רומבה

רקדני רומבה בכיכר העובדים בעיר קמגואיי, קובה

המונח רומבה מתייחס לכמה תופעות שונות: מלכתחילה בא המונח לציין את הרומבה המסורתית האפרו-קובנית, אך במהלך הזמן התרחב השימוש במושג לתופעות נוספות: שם של ריקוד סלוני לטיני, קטע אינסטרומנטלי לכלי הקשה במסגרת הסלסה, ועוד. הערך הנוכחי עוסק רק ברומבה המסורתית האפרו-קובנית.

הרומבה היא יצירה קובנית עממית המשלבת ריקוד, תיפוף ושירה של מקהלה וסולן. נהוג לחלק את הרומבה לשלושה סוגים: יאמבו, ואואנקו וקולומביה. היאמבו נחשב לעתיק ביותר והוא ריקוד זוגות בטמפו מתון. הואואנקו אף הוא ריקוד זוגות אך בטמפו מהיר יותר ואילו הקולומביה הוא ריקוד סולני גברי ווירטואוזי בטמפו מהיר מאוד.

מקורותיה של הרומבה אינם ידועים בוודאות אך נהוג להגיד שהיא צמחה בשכונות עוני בהוואנה ומטאנסאס, שהיו מאוכלסות בעבדים משוחררים, בשלהי המאה ה-19 (במקביל היו במזרח קובה ז'אנרים דומים שנקראו טומבה). מלכתחילה היה מדובר בהתקהלות ספונטנית קולקטיבית בה שרו ורקדו. אחר כך בא המונח לציין ז'אנר מוזיקלי ספציפי.

לגבי מקור ומשמעות המילה רומבה יש כמה השערות: ייתכן שהיא מגיעה ממילים בדיאלקטים אפרו-קאריבים שמשמעותן חגיגה קולקטיבית, ייתכן שהיא מגיעה מהמונח "נשות הרומברו" שהיו יצאניות במועדוני ריקודים. יש הטוענים גם שפירוש המילה "רומבו" הוא הילולה ושיכרות.

מרבית היסודות המוזיקליים של הרומבה שואבים מהמסורת של מערב אפריקה – משם הגיעו עבדים בני שבטים של יורובה ובאנטו לקובה. יסודות אלו הם:

1. שילוב אומנויות: שירה, ריקוד ותיפוף.
2. השתתפות קולקטיבית באירוע. אין הפרדה בין קהל למבצעים אלא כל מי שנוכח לוקח חלק כלשהו באירוע בין אם זה בשירה תיפוף או ריקוד. כך שיסוד זה קשור ליסוד הראשון.
3. פוליריתמיקה.
4. חשיבות הגוון, שהוא יסוד מרכזי באסתטיקה של מערב אפריקה. התיפוף מורכב מכלי הקשה רבים כאשר לכל כלי גוון נפרד ובנוסף לכל כלי יש יכולת להפיק גוונים שונים. רב הגוניות הזו קשורה קשר הדוק לפולי ריתמיקה שכו הגוונים השונים מבצעים תבניות ריתמיות שונות.
5. שירת מענה (שירה רספונסוריאלית). דיאלוג בין סולן למקהלה כאשר המקהלה מחזיקה אוסטינטו והסולן מאלתר על האוסטינטו. זהו עקרון בסיסי במוזיקה מערב-אפריקאית.
6. יסוד אלתורי מובהק: עצם האירוע הוא ספונטני, והריקוד ברובו מאולתר. הסולנים בשירה ובתיפוף אף הם מאלתרים.
7. המסגרת הסולמית היא לרוב מלודית. הקווים המלודים לרוב יורדים ופנטטונים.

הרומבה מכילה גם יסודות ספרדיים: השפה בה שרים היא לרב ספרדית, חלק מתנועות הריקוד והלבוש מקורן בספרד.

הכוריאוגרפיה של היאמבו והואואנקו מושתתת על חיזור כאשר הגבר מנסה לכבוש את האישה והיא מצידה מנסה להתחמק, הכל באווירה הומוריסטית וקלילה. ייתכן כי מקור ריקודים אלו בריקודי פולחן-פוריות אפריקאים.

כאמור הקולומביה בשונה מהואואנקו והיאמבו מבוצעת על ידי רקדן גבר סולן. זהו ריקוד וירטואוזי הקשור לאחוות דתיות סודיות. הרקדן מבצע תנועות אקרובטיות המדמות רוחות מכת האבאקווה (Abakua).

מבין שלוש הסוגות, לואונאקו נודעה ההשפעה הגדולה ביותר על ז'אנרים מסחריים ריקודיים לטינים.

מבנה הרומבה

• "דיאנה" פתיחה בה הסולן מבסס את המודוס. מנעד של כאוקטבה, קווים יורדים וסקוונצות מאפיינים את הדיאנה. לדעת רוב החוקרים ההברות חסרות משמעות ומשמשות רק כהזמנה לריקוד, אך יש הטוענים שאלו שרידים של מילים בשפות אפריקאיות.
• "קאנטו": כאן מתחיל הטקסט, לעיתים במבנה שירתי של "דצימה" (צורה פואטית שמקורה בספרד) חברי המקהלה שרים באוניסונו או בסקסטות, טרצות, ואוקטבות מקבילות.
• "מונטונו" : חלק המונטונו מבוסס על מוטיב חוזר של המקהלה ואלתור של הסולן, המכונה "אינספירסיון". כאן הרקדנים נכנסים. מבנה זה של מונטונו חדר מהרומבה אל הסון הקובני ואחר כך לעוד ז'אנרים פופולרים במסגרת הסלסה.

מבנה זה הוא הגדרה של חוקרים בניסיונם להבין את הרומבה אך אין הוא מחויב המציאות כלל: רומבות רבות יתנהגו לפיו אך רומבות רבות לא.

ההרכב האינסטרומנטלי של הרומבה נקרא קומפרסה. ההרכב יכול להשתנות אך בדרך כלל הוא כולל:

• שלושה תופים הקרויים קונגאס או טומבדורה. התוף הגדול בהם (בעל הגוון הנמוך ביותר) נקרא "סאלידור"; האמצעי "מאצ'ו"; והקטן "קינטו". נגן ה"קינטו" הוא הסולן שמאלתר. שלישית תופי קונגאס בגדלים שונים נמצאת גם במוזיקה דתית קאריבית של הסנטריה אלא ששם התוף שמאלתר הוא הגדול ביותר ולא הקטן.
• הסולן מאלתר באינטרקצה עם תנועות הריקוד.
• דלעת המכונה "Guiros" או "Cheqere". מהדלעת המיובשת מוציאים את הגרעינים ומדביקים אותם מבחוץ.
• זוג מקלות קלאווס שמבצעים גם את תבנית הקלאווה. זהו המקצב עליו מושתתת הרומבה. בדומה לפעמה במוזיקה מערבית. תבניות הקלאווס חדרו לז'אנרים קאריבים נספים. את המקצב נהוג לנגן במקלות הקלאווס אך ניתן לנגנו גם על כלים אחרים.
• קחון
• פעמון: "קאמפנה"
• קאטה: גזע עץ חלול עם שני מקלות

הטקסטים של השירים יכולים להיות על מגוון רחב של נושאים, שמחים ועצובים, הומוריסטים ורציניים, אישיים או ציבוריים, אך בדרך כלל הם יעסקו במשהו עכשווי ואקטואלי ולא סיפורים מהעבר הרחוק. הרומבה שימשה כמעין היסטוריה של מעמד הפועלים המועברת בע"פ – מאפיין של חברות לא אורייניות. בדומה לז'אנרים קאריבים נוספים, פעמים רבות הטקסט נסוב סביב המוזיקה עצמה, הריקוד, השירה והתיפוף.

הרומבה זוהתה עד למהפכה הקומוניסטית עם השכבות הנמוכות ובעיקר עם האוכלוסייה האפרו-קובנית. היא נחשבה למשהו מופקר ופרימיטיבי בעיני הבורגנות וזוהתה עם בורות, עוני, כישוף ופגאניות. המהפכה הקומוניסטית (1961) ניכסה את הרומבה, עודדה וקידמה אותה כריקוד לאומי, על אף שלא הייתה חלק מהמיינסטרים. המטרות הפוליטיות היו כלפי חוץ לייצג את קובה וכלפי פנים ליצור סולידריות בין הקבוצות השונות בקובה. המהפכה גם מיסדה את הרומבה, הוציאה אותה מההקשר הספונטני, שכונתי פנים-קהילתי ויצרה פסטיבלים, תחרויות, בתי ספר והופעות רשמיות.

אין תמימות דעים בנוגע למידת הדתיות או החילוניות של הרומבה והקשר שלה לדתות הסנטריה: רוב החוקרים טוענים שהיא ז'אנר חילוני אך לעומתם יש הגורסים שהיא דתית. כמו כן אין תמימות דעים בנוגע למשקל היחסי של המורשת הספרדית לעומת המערב-אפריקאית ביצירת הרומבה. ברור לכל שזוהי יצירה קובנית אך יש הנוטים להדגיש את האלמנטים האפריקאים ויש הנוטים להדגיש דווקא את הספרדים. ויכוח זה אינו מוזיקולוגי בלבד, אלא טעון ברגשות ושאלות של זהות.

במהלך הזמן, הרומבה נכנסה למוזיקה הפופולרית הקובנית והלטינית, בעיקר דרך הסון שזוהה יותר עם המיינסטרים. המקצבים, בראש ובראשונה מקצב הקלאווס, שולבו בשירים קצרים בעלי הרמוניה מערבית במסגרת הסלסה. בנוסף יש בימינו מגמה של מוזיקאים בקובה לחזור ולבצע רומבות בדרך המסורתית: עם פוליריתמיקה מסובכת ובלי כלים הרמוניים.