קתרין מקולי
_by_Robert_Edge_Pine.jpg) | |
| דיוקן של מקולי מאת רוברט אדג' פיין | |
| לידה |
2 באפריל 1731 אולנטאי, קנט, אנגליה |
|---|---|
| פטירה |
22 ביוני 1791 (בגיל 60) בינפילד, ברקשייר, אנגליה |
| שם לידה | קתרין סוברידג' |
| מדינה |
ממלכת בריטניה הגדולה  |
| לאום | אנגלי |
| מקום קבורה |
Church of All Saints, Binfield |
| עיסוק | היסטוריונית, מחברת |
| שפות היצירה | אנגלית |
| תחום כתיבה | היסטוריה של אנגליה, מחשבה מדינית, חינוך |
| יצירות בולטות |
ההיסטוריה של אנגליה מעליית ג'יימס הראשון לשלטון ועד עלייתו של בית ברנזוויק מכתבים על החינוך |
| השפיעה על | מרי וולסטונקראפט |
| בן זוג |
ד"ר ג'ורג' מקולי (1760–1766) ויליאם גראהם (1778–1791) |
| צאצאים | קתרין סופיה מקולי |
  | |
קתרין מקולי (באנגלית: Catharine Macaulay; 2 באפריל 1731 – 22 ביוני 1791) הייתה היסטוריונית אנגלית, מסאית ומחברת. עמדותיה של מקולי היו רפובליקניות ווויגיות. בעבודתה הידועה ביותר, "ההיסטוריה של אנגליה מעליית ג'יימס הראשון לשלטון ועד עלייתו של בית ברנזוויק", שפורסמה בשמונה כרכים בשנים 1763–1783, היא כתבה על מלחמת האזרחים האנגלית והאירועים שהובילו אליה, ועל המאבק של העם האנגלי לחירות. בנוסף לספר ההיסטוריה, פרסמה מקולי מסות ופמפלטים פוליטיים, ביניהם ביקורות על הגישה המלוכנית של תומאס הובס ועל השמרנות של אדמונד ברק. היא כתבה גם את "מכתבים על החינוך", טקסט שהשפיע על מרי וולסטונקראפט.
מקולי זכתה להערכה מצד בני תקופתה, בעיקר מצד קוראים וויגים שקראו את כתביה כתשובה ל"ההיסטוריה של אנגליה" של דייוויד יום. היא הייתה בין הנשים הראשונות שהורשו להיכנס לחדר הקריאה במוזיאון הבריטי וכונתה "ההיסטוריונית האנגלית הראשונה".[1][2] היא תמכה בזכות המתיישבים האמריקאים לעצמאות והצדיקה את מלחמת העצמאות של ארצות הברית ואת המהפכה הצרפתית. על כך היא זכתה להערכת רפובליקנים אמריקאים וצרפתים. לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית היא ביקרה שם ונפגשה עם נשיא ארצות הברית לעתיד ג'ורג' וושינגטון במאונט ורנון.
ראשית חייה, משפחה והשכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קתרין סוברדיג' נולדה באחוזת אולנטאי (Olantigh) ליד וואי (Wye) שבמחוז קנט. היא הייתה בתו של ג'ון סוברידג', בעל אדמות, ואשתו השנייה, דורותי, בתו של הבנקאי הלונדוני ג'ורג' ויינלי. סבה מצד אביה הפך לאדם עשיר לאחר שהתמוטטה חברת הים הדרומי (אנ'). היו לקתרין אחות בכורה, מרי, ואח בכור, ג'ון סוברידג', שהיה חבר פרלמנט וויג רדיקלי. אמה מתה בלידה של אחיה הצעיר, ויינלי סוברדיג', ב-1733. לאחר מות האם, ירש האב הון רב.[3]
מעט ידוע על ראשית חייה והשכלתה של מקולי. לפי מרי הייס, שכתבה ביוגרפיה על מקולי ב-1803, האב לא היה מעורב בחינוך של בנותיו. הן הופקדו בידי אומנת "מיושנת עם המלצות וכוונות טובות, אך בורה וחסרת כישורים למשימה שלקחה על עצמה".[4] הייס מתארת את מקולי כאוטודידקטית מגיל צעיר. לטענתה, מקולי השיגה גישה לספרייה של אביה ובעקבות זאת החלה לקרוא בעצמה על היסטוריה יוונית ורומית, ופיתחה עניין מיוחד בתפיסת החירות הרפובליקנית. תיאור זה של השכלתה תואם את הדברים המוצגים בהקדמה של מקולי לכרך הראשון של ההיסטוריה של אנגליה.[5] עם זאת, מקולי אמרה מאוחר יותר לחברה בנג'מין ראש שהיא הייתה "ילדה חסרת מחשבה עד שהגיעה לגיל עשרים". מקולי לא קראה ביוונית ולטינית.[6]
בשנת 1760 התחתנה עם ד"ר ג'ורג' מקולי, רופא מיילד בבית חולים ליולדות בלונדון. הוא היה סקוטי, בנו של ארצ'יבלד מקולי, הלורד פרובוסט של אדינבורו, והכובענית קרולה מקולי. החתונה נערכה מספר חודשים לאחר שאשתו הראשונה נפטרה. הייתה להם בת אחת, קתרין סופיה (1765–1821).[3] בזמן נישואיהם החלה קתרין להתעניין בכתיבת היסטוריה, וג'ורג' עודד אותה לכתוב את הכרך הראשון של ההיסטוריה של אנגליה. יחס זה לא היה מובן מאליו בתקופה שבה למדנות של נשים לא הייתה מקובלת. הוא היה גאה בהישגיה, ואף כתב לדייוויד יום בקשה לתגובה על הכרך הראשון שנשלח אליו.[7] ג'ורג' נפטר ב-16 בספטמבר 1766 בגיל 49.[3]
בדצמבר 1778 התחתנה מקולי בשנית, עם ויליאם גראהם. בזמן נישואיהם גראהם היה בן 21, צעיר ממקולי ב-26 שנים. הוא היה עוזר מנתח ממעמד נמוך מזה של מקולי. הנישואים נתפסו כסקנדל, גם בגלל הפרש הגילאים והמעמדות, וגם בגלל שמועות על כך שמקולי ניהלה רומן עם אחיו הבכור של החתן, שהיה רופא וסייע למקולי להתמודד עם בעיות בריאות. הנישואים פגעו במוניטין של מקולי, והיא איבדה רבים מחבריה, אך היא המשיכה לכתוב ולפרסם, ונראה שהנישואים היו מאושרים.[3][5][8]
ב-1787 נכחה מקולי בחתונת בתה, קתרין סופיה, עם צ'ארלס גרגורי (1751–1796), בן דודה של הכלה וקפטיין של ספינה של חברת הודו המזרחית.[9] למקולי היו בעיות בריאות שנמשכו מאז תחילת שנות ה-70 ועד מותה ב-22 ביוני 1791 בבינפילד, ברקשייר.
ההיסטוריה של אנגליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"ההיסטוריה של אנגליה", או בשמו המלא "ההיסטוריה של אנגליה מעליית ג'יימס הראשון לשלטון ועד עלייתו של בית ברנזוויק" (באנגלית: The History of England from the Accession of James I to That of the Brunswick Line), הוא החיבור החשוב והמצליח ביותר של מקולי. החיבור פורסם בשמונה כרכים, כאשר שני הכרכים הראשונים דנים בהתפתחות ההיסטורית לקראת מלחמת האזרחים האנגלית, כרכים 3 ו-4 דנים בתקופת המלחמה עצמה, הכרך החמישי דן באינטרגנום, הכרכים השישי והשביעי עוסקים בתקופת הרסטורציה והכרך השמיני דן במהפכה המהוללת ותוצאותיה. חמשת הכרכים הראשונים פורסמו זה אחר זה בשנים 1768–1771. העבודה על הפרויקט הופסקה לאחר מכן במשך כעשור, בעיקר בגלל בריאותה הרופפת של מקולי. הכרכים השישי והשביעי הופיעו ב-1681, והכרך השמיני והאחרון הופיע שנה לאחר מכן. בנוסף פרסמה מקולי ב-1778 את "ההיסטוריה של אנגליה מהמהפכה ועד ההווה בסדרה של מכתבים לידיד", שעסק בתוצאות המהפכה המהוללת. יחד החיבורים מקיפים את השנים 1603–1742 בהיסטוריה של ממלכת אנגליה.[11][12]
בפתח הכרך הראשון הצהירה מקולי על כוונותיה ועל הסיבה שבגללה בחרה לכתוב את החיבור:
פטריוטים שהקריבו את חִבּוֹתֵיהֶם העדינות, את רכושם, את חייהם, עבור האינטרסים של החברה, ראויים למחווה בלתי-מתפשרת של שבח. בצער אני מאשימה את מדינתי בחוסר שימת לב לנאצלים שבתורמים לה: בעוד הם נהנים מיתרונות שאין בחזקתן של אומות אחרות, הם איבדו לעיתים קרובות את ההכרה במעלות של האנשים, אשר בזכות מידותיהם הטובות יתרונותיהם הושגו; אנשים שתוך סיכון, ואפילו תוך אובדן חייהם, תקפו את היומרות הנוראות של משפחת סטיוארט, והתקינו את דגלי החירות נגד הרודנות שמוסדה לתקופה של יותר ממאה וחמישים שנים...
עשיית צדק, אם כן, עם המהוללים שבאבותינו, כמיטב יכולתי הצנועה, תוך נשיאת עיני לחירות הציבורית, שהיא התקן שעל פיו התאמצתי להעריך את הדמויות שבהן ההיסטוריה הזו עוסקת, היא המניע העיקרי שהובילני לקחת על עצמי את החלק הסבוך הזה של ההיסטוריה האנגלית.— ההיסטוריה של אנגליה, כרך א', עמ' 4–5
בהתאם למטרות אלה, ההיסטוריוגרפיה של מקולי היא פטריוטית, אנטי-מלוכנית ורפובליקנית. כמו רדיקלים אחרים בתקופתה, ההיסטוריה האנגלית מתוארת על ידי מקולי כמאבק מתמשך להחזיר לעם את החירויות האזרחיות והציבוריות שאבדו עם הכיבוש הנורמני של אנגליה. לפני הכיבוש, אזרחי אנגליה נהנו ממידה רבה של חירות ושוויון וממוסדות ייצוגיים. למרות ההשגים של הדורות הבאים, המאבק הגיע למבוי סתום עם הרפורמציה והאיחוד בין הכוח הכנסייתי והכוח המדיני בידי הנרי השמיני. מתקופה זו ואילך אובדן החירות והרס חברתי היו למגמה הכללית.[5][13]
שלושת הכרכים הראשונים התקבלו בהתלהבות ובהערכה, בעיקר על ידי קוראים וויגים שראו בהם תשובה לגישה השמרנית יותר של דייוויד יום. גם מחוץ לבריטניה הם זכו לתשבחות מאישים כדוגמת בנג'מין פרנקלין ומאדאם רולאן.[14] הכרך הרביעי ואלה שבאו אחריו זכו לביקורות מעורבות יותר.
המלכים מבית סטיוארט ואוליבר קרומוול הם הנבלים הראשיים בהיסטוריה האנגלית על פי מקולי, אך חלקם מוצגים כדמויות מורכבות. אצל צ'ארלס הראשון היא מצאה תכונות ראויות, כגון אנושיות, דבקות דתית והגינות, אך היא הזהירה מפני עיסוק עודף בתכונותיו ובסבלו, שעלול להסתיר את רודנותו ואת הפשעים שביצע. העריצות של צ'ארלס הראשון היוותה, בסיכומו של דבר, בסיס מוצדק להוצאתו להורג, טיעון שמקולי ביססה בעזרת הכתבים של ג'ון לוק, אלג'רנון סידני, ג'ון מילטון ואחרים.[15]
בניגוד לתקופת השלטון של צ'ארלס הראשון, תקופת הקומונוולת' של אנגליה מתוארת כ"עידן המבריק ביותר שאי פעם הופיע על דפי ההיסטוריה". את התשבחות האלה כיוונה מקולי לפרלמנט ולצבא הפרלמנט לפני תקופת הפרוטקטורט, בעוד שאת קרומוול היא תיארה כמי שהביא את תור הזהב של המדינה לסיומו; אדם שאפתן, גאוותן, מושחת ומרושע שמונע מאינטרס-עצמי. עמדה זו לא שיקפה את הדעה המקובלת בקרב וויגים בני זמנה, והיא הגיבה בבוז לאלה שמציגים עצמם כוויגים בעוד הם משבחים את קרומוול.[15]
צ'ארלס השני מתואר בפי מקולי כמנהיג חכם ורב יכולות.[17] לפי מקולי "כשהוא הוכרח, או נטה בעצמו לעשות דברים ראויים, הוא עשה אותם באופן ראוי".[18] אולם, יכולותיו הופנו בעיקר למאמצים לכונן מחדש את שלטון העריצות שהשסתיים זמנית עם מות אביו. אצל ג'יימס השני, לעומת זאת, לא מצאה מקולי אף פן חיובי.[17]
כותבים ואזרחים מכל צידי המפה הפוליטית התייחסו למהפכה המהוללת כאירוע חיובי וכניצחון החירות על פני העריצות. מקולי הייתה מודעת לכך, וכתבה ש"מחבר צריך להיות רדוף בהתלהבות של מרטיר" כדי לחשוף את האמת ולצאת נגד הדעה המקובלת. את המשימה של ה"מרטיר" היא לקחה על עצמה, ובכך סימנה עצמה כוויגית רדיקלית. לטענתה המהפכה אמנם הגבילה את הכוח של המלך באמצעות מגילת הזכויות, יצרה פרלמנט חופשי יותר והביאה את המלוכה להכרה בכך שמקור הלגיטימציה לכוחה הוא באמנה חברתית שלה מחויבים האזרחים והריבון באופן הדדי. אבל המהפכה לא הלכה רחוק מספיק. היא הותירה בידי הריבון את הפררוגטיבה המלכותית, את השליטה בכינוס הפרלמנט, את הבחירה בשרים ואת השליטה במיליציה. אחת התוצאות השליליות של מצב זה היא היצירה של כוח צבאי קבוע והמעורבות התכופה במלחמות זרות.[19]
את ויליאם השלישי תיארה מקולי כמונע מאינטרסים אישיים, רודף כוח ומחרחר מלחמה. היא ייחסה לו את הכישלונות של המהפכה. למרי השנייה היו תכונות טובות בהרבה. לטענתה, אם מרי הייתה מרשה לעצמה לעשות שימוש עצמאי בתבונתה, היא הייתה יכולה להיות מונרכית ראויה וידידה של החירות, אך "המגמה הכללית של התנהגותה הייתה כפי הנראה מוכוונת על ידי כלל של צייתנות עיוורת, [ו]רק אלה שמדמיינים שצייתנות פסיבית לבעל היא הראשונה שבחובות האישה והגבוהה שבמידות הטובות שאליהן יכולות נשים לשאוף יכולים לסווגה יחד עם המהוללים שעשו את הכבוד הרב ביותר למין האנושי".[19]
חידושים מחקריים וסביבה לימודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקולי הייתה בין הנשים הראשונות שהורשו לקרוא בספרייה של המוזיאון הבריטי,[20] והיא עשתה בה שימוש נרחב. אחד החידושים שהובילה בכתיבה היסטוריוגרפית הוא השימוש הרב במקורות ראשוניים.[2] היא פרסמה קטלוג בן 200 עמודים, שכלל כמעט 5,000 פמפלטים ודרשות, בעיקר מהמאה ה-17.[3][21] בנוסף, היא השתמשה במקורות משניים מקובלים, ועבודתה מראה על הכרות עם הכתיבה של היסטוריונים אחרים בני זמנה.[3]
בנוסף לספריית המוזיאון, הציעה לונדון למקולי חיי חברה וקשרים עם אינטקלטואלים בולטים. היא הייתה קשורה למעגל הבלוסטוקינג,[22][2] אך נשות המעגל היו שמרניות ממנה ולא העריכו את דעותיה הרפובליקניות, כך שחייה כהיסטוריונית ואינטלקטואלית היו מבודדים מנשים אחרות.[23]
לאחר פרסום הכרך הרביעי החליטה מקולי לעזוב את לונדון. העדר הגישה לספרות מקצועית הקשה עליה להשלים את הכרכים הבאים. היא הגיעה לבאת', שם הציע לה תומאס וילסון, איש כנסייה אלמן בן 73, שהיא ובתה יגורו בביתו. וילסון אימץ רשמית את הבת והבטיח למקולי גישה חופשית לספרייתו. על אף נדיבותו, השהייה בבית של וילסון לא היטיבה עם מקולי. שמועות הופצו לגבי יחסיהם, ווילסון עצמו, שככל הנראה היה סנילי ומאוהב במקולי, הרעיף עליה חיבה ושבחים באופן פומבי, מה שלא סייע למוניטין של מקולי או לבריאותה.[3] כדי לשפר את מצבה הבריאותי החליטה מקולי לעזוב את באת' ולנסוע לצרפת. היא הגיעה לפריז, שם מצבה השתפר, ולאחר מכן חזרה לאנגליה והשלימה את "ההיסטוריה של אנגליה".[3]
מקולי והמהפכה האמריקאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פנייה לעם בנוגע למשבר החשוב בענייני השעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד בתחילת המהפכה האמריקאית הייתה למקולי השפעה על המחשבה של האבות המייסדים של ארצות הברית. בנג'מין פרנקלין קרא והעריך את ההיסטוריה של אנגליה על פי מקולי. תומאס ג'פרסון טען שהספר של מקולי הוא אחד מ"הסמכויות המועדפות" בנושא. הוא התייחס לכתיבה של מקולי כתשובה הולמת להיסטוריה על פי דייוויד יום, והציע שיופק ספר בו ההיסטוריה של יום תודפס בטור אחד לצד טור אחר עם קטעים מתוך ההיסטוריה של מקולי ואחרים, אשר יפריכו את טיעוניו. ג'ון אדמס העריך גם כן את "ההיסטוריה של אנגליה". הוא כתב למקולי מכתב בו הביע את הערכתו לגישתה ההיסטורית והמוסרית. הקריאה בספר, הוא כתב, "יצרה אצלי את הרושם הגבוה ביותר לגבי המחברת כאחד העיטורים המבריקים ביותר, לא רק של מינה, אלא גם של עידנה ומדינתה".[24] מקולי כתבה לאדאמס שהיא מעוניינת להכיר "גברות אמריקאיות", ולאחר מכן היא התכתבה עם אשתו, אביגייל אדמס, ועם מרסי אוטיס וורן (אנ') - התכתבות שהמשיכה עד זמן קצר לפני מותה של מקולי.[25][26] גם ג'ורג' וושינגטון ובנג'מין ראש קראו והעריכו את "ההיסטוריה של אנגליה".
מקולי עצמה השתייכה לקבוצה של וויגים רדיקליים בריטים (ביניהם, כפי שהיא כתבה לג'ון אדמס,[27] גם אחיה הבכור, חבר הפרלמנט), שצפו במתרחש בשלוש עשרה המושבות ותמכו בהתנגדות הגוברת של המתיישבים לשלטון הבריטי.[28] בשנת 1774 חוקקו חוק קוויבק (אנ') ו"החוקים הבלתי-נסבלים". ג'וזיה קווינסי (אנ'), שהגיע בחשאי לאנגליה כדי לגייס תמיכה במתיישבים האמריקאים, ביקר אותה בביתה בבאת'. באותה שנה היא החלה לכתוב, ובשנה לאחר מכן פרסמה, את אחד החיבורים הרדיקליים ביותר שלה, "פנייה לעם באנגליה, סקוטלנד ואירלנד בנוגע למשבר החשוב בענייני השעה".[29]
בפתח דבריה בפנייה לעם, טוענת מקולי שמאז חוק הבולים של שנת 1765 צפו תושבי אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בזכויותיהם של האמריקאים נלקחות מהם ובמיסוי שרירותי נכפה עליהם, וזאת מבלי שתימצא לפעולות אלה כל אופוזיציה. היחידים, לטענתה, שהשמיעו קול נגד המהלכים הם אלה שעיקר עניינם הוא ברציפות המסחר עם המושבות. מקולי יוצאת כנגד הגישה לפיה מה שמתרחש במושבות אינו נוגע לאזרחים במדינה האם. תחת זאת היא מדגישה את שותפות הגורל של המתיישבים ושל אזרחי אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, בהיותם עבדים לאותו ממשל מלוכני.[30] היא מדגישה גם את הסכנה שבכיבוש ואת הקשר בין אובדן שלטון החוק ברחבי האימפריה לבין הסכנה הנשקפת לו במדינה האם:
כיבושים של אומות זרות הם תמיד ניצחונות מסוכנים, אפילו לחירות של מדינות רפובליקניות; אולם, במונרכיות מוגבלות, כאשר על הנכבשים נכפים חוקים העויינים ומנוגדים למגבלות הכוח המושתות על ממשלות אלה, לעולם תיכפה על הכובשים אותה מידה של שעבוד שיועדה לנכבשים.
— פנייה לעם באנגליה, סקוטלנד ואירלנד בנוגע למשבר החשוב בענייני השעה, עמ' 18–19
מקולי מציגה את התמיכה במתיישבים כחובה מוסרית. לאחר מכן, היא פונה לשיקולים פרגמטיים וכותבת שהיתרונות שאזרחים בבריטניה מצפים להשיג מיחס בלתי-הוגן כלפי המושבות, לא יתממשו. מקולי מנבאת שהמהלכים יובילו למפלה ואולי לעצמאות אמריקאית:
אם מלחמת אזרחים תחל בין בריטניה הגדולה לבין מושבותיה, או שמדינת האם... תהרוס את עצמה ואת אמריקה, או שהאמריקאים, באמצעות עימות ממושך, ישיגו עצמאות; ובמקרה זה כל אותם יתרונות שמהם נהניתם כבר זמן מה באמצעות מושבותיכם, יתרונות ששמרו עליכם עד כה מפני פשיטת רגל לאומית, יגיעו לסופם הנצחי; ובעוד אימפריה חדשה, משגשגת ונרחבת של אנשים חופשיים תקום מצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי... תישארו אתם עם האיים הערפיליים שלכם בידיכם; וזאת תחת שלטון רודני של עריץ מבית; או שתהפכו לפרובינציות של איזו מדינה אירופית בעלת עוצמה.
— פנייה לעם באנגליה, סקוטלנד ואירלנד בנוגע למשבר החשוב בענייני השעה, עמ' 28–29
ביקור בארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית, יצאה מקולי למסע בארצות הברית יחד עם בעלה השני, ויליאם גראהם. בבריטניה המוניטין של מקולי היה בנסיגה, בעיקר בגלל הנישואים, אך בארצות הברית היא התקבלה בחום ובאהדה. היא התארחה אצל רבות מהמשפחות המכובדות ביותר בקולוניות לשעבר. ה"פנייה לעם בנוגע למשבר החשוב בענייני השעה" הודפסה לכבודה בעיתון בבוסטון, והחלה יוזמה לצבירת מנויים למהדורה אמריקאית של "ההיסטוריה של אנגליה". שמועות נפוצו שמקולי שוקלת לכתוב חיבור על ההיסטוריה של המהפכה האמריקאית, רעיון שהאמריקאים קיבלו בהתלהבות, וייתכן שזוהי אחת הסיבות לקבלת הפנים החמה שלה היא זכתה.[31]
שיא הביקור של הזוג היה שהות בת עשרה ימים במאונט ורנון, בביתו של ג'ורג' וושינגטון. וושינגטון הרשה למקולי לעיין במסמכיו הצבאיים. הוא לא הסכים עם דעתה של מקולי, שעל האמריקאים למסד שלטון עם חלופה מתמדת של בעלי תפקידים. במכתב ששלח לריצ'רד הנרי לי (אנ') אחרי הביקור, הוא הודה לו על שהכיר לו "גברת שהמוניטין שלה בין אנשי הספרות הוא גבוה, ואשר עקרונותיה זוכים בצדק להערצה של ידידי החירות והמין האנושי".[31]
לאחר שחזרה לבריטניה, נטשה מקולי את הרעיון לכתוב היסטוריה של המהפכה. היא נשארה בקשרי התכתבות עם אישים שונים בארצות הברית, ובמיוחד עם מרסי אוטיס לי. בעקבות הדיווחים של אוטיס לי, הייתה מקולי חשדנית כלפי החוקה האמריקאית. היא סברה שיש צורך בחסמים גבוהים יותר בפני כוח הממשל המרכזי ומפני שאפתנות ורדיפת בצע של בעלי תפקידים.[32]
מכתבים על החינוך ופמיניזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1790 פרסמה מקולי את "מכתבים על החינוך: עם הבחנות לגבי נושאים מטאפיזיים". החיבור עוסק בסוגיות שונות הקשורות לחינוך, וכן בהמלצות פרקטיות לגבי גידול וחינוך בנים ובנות בריאים מבחינה נפשית וגופנית. בנוסף לסוגיות חינוכיות גרידא, עוסקת מקולי בחיבור בתחום רחב של נושאים, כגון אכילת בשר וחובות כלפי בעלי חיים, וכן הוא כולל חלק נכבד ממסה שכתבה מקולי שבע שנים לפני כן על תאוריות של מוסר וצדק ("Treatise on the immutability of moral truth").[5] למשל, היא מביעה בחיבור את התנגדותה לעונש המוות ולעבדות.[3]
בנוגע לחינוך ציבורי טוענת מקולי, שאף על פי שזו מטרה ראויה, היא אינה חושבת שניתן לסמוך על הממשלה להעניק חינוך ראוי לילדים, ולכן ממליצה על חינוך פרטי. עם זאת, מקולי ראתה בחינוך עניין ציבורי, והיא כתבה מתוך אמונה שהקידמה החברתית והפוליטית של האומה, כמו גם הסיכוי ליצירת שוויון פוליטי, תלויים בחינוך ילדים.[33] בהשפעת מחשבות אחדות אודות החינוך של ג'ון לוק, נקודת המוצא של מקולי היא שאופיים של בני אדם ומידת מוסריותם אינם נתונים מראש, אלא מעוצבים במהלך חייו של אדם.[34] מכך מסיקה מקולי לגבי האחריות מרחיקת הלכת של המדינה והחברה כלפי מהלך החיים של האזרחים:
לעיתים קרובות חייכתי כששמעתי אנשים מדברים על נטיותיהם הטבעיות; כי משוכנעת אני שנטיות אלה עברו שינויים כה רבים באמצעות החינוך הביתי והלכי העולם, שאופניהן הפרימיטיביים אינם ניתנים להבחנה בקלות אצל רוב הבריות. לא; אין מידה טובה או רעה ששייכת למין האנושי ואשר אותה איננו יוצרים בעצמנו; ואילו כאשר איכויותיהן מזיקות לאושרנו, יכולים אנו לייחס את רשעותם לפעולה אנושית. לא קיים חדל האישים שמסיים את חייו האומללים... כקנס על עוונותיו כנגד החברה, שאינו יכול להשליך את כל האשמה בגין פשעיו על חינוכו; שלא יכול לראות את הממשל עצמו, שבשל חוקיו המחמירים הוא מוכרח לסבול, כיוצר של אסונו.
— מכתבים על החינוך, עמ' 10–11
בדומה לז'אן-ז'אק רוסו, ממליצה מקולי על תהליך הדרגתי של לימוד, שמתחיל ממשחק וריקוד ומתפתח לנושאים רציניים יותר רק כאשר הילדים גדלים ומסוגלים לחשוב בעצמם. הניסיונות לכפות על ילדים רעיונות, דוקטרינה דתית, וקריאה בגיל מוקדם אינם מועילים ומחבלים במחשבה העצמאית. בנוסף לרעיונות כלליים מעין זה, מקולי מספקת שלל המלצות פרקטיות, כגון לא להפריז באכילת בשר, לבסס את התזונה של הילדים על ביצים וירקות, לא לתת לילדים לאכול הרבה סוכר, שכן הוא מזיק לשיניים, לא לעטוף ילדים בשכבות מרובות של ביגוד כמנהג הצרפתים, לעשות מקלחות קרות, לא לדבר לילדים כמו תינוקות וכדומה.[35] המגמה הכללית של עצותיה היא חינוך המוכוון ליצירת הרגלים ועקרונות בריאים, והשגת משמעת ללא ענישה וללא דוקטרינה.[3][5]
חינוך נשים ומעמד האישה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
מקולי מוכרת כיום כדמות חשובה בהתפתחות של המחשבה הפמיניסטית באנגליה, בעיקר אודות לדיון על השכלת נשים במכתבים על החינוך, וכן בשל מחויבותה להכרה בחשיבות של דמויות היסטוריות נשיות והשפעת כתביה על המחשבה של מרי וולסטונקראפט.[5]
בניגוד לעמדה של רוסו ושל רוב בני תקופתה, התעקשה מקולי על כך שאין כל הבדל בין החינוך וההשכלה הראויים לגברים ולנשים. על הטענה של רוסו שנשים הן נחותות מגברים מבחינת יכולתן להשתמש בתבונה, ושהמידות הטובות של המין הנשי קשורות בחן ורגש ולא באינטלקט, משיבה מקולי ש"אין זו תבונה ולא חוכמה; אלה גאווה ורגשנות שמדברות מגרונו של רוסו".[36] מקולי מסבירה ש"יש רק חוק אחד של התנהגות לכל היצורים הרציונליים; וכתוצאה מכך מידה טובה אצל מין אחד חייבת להיות באופן שווה מידה טובה אצל המין האחר".[37]
התחום היחיד בו הסכימה שייתכנו הבדלים בחינוך הוא חינוך גופני. טענה זו קשורה לגם לטענתה שההבדל בכוח הפיזי הוא מקור לאי-השוויון בין המינים. היתרון של גברים מבחינת כוחם הפיזי "נוצל כבר בעידנים הברברים של המין האנושי במידה כה רבה, עד להרס כל הזכויות הטבעיות של בנות המין הנשי והורדתן למצב של עבדות שפלה".[36] עם זאת, בהתאם לעמדה הכללית של מקולי לגבי חשיבות החינוך והחברה ככוחות המעצבים את האופי והתכונות של בני אדם, מקולי טוענת שגם מעמדן של נשים וכל הפגמים המיוחסים לנשים, מקורם בחינוך ובסדר החברתי, ולא בחוק טבעי או אלוהי. העדות לכך שמצב העבדות שנכפה על נשים אינו טבעי היא אי ההלימה בין מצב זה לבין האינטרסים האמיתיים של נשים וגברים:
אין בכוונתי לספק לך היסטוריה של נשים; כוונתי רק לאתר את המקורות לחולשות ולמידות הרעות המיוחדות להן; ואלה אני מאמינה בתוקף שמקורן במצב הדברים ובחינוך בלבד: שכן כה ברור שלא הייתה זו כוונתה של ההשגחה החכמה והצודקת לעשות את מצב העבדות לחוק בלתי ניתן לשינוי של טבע האישה, שבאותה מידה שבה המין הגברי התייעץ עם האינטרסים הקשורים באושרם שלהם, כך הם מיתנו את עריצותם כלפי נשים."
— מכתבים על החינוך, עמ' 206–207
מקולי טוענת שהחינוך של נשים כפי שהוא בתקופתה מונע גם מרעיונות שקריים ואבסורדיים לגבי יופי ועדינות נשית, כמו גם הנוחות של בעליהן והמפגן של גינונים הנחשבים לנשיים, כתכלית של התפתחות האישה. נשים אינן מקבלות את הידע וההבנה של עקרונות המוסר האמיתיים, והן מחונכות להאמין שהערצה לגברים היא הכבוד הגדול ביותר שהן יכולות להשיג. חינוך זה גורם לחולשה הן של האינטלקט והן של הגוף, והוא מזיק גם לנשים וגם לגברים. מעבר לכך, חינוך זה לא משיג את מטרתו כיוון שהוא זורע רגשות של יוהרה וקנאה באופיין של נשים. "איכויות אלה, כאשר הן משולבות עם בורות, יכולות בהחלט להוליד ולקבוע מסמרות בכל אותן מידות רעות וחולשות שמיוחדות למין הנשי; מידות רעות וחולשות שגורמות להן להיחשב, בעת העתיקה, כבלתי ניתנות לשיפור, ואשר בעת המודרנית הכפיפו אותן לגינויים וללעג".[38]
באשר לזכויות האישה, מעירה מקולי שנשים, ובמיוחד נשים נשואות, נתונות ל"הדרה מוחלטת וטוטאלית מכל הזכויות הפוליטיות" ו"בקושי עומדת להן זכות אזרחית כלשהי שיכולה להציל אותן מהפגיעות הגסות ביותר".[39] עם זאת, עיקר הטיעון של מקולי לגבי נשים אינו מתמקד בזכויות פוליטיות או אזרחיות, עובדה שבשלה שמה נעלם עד העשורים האחרונים ממחקר על ההיסטוריה של התנועה הפמיניסטית.[5]
המהפכה הצרפתית וביקורת על אדמונד ברק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההזדמנות הראשונה שבה מקולי פרסמה ביקורת על אדמונד ברק היא במהלך משבר פוליטי בתחילת שנות ה-70. ברק פרסם ב-1770 פמפלט בשם "מחשבות על אי שביעות הרצון הנוכחית".[40] הוא ניתח בפמפלט את המערכת הפוליטית בבריטניה וטען שהיכולת של הפרלמנט לפקח ולכוון את הפעולה של הרשות המבצעת תלויה בכוח של מפלגות המבוסס על השפעה אריסטוקרטית. מקולי פרסמה באותה שנה פמפלט תגובה. לתפיסתה, הפתרון למשבר נעוץ בבחירות תכופות יותר לפרלמנט, שיערכו כל שלוש שנים במקום כל שבע שנים. היא ביקרה בחריפות את ברק על חוסר נכונותו להעביר כוח לידי העם ("קשה לא לתהות על שחיתות הלב ותעתועי השכל של אותו כותב, שבעוד הוא מציג בנחרצות את העריצות שגוברת בשל אריכות האמון שניתן בפרלמנט, מבטל הוא באופן מוחלט את החזרתו המהירה של הכוח לידי העם, על בסיס העמדת הפנים שאי-סדר נוראי נלווה לבחירות תכופות").[41] טענה נוספת של מקולי היא נגד הניתוח ההיסטורי של ברק. בעוד שהוא נשא עיניים בנוסטלגיה לתקופת השלטון של אן, מלכת אנגליה והתייחס למהפכה המהוללת כבסיס לאיתנות השלטון, מקולי טענה שתהליך השחתת השלטון קשור במהפכה עצמה ונובע מהשאיפה של אריסטוקרטים ופוליטיקאים להשיג כוח לעצמם.[5] במכתב לחברו ריצ'רד שקלטון התייחס ברק למקולי כחלק מחוג רדיקלי שהתהווה סביב העיתונאי והפוליטיקאי ג'ון וילקס. בהתייחס לביקורת של מקולי כינה אותה ברק "אשת מדנים רפובליקנית" (republican virago) ו"אמזונה". הוא תיאר אותה כפטריוטית נוזפנית וטען שהוא "מפחד לענות לה".[42][43]
למקולי הייתה מידה מסוימת של הכרות עם הפוליטיקה הצרפתית, והיא ביקרה בפריז לפחות פעם אחת, בשנת 1777. כשהגיעה לעיר היא זכתה לכבוד מצד אישים שהכירו את הכרכים הראשונים של ההיסטוריה של אנגליה, ונפגשה עם דמויות בולטות בחברה הגבוהה הצרפתית, כגון מאדאם דו דפאנד, מאדאם ז'ופראן (שתיים מהמארחות המוכרות של הסלונים הספרותיים בפריז) וטורגו. היא פגשה גם את בנג'מין פרנקלין, אך סרבה לסעוד עמו ועם אישים אמריקאים אחרים, מחשש שמפגשים מסוג זה יעוררו את חשד הממשל הבריטי.[44] על אף קבלת הפנים החמה בפריז, הדעות של הצרפתים על ספרה היו חלוקות. ספר ההיסטוריה של דייוויד יום התקבל בצרפת באהדה גדולה יותר מזו שלה זכה באנגליה; ובהתאם ההיסטוריה על פי מקולי נקראה כרדיקלית ורפובליקנית מידי. זמן קצר לאחר ביקורה, עם התעוררות הרפובליקניזם בצרפת, יחס זה החל להשתנות. בסוף שנות השמונים הרוזן מירבו וז'אק בריסו (אנ') היו מעורבים בהפקת תרגום לצרפתית של שני הכרכים הראשונים של מקולי.[45] הם ואחרים, כגון קונדורסה, מאדאם רולאן קידמו את ההיסטוריה של אנגליה על פי מקולי כתחליף להיסטוריה על פי יום, אשר אותה הם החשיבו למלוכנית.[46]
כשהגיעו הידיעות על המהפכה הצרפתית, קיבלה אותן מקולי בהתלהבות ושמחה. היא ראתה באירועים של תחילת המהפכה הקדמה ל"שחרור המלא של אירופה כולה מהכבלים... שאלימות, בורות, ודעה קדומה יצרו".[47] בנובמבר 1790 פרסם ברק את הרהורים על המהפכה בצרפת, שהיה מתקפה חריפה על המהפכה ועל הצהרת זכויות האדם והאזרח. החיבור זכה באופן מיידי לפרסום ולביקורות. מרי וולסטונקראפט הייתה הראשונה לפרסם ביקורת ("הגנה על זכויות האדם") על ההרהורים של ברק עוד באותו החודש, ו"מלחמת פמפלטים" החלה בין מבקריו וסנגוריו של ברק. וולסטונקראפט שלחה עותק של ביקורתה למקולי, שענתה בדצמבר ש"הפמפלט המצוין" הסב לה הנאה רבה. "עוד יותר הייתי מרוצה", היא כתבה, "מכך שהפרסום, אשר מהפאתוס ומהרגש שלו כה התפעלתי, נכתב על ידי אישה, ובכך לראות את דעתי לגבי הכוחות והכישורים של המין הנשי מאוששים כה מוקדם באישיותך".[48] לצד תשובתה צרפה מקולי את החיבור שכתבה היא כתגובה לברק, "הבחנות לגבי ההרהורים של מר ברק על המהפכה בצרפת".[49] זה היה החיבור האחרון שכתבה מקולי לפני מותה.
ברק טען בהרהורים על המהפכה שזכויות אדם טבעיות הן מושג מופשט ומטאפיזי, וככאלה הן אינן הבסיס לממשל מדיני. הממשל המדיני הוא יצירה ממשית שמתפתחת באופן היסטורי; הזכויות המוקנות לבני אדם שחיים תחת הממשל אינן עיקרון מופשט, אלא זכויות וחירויות המתבססות על אותה התפתחות היסטורית ומורשות מדור לדור. במקרה של העם האנגלי, ברק מזכיר את המגנה כרטה, הצהרת הזכויות של 1628 (אנ'), מגילת הזכויות של 1689 ואת ההסדר לאחר המהפכה המהוללת כאירועים שמיסדו את הזכויות באנגליה לא כ"זכויות אדם" מופשטות, אלא כ"זכויות האדם האנגלי".
מקולי השיבה לברק שזכויות האנגלים כפי שהוא מתאר אותן, אינן זכויות כלל. בכל פעם שמלכים העניקו זכויות לנתיניהם, כאילו היו מתנה או נדבה, הם אישרו בכך את יכולתם לעשות בזכויות אלה כרצונם, להעניקן או לקחת אותן חזרה. רק ההכרה בזכויות אוניברסליות השייכות לכל אדם במופשט מההיסטוריה הקונקרטית של עמו יכולה להוות בסיס אמיתי לזכויות.[50]
לפי מקולי, אלה שטוענים, כמו ברק, שהמקור לזכויות הוא במוסכמות היסטוריות אינם עקביים בעמדתם, שכן תמיד ניתן לשאול מתוקף איזו סמכות קיבלו מוסכמות אלה את סמכותן.[5] אם המוסכמות קיבלו את סמכותן מתוקף הסכמה של העם, ניתן לשאול מדוע לעם אין סמכות דומה לדרוש ולכונן זכויות בהסכמה בכל עת; אם זכויות אלה הוענקו מתוך הכרח (כפי שטען ברק), ניתן לשאול מי השופט שבכוחו להכריע שקיים הכרח מעין זה. כך או כך הטיעון מחדד את השאלה למי נתונה הסמכות לחוקק חוקים ולקבוע זכויות, והתשובה לשאלה זו יכולה להיות רק אחת משתיים: או שזוהי סמכות הנתונה לאדם יחיד מורם מעם כזכותו הבלעדית, או שזוהי סמכות הנובעת מזכויות האדם האוניברסליות והמופשטות, שלא ניתן לנכרן או לאבדן.[51]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כתביה
- ההיסטוריה של אנגליה, בשמונה כרכים, באתר הספרייה הדיגיטלית של HathiTrust, 1763–1783 (באנגלית)
- הבחנות לגבי פמפלט שכותרתו 'מחשבות על הגורמים לאי שביעות הרצון הנוכחית' (ביקורת על פמפלט של אדמונד ברק), טקסט מלא באתר גוגל בוקס, 1770.
- פנייה לעם באנגליה, סקוטלנד ואירלנד, לגבי המשבר החשוב בענייני השעה, באתר הספרייה הדיגיטלית של HathiTrust, 1775 (באנגלית)
- ההיסטוריה של אנגליה מהמהפכה ועד ההווה בסדרה של מכתבים לידיד, באתר הספרייה הדיגיטלית של HathiTrust, 1778 (באנגלית)
- מכתבים על החינוך: עם הבחנות לגבי נושאים דתיים ומטאפיזיים, טקסט מלא באתר גוגל בוקס, 1790 (באנגלית)
- הבחנות לגבי ההרהורים של מר ברק הנכבד על המהפכה בצרפת, באתר Liberty Fund, (1790) (באנגלית)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קתרין מקולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קתרין מקולי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Devoney Looser, "Catharine Macaulay : The ‘Female Historian’ in Context", Études Épistémè 17 (2010)
- ^ 1 2 3 Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 29-30
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Bridget Hill, "Macaulay [née Sawbridge; other married name Graham], Catharine", Oxford Dictionary of National Biography, 2012
- ^ Mary Hays, Female Biography; Or Memoirs of Illustrious and Celebrated Women, Volume 5, (Richard Phillips: 1803), pp. 288
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Karen Green, "Catharine Macaulay", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Summer 2020 Edition), Edward N. Zalta (ed.)
- ^ Bridget Hill, The republican virago : the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 10
- ^ Bridget Hill, The republican virago : the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 15
- ^ Bridget Hill, The republican virago : the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 117ff
- ^ Bridget Hill, "Daughter and Mother; some new light on Catharine Macaulay and her family", British journal for eighteenth-century studies 22 (1999): pp. 46
- ^ Figure of Mrs. Catherine Macaulay, The Met
- ^ Barbara Brandon Schnorrenberg, "An Opportunity Missed: Catherine Macaulay on the Revolution of 1688", Studies in Eighteenth-Century Culture 20 (1991): pp. 232-233
- ^ Philip Hicks, "Catharine Macaulay's Civil War: Gender, History, and Republicanism in Georgian Britain", Journal of British Studies 41(2) (2002): pp. 171
- ^ Bridget Hill, The republican virago : the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 31
- ^ Bridget Hill, The republican virago : the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 40
- ^ 1 2 Bridget Hill, The republican virago : the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 34-39
- ^ Elizabeth Eger, Bluestockings: Women of Reason from Enlightenment to Romanticism, (Palgrave: 2010), pp. 2
- ^ 1 2 Barbara Brandon Schnorrenberg, "An Opportunity Missed: Catherine Macaulay on the Revolution of 1688", Studies in Eighteenth-Century Culture 20 (1991): pp. 234
- ^ Bridget Hill, The republican virago : the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 33
- ^ 1 2 Barbara Brandon Schnorrenberg, "An Opportunity Missed: Catherine Macaulay on the Revolution of 1688", Studies in Eighteenth-Century Culture 20 (1991): pp. 237
- ^ Devoney Looser, "Catharine Macaulay : The ‘Female Historian’ in Context", Études Épistémè 17 (2010), n.33
- ^ Bridget and Christopher Hill, "Catharine Macaulay's History and her Catalogue of Tracts", The Seventeenth Century 8(2) (1993)
- ^ Deborah Heller, "Bluestocking Studies: the State of the Field – and into the Future", Literature Compass 8(4) (2011): pp. 161
- ^ Bridget Hill, The republican virago : the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 131
- ^ Bridget Hill, The republican virago: the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 185
- ^ Bridget Hill, The republican virago: the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 197
- ^ Kate Davies, Catharine Macaulay and Mercy Otis Warren: The Revolutionary Atlantic and the Politics of Gender, (Oxford University Press: 2005)
- ^ Letter from Catharine Macaulay to John Adams, September 11, 1774, Founders Archive Online
- ^ Carla H. Hay, "Catharine Macaulay and the American Revolution", The Historian 56(2) (1994): pp. 301-316
- ^ Catharine Macaulay, "An Address to the People of England, Scotland and Ireland on the Present Important Crisis of Affairs", 1775
- ^ Kate Davies, Catharine Macaulay and Mercy Otis Warren: The Revolutionary Atlantic and the Politics of Gender, (Oxford University Press: 2005), pp. 134
- ^ 1 2 Carla H. Hay, "Catharine Macaulay and the American Revolution", The Historian 56(2) (1994): pp. 311-312
- ^ Carla H. Hay, "Catharine Macaulay and the American Revolution", The Historian 56(2) (1994): pp. 313ff
- ^ Bridget Hill, The republican virago: the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 160-163
- ^ Catherine Gardner, "Catharine Macaulay’s Letters on Education", Hypatia 13(1) (1998): pp. 122-123
- ^ Bridget Hill, The republican virago: the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 158-159
- ^ 1 2 Catharine Macaulay, 'Letter on Education (1790) pp. 206
- ^ Catharine Macaulay, 'Letter on Education (1790) pp. 201
- ^ Catharine Macaulay, 'Letter on Education (1790) pp. 209
- ^ Catharine Macaulay, 'Letter on Education (1790) pp. 210
- ^ Edmund Burke, "Thoughts on the Present Discontents", Project Gutenberg, 1770, Transcribed from the 1886 Cassell & Company edition by David Price
- ^ Catharine Macaulay, Observations on a Pamphlet: Entitled, Thoughts on the Cause of the Present Discontents, (Edward and Charles Dilly: 1770), pp. 14-16
- ^ Edmund Burke Esq. to Richard Shackelton, letter of August 15, 1770, n The Works and Correspondence of the Right Honourable Edmund Burke, Volume 1 (F. & J. Rivington: 1852), pp. 114-115
- ^ Karen Green, "Reassessing the Impact of the 'Republican Virago'", Redescriptions 19(1) (2016): pp. 30
- ^ Bridget Hill, The republican virago: the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 208-210
- ^ Bridget Hill, The republican virago: the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 213-217
- ^ Bridget Hill, The republican virago: the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 222
- ^ Bridget Hill, The republican virago: the life and times of Catharine Macaulay, historian, (Oxford Clarendon Press: 1992), pp. 225
- ^ In The Collected Letters of a Marry Wollstonecraft, edited by Janet Todd (Columbia University Press: 2003), pp. 186 n. 416
- ^ Bridget Hill, "The links between Mary Wollstonecraft and Catharine Macaulay: new evidence", Women's History Review 4(2) (1995): pp. 182
- ^ Catharine Macaulay, Observations on the Reflections of the Right Hon. Edmund Burke, on the Revolution in France (1790), pp. 30-32
- ^ Catharine Macaulay, Observations on the Reflections of the Right Hon. Edmund Burke, on the Revolution in France (1790), pp. 94-95