קרב פיונגיאנג
 | ||||||||||||||||||
| אוקיו-אה של הקרב | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת סין–יפן הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 15 בספטמבר 1894 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פיונגיאנג, קוריאה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
39°02′00″N 125°45′00″E / 39.033333°N 125.75°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יפני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב פיונגיאנג (ביפנית: 平壌作戦) היה הקרב היבשתי השני במלחמת סין–יפן הראשונה, שנערך ב-15 בספטמבר 1894 בפיונגיאנג, קוריאה, בין כוחות האימפריה היפנית לכוחות שושלת צ'ינג של סין.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר אובדן העיר אסאן בקרב סונגהוואן, התבצר שארית חיל המצב הסיני בעיר פיונגיאנג, שהייתה מבוצרת היטב, וממוקמת על גבעה. הסינים אף נהנו מיתרון מספרי. לקראת סוף אוגוסט פיצל לוטננט-גנרל נוזו מיצ'יצורה, מפקד הדיוויזיה החמישית היפנית, את כוחותיו לארבעה טורים: אחד נשלח בדרך הים לעיר החוף וונסון, משם יצא לפיונגיאנג ב-1 בספטמבר; ושאר הטורים צעדו מסיאול בדרך היבשה לכיוון העיר.
במקביל התרחשה מערכה ימית באזור, בין הצי הקיסרי היפני לצי בייאנג. ספינות הצי היפני ערכו סיור באזור ווי-האי-ווי ופורט ארתור ב-10 באוגוסט. במהלך הסיור התפתחו חילופי אש בין כלי השיט היפנים למבצרים הסינים, אך האירוע הסתיים ללא נזק של ממש. עם זאת, לאירוע זה נודעה חשיבות שכן באירוע ביססו היפנים את עליונתם הימית, ולמעשה מנעו מצי בייאנג להשתתף בלחימה לשארית המלחמה.
ככל שסגרו הטורים היפנים על העיר פיונגיאנג, כך התרבו התקריות עם כוחות סיניים שהיו פזורים באזור. יכולתם של היפנים לאגף פעם אחר פעם את העמדות היפנים התאפשרו הודות לחלוקת הכוח לארבעה טורים, והסינים נאלצו לסגת מהביצורים לתוך העיר עצמה.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת ספטמבר כיתרו הכוחות היפנים את העיר פיונגיאנג. הכוחות הסינים, תחת גנרל יה צ'יצ'או מנו 15,000 חיילים, שהתבצרו בתוך העיר. מולם עמדו 10,000 חיילים יפנים, תחת פיקודו של מיצ'יצורה, שכיתרו את העיר מארבעת עבריה. בעיר עצמה, שעמדה בראש גבעה אסטרטגית, הקימו הסינים מערכת ביצורים גדולה, שבהקמתה סייעו, תחת איומים, פועלים קוראנים. עם זאת, על אף עבודות הביצור המרובות, הזניחו הסינים את ביצור עורף העיר, וכפי שהתרחש בעימותים הקודמים, ידעו היפנים לנצל הזנחה זו.
היפנים פתחו בפעולת הסחה ב-13 בספטמבר, בה נעה חטיבה מול העיר, במטרה לגרום לסינים לחשוב שמשם תפתח המתקפה. קבוצת חיילים יפנים אפילו העזה לחצות את נהר טאדונג, הזורם מול העיר, ותחת אש ארטילרית כבדה הצליחו לשוב לצד היפני עם מספר כלי שיט סינים קטנים שעגנו בגדה הנגדית, פעולה שרמזה לסינים על כוונת היפנים לנסות לחצות את הנהר. הארטילריה היפנית פתחה באש על ביצורי העיר, יותר במטרה לגרום למגינים לחשוף את מספר תותחיהם מאשר במטרה להסב נזק. את יום 14 בספטמבר העבירו הקצינים היפנים במעקב אחר תנועת הסינים, ואף לא השיבו לאש שנורתה עליהם מהעיר.
המתקפה האמיתית החלה בשעה 04:30, 15 בספטמבר. חטיבת ההסחה התפצלה לארבעה חלקים שהחלו להתקרב לעבר העיר, תחת אש כבדה. הארטילריה היפנית השיבה אש, ועלתה על האש הסינית ברמת הדיוק. במהלך הקרב הארטילרי ערכו הסינים שלוש התקפות פרשים, שנהדפו כולן, באובדן של כ-600 חיילים.
במקביל למתקפה החזיתית, פתח הטור הראשון (שהגיע בדרך הים) בהתקפה על העורף הסיני. לפתע מצאו עצמם החיילים הסינים נלחמים בשתי חזיתות, שבאחת מהן הופיעו חיילים יפנים רעננים, בנוסף על אלה שאותם הדפו בימים הקודמים. תוך זמן קצר הושלם הכיתור, והיפנים החלו להדק את הטבעת, ובשעה 16:30 נכנע חיל המצב הסיני בעיר.
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקרב זכו היפנים בשלל בדמות כמויות רבות של אספקה צבאית, תחמושת ונשק. הסינים איבדו כ-2,700 חיילים, ועוד אלפים נפצעו ונפלו בשבי היפני. מפיונגיאנג התקדמו הכוחות היפנים צפונה, לנהר יאלו, המהווה גבול בין קוריאה לסין. בדרכם לא נתקלו בהתנגדות, ועד אמצע אוקטובר עמדו שני הצדדים זה מול זה, משני עברי הנהר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שילוני, בן-עמי. יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה. הוצאת שוקן, 1997 (מהדורה מתוקנת ומורחבת 2002).
- Paine, S.C.M. The Sino-Japanese War of 1894-1895: Perception, Power, and Primacy. Cambridge University Press, 2003. ISBN 052161745-1
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| קרבות במלחמת סין–יפן הראשונה | |
|---|---|
|