קרחון סמית' (אנטארקטיקה)
מידע כללי | |
---|---|
מיקום | אזור הברית האנטארקטית |
קואורדינטות | 75°05′00″S 112°00′00″W / 75.0833°S 112°W |
(למפת אנטארקטיקה רגילה) | |
קרחון סמית' (באנגלית: Smith Glacier) הוא זרם קרח (קרחון ) באזור ארץ מרי בירד שבאנטארקטיקה.
אורכו של הקרחון 160 קילומטרים, ולו שיפוע נמוך.
הקרחון מנקז את הר טוני, וזורם מזרחית - צפון-מזרחית לעבר ים אמונדסן.
נמוך אנטארקטיקה קרחון, שאורכו מעל 160 קילומטרים, הקרחון מתנקז מהר הטוני בכיוון מזרח - צפון-מזרח לים אמונדסן. מפיץ צפוני, קרחון קוהלר, מתנקז אל מדף הקרח של דוטסון אך הזרם העיקרי עובר לים בין חצי הדוב להר הרפי, ומסתיים במדף הקרח קרוסון .
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גילוי ומיפוי הקרחון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרחון מופה לראשונה על ידי הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, בהתבסס על סקרים על הקרקע, ועל תצלומי אוויר שצולמו על ידי צי ארצות הברית בין השנים 1959 - 1965.
מופה על ידי USGS מסקרי קרקע ותמונות אוויר של USN, 1959–65. נקרא על ידי US-ACAN על שם פיליפ מ. סמית' (סמית' בלפס), סגן מנהל, משרד תוכניות הקוטב, הקרן הלאומית למדע, שבשנים 71–1956 השתתף במשלחות רבות לאנטארקטיקה ביכולות שדה ופיקוח.
נסיגת הקרחון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2001, דוקטור אנדרו שפרד ( Andrew Shepherd), עמית מחקר במרכז לתצפית קוטב (Center for Polar Observation) באוניברסיטת קולג' (University College London) בלונדון שבממלכה המאוחדת, הציג ממצאים לפיהם קרחון סמית' מאבד מניפחו במהירות (נסוג במהירות גבוהה), עקב התחממות כדור הארץ ותורם לעלייתם האיטית של האוקיינוסים.
בשנת 2011, האמיש פריצ'רד (Hamish Pritchard), מדען השייך לסקר האנטארקטי הבריטי ( British Antarctic Survey) אשר המטה שלו ממוקם בקיימברידג', שבבריטניה, הציג ממצאים לפיהם קרחון סמית' נסוג בקצב של 8.22 מטרים בשנה.
בשנת 2016, מחקר שפורסם בכתב העת ניטשור קומיוניקיישן (Nature Communication), שהסתמך על מדידות מכ"ם מוטס (מדידות שנערכו מהאוויר), מצא שהמסה של אזור החיכוך בין מדף הקרח סמית' לבין הקרקע שתחתיו בין השנים 2000 ו-2009 איבד בין 299 לכ-489.81 מטרים של קרח מוצק מתחת לקרחון סמית'. קרחון סמית' איבד יותר קרח מכל קרחון אחר שנחקר במסגתר מחקר זה. החוקרים מצאו כי קרחון סמית' נסוג בכ-38.89 קילומטרים במהלך התקופה שבין 1996 ל-2011.המדענים הגיעו למסקנה שגודל הנסיגה נובע בחלקו מהטופוגרפיה הייחודית מתחת לקרח שאפשרה ליותר מי אוקיינוס לחמוק פנימה בין הקרח והיבשה שמתחת לזרם הקרח.