוסיה והחל בכתיבת "אמני השירה מנירנברג" (Die Meistersinger von Nürnberg). באופן מפתיע, הייתה זו יצירתו השמחה והאופטימית ביותר. ב-1862 נפרד וגנר סופית ממינה, אף שהמשיך לתמוך בה כספית עד מותה ב-1866.

עד שנת 1864 וגנר חי לסירוגין בוונציה, בלוצרן, בבריסל, בפריז ובווינה.

וגנר במינכן, 1864

בן טיפוחיו של לודוויג השני

גורלו של וגנר השתפר ב-1864, כאשר עלה לודוויג השני בן ה-18 לכס ממלכת בוואריה. המלך הצעיר, חובב מושבע של האופרות של וגנר עוד מילדותו, הביא את המלחין למינכן, בירת בוואריה, הסדיר את חובותיו הגדולים וקידם את העלאת האופרה החדשה שלו. לאחר קשיים גדולים שהתגלו בחזרות, הועלתה הבכורה של "טריסטן ואיזולדה" בתיאטרון המלכותי של מינכן ב-10 ביוני 1865, וזכתה להצלחה גדולה.

בינתיים הסתבך וגנר ברומן נוסף, הפעם עם קוזימה פון בילו (Cosima von Bülow), אשתו של המנצח הנס פון בילו, אחד ממעריציו הגדולים ביותר של וגנר ומי שניצח על הבכורה של "טריסטן ואיזולדה". קוזימה הייתה בתו מחוץ לנישואים של פרנץ ליסט, וצעירה מווגנר ב-24 שנים. באפריל 1865 נולדה לקוזימה ולווגנר בת מחוץ לנישואים, שנקראה איזולדה. הרומן הלא סודי ביניהם גרם לשערורייה במינכן, וחינו של וגנר סר בעיני בכירים בחצר, שחששו מהשפעתו המזיקה על המלך. בדצמבר 1865 נאלץ לודוויג להרחיק את וגנר ממינכן. לודוויג, שהיה ידוע באישיותו התמהונית, שקל לוותר על כס מלכותו ולהצטרף לווגנר הנערץ עליו בגלות, אך וגנר הניאו מכך.

לודוויג שיכן את וגנר בווילה על גדות אגם לוצרן, שם הושלמה האופרה "המייסטרזינגר מנירנברג", שהועלתה לראשונה במינכן ביוני 1868. באוקטובר התגרשה קוזימה מבעלה, וב-25 באוגוסט 1870 נישאה לווגנר. בדצמבר אותה שנה הלחין וגנר את "אידיליית זיגפריד" לכבוד יום הולדתה של קוזימה. נישואיהם נמשכו עד מותו של וגנר. נוסף לבתם איזולדה, נולדו להם בת, אווה, ובן, זיגפריד (על שם גיבור מיתולוגי, מגיבורי ה"ניבלונגים").

בווילה על גדות האגם פגש וגנר ב-1869 לראשונה את הפילוסוף פרידריך ניטשה, שהיה במהרה לחברו הטוב. לרעיונותיו של וגנר הייתה השפעה ברורה על ניטשה, שהיה צעיר ממנו ב-31 שנים. ספרו הראשון של ניטשה, "הולדת הטרגדיה", הוקדש לווגנר. חברותם עלתה לבסוף על שרטון, כאשר ניטשה הלך והתפכח מהיבטים שונים במחשבתו של וגנר, כגון המיליטריזם והאנטישמיות. בכתביו "פרשת וגנר" (1888) ו"ניטשה נגד וגנר" (1888) הציג ניטשה את וגנר כדקדנטי ומושחת, והתנער מהערצתו המוקדמת למלחין.

ביירוית

בית האופרה של וגנר "פסטשפילהאוס" בביירוית (1900), התיאטרון שבו נערכות ההופעות במסגרת פסטיבל ביירוית

בחיק משפחתו החדשה יכול היה וגנר להפנות את מרצו להשלמת מחזור האופרות "טבעת הניבלונג". וגנר רצה שהמחזור השלם יוצג בבית אופרה חדש, שיתוכנן במיוחד למטרה זו.

ב-1871 בחר בעיר הקטנה ביירוית לשכן בה את בית האופרה החדש. בני הזוג עברו לשם בשנה שלאחר מכן, ואז הונחה אבן הפינה למבנה. כדי לגייס כספים לבנייה, הוקמו במספר ערים "חברות וגנר", והוא עצמו החל במסע גיוס כספים ברחבי גרמניה. אולם גיוס הכספים הושלם רק הודות למענק גדול של המלך לודוויג בשנת 1874.

בית האופרה נחנך באוגוסט 1876 בהצגת הבכורה של מחזור "טבעת הניבלונג", בנוכחות אנשי שם רבים: הקיסר וילהלם השני, פדרו השני, קיסר ברזיל, לודוויג השני פטרונו של וגנר (שהשתתף בחשאי), בני אצולה רבים, וכן מלחינים בולטים דוגמת אנטון ברוקנר, אדוארד גריג, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ופרנץ ליסט.

מבחינה אמנותית הייתה הבכורה הצלחה מסחררת, אך מהבחינה הכספית הייתה כישלון חרוץ. וגנר ויתר על תוכניתו לערוך פסטיבל דומה בשנה שלאחר מכן, ונסע ללונדון לגייס כספים לכיסוי הגירעון. למרות קשיים אלה בתחילת הדרך, ממשיך בית האופרה של ביירוית לארח את פסטיבל ביירוית מאז ועד היום.

השנים האחרונות

ב-1877 החל וגנר בעבודה על האופרה (האחרונה שלו) "פרסיפל". הלחנתה ארכה ארבע שנים, שבמהלכן פרסם שורת מאמרים ריאקציוניים על אודות דת ואמנות, שהלכו והקצינו.

העבודה על "פרסיפל" הושלמה בינואר 1882, ולכבודה נערך בביירוית פסטיבל. לאחר סדרה של התקפי דלקת גרון הופיע וגנר לפסטיבל כשהוא חולה מאוד. במהלך ההצגה השש עשרה והאחרונה של "פרסיפל" ב-29 באוגוסט, נכנס בחשאי לתא התזמורת במהלך המערכה השלישית, נטל את שרביט הניצוח מהמנצח הרמן לוי, וניצח על סוף היצירה.

לאחר הפסטיבל עברה המשפחה למשך החורף לוונציה, והתגוררה בארמון קא' ונדראמין קאלרגי על גדת התעלה הגדולה שבעיר. ב-13 בפברואר 1883 מת וגנר מהתקף לב. גופתו הושבה לביירוית והוא נקבר בגן אחוזתו בעיר, הקרויה Wahnfried ("חופש מאשליות").

יצירתו

האופרות

קפלר - שיטת וגנר מוצגת לראווה

מורשתו האמנותית העיקרית של וגנר היא האופרות שכתב. את אלו ניתן לחלק באופן גס לשלושה חלקים:

• האופרות המוקדמות הן "הפיות", "איסור האהבה" ו"ריאנצי", ואלו כמעט ואינן מבוצעות בימינו.
• האופרות מתקופת הביניים נחשבות לטובות בהרבה, ועמן נמנות "ההולנדי המעופף", "טנהויזר" ו"לוהנגרין".
• האופרות מהתקופה הבוגרת של וגנר: הראשונה בהן נחשבת "טריסטן ואיזולדה", שיש הרואים בה את פסגת יצירתו. היצירה שלאחריה היא "אמני השירה מנירנברג" (Die Meistersinger von Nürnberg), הקומדיה היחידה שכתב מלבד "איסור האהבה", ואחת האופרות הארוכות ביותר שעדיין זוכות לביצוע. אחריה בא המחזור "טבעת הניבלונג", שהוא מחזור של ארבע אופרות, המתבססות על המיתולוגיה הנורדית. הצגת "מחזור הטבעת" בשלמותו אורכת כ-15 שעות, והוא כונה יצירת האמנות השאפתנית ביותר שנוצרה אי פעם. האופרות הכלולות בו הן "זהב הריין" (Das Rheingold), "הוולקירה" (Die Walküre), "זיגפריד" (Siegfrid) ו"דמדומי האלים" (Götterdämmerung). האופרה האחרונה של וגנר, "פרסיפל", היא יצירה מהורהרת המבוססת על האגדה הנוצרית של הגביע הקדוש.

באמצעות האופרות שהלחין ומאמריו התאורטיים נודעה לווגנר השפעה בולטת במדיום האופראי. הוא צידד בצורה חדשה של אופרה שאותה כינה "דרמת מוזיקה", בה משתלבים יחדיו כל האלמנטים המוזיקליים והדרמטיים. כדי להגשים תוכנית זו העניק וגנר לתזמורת תפקיד דרמטי שאינו נופל מזה של הזמרים. כוח ההבעה של התזמורת מועצם באמצעות שימוש בלייטמוטיבים, קטעים מוזיקליים המייצגים דמות מסוימת או אלמנט בעלילה, ואשר שזירתם יחד והתפתחותם המורכבת מאירים את התקדמות העלילה.

בניגוד למלחיני אופרה אחרים, אשר הותירו לרוב את מלאכת כתיבת הליברית לאחרים, כתב וגנר את הליברית בעצמו. העלילות אצלו מבוססות לרוב על מיתוסים ואגדות אירופאיים.

הסגנון המוזיקלי של וגנר נחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי, בשל העיסוק חסר התקדים ברגש ובהבעתו. הוא החדיר רעיונות חדשים בתחום ההרמוניה והמבנה, ובכללם כרומטיות קיצונית. ב"טריסטן ואיזולדה" בחן את גבולות מערכת הסולמות המוזיקליים הרגילה, וסלל בכך את הדרך לאטונליות של המוזיקה במאה ה-20. היסטוריונים אחדים של המוזיקה רואים ב"טריסטן ואיזולדה" את תחילת המוזיקה הקלאסית המודרנית.

יצירתו הלא-אופראית

וגנר כמעט שלא כתב מוזיקה לא-אופראית. בין יצירותיו הלא-אופראיות נמנות סימפוניה אחת מגיל 19, פתיחות אחדות, מחזור השירים "שירי וזנדונק", כוראל, חמישיית קלרינט, ויצירות לפסנתר. מבין אלו, היצירה המבוצעת יותר מאחרות היא "אידיליית זיגפריד", יצירה קאמרית שכתב ליום הולדתה של אשתו השנייה, קוזימה. האידיליה שואבת כמה מוטיבים ממחזור הניבלונגים.

לאחר שכתב את "פרסיפל", תכנן וגנר ככל הנראה להקדיש את מרצו להלחנת סימפוניות. אולם עד יום מותו לא הותיר אחריו יצירה משמעותית בתחום זה.

הפתיחות וקטעי התזמורת מהאופרות הבוגרות של וגנר מנוגנות מדי פעם כקטעים אינסטרומנטליים. וגנר עיבד אותם למטרה זו, כך שלא יסתיימו באופן פתאומי.

קטע "מקהלת הכלה" מתוך האופרה "לוהנגרין" מוכר ביותר ומנוגן לעיתים תכופות בחתונות, בעיקר בארצות הברית, שבה הוא מושר למלים "Here comes the bride / all dressed in white".

יצירות אחרות

וגנר היה כותב פורה ביותר, והותיר אחריו מאות ספרים, שירים ומאמרים, וכן התכתבות ענפה. כתביו מקיפים מגוון רחב של נושאים, בהם פוליטיקה, פילוסופיה וניתוחים מעמיקים (ואף סותרים) של האופרות שלו. כתבים בולטים הם "אופרה ודרמה" (1851), מאמר תאורטי על האופרה, "היהדות במוזיקה" 1850, כתב האשמה אנטישמי חריף נגד מלחינים יהודים, הטוען כי היהודים כעם, בשל היותם בגלות, הם תלושים ולכן אינם מסוגלים ליצירה אותנטית. כן פרסם אוטוביוגרפיה, "חיי" (1880).

וגנר אחראי לכמה חידושים שפותחו בבית האופרה של ביירוית, שנבנה במיוחד להעלאת האופרות שלו. בהם החשכת האודיטוריום במהלך המופע, והסתרת התזמורת ב"בור", הרחק מעיני הקהל. בביירוית מתקיים פסטיבל ריכרד וגנר השנתי, המושך אליו חובבי אופרה רבים מדי קיץ.

וגנר גם המציא את הטובה הווגנריאנית הנקראת על שמו, ששימשה לראשונה בטבעת הניבלונג.

הרצל ווגנר

חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, כתב ב"אוטוביוגרפיה" שלו: "במשך החודשיים האחרונים של שהותי בפריז כתבתי את הספר "מדינת היהודים". הדבר היחיד שהסב לי תענוג בערבים היה שמיעת המוזיקה של וגנר, במיוחד "טנהויזר", אופרה ששמעתיה כמספר הפעמים שהועלתה על הבמה. היא חיזקה את מערכת העצבים שלי ואת נפשי. רק באותם ערבים שהאופרה לא הוצגה בהם, חשתי הרהורים בנכונות מחשבותיי" (1896). שנתיים לאחר מכן, שני קטעים מתוך האופרה טנהויזר בוצעו בקונגרס הציוני השני בבזל, שם, לדבריו, ייסד את מדינת היהודים, "כאשר באותם זמנים חברי הקונגרס זימזמו להם שירים ביידיש".

טוסקניני ווגנר

התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית) ביצעה ב-1938 תחת שרביטו של המנצח ארטורו טוסקניני את הפתיחה "אמן השירה מנירנברג". המנצח עצמו סבר כי "ביצוע הפתיחה מהווה אות מחאה נגד התפשטות "הדבר החום" [הנאציזם] באירופה", וכי "אסור להשאיר את וגנר לנאצים".

האנטישמיות של וגנר

מאמרו של וגנר "היהדות במוזיקה"

וגנר נודע כבעל אופי נוקשה. דבר זה התבטא הן בהשתתפותו הספונטנית במהפכות שונות, הן בחייו האישיים המסובכים, והן בכך שבמהלך חייו היה מושפע מאסכולות פילוסופיות שונות. במאמריו החריפים ובמכתביו, בא לידי ביטוי יחס רגזני כלפי היהדות (כפי שהצטיירה בעיניו), לצרפתים באשר הם, ולאנשים שונים. מאוחר יותר בחייו, בספר האוטוביוגרפי "חיי" ("Mein Leben"), וגנר הביע צער על פרשנות אנטישמית של מאמרו "היהדות במוזיקה".

וגנר הפיץ דעות אנטישמיות רבות במהלך חייו, בשיחותיו ובמספר כתבים פרי עטו. הוא שב והוקיע את היהודים, במיוחד את המוזיקאים היהודים, כגוף זר ומזיק בגרמניה, וקרא לגירושם ולנטישת התרבות היהודית. מספר חוקרים אף טוענים כי האופרות שלו מכילות מסרים אנטישמיים, אך טענה זו שנויה במחלוקת. מקור המחלוקת בעובדה כי אין באופרות של וגנר אזכורים ליהודים ויהדות, קריקטורות או דברי שטנה גלויים כלפי יהודים.

קריקטורה על וגנר מאת קרל קליק במגזין וינאי סאטירי משנת 1873, המתייחסת לשמועות על מוצאו היהודי של וגנר

מאמרו האנטישמי המרכזי והשערורייתי ביותר של וגנר הוא "היהדות במוזיקה", שפורסם בנויה צייטשריפט פיר מוזיק ("כתב העת החדש למוזיקה") לראשונה בשנת 1850 תחת שם העט K. Freigedenk ("החופשי בדעותיו"). המאמר מתיימר להסביר את "חוסר האהדה בציבור" למלחינים ממוצא יהודי דוגמת פליקס מנדלסון-ברתולדי וג'אקומו מאיירבר. וגנר הסביר, כי העם הגרמני דוחה את היהודים בשל צורתם והתנהגותם השונות, קולותיהם ה"צווחנים, החורקים, המזמזמים", וכי "על אף כל שנאמר ונכתב בזכות האמנציפציה ליהודים, תמיד חשנו באופן אינסטינקטיבי דחייה עזה מפני מגע ממשי איתם". טענתו ה"עניינית" העיקרית היא שהיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית, הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית, ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)". אף שאין כיום מי שחולקים על זיהויו של וגנר כשונא יהודים, היו בעבר מי שניסו להציגו כפילושמי ובכך בקשו ליצור סוג של רהביליטציה למלחין (למשל ההיסטוריון הגרמני Westrnhagen שכתב זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה).פרסומו הראשוני של המאמר משך תשומת לב מעטה, אבל משפרסם אותו וגנר בחתימתו בחוברת בשנת 1869, עורר מחאות בזמן הצגת האופרה אמני השירה מנירנברג.

בסוף מאמרו "היהודים במוזיקה" כתב, כי "ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם - Der Untergang" (דהיינו, שקיעתם או הסתלקותם). וגנר היה נגד היטמעות היהודים בתוך התרבות הגרמנית, זאת משום שהם "מרעילים" את התרבות הגרמנית. כהגדרתו, לא הייתה לו בעיה עם היהודים הדתיים, אלא עם היהודים שהפכו לגרמנים, משום שהם נטמעים בחיי התרבות הגרמנית ומקבלים אותה וקשה לזהותם.^{[דרושה הבהרה]} הוא טען גם שהיהודים שהתנצרו מסוכנים יותר מכיוון שאין אפשרות לזהות אותם.

למרות כתביו האנטישמיים, היו לווגנר כמה חברים יהודים. הבולט בהם היה הרמן לוי, יהודי דתי שווגנר בחרו לנצח על הבכורה של "פרסיפל", האופרה האחרונה שלו. בתחילה רצה וגנר, שלוי ייטבל לנצרות לפני שינצח על הבכורה, אך חזר בו. לוי היה חבר קרוב של וגנר, ואף התבקש להיות בין נושאי ארונו.

האנטישמיות של וגנר לא הייתה חריגה על רקע תקופתו וסביבתו. רעיונות אנטישמיים היו נפוצים בעולם הרעיונות של המאה ה-19 ונישאו בפי אינטלקטואלים שונים.

פרשנות הנאצים לפועלו של המלחין

וגנר היה חותנו של יוסטון סטיוארט צ'מברלין, אנגלי שהיה ממבשרי האנטישמיות הגרמנית החדשה, ושהיה חבר בחוג ימני קיצוני, שהוקם לאחר מותו של וגנר ב-1883. חוג זה, שנודע בשם "חוג ביירוית", אומץ על ידי קוזימה אשתו של וגנר, שהייתה אנטישמית חריפה במיוחד. לאחר מות קוזימה ובנם של בני הזוג, זיגפריד, בשנת 1930, נפל ניהול פסטיבל וגנר השנתי על כתפיה של ויניפרד, אלמנתו של זיגפריד, שהייתה חברה קרובה של אדולף היטלר. היטלר מצדו היה חובב של המוזיקה של וגנר, אשר נוגנה לעיתים תכופות בכנסים של המפלגה הנאצית. חוקרים אחדים טענו, כי רעיונותיו של וגנר, ובמיוחד האנטישמיות שלו, השפיעו על האידאולוגיה הנאצית, אבל הדעות בנושא זה עודן חלוקות. היבטים רבים במשנתו של וגנר לא מתיישבים היטב עם הנאציזם, כגון הפציפיזם והקריאה להיטמעות היהודים בחברה הגרמנית.^{[דרושה הבהרה]}

היטלר העריץ את וגנר, את יצירותיו ואת הגותו. לדעת תומאס מאן, להשפעת רעיונותיו של וגנר על היטלר היה חלק משמעותי בבניית הרייך השלישי ובדרכו ליצירת גרמניה חדשה על פי המיתוסים שווגנר העלה על נס באופרות שלו.

נינו של וגנר, המוזיקולוג ד"ר גוטפריד וגנר, ביקר בישראל בשנת 2005 והשתתף באירועי יום השנה הששים לתום מלחמת העולם השנייה באירופה. ד"ר וגנר אמר, כי לדעתו החברה הגרמנית לא התמודדה עדיין באופן רציני עם נושא השואה. כן דיבר על החוט האידאולוגי המקשר בין וגנר להיטלר.

מנואל ברוג, מבקר התרבות של "די ולט" הגרמני אמר על ריכרד וגנר לקראת יום השנה ה-200 להולדתו: "רק על ישו, נפוליאון והיטלר כתבו יותר". ספרים אחדים יצאו לרגל יובל זה, בהם ספרו של גוטפריד וגנר, "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני" ("You Shall Have No Other Gods Before Me"). בספרו טוען גוטפריד וגנר כי האנטישמיות ושנאת הנשים בולטות ביצירתו של וגנר. "יצירתו של וגנר כוללת מגוון רחב של כתבים גזעניים וסקסיסטיים. הוא פיתח תאוריות גזע משלו. עם הידע שיש לנו היום, אי אפשר עוד להתעלם מכך ולומר - 'זה רק מוזיקה יפה'", אמר נינו של ריכרד וגנר לסוכנות ידיעות צרפתית. הוא תובע ממשפחתו לחשוף את קשריה למפלגה הנאצית ולפרסם את ההתכתבות בין היטלר לבני משפחתו של ריכרד וגנר בתקופת המלחמה. לייפציג, עיר הולדתו של וגנר, מתגאה במלחין ועורכת עשרות אירועים לכבודו.

החרם על יצירות המלחין בישראל

בשל ההקשר הנאצי שדבק ביצירתו לאחר מותו, דרך משפחתו וקשריה עם המפלגה הנאצית, ובשל האנטישמיות החריפה שלו, לא נוגנו יצירותיו של וגנר בפומבי בישראל ובמשך שנים רבות גם לא שודרו בערוצי התקשורת הממלכתיים, עד שהחלו להגניבם לשם טיפין-טיפין. ניסיונות להשמיע את וגנר בהופעות פומביות נתקלו בישראל במחאה, בעיקר מצדם של ניצולי השואה.

ב-27 באוקטובר 2000 החליטה התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון לנגן את יצירתו של וגנר, "אידיליית זיגפריד", לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה שדרשה ממנו למנוע את נגינת היצירה בפומבי. כבר בתחילת השמעת היצירה, ישראלי מבוגר כבן 80, יליד פולין, אשר משפחתו נספתה בשואה, הוציא רעשן והחל להשתמש בו כמחאה על הנגינה. האיש הוצא בכוח מן האולם למקום בו הפגינו אנשים נוספים, ונגינת היצירה חודשה. מספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם כמחאה בעת שיצירתו של וגנר נוגנה.

לאחר שדניאל בארנבוים ניצח בשנת 2001 על פרק מתוך "טריסטן ואיזולדה" כהדרן מפתיע בקונצרט שנערך בפסטיבל ישראל ובהשתתפות התזמורת הממלכתית של ברלין, קראה ועדה של הכנסת להחרמתו של המנצח, והיה צורך לבטל את הצגתה המתוכננת של המערכה הראשונה של האופרה "הוולקירה".

יש המייחסים^{[דרוש מקור: מי?]} צביעות מסוימת להחרמת המלחין בישראל, משום שיצירותיהם של מלחינים כמו קרל אורף ושל ריכרד שטראוס, שהיה "נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", מושמעות ומנוגנות כיום בישראל, אך זאת לאחר שהיו מוחרמות במשך עשורים רבים. בשנת 1990 התערער החרם על יצירות שטראוס, כאשר התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ניגנה לראשונה מיצירותיו. במהלך השנים פנתה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת לתזמורת בבקשה להפסיק את הנגינה בשל פגיעה בניצולי השואה.

ב-26 ביולי 2011, ניגנה התזמורת הקאמרית הישראלית בביירוית שבגרמניה את יצירותיו של וגנר. מנהלה המוזיקלי של התזמורת מזה שלוש שנים, המנצח הווינאי רוברטו פטרנוסטרו הוא שיזם ופנה לקתרינה וגנר (נינתו של המלחין) לארגון הופעת התזמורת בפסטיבל האופרות של וגנר בעיר ביירוית. נגן אחד בלבד מנגני התזמורת התנגד להופעה זו. פטרנוסטרו אמר כי הוא רואה בקיום הקונצרט פתח לכינון יחסים חדשים בין גרמניה בכלל, וריכרד וגנר בפרט, לבין ישראל. התזמורת ניגנה את הסימפוניה של מנדלסון, המלחין היהודי שהנאצים החרימו וניתצו את פסלו בחזית האולם של תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג (שמנדלסון הקים וניצח עליה שנים רבות); יצירה של המלחין הישראלי צבי אבני; ופתיחה תזמורתית של וגנר. באותה עת בה ניגנה התזמורת את יצירות וגנר בגרמניה, בשעה 11:00 על פי שעון ישראל, הפגינו מול רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות ניצולי שואה, בני נוער וסטודנטים, עם שלטים בהם נכתב "וגנר האנטישמי", ו"החרימו את התזמורת הקאמרית הישראלית".

בעיר ביירוית בחר וגנר להקים את האולם שבו נערך הפסטיבל. באולם זה נוהגים לנגן רק את האופרות שחיבר וגנר. בעיר זו נמצא גם מוזיאון וגנר, שבו נשמעים צלילי הפסנתר שלו שמוצב בכניסה. במוזיאון מוצגות לראווה גם גלימות קטיפה רבות שבהן הוא נהג לעטוף עצמו, ועוד עשרות פריטים שהיו שייכים לו או קשורים למהלך חייו. גוטפריד וגנר, נינו של וגנר, אמר על העיר, כי היא "מקדש של האנטישמיות בכל הדורות".^{[דרוש מקור]} הוא עצמו החרים את ביירוית ואת מורשת אב-סבו. לדעתו, המימון של ממשלת גרמניה להפעלת המקום מעודד אנטישמיות, בין היתר מכיוון שמקום זה היה אהוב על אדולף היטלר, שהיה אורח אהוד ומבוקש אצל משפחת וגנר, ונהג לחגוג שם מסיבות יום הולדת אותן ארגנה עבורו ויניפריד וגנר.^{[דרוש מקור]}

בשנת 2010 הוקמה "עמותת וגנר בישראל". בין מייסדיה מיכל זמורה-כהן, יהואש הירשברג, יורם דינשטיין והמנצח אשר פיש. ביוזמת העמותה תוכנן ביוני 2012 בישראל קונצרט סימפוני ראשון מיצירות וגנר. שבועיים לפני המועד הודיעה אוניברסיטת תל אביב, בעלת האולם, על ביטול האירוע.

ב-17 בדצמבר 2013, בתיאטרון ירושלים נערך כנס "מדברים על וגנר בירושלים", שבו המנצח פרדריק שאזלן העלה לדיון את שאלת וגנר והיהודים, וכמו כן את החרם על יצירותיו. הכנס נקטע בעת נאום הפתיחה של שאזלן על ידי רן כרמי, מוזיקאי, בן לניצול שואה מהונגריה, פעיל חברתי ופוליטי. כרמי התפרץ אל הבמה, הקהל הגיב במחאה קולנית ובסופו של דבר התפזר, ובכך למעשה בוטל הכנס. יום לאחר הכנס היה אמור להתקיים קונצרט ״תיק וגנר״ של התזמורת הסימפונית ירושלים בניצוחו של שאזלן.

בשנת 2018 השמיעה התחנה כאן קול המוסיקה מערכה שלמה מתוך אופרה שכתב וגנר, בניגוד למדיניות השידור הציבורי שלא להשמיע מיצירותיו בשל דעותיו האנטישמיות. בעקבות הביקורת הודיעה הנהלת התאגיד כאן כי הייתה זו החלטה שגויה.

בשנת 2019 הפיק תיאטרון מיקרו הירושלמי במסגרת פרויקט תיאטרון קריאה את המחזה "וגנר? לא בא בחשבון", שכתב המחזאי היהודי דרום אפריקני ויקטור גורדון. המחזה עוסק בסוגיית החרם על וגנר בישראל, כאשר במרכז העלילה מנצח ישראלי צעיר המחליט לבצע את וגנר במסגרת תחרות ניצוח בינלאומית המתקיימת בישראל והמהומה הפורצת בעקבות החלטה זו. את המחזה ביים רועי הורוביץ ומשתתפים בו מרים זוהר, רמי ברוך, ניב פטל ועדי בילסקי

בספטמבר 2022 היה אמור להתקיים פסטיבל וגנר בתל אביב שיזם המנצח הישראלי גרמני דוד מילר. בפסטיבל הייתה אמורה להשתתף התזמורת הסימפונית חיפה ולנגן את אחת מיצירותיו של וגנר, ונינתו אף הוזמנה להשתתף באירוע. לאחר ביקורת ציבורית שבמהלכה שלח שר התרבות חילי טרופר מכתב לעמותת וגנר הנותנת חסות לפסטיבל, ודרש לבטלו. בעקבות הלחץ הציבורי ביטלה התזמורת הסימפונית חיפה את השתתפותה בפסטיבל. למרות הלחץ הציבורי מארגני הפסטיבל מסרו שהפסטיבל יתקיים כמתוכנן.

הנצחה

ההנצחה העיקרית לווגנר היא פסטיבל ביירוית, המוקדש כולו לאופרות שלו. הדום הקרח וגנר באי רוטשילד בסמוך לאי אלכסנדר, שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של ריכרד וגנר.

לקריאה נוספת

• נעמה שפי, טבעת המיתוסים: ואגנר, הנאציזם והישראלים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשנ"ט.
• זמנים, גיליון 79, ואגנר ומה שמסביב לו, הרצאות שנישאו בכנס על ריכרד וגנר שנערך באוניברסיטת תל אביב, בנובמבר 2001.
• חזי שלח ורנה ליטוין, מי מפחד מריכארד ואגנר, הוצאת כתר, ירושלים 1984.
• חיים גנז, "מי מפחד מריכארד ואגנר?", בספרו: מריכארד ואגנר עד זכות השיבה - ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, עם עובד, 2006.
• יעקב כ"ץ, ריכארד ואגנר בסבך האנטישמיות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1986.
• גבריאלה ד'אנונציו, החיה הנבחרת | פרשת וגנר, (דחק, סדרת 'דרש', מאיטלקית: אמוץ גלעדי), 2022.

• Paul Laurence Rose, German Question/Jewish Question: Revolutionary Antisemitism from Kant to Wagner, Princeton NJ: Princeton University Press 1992.
• Curt Von Westernhagen, Wagner, Cambridge University Press 1981.

• עמי מעיני, ריכארד ואגנר - מונוגרפיה, הוצאת Fons
• Alex Ross, Wagnerism: Art and Politics in the Shadow of Music, Farrar, Straus and Giroux 2020

קישורים חיצוניים

• ריכרד וגנר, ברשת החברתית Goodreads
• ריכרד וגנר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ריכרד וגנר, באתר AllMovie (באנגלית)
• ריכרד וגנר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ריכרד וגנר, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• ריכרד וגנר, באתר ספוטיפיי
• ריכרד וגנר, באתר Last.fm (באנגלית)
• ריכרד וגנר, באתר AllMusic (באנגלית)
• ריכרד וגנר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ריכרד וגנר, באתר Discogs (באנגלית)
• ריכרד וגנר (1813-1883), דף שער בספרייה הלאומית
• ריכרד וגנר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ריכרד וגנר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ריכרד וגנר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• המאמר "היהדות במוזיקה" באנגלית
• דן להב, ‏השמעת יצירות ריכארד ואגנר בפסטיבל ישראל תשס"א 2001, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 7 במאי 2001
• גיל ירושלמי, ברבור או ברווז?, באתר הארץ, 4 בינואר 2009
• אברהם צבי בן יהודה, ריכרד וגנר והיהודים, השקפה, 28 בפברואר 1908; המשך;המשך
• מרב יודילוביץ', "החרם על וגנר בישראל - אבסורד", באתר ynet, 16 במרץ 2011
• דורי מנור, על וגנר, מלארמה והשירה הסימבוליסטית, בתוך: מבוא לשירת מלארמה, פתח הדבר לספר "הרעם האילם - מבחר משירי סטפאן מלארמה", תרגם והוסיף מבוא והערות: דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011
• עופר אדרת, 200 שנה להולדת למלחין השנוי במחלוקת - הקרב על מורשתו של ריכרד ואגנר. גרמניה מציינת את יום ההולדת באירועים, דיסקים וספרים. על השמחה מעיב נינו הסורר של ואגנר שדורש מהמשפחה לפרסם מכתבים מהיטלר, באתר הארץ, 22 במאי 2013
• אבי חנני, מדוע הגיע הזמן שנאזין בחופשיות לוואגנר, באתר הארץ, 24 במאי 2013
• יואב רינון, הטמטום, השמאלץ והבנאליות של ואגנר, באתר הארץ, 24 במאי 2013
• אלעד אוזן, פנטום האופרה מסיר מסיכה; 160 שנה לפרסום מאמרו 'היהדות במוזיקה', כיוונים חדשים 24, 2011, באתר ההסתדרות הציונית העולמית.
• המאמר "וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי" מתוך האתר, העולם המופלא של התרבות
• קונצרט בפסטיבל ישראל - תזמורת מגרמניה ביצירות של וגנר בניצוחו של דניאל בארנבוים, על רקע מחאה בציבור ותגובה של אהוד אולמרט. יולי 2001, ארכיון AP
• מיכאל וולפה, התזמורת הסימפונית ירושלים, "מחשבות על ביירוית וריכרד וגנר"
• אלכס רוס, וגנר בהוליווד, הזמן הזה, אפריל 2021