רובה M14

רובה M-14
M14 rifle

מידע כללי
סוג	רובה מטען/סער, רובה שירות, רובה קלעים, בצה"ל שימש כרובה צלפים
נגזרות	רובה M21, רובה M25, רובה TCI M89SR
תכנון	נשקיית ספרינגפילד, 1954
מדינה מייצרת
יצרן	נשקיית ספרינגפילד
תקופת השימוש	1959–1964 (כ־5 שנים)
מלחמות	מלחמת וייטנאם
יחידות שיוצרו	1,500,000
מידע טכני
קליבר	7.62x51 מ"מ נאט"ו
פעולה	רובה חצי-אוטומטי: גז, בריח מסתובב
הזנה	מחסנית
כוונות	כוונות ברזל או כוונת טלסקופית
אורך כולל	1118 מ"מ
אורך קנה	559 מילימטרים (22.0 אינץ')
משקל ריק	4.5 קילוגרם (9.9 ליברות)
קצב אש	700–900 כדורים לדקה
מהירות לוע	850 מטר לשנייה
טווח אפקטיבי	460 מטר
טווח מקסימלי	800 מטר
דיוק	1 דקת קשת בתצורת צלפים

רובה ה-M-14 הוא רובה אמריקני כבד ומדויק, בקליבר 7.62x51 מ"מ נאט"ו. הרובה תוכנן כהמשך ל-M1 גאראנד והחליף אותו בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 בצבא ארצות הברית. הוא הוחלף ב-1964 בידי רובה ה-M16 תוצרת קולט.

ה-M-14 תוכנן כהמשך של הגאראנד ועלה עליו בתחומים רבים. על אף שתוכנן כרובה סער דו-מצבי, עם נצרה בוררת בין ירי בבודדות (חצי אוטומטי) לירי בצרורות (אוטומטי מלא), תכונותיו הפכו את הירי בצרורות לבלתי יעיל והוא שימש למעשה רק כרובה חצי-אוטומטי. משקלו הרב והמשקל הרב של תחמושת 7.62 מ"מ שלו היוו לו לרועץ והוא ננטש מהר מאוד לטובת ה-M16 שהיה רובה סער קל בהרבה, בקליבר 5.56x45 מ"מ נאט"ו, אם כי שרד בכוחות המזוינים האמריקאיים כרובה קלעים וכנשק של כוחות מיוחדים. בצה"ל שימש הרובה כנשק צלפים למעלה משני עשורים, וזאת עקב דיוקו הרב (יחסית לרובה סער).

היסטוריה

תכנון ופיתוח

רובה ה-M14 פותח על בסיס ניסיונות קודמים לפתח ולשדרג רובים על בסיס רובה M1 גאראנד. רובה הגאראנד היה אחד הרובים הטובים והמתקדמים ביותר בזמן מלחמת העולם השנייה, ויתרונותיו על המאוזר הגרמני והלי אנפילד הבריטי הפכו אותו לסמל אמריקאי. למרות זאת, היו מקומות לשיפורים - בוודאי לאור כניסתו של הנשק האוטומטי ורובי הסער הראשונים. שינויים שנעשו לגאראנד כללו הוספת יכולת ירי אוטומטי מלא, והחלפת "שמיניות התחמושת" (רצועה שמחזיקה 8 כדורים) במחסנית קופסה חיצונית שמכילה 20 כדורים. אחת הדרישות העיקריות עבור הרובה החדש הייתה שהוא יתאים לכדור 0.30 Light Rifle, תחמושת המבוססת על כדור עם תרמיל $\ 0.30-06$ שנחתך לאורך של תרמיל Savage 0.300. המשמעות היא ש-0.3 מייצג כדור בקליבר 0.3 אינץ', שזה בערך 7.62 מ"מ. תחמושת זו התפתחה לבסוף ל-7.62x51 מ"מ נאט"ו הצבאית ו-0.308 וינצ'סטר המסחרית, אך עד היום תחמושת ספרינגפילד 03-06 נפוצה בארצות הברית.

חברות שונות השתתפו בהצעות ובהסבות, ביניהן: וינצ'סטר, רמינגטון ואפילו המתכנן ג'ון גאראנד מנשקיית ספרינגפילד. התכנון של ג'ון גאראנד, רובה T20, היה הפופולרי ביותר, ואבות-הטיפוס שלו הפכו לרובים ניסיוניים של הנשקייה בשנות ה-50 המוקדמות. לעומת זאת, ארל הארווי, מהנדס בנשקיית ספרינגפילד, תכנן רובה שונה לגמרי, ה-T25, שנועד עבור בו בזמן, הטילה הנהלת הנשקיה על מהנדס בשם לויד קורבט לפתח הסבה של רובי ה-M1 גאראנד ואב-הטיפוס T20 לקליבר 0.30 Light Rifle החדש. אחרי מספר ניסיונות ואבות טיפוס נוספים, פיתחה הנשקיה את רובה T-44 ונגזרות שלו שכללו גם גרסת מקלעון אוטומטי. הרובה התמודד בהצלחה כנגד T25 וכנגד רובה FN FAL הבלגי במבחני השדה. הללו היו מוצלחים בערך באותה מידה, אך הרובה האמריקני זכה לעדיפות בגלל שהיה קל יותר, דמה ל-M1 גאראנד המוכר והיה תוצרת ארצות הברית. כתוצאה מכך אומץ באופן רשמי על ידי צבא ארצות הברית ב-1957 וזכה לסימון M14. נשקיית ספרינגפילד החלה בייצור המוני של הרובה ב-1958, בשיתוף עם קבלניות נוספות Thompson -Ramo-Wooldridge (TRW Inc), Harrington and Richardson Arms Co (H&R), Winchester-Western Arms Division of Olin Mathieson - ומסרה לצבא את הרובה הראשון ביולי 1959. הייצור הצבאי של הרובה נפסק ב-1964, ובמהלך שנים אלה יוצרו כ-1,380,000 רובים.

שירות בצבא ארצות הברית

הרובה שירת בצבא האמריקני בזמן מלחמת וייטנאם והיה שיפור ניכר על הגאראנד. החיילים הגיבו בהתלהבות רבה לרובה החדש, וראו אותו בחיוב גם אחרי שהחלו לצייד את הכוחות ברובה M-16 החל מ-1964.

כוחו של הרובה, שירה קליעים בקליבר 7.62 מ"מ נאט"ו, היה חזק למדי. כוח העצירה שלו נגד חיילי אויב היה מצוין והוא יכל לחדור בקלות יחסית מחסות רכים (כגון צמחייה, בקתות מעץ וכו). מעלתו העיקרית של ה-M14 הייתה אמינותו. הרובה עמד בתנאים קשים של לחות והמשיך לתפקד גם בבוץ ובגשמים של הג'ונגל הדרום-אסיאתי.

לרובה היו גם מספר חסרונות. העיקרי שבהם היו משקלו הרב ואורכו הגדול, שהקשה את התמרון איתו בצמחייה עבותה. חיסרון נוסף היה הקת מעץ, שנטתה להתנפח ולהתרחב עקב הלחות. כדי לפתור את הבעיה ייצרו בארצות הברית קתות מפיברגלאס, אך עד שהושלמה הספקתן, רוב רובי ה-M14 יצאו משירות.

חייל מרינס במטווח עם ה-M14.

בעיה נוספת של הרובה הייתה שבגלל הקליבר שנבחר וכוח האש הרב שלו, הירי איתו במצב אוטומטי היה בלתי מעשי ולחלוטין לא יעיל. ניתן להבין בעיה זו בכך שה-M14 תוכנן להחליף 4 כלי נשק, שונים מאוד באופיים: M1 גאראנד, M1 קרבין, M3 "רובה גריז" ומקלעון BAR. הרובה פותח כך על מנת להקל באופן ניכר על הלוגיסטיקה בתחום הנשק האישי. על אף שזו הייתה משימה בלתי-אפשרית (ה-M14 נכשל בהחלפת הנשק האוטומטי הקל), בתור רובה מטען שאמור להחליף את הגאראנד הוא היה הצלחה גדולה. גם גרסאות המקלעונים שפותחו ל-M14 נכשלו בתפקידם. כדי לענות על הצורך במקלע קל, הכניסו האמריקנים לצידו מקלע קל אמיתי, את ה-M60.

ה-M14 נשאר הנשק העיקרי של חיל הרגלים האמריקני במלחמת וייטנאם עד להחלפתו ברובה ה-M16 ב-1964. ההחלטה על הזמנת ה-M16 נבעה מלמעלה, כתוצאה משינוי מדיניות של מחלקת ההגנה של ארצות הברית, וגררה זעם רב בקרב החיילים. הללו ראו ב-M16 רובה נחות לעומת ה-M14, כמעט בכל היבט אפשרי (למעט משקל וירי אוטומטי) וזאת מאחר שהדגמים המוקדמים של ה-M16 סבלו ממעצורים רבים, שגרמו בין השאר לאבדות במהלך הקרבות. בנוסף, ה-M16 היה פחות יעיל מה-M14 בחדירת מחסות וכוח העצירה שלו היה קטן יותר. על אף שייצור והפצת ה-M14 הופסקו, חיילים שאחזו ברובה המשיכו להשתמש בו וחלקם אף סירב בהפגנתיות לעבור ל-M16 המועד לתקלות. ברם, ה-M14 לא יצא לגמרי משירות. רובי הצלפים M21 ונגזרתו M25 מבוססים באופן ישיר על ה-M14 ומשמשים עד היום כנשק קלעים חצי-אוטומטי מדויק.

ההחלטה של משרד ההגנה האמריקני להחליף את הרובה לא הייתה חסרת היגיון. רובה ה-M14 היה מיושן בתכנונו, שכן רובי המטען הכבדים וארוכי הטווח נדחקו הצידה לטובת רובה הסער המודרני, דוגמת הקלאצ'ניקוב האוטומטי מודל 1947 שנהפך לרובה הסטנדרטי של הגוש המזרחי. רובי ה-M16 ששירתו בווייטנאם סבלו מהרבה "מחלות ילדות" ואחרי שפגמים אלה תוקנו, התחבבו רובים אילו על החיילים האמריקנים וגרסאותיהם המתקדמות (M16A2 ומעלה) נחשבים לרובי סער טובים מאוד.

רובה M-14 DMR שעבר הסבה לרובה קלעים וצויד בכוונת טלסקופית, בדורגלים ובמסתיר-רשף

ה-M14 עדיין נמצא בשימוש צבאות רבים בעולם כרובה צלפים הנועד לצלפים או קלעים, וזאת הודות לדיוק הרב והאמינות שלו. חיל הנחתים האמריקני משתמש כיום ברובה M25 כנשק הקלעים שלו - זוהי גרסה משופרת של רובה M21 שנבנה בעצמו על בסיס ה-M14. רובה זה נמצא בשירות גם בימינו אנו, בעיקר בגרסאות משופרות ובעלי מתפסים מודרניים, והשתתף במלחמת אפגניסטן 2002 ומלחמת עיראק 2003. בחיל האוויר האמריקני, ה-M14 הוא העדיין הרובה הטקסי הרשמי, בו יורה משמר הכבוד בעת הלוויות.

חיילים מכוח דלתא מספרים שבעת מבצע נחש גותי במוגדישו, סומליה, חברם ליחידה, סמל ראשון רנדי שוגהארט, העדיף להשתמש ב-M14 על פני רובים מודרניים. לפי הספר 'בלאק הוק דאון', המגולל את תיאור הקרב, לוחמי כוח דלתא הבינו מהר את היתרונות שבבחירת רובה זה למתאר שלפניהם. לכדור ה-7.62 מ"מ הייתה השפעה רבה יותר על מטרות אדם מאשר כדור ה-5.56 מ"מ של ה-M16, שתוכנן במקור לחדירת שריון ומיגון אישי, ופשוט ניקב חור במטרת אדם, במקום לפגוע בו ולהפיל אותו.

ה-M14 מיוצר עד היום באופן מסחרי, כאשר הגרסה האזרחית שלו היא בעלת ירי חצי-אוטומטי בלבד. הרובה מיוצר ונמכר על ידי נשקיית ספרינגפילד, חברת IL ויצרנים אחרים.

שירות בצה"ל

ערך מורחב – צליפה בצה"ל

בישראל שימש רובה ה-M14 כרובה הצלפים של צה"ל בשנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80 של המאה ה-20 עקב דיוקו הרב. בסוף שנות ה-80 ואמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 שירתו לצידו המאוזר SP66, המאוזר 86SR, גליל צלפים ו-M89SR (רובה צלפים זה הוא למעשה M-14 בתצורת bullpup). ב-1997 הוא הוחלף בידי הרמינגטון M-24, רובה צלפים בריחי צבאי תקני, שנהפך לרובה הצלפים הסטנדרטי של צה"ל. למרות זאת, רובי M-14 שימשו כנשק צלפים בקרב משמר הגבול וכוחות המילואים שנים אחרי שיצא מהמערך הסדיר. רוב רובי הצלפים הישנים של צה"ל מדגם M-14 נמכרו בחזרה ליצרנית, נשקיית ספרינגפילד, שמשווקת אותם לאספנים כ-"IDF M-14 Sniper Rifle" במהדורה מוגבלת.

הנדסה ודגמים

רובה ה-M14 הוא רובה מטען המופעל באמצעות גז (כלומר: הבריח נדרך מחדש על ידי גז שנפלט בעת הירי) בעל נצרה הבוררת בין שני מצבי ירי: בודדות (חצי-אוטומטי) וצרור רציף (אוטומטי מלא). בפועל, רובה זה שימש תמיד רק במצב חצי-אוטומטי ובצבאות רבים - כולל צבא ארצות הברית - העדיפו פשוט לבטל את האפשרות לירי אוטומטי באמצעות הסבה שמונעת בחירת הנצרה על מצב אוטומטי.

הרובה מוזן באמצעות מחסנית חיצונית של 20 כדורים בקליבר 7.62x51 מ"מ נאט"ו $\ {\mbox{ 7.62}}\times {\mbox{51 mm NATO (.308 Winchester)}}$.

לרובה יצאו מספר דגמים, ביניהם ניסיונות להפוך את הרובה למקלעון (כגון M14A1 SAW), אך הם לא זכו להצלחה מרובה. לעומת זאת, הרובה כן נמצא שימושי ביותר כרובה קלעים וכרובה ליחידות המיוחדות.

חיל הנחתים האמריקני הסב רובי M-14 לגרסת קלעים, תחת הציון M-14 DMR. רובים אלה משרתים גם כיום בחיל. יחידת הקומנדו הימי של חיל הים האמריקני, Navy SEALs, משתמשת בגרסה מודרנית ומשופרת של ה-M14 הנקראת M14 SOPMOD או Mk 14 Mod 0 Enhanced Battle Rifle. הרובה דוגם במתפסים חדשים בעלי מסילות טקטיות מכל כיוון, ידית אחיזה של אקדח וקת טלסקופית קלה (בניגוד לקת העץ הכבדה).

בעייתיות בירי אוטומטי

כמו הגאראנד, ה-M1 קרבין ושאר רובי מלחמת העולם השנייה, הקת של ה-M14 נמצאה מתחת לגובה הקנה. דבר זה גרם לכך שבעת ירי, הרתע החזק של תחמושת ה-7.62 מ"מ לא עבר בצורה ישרה אל שקע הכתף אלא "הקפיץ" את הקנה כלפי מעלה וגרם לכל הרובה להסתובב סביב מתפס היד האחורי (איפה שמחזיקה היד הלוחצת על ההדק). כתוצאה מכך, בירי אוטומטי הרובה איבד מהר מאוד את המטרה ולמעט אולי בירייה הראשונה החטיא אותה (בהמשך הירי). לכן, ירי אוטומטי ב-M14 היה מאוד לא יעיל והוא שימש כמעט אך ורק לירי חצי-אוטומטי בבודדות. ה-M16, מחליפו של ה-M14, פתר את הבעיה בכך שהקת מוקמה בגובה קנה והרתע של הירי הועבר בצורה ישרה לכתף (כלומר: הקנה קפץ רק אחורה ולא כלפי מעלה). כיום ישנן הסבות של M14 בהן המתפסים מוחלפים בגוף מודרני והקת נמצאת בגובה הקנה.

ראו גם

נגזרות:

• רובה M21
• רובה M25
• TCI M89SR

רובים קשורים:

• M1 גאראנד (קודמו בצבא ארצות הברית)
• M1 קרבין ונגזרותיו: M2 קרבין ו-M3 קרבין האוטומטיים
• רובה M-16 (מחליפו בצבא ארצות הברית)
• רובה FN FAL (בעל מאפיינים דומים)

קישורים חיצוניים

• רובה M-14
• רובה M-14 בשירות צה"ל, פורום צבא וביטחון בפרש