רומאניה
רומאניה (ברומאנית: Rumâgna) הוא אזור היסטורי איטלקי המקביל בערך לחלק הדרום-מזרחי של אמיליה-רומאניה של היום בצפון איטליה.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור השם רומאניה מהשם הלטיני רומניה, שבמקור היה השם הגנרי ל"אדמה מאוכלסת על ידי רומאים", והופיע לראשונה במסמכים לטיניים במאה ה-5 לספירה. מאוחר יותר הוא קיבל את המשמעות הספציפית יותר של "טריטוריה הנתונה לשלטון רומי מזרחי", שאזרחיו קראו לעצמם רומאים (Romani בלטינית; Ῥωμαῖοι ביוונית). כך נעשה שימוש במונח רומאניה כדי להתייחס לטריטוריה המנוהלת על ידי האקסרכיה של רוונה בניגוד לחלקים אחרים של צפון איטליה תחת שלטון לומברדיה, בשם לנגוברדיה או לומברדיה.
מיקום וגבולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]רומאניה מוגבלת באופן מסורתי על ידי האפנינים מדרום מערב, הים האדריאטי ממזרח, והנהרות רינו וסילארו מצפון וממערב. מדרום מזרח, העמק שנוצר על ידי נהר הקונקה יצר באופן היסטורי אזור חיץ בין אזורי רומאניה ומארקה.[1]
הערים הגדולות של האזור כוללות את צ'זנה, פאאנצה, פורלי, אימולה, רוונה ורימיני. הרפובליקה העצמאית של סן מרינו נחשבת כחלק מהאזור.
לתרבות הרומאנול יש השפעה ניכרת על האזור ההיסטורי של מונטפלטרו, על הגבולות בין אמיליה-רומאניה, טוסקנה ומארקה. ב-15 באוגוסט 2009, שבע עיריות הועברו מנפת פזארו אה אורבינו לנפת רימיני: Casteldelci, Maiolo, Novafeltria, Pennabilli, San Leo, Sant'Agata Feltria and Talamello.[2] ב-17 ביוני 2021 הועברו העיריות מונטקופיולו וסאסוספלטריו.[3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרהיסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר אתרים ארכאולוגיים באזור, כמו מונטה פוגיולו, מראים שרומאניה הייתה מיושבת מאז התקופה הפלאוליתית.
אומברים וגאלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]האומברים, הדוברים שפה איטלית נכחדת הנקראת אומברית, הם התושבים הראשונים של האזור שניתן לעקוב אחריהם. האטרוסקים ישבו גם בחלקים מסוימים של רומאניה.
במאה ה-5 לפנה"ס, שבטים גאלים שונים, בעיקר הלינגונים, הסנונים והבויים, עברו דרומה לתוך חצי האי האיטלקי, ובזזו את רומא בשנת 390 לפנה"ס. הסנונים הכניעו את האומברים והתיישבו ברומאניה, המשתרעת דרומה עד אנקונה, עם בירתם Sena Gallica (סניגליה). האדמות שאוכלסו בעבר על ידי הסנונים היו ידועות כ- ager Gallicus (מישור גאלי) לרומאים.
על פי הבלשן האיטלקי ג'אקומו דבוטו, עדיין קיימים מספר מקורות קלטים בניב הרומאנולו.
הרפובליקה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 295 לפנה"ס, הרפובליקה הרומית זכתה בניצחון מכריע בקרב סנטינום נגד קואליציה של אומברים, סנונים, סמניטים ואטרוסקים. כדי לבסס את ניצחונם, הקולוניה של Ariminum (רימיני) נוסדה בדרום רומאניה בשנת 268 לפנה"ס, לצד בניית הדרך ויה פלמיניה, העוברת מרומא ל-Ariminum.[4][5] רומא התחזקה עוד יותר על ידי ניצחונם על שבטים קלטרים בקרב טלמון בשנת 225 לפנה"ס, מה שהוביל להגמוניה הרומית על הפרובינקיה הרומאית החדשה של גאליה קיסאלפינה שבמרכזה Mutina (מודנה המודרנית).
לאחר המלחמה הפונית השנייה, הלינגונים הפרו-קרתגיים וסנונים גורשו. כדי לבסס את השלטון הרומי באזור, בשנת 187 לפנה"ס, הושלמה ויה אמיליה מ-Ariminum ל-Piacentia (פיאצ'נצה). לאורך התוואי נוסדה שורה של מושבות; ברומאניה, אלה כללו את Forum Livii (פורלי), Forum Cornellii (אימולה), Forum Popilii (פורלימפופולי). לקס יוליה משנת 90 לפנה"ס, בעקבות מלחמת בעלות הברית, העניק אזרחות רומית לכל מוניקיפיום מדרום לנהר הפו.
במהלך מלחמת האזרחים של סולה בשנים 83 עד 82 לפנה"ס, רוב המושבות תמכו בגאיוס מריוס. Forum Livii ו-Caesena (צ'זנה) נהרסו לחלוטין, והאזור נבזז על ידי צבאו המנצח של לוקיוס קורנליוס סולה.
הטריומווירט הראשון חילק את הרפובליקה הרומית לאורך נהר הרוביקון הידוע לשמצה. רוב המושבות ברומאניה של ימינו נשלטו על ידי יוליוס קיסר, למעט Ariminum, מדרום לנהר. בשנת 49 לפנה"ס, קיסר, שהתגורר ברוונה, הוביל את הלגיון ה-13 על פני הרוביקון, והצית את מלחמת האזרחים של קיסר.
האימפריה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הקרב המכריע על אקטיום, שלטונו של אוגוסטוס החל עידן בן מאות שנים של פאקס רומנה. כל גאליה קיסאלפינה שולבה בפרובינקיה הרומאית של איטליה. בסביבות שנת 7 לפנה"ס, אוגוסטוס חילק את כל איטליה לאחד עשר אזורים, ורוב רומאניה (מלבד רימיני) היה בשמינית, Aemilia.
לקראת סוף המאה ה-3, דיוקלטיאנוס סידר מחדש את האימפריה לארבע פרפקטורות, כל אחת מחולקת לדיוקסיות, שבתורן חולקו לפרובינקיות. תחת השיטה החדשה, איטליה הורדה לפרובינקיה אימפריאלית בלבד. רומאניה המודרנית אורגנה במחוז פרובינקיה הרומית של פלמיניה ופיקנום בדיוקסיית איטליה אנונריה.
רוונה, שהייתה מוקפת ביצות, שגשגה ועלתה בהתמדה בחשיבותה, והצי הרומי התבסס בעיר. הוא התפתח לנמל מרכזי בים האדריאטי. עם זאת, בשנת 330, בירת האימפריה הועברה לקונסטנטינופול, כך שעם הצי שהתמקם ברוונה, החליש בכך את הגנת החוף בים האדריאטי.
נדידה גרמאנית והאקסרכיה של רוונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה ה-5, הנדידות הגרמאניות לתוך האימפריה התגברו עוד יותר. בשנת 402, הקיסר הונוריוס אפילו העביר את בירת האימפריה הרומית המערבית מדיולאנום לרוונה, בעיקר בגלל השטח ההגנתי של האזור. 8 שנים מאוחר יותר, אלאריק הראשוןי, מלך הוויזיגותים בזז את רומא. בשנת 476, אודואקר הדיח את רומולוס ברוונה, ובכך סימן את הקץ לאימפריה הרומית המערבית.
בעידוד הקיסר זנון, תאודוריק הגדול הוביל את האוסטרוגותים לאיטליה. הוא נכנס לרוונה ורצח את אודואקר בשנת 493, והקים ממלכה כפולה של הרומאים והגותים. תחת האוסטרוגותים איטליה הוחזרה בחלקה לשגשוגה הקודם.
בשנת 535 יוסטיניאנוס הראשון יזם את המלחמה הגותית. היא נמשכה במשך 20 שנה, והאוסטרוגותים הוכנעו לבסוף. חצי האי, נטוש מאוכלוסייה והרוס, נשלט על ידי האקרכיה של רוונה. עם זאת, הסמכות האימפריאלית נשמרה בקושי יותר מעשור. בשנת 568 נכנסו לאיטליה שבטים גרמאניים חדשים, הלומברדים, והקימו את בירתם בפאביה. האימפריה בקושי הצליחה להגן על האזור סביב רוונה ורומא, המחוברת ברצועת אדמה צרה שעוברת דרך פרוג'ה, כמו גם שורה של ערי חוף. הגבול הקיסרי נסוג לבולוניה.
בשנת 727 חידש המלך הלומברדי ליותפראנד את המלחמה נגד הביזנטים, כבש את רוב רומאניה וצר על רוונה עצמה. שטחים אלו הוחזרו לביזנטים בשנת 730. בשנת 737 המלך נכנס לרומאניה פעם נוספת וכבש את רוונה. האקסרך, איותיכיוס, כבש מחדש את האזור בשנת 740, בסיוע ונציאני. בסופו של דבר מלך לומברדי אחר, אייסטולף, כבש את רומאניה פעם נוספת, והביא לסיום השלטון ב-751.
שלטון האפיפיור
[עריכת קוד מקור | עריכה]רודולף הראשון, מלך גרמניה מסר רשמית את רומאניה למדינות האפיפיור ב-1278. עם זאת, השליטה האפיפיורית על האזור נותרה זמן רב רשמית בלבד. האזור היה מחולק בין שורה של אדונים אזוריים, כמו ה-Ordelaffi של פורלי או Malatesta של רימיני, רבים מהם דבקו במפלגת הגיבלינים בהתנגדות לגואלפים הפרו-אפיפיוריים. מצב זה החל להשתנות בסוף המאה ה-15, כאשר לאחר חזרתם לרומא מאביניון בשנת 1378, אפיפיורים חזקים יותר החזירו בהדרגה את סמכותם באזור המפוצל. חלקים מרומאניה נתפסו גם על ידי מעצמות אחרות, כולל ונציה, ובעיקר הרפובליקה של פירנצה, שכבשה אדמות עד פורלי וצ'רביה, ובנתה את המבצר העירוני המפורסם של טרה דל סולה. רומאניה הפלורנטינית נותרה חלק מטוסקנה עד שנות ה-20.
בשנת 1500 צ'זארה בורג'ה, בנו הבלתי חוקי של האפיפיור אלכסנדר השישי, תפס לעצמו דוכסות ארעית של רומאניה, אך אדמותיו נקלטו מחדש במדינות האפיפיור לאחר נפילתו. בשנת 1559 שלום קאטו-קמברזי חילק את רומאניה בין משפחת פארנזה מדוכסות פארמה ופיאצ'נצה, בית אסטה מדוכסות פרארה ודוכסות מודנה ורג'ו, ומדינות האפיפיור. דוכסות פרארה סופחה מאוחר יותר על ידי מדינות האפיפיור עם הכחדת קו ד'אסטה הראשי ב-1597, כאשר הענף הזוטר שמר על המחוזות האימפריאליים של מודנה ורג'יו.
מצב זה נמשך עד הפלישה הצרפתית ב-1796, שהביאה שפיכות דמים (טבח לוגו, ביזה, מיסוי כבד, הרס אוניברסיטת צ'זנה) אך גם רעיונות חדשניים בתחומים חברתיים ופוליטיים. תחת שלטון נפוליאון קיבלה רומאניה הכרה כישות בפעם הראשונה, עם הקמת המחוזות פינו (רוונה) ורוביקונה (פורלי). כאשר בשנת 1815 קונגרס וינה החזיר את המצב שלפני המלחמה, נוצרו אגודות סודיות נגד האפיפיור, והתפרצויות פרצו בשנים 1820, 1830–1831 ו-1848.
התנגדות זו ניזונה מהתעמולה של מציני והפעולה הישירה של ג'וזפה גריבלדי. גברים כמו פליס אורסיני, פיירו מרונצ'לי ואאורליו סאפי היו בין גיבורי הריסורג'ימנטו האיטלקי.
לאחר האיחוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם זאת, לאחר שהצטרפה לאיחוד איטליה ב-1860, לא זכתה רומאניה למעמד נפרד על ידי מלכי בית סבויה, שחששו ממגמות מסוכנות של ערעור יציבות בעקבות הדמויות הפופולריות שצוטטו לעיל.
בתחילת המאה ה-20 האוטונומיה של רומאניה הובלה על ידי אלדו ספאליצ'י, ג'וזפה פושיני, אמיליו לוסו ואחרים. תנועה שהציעה להיפרד מאמיליה-רומאניה נוצרה בשנות ה-90.
דגלים מוצעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לרומאניה, שאינה תת-חלוקה מינהלית רשמית של איטליה, אין דגל רשמי. בשל הזהות התרבותית העמוקה, הועלו הצעות רבות, הן של תנועות פוליטיות והן של אזרחים פשוטים המחפשים סמל מייצג.
-
הדגל הפופולרי של רומאניה -
תרנגול אלטרנטיבי עם עיצוב caveja -
דגל מוצע של רומאניה -
דגל מוצע של רומניה -
דגל הבדלנים של הליגה הצפונית -
דגל בדלנות חלופי של הליגה הצפונית -
דגל אוטונומי ששימש את ה-Movimento per l'Autonomia della Romagna (1991)
.svg)
.svg)
_(Variant).svg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Zaghini, Paolo (16 באוקטובר 2023). "Sulle rive del Conca, confine che unisce" [On the banks of the Conca, a border that unites]. Chiamami Città (באיטלקית). נבדק ב-2 בינואר 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Legge 3 agosto 2009, n. 117" [Law of 3 August 2009, no. 117]. Italian Parliament (באיטלקית). 3 באוגוסט 2009. נבדק ב-2 בינואר 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Legge 28 maggio 2021, n. 84" [Law of 28 May 2021, no. 84]. Gazzetta Ufficiale (באיטלקית). 28 במאי 2021. נבדק ב-2 בינואר 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "La Storia" [History]. Comune di Riccione (באיטלקית). נבדק ב-14 בדצמבר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Il ponte romano sul Rio Melo a Riccione" [The Roman bridge over the Rio Melo in Riccione]. Famija Arciunesa (באיטלקית). 1 במרץ 2021. נבדק ב-14 בדצמבר 2023.
{{cite web}}: (עזרה)
