לדלג לתוכן

קרב בול ראן השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב בול ראן השני (קרב מנאסס השני)
Second Battle of Bull Run (Battle of Second Manassas)[1]
"קרב בול ראן השני, נערך ב-28-30 באוגוסט 1862", הדפס אבן משנות ה־60 של המאה ה-19 מאת קורייר ואייבס
"קרב בול ראן השני, נערך ב-28-30 באוגוסט 1862", הדפס אבן משנות ה־60 של המאה ה-19 מאת קורייר ואייבס
מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקאית
תאריכים 30 באוגוסט 1862 – 31 באוגוסט 1862[2] (יומיים)
מקום מחוז פרינס ויליאם, וירג'יניה
קואורדינטות 38°48′45″N 77°31′17″W / 38.81246°N 77.52131°W / 38.81246; -77.52131
תוצאה ניצחון הקונפדרציה[3]
הצדדים הלוחמים

ארצות הברית (האיחוד)

מדינות הקונפדרציה של אמריקה

מפקדים

ג'ון פופ
פרנץ סיגל

רוברט אי. לי

כוחות

77,000 (הערכה):[4][5]

50,000[8] (ארמיית צפון וירג'יניה)

אבדות

14,462[9][10]


  • 1,747 הרוגים
  • 8,452 פצועים
  • 4,263 שבויים/נעדרים

7,298[10]


  • 1,096 הרוגים
  • 6,202 פצועים
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קרב בול ראן השני (באנגלית: The Second Battle of Bull Run או Battle of Second Manassas)[1] נערך בין ה־28 ל־30 באוגוסט 1862,[2] במחוז פרינס ויליאם, וירג'יניה(אנ'), כחלק ממלחמת האזרחים האמריקנית. זהו השיא של מערכת צפון וירג'יניה(אנ') שנערכה על ידי צבא הקונפדרציה בראשות גנרל(אנ') רוברט אי. לי מפקד ארמיית צפון וירג'יניה(אנ'), כנגד צבא האיחוד בראשות מייג'ור גנרל(אנ') ג'ון פופ(אנ') מארמיית וירג'יניה, והיה קרב בהיקף ובמספרים גדולים בהרבה מקרב בול ראן הראשון (או מנאסס הראשון) שנערך ב־21 ביולי 1861, באותו אזור.

לאחר מהלך של איגוף עקיף ורחב, המייג'ור גנרל מצבא הקונפדרציה תומאס ג'ונתן ג'קסון כבש את מחסן האספקה של האיחוד בצומת מנאסס(אנ'), ובכך איים על קו התקשורת של פופ עם וושינגטון די.סי. לאחר נסיגה כמה מיילים צפונית-מערבית, תפס ג'קסון עמדה הגנתית חזקה ומוסתרת על רכס סטוני (Stony Ridge) והמתין להגעת אגף מצבאו של לי, בראשות המג'ור גנרל ג'יימס לונגסטריט. ב־28 באוגוסט 1862, תקף ג'קסון טור של האיחוד שהיה מעט מזרחית לגיינסוויל, בחוות בראונר[11], מה שהביא למצב קפאון אך הצליח למשוך את תשומת לבו של פופ. באותו היום, פרץ לונגסטריט דרך התנגדות קלה מהאיחוד בקרב מעבר ת'ורופר(אנ') והתקרב לשדה הקרב.

פופ השתכנע כי הצליח ללכוד את ג'קסון וריכז את עיקר צבאו נגדו. ב־29 באוגוסט פתח פופ בשורת התקפות על עמדותיו של ג'קסון לאורך מסילת רכבת שלא הושלמה. ההתקפות נהדפו תוך אבדות כבדות לשני הצדדים. בצהריים, הגיע לונגסטריט לשדה הקרב ממעבר ת'ורופר ותפס עמדות באגפו הימני של ג'קסון. ב־30 באוגוסט, חידש פופ את התקפותיו, לכאורה מבלי לדעת שלונגסטריט נמצא כבר בשטח. כאשר ארטילריה מרוכזת של הקונפדרציה הכריעה מתקפה של חיל ה־V(אנ') בפיקודו של מייג'ור גנרל פיץ' ג'ון פורטר(אנ'), אגפו של לונגסטריט—שמנה כ־25,000 חיילים בחמישה דיוויזיות—הגיב במתקפת נגד, שהייתה ההסתערות ההמונית המתואמת הגדולה ביותר במלחמה.[12] האגף השמאלי של צבא האיחוד רוסק, והצבא נהדף לאחור אל בול ראן(אנ'). רק פעילות מאסף(אנ') אפקטיבית של כוחות האיחוד מנעה שחזור של התבוסה מקרב מנאסס הראשון. אף על פי כן, נסיגתו של פופ לסנטרוויל(אנ') הייתה חפוזה.[13]

ההצלחה בקרב זה חיזקה את ביטחונו של לי ודרבנה אותו לפתוח במערכת מרילנד(אנ') הבאה.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב צבאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קריסת מערכת חצי האי של מייג'ור גנרל ג'ורג' ב. מקללן בקרבות שבעת הימים ביוני 1862, מינה הנשיא אברהם לינקולן את ג'ון פופ לפקד על ארמיית וירג'יניה שהוקם זה עתה. פופ זכה להצלחה מסוימת בזירה המערבית, ולינקולן ביקש מפקד תקיף יותר ממקללן.[14]

תוכניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משימתו של פופ הייתה למלא שני יעדים בסיסיים: להגן על וושינגטון ועל עמק שננדואה(אנ'); ולמשוך כוחות קונפדרציה הרחק ממקללן על ידי התקדמות לכיוון גורדונסוויל(אנ').[15] על סמך ניסיונו בלחימה מול מקללן בקרבות שבעת הימים, הבין רוברט לי כי מקללן אינו מהווה איום ממשי כלפיו עוד בחצי האי וירג'יניה, ולכן לא חש מחויב להשאיר את כל כוחותיו להגנת ריצ'מונד בצורה ישירה. הדבר איפשר לו להעביר את ג'קסון לגורדונסוויל במטרה לחסום את פופ ולהגן על מסילת הרכבת המרכזית של וירג'יניה(אנ').[16]

ללי היו תוכניות גדולות יותר. מכיוון שצבא האיחוד היה מחולק בין מקללן לפופ, והם הופרדו במרחק רב, הבחין לי בהזדמנות להשמיד את פופ בטרם יחזור לטפל במקללן. הוא צירף את מייג'ור גנרל א.פ. היל לג'קסון עם 12,000 חיילים.

תנועות ראשוניות במערכת צפון וירג'יניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת צפון וירג'יניה, 7–28 באוגוסט 1862
  צבא הקונפדרציה
  איחוד
מערכת בול ראן השנייה, 17–30 באוגוסט 1862 (מפת השלמה).

ב־3 באוגוסט הורה הגנרל־העליון(אנ') הנרי האלק למקללן להתחיל בנסיגה הסופית מחצי האי ולשוב לצפון וירג'יניה כדי לתמוך בפופ. מקללן מחה ולא החל בהעברה מחדש של כוחותיו עד 14 באוגוסט.[17]

ב־9 באוגוסט תקף הקורפוס של נתניאל פ. בנקס(אנ') את ג'קסון בהר סידר(אנ'), וזכה תחילה ליתרון, אך מתקפת נגד של הקונפדרציה בהנהגת א.פ. היל(אנ') הדפה את בנקס לאחור מעבר לסידר קריק(אנ'). עם זאת, התקדמותו של ג'קסון נעצרה על ידי דיוויזיית האיחוד של בריגדיר גנרל ג'יימס ב. ריקטס(אנ'). בשלב זה כבר נודע לג'קסון שכל הקורפוסים של פופ מאוחדים, מה שמנע ממנו להביס כל אחד מהם בנפרד. הוא נותר במקומו עד 12 באוגוסט, ואז נסוג לגורדונסוויל.[18] ב־13 באוגוסט שלח לי את לונגסטריט לתגבר את ג'קסון.

לפני הקרב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שדה הקרב במנאסס (הצד הימני)

בין 22 ל־25 באוגוסט נערכו מספר התכתשויות קלות בין שני הצבאות לאורך נהר הרפאהנוק(אנ'). גשמים כבדים גרמו לנהר לעלות על גדותיו, ולי לא הצליח לחצות אותו בכוח. בשלב זה כבר הגיעו תגבורות מארמיית הפוטומק מחצי האי. התוכנית החדשה של לי, לנוכח כל התגבורות הללו שגברו על כוחותיו, הייתה לשלוח את ג'קסון וסטיוארט(אנ') יחד עם מחצית מן הצבא בתנועת איגוף, כדי לנתק את קו התקשורת של פופ – מסילת הרכבת אורנג' ואלכסנדריה(אנ'). פופ ייאלץ לסגת ובמהלך הנסיגה יהיה פגיע ויוכל להיות מובס. ג'קסון יצא ב־25 באוגוסט והגיע לסיילם (שהיום נקראת מרשל(אנ')) באותו לילה.[19]

בערב 26 באוגוסט, לאחר שעקף את האגף הימני של פופ דרך מעבר ת'ורופר(אנ'), אחז אגף צבאו של ג'קסון במסילת הרכבת אורנג' ואלכסנדריה בתחנת בריסטו(אנ'). לפני עלות השחר ב־27 באוגוסט, צעדו כוחות ג'קסון כדי לכבוש ולהשמיד את מצבור האספקה העצום של האיחוד בצומת מנאסס.[20] מהלך מפתיע זה אילץ את פופ לנטוש בחופזה את קו ההגנה שלאורך הרפאהנוק. במהלך ליל 27–28 באוגוסט צעד ג'קסון עם דיוויזיותיו צפונה לשדה הקרב של בול ראן הראשון (מנאסס), ושם התבסס מאחורי תוואי מסילת רכבת שלא הושלמה, תחת רכס סטוני.[21] מיקום ההגנה היה מוצלח: היער הצפוף איפשר הסתתרות לכוחות הקונפדרציה, תוך שמירה על נקודות תצפית יעילות אל כביש וורנטון (Warrenton Turnpike)—נתיב תנועת האיחוד הצפוי—שנמצא במרחק של מאות מטרים בודדים דרומה. כמו כן, היו דרכי גישה נוחות שאיפשרו ללונגסטריט לחבור לג'קסון, או לג'קסון לסגת אל הרי בול ראן(אנ') אם לא יקבל תגבורת בזמן. לבסוף, מסילת הרכבת הלא־גמורה סיפקה חתכים וסוללות שניתן היה להשתמש בהם כמערך הגנה מוכן.

ב־28 באוגוסט, בקרב מעבר ת'ורופר, פרץ אגפו של לונגסטריט דרך התנגדות קלה של כוחות האיחוד וצעדה דרך המעבר כדי להצטרף לג'קסון. למרות שהיה נראה שהפעולה אינה משמעותית, היא למעשה הבטיחה כמעט בוודאות את תבוסתו של פופ בקרבות העתידים לבוא, משום שאיפשרה לשני האגפים של צבאו של לי להתאחד בשדה הקרב של מנאסס.[22]

הכוחות הלוחמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיחוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפקדים מרכזיים (כוחות האיחוד(אנ'))

צבאו של גנרל פופ, ארמיית וירג'יניה(אנ'), שמנתה כ־51,000 חיילים, חולקה לשלושה קורפוסים (Army Corps):

הקורפוס הראשון(אנ') (I Corps) בפיקוד מייג'ור גנרל פרנץ סיגל(אנ') כלל את הדיוויזיות הבאות:

הקורפוס השני(אנ') (II Corps) בפיקוד מייג'ור גנרל נתניאל פ. בנקס(אנ').

הקורפוס השלישי(אנ') (III Corps) בפיקוד מייג'ור גנרל אירווין מקדואל, אשר פיקד על צבא האיחוד שהובס בקרב בול ראן הראשון. קורפוס זה כלל את הדיוויזיות הבאות:

  • בריגדיר גנרל רופוס קינג(אנ'), שכלל את הבריגדות של בריגדיר גנרל ג'ון פ. האץ' (אנ'), בריגדיר גנרל אבנר דאבלדיי (אנ'), בריגדיר גנרל מרסנה ר. פטריק(אנ'), ובריגדיר גנרל ג'ון גיבון(אנ').
  • בריגדיר גנרל ג'יימס ב. ריקטס(אנ'), שכלל את הבריגדות של בריגדיר גנרל אברם דיורי(אנ'), בריגדיר גנרל זילוס ב. טאוור(אנ'), קולונל ג'ון וו. סטיילס(אנ'), וקולונל ג'וזף ת'ובורן(אנ').

דיוויזיית קאנאווה(אנ') (כוח נפרד) וחלקים משלושה קורפוסים מצבא הפוטומק של גנרל מקללן, הצטרפו בהמשך לפופ לצורך פעולות לחימה והעלו את מצבת כוחו לכ־77,000 חיילים.

להלן יחידות אלה:

  • הקורפוס השלישי (III Corps) בפיקוד מייג'ור גנרל סמואל פ. היינצלמן(אנ') כלל את הדיוויזיות הבאות:
    • מייג'ור גנרל פיליפ קרני(אנ'), שכלל את הבריגדות של בריגדיר גנרל ג'ון ס. רובינסון(אנ'), בריגדיר גנרל דייוויד ב. ברני(אנ'), וקולונל אורלנדו פו(אנ').
    • מייג'ור גנרל ג'וזף הוקר, שכלל את הבריגדות של קולונל קובייה גרובר(אנ'), קולונל נלסון טיילור(אנ'), וקולונל ג'וזף ב. קר(אנ').
  • הקורפוס החמישי(אנ') בפיקוד מייג'ור גנרל פיץ ג'ון פורטר(אנ') כלל את הדיוויזיות הבאות:
    • בריגדיר גנרל דניאל באטרפילד(אנ'), שכלל את הבריגדות של קולונל צ'ארלס וו. רוברטס(אנ') וקולונל הנרי ס. לנזינג(אנ').
    • בריגדיר גנרל ג'ורג' סייקס(אנ'), שכלל את הבריגדות של בריגדיר גנרל אברם ס. פיאט(אנ'), לוטננט קולונל רוברט ס. ביוקנן(אנ'), לוטננט קולונל ויליאם צ'פמן, קולונל גוברנור ק. וורן(אנ'), וקפטן סטיבן ה. וויד(אנ').
  • הקורפוס השישי(אנ') (VI Corps) בפיקוד מייג'ור גנרל ויליאם ב. פרנקלין(אנ').
  • הקורפוס התשיעי(אנ') (IX Corps) בפיקוד מייג'ור גנרל ג'סי ל. רנו(אנ') כלל את הדיוויזיות הבאות:
    • בריגדיר גנרל אייזק א. סטיבנס(אנ'), שכלל את הבריגדות של קולונל בנג'מין סי. כריסט(אנ'), קולונל דניאל לז'ר(אנ'), וקולונל אדיסון פרנסוורת'.
    • מייג'ור גנרל ג'סי ל. רנו עצמו, שכלל את הבריגדות של קולונל ג'יימס נייגל(אנ') וקולונל אדוארד פררו(אנ').

קונפדרציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפקדים מרכזיים (ארמיית צפון וירג'יניה(אנ'))

בצד הקונפדרציה, צבאו של הגנרל רוברט אי. לי – ארמיית צפון וירג'יניה – אורגן לשני "אגפים" או "פיקודים" שמנו יחדיו כ־55,000 איש:

האגף/הפיקוד הימני של מייג'ור ג'נרל ג'יימס לונגסטריט כלל את דיוויזיות החי"ר הבאות:

  • מייג'ור ג'נרל ריצ'רד ה. אנדרסון(אנ') (הבריגדות של בריגדיר ג'נרל לואיס א. ארמיסטד(אנ'), בריגדיר ג'נרל וויליאם מהון(אנ'), בריגדיר ג'נרל אמברוז ר. רייט(אנ'), וקולונל סטיבן ד. לי(אנ'))
  • בריגדיר ג'נרל דייוויד ר. ג'ונס(אנ') (הבריגדות של קולונל הנרי ל. בנינג(אנ'), בריגדיר ג'נרל תומאס פ. דרייטון(אנ'), וקולונל ג'ורג' ט. אנדרסון(אנ'))
  • בריגדיר ג'נרל קדמוס מ. וילקוקס(אנ') (הבריגדות של בריגדיר ג'נרל קדמוס מ. וילקוקס, בריגדיר ג'נרל רוג'ר א. פריור(אנ'), ובריגדיר ג'נרל וינפילד ס. פדרסטון(אנ'))
  • בריגדיר ג'נרל ג'ון ב. הוד(אנ') (הבריגדות של בריגדיר ג'נרל ג'ון ב. הוד, קולונל אוונדר מ. לואו(אנ'), מייג'ור בושרוד ו. פרובל)
  • בריגדיר ג'נרל ג'יימס ל. קמפר (הבריגדות של קולונל מונטגומרי ד. קורס(אנ'), בריגדיר ג'נרל מייקה ג'נקינס(אנ'), קולונל אפה האנטון(אנ'))
  • כפופים ישירות (בריגדיר ג'נרל נתן ג. אוונס)
  • ארטילריית העתודה בפיקוד ג'יימס ב. וולטון(אנ')

האגף/הפיקוד השמאלי של מייג'ור ג'נרל סטונוול ג'קסון כלל את דיוויזיות החי"ר הבאות:

  • בריגדיר ג'נרל ויליאם ב. טליאפרו(אנ') (הבריגדות של קולונל ויליאם ס. ביילור(אנ'), קולונל בראדלי ט. ג'ונסון(אנ'), קולונל אלכסנדר ג. טליאפרו, בריגדיר ג'נרל ויליאם א. סטארק(אנ') ומייג'ור לינדסי מ. שומייקר)
  • מייג'ור ג'נרל א. פ. היל(אנ') (הבריגדות של בריגדיר ג'נרל לורנס או. בראנץ'(אנ'), בריגדיר ג'נרל ויליאם ד. פנדר(אנ'), קולונל אדוארד ל. תומאס(אנ'), בריגדיר ג'נרל מקסי גרג(אנ'), בריגדיר ג'נרל ג'יימס ג'יי. ארצ'ר(אנ'), בריגדיר ג'נרל צ'ארלס וו. פילד(אנ') וסגן־אלוף ר. לינדזי ווקר(אנ'))
  • מייג'ור ג'נרל ריצ'רד ס. יוול(אנ') (הבריגדות של בריגדיר ג'נרל אלכסנדר ר. לוטון(אנ'), בריגדיר ג'נרל אייזק ר. טרימבל(אנ'), בריגדיר ג'נרל ג'ובאל א. ארלי(אנ') וקולונל הנרי פורנו(אנ'))
  • דיוויזיית הפרשים בפיקוד מייג'ור ג'נרל ג'יי. אי. בי. סטיוארט(אנ') הייתה מסופחת לאגפו של ג'קסון.[23]

לא ניתן לקבוע במדויק את גודל הכוחות של שני הצבאות בקרב, משום שמקורות ודיווחים שונים מציגים מספרים שונים. גודלה הכולל של ארמיית צפון וירג'יניה, כולל פרשים וארטילריה, עמד על מעט פחות מ־55,000 איש. אם לוקחים בחשבון רק את חיל הרגלים, נראה שגודל הכוח של הקונפדרציה עמד על כ־50,000 חיילים, ואולי אף על 47,000 בלבד. בצד האיחוד, הכוח מנה כ־63,000 חיילים אם אין מכלילים את הקורפוס של בנקס, שכן הוא כמעט לא השתתף בקרב למעט כמה יחידות שהופרשו ממנו. אם כוללים את כוחותיו של בנקס, אז מספר החיילים בצד האיחוד עמד על כ־70,000.

הקרב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

28 באוגוסט: חוות בראונר (גרובטון)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעולה בחוות בראונר, 28 באוגוסט

קרב בול ראן השני החל ב־28 באוגוסט, כאשר טור (חיילים) פדרלי שעמד תחת תצפיתו של ג'קסון ממש מחוץ לגיינסוויל, סמוך לחוות משפחת ג'ון בראונר[24], התקדם לאורך דרך וורנטון(אנ'). הטור הורכב מיחידות מהדוויזיה של בריגדיר גנרל רופוס קינג(אנ'): הבריגדות של בריגדיר גנרלים ג'ון פ. האץ' (אנ'), ג'ון גיבון(אנ'), אבנר דאבלדיי (אנ') ומרסנה ר. פטריק(אנ'), אשר צעדו מזרחה כדי להתאחד עם שאר צבאו של פופ בסנטרוויל. קינג עצמו לא הצטרף לדיוויזיה, כיוון שסבל מוקדם יותר באותו יום מהתקף אפילפסיה חמור.[25]

ג'קסון, ששמח לשמוע קודם לכן כי כוחותיו של לונגסטריט בדרכם להצטרף אליו, בלט לעין בקרבת הכוחות הפדרליים כשהוא רוכב לצד החיילים ומתחזה לאיכר,[26] למורת רוחם של עוזריו; אולם החיילים הפדרליים שלא ראו בו איום התעלמו ממנו. מודאג מהאפשרות שפופ יסיג את צבאו מעבר לנחל בול ראן על מנת להתחבר לכוחות מקללן המגיעים, החליט ג'קסון לתקוף. הוא שב למקומו מאחורי קו העצים, ופנה אל פקודיו במילים: "הוציאו את אנשיכם, רבותיי." בסביבות השעה 18:30 הקונפדרציה החלה לירות ארטילריה על חלקו הקדמי של הטור – בריגדת הכובעים השחורים של ג'ון גיבון (לימים "חטיבת הברזל(אנ')"). גיבון, שהיה בעברו תותחן, השיב אש באמצעות סוללת ב' של גדוד התותחנים הרביעי של צבא ארצות הברית. חילופי האש הארטילרית עצרו את טורו של קינג. בריגדתו של האץ' כבר חלפה על פני אזור הקרב, ואילו כוחותיו של פטריק, שהיו בעורף הטור, תפסו מחסה, כך שרק גיבון ודאבלדיי נותרו להשיב להתקפתו של ג'קסון. גיבון הניח (על בסיס המידע המוטעה של פופ, שלפיו ג'קסון נמצא כביכול בסנטרוויל, ועל כך שכוח מסייר של הבריגדה של האץ' – רגימנט 14 ברוקלין(אנ') – סרק כבר את השטח) שהקונפדרציה מפעילה שם רק תותחי פרשים מחיל הפרשים של ג'ב סטיוארט.[27] גיבון שלח שליחים לשאר הבריגדות בבקשת תגבורת, ושלח את קצין המטה שלו, פרנק א. הסקל(אנ'), להביא את רגימנט הרגלים 2(אנ') מוויסקונסין, בעל ניסיון קרבי, אל הגבעה כדי להבריח את התותחים המטרידים. גיבון פגש את אנשי ה־2 בוויסקונסין ביער ואמר: "אם נצליח להעלות אתכם לשם בשקט, נוכל ללכוד את התותחים האלו."[28]

הרגימנט ה-2 מוויסקונסין, תחת פיקודו של קולונל אדגר או'קונור, התקדם באלכסון דרך היער שבו עבר הטור הפדרלי. כאשר 430 חיילי הגדוד יצאו מהיער שבחוות ג'ון בראונר, הם התארגנו בשקט והתקדמו במעלה הגבעה. עם הגעתם לרמה, הם פרסו חוליית סיור(אנ'), שהדפה את כוח הסיור של הקונפדרציה. זמן קצר לאחר מכן, הם ספגו מטח כבד אל האגף הימני שלהם מידי 800 חיילים מבריגדת "סטונוול"(אנ') האגדית, בפיקודו של קולונל ויליאם ס. ביילור(אנ').

הרגימנט ה-2 מוויסקונסין ספג את המטח מטווח של 150 יארד (כ-140 מטרים), אך לא נסוג, אלא השיב באש הרסנית לעבר הווירג'ינאים בפרדס של בראונר. חיילי הקונפדרציה השיבו באש כאשר הקווים היו במרחק של 80 יארד בלבד (כ-73 מטרים). ככל שצורפו כוחות נוספים משני הצדדים, הקווים נותרו קרובים זה לזה, בקרב עמידה כמעט ללא מחסה, תוך חילופי מטחים מאסיביים שנמשכו יותר משעתיים.

ג'קסון תיאר את הקרב כ"עוצמתי ושטוף דם". גיבון צירף לקרב את הרגימנט ה-19 מאינדיאנה(אנ'). ג'קסון, שהנחה באופן אישי את כוחותיו במקום להעביר פקודות למפקד הדיוויזיה, מייג'ור גנרל ריצ'רד ס. יואל(אנ'), שלח לתגבור שלושה רגימנטים מג'ורג'יה השייכים לבריגדה של בריגדיר גנרל אלכסנדר ר. לוטון(אנ'). גיבון הגיב למהלך הזה על ידי שליחת הרגימנט ה-7 מוויסקונסין(אנ'). ג'קסון הורה גם לבריגדה של בריגדיר גנרל אייזק ר. טרימבל(אנ') לתמוך בלוטון, והיא התמודדה מול הרגימנט האחרון של גיבון - הרגימנט ה-6 מוויסקונסין(אנ').[29]

עם הצטרפות בריגדת טרימבל לקרב, היה על גיבון למלא פער בקו שלו, בין רגימנט 6 מוויסקונסין ושאר יחידות חטיבת הברזל. דאבלדיי שלח קדימה את רגימנט 56 פנסילבניה(אנ') ואת רגימנט 76 ניו יורק(אנ'), שהתקדמו דרך היער ועצרו את המתקפה החדשה של הקונפדרציה. הם הגיעו לזירה לאחר רדת החשיכה, ולוטון וטרימבל ערכו נגדם הסתערויות חסרות תיאום. ארטילריית פרשים בפיקוד קפטן ג'ון פלהאם(אנ') התקרבה לפי פקודת ג'קסון וירתה לעבר רגימנט 19 אינדיאנה ממרחק של פחות מ־90 מטרים. הקרב הסתיים בסביבות השעה 21:00, כאשר אנשי גיבון נסוגו אט אט לאחור תוך שהם ממשיכים לירות, וקבעו את קו ההגנה שלהם בקצה היער.

רגימנטי דאבלדיי נסוגו לעבר דרך וורנטון בסדר מופתי. הקרב הסתיים בתיקו, אך במחיר כבד: יותר מ־1,150 נפגעים לאיחוד וכ־1,250 לקונפדרציה. רגימנט 2 בוויסקונסין איבד 276 מתוך 430 לוחמיו. חטיבת סטונוול איבדה 340 מתוך 800. שני רגימנטים מג'ורג'יה—21 של טרימבל ו־26 של לוטון—איבדו כל אחד יותר מ־70% מכוחם. בסך הכל, נפגע אחד מכל שלושה לוחמים שהשתתפו בקרב. בריגדיר גנרל ויליאם ב. טליאפרו(אנ') מהקונפדרציה כתב: "בקרב הזה לא היה תמרון רב ולא הרבה טקטיקה. זו הייתה שאלה של עמידות, ושני הצדדים עמדו במשימה." טליאפרו עצמו נפצע, וכך גם יווּל, שנפגע מכדור מיני ששבר את רגלו השמאלית והיא נקטעה; הוא נאלץ לפרוש מהמערכה לעשרת החודשים הבאים.[30]

ג'קסון לא הצליח להשיג ניצחון מכריע על אף יתרון כוחו (כ־6,200 חיילים לעומת 2,100 של גיבון),[31] זאת בשל החשכה, ההכנסה המדורגת של כוחותיו לקרב, אובדן שניים ממפקדי הדיוויזיות שלו, וכן בשל עמידתו העיקשת של האויב. אף על פי כן, הצליח להשיג את מטרתו האסטרטגית: למשוך את תשומת לבו של ג'ון פופ. פופ טעה לחשוב שהקרב בחוות בראונר התרחש תוך כדי נסיגתו של ג'קסון מסנטרוויל. הוא האמין ש"מצא" את ג'קסון והתכוון ללכוד אותו לפני שיזכה לתגבורת של לונגסטריט. באותו ערב שלח פופ איגרת למייג'ור גנרל פיליפ קרני(אנ'), ובה כתב בין היתר: "גנרל מקדאואל חסם את נסיגתו של האויב ועומד כעת מולו ... אלא אם יצליח להימלט הלילה בדרכי עפר מצפון, הוא חייב להילכד." גיבון התייעץ עם קינג, פטריק ודאבלדיי בנוגע לצעד הבא, שכן מקדאואל "אבד ביער". הדיוויזיה ניצבה במיקום חשוף, כאשר שתיים מבריגדותיה ספגו אבדות קשות, ועומדת מול כל כוחותיו של סטונוול ג'קסון. אף שהגנרלים של האיחוד לא ידעו במדויק כמה חיילים ברשות ג'קסון, היה ברור שמדובר במספר גדול בהרבה מ־4,000 האנשים בדיוויזיית קינג. מעבר לכך,שבויים שנלכדו בקרב סיפרו כי לג'קסון יש בין 60,000 ל־70,000 חיילים המוכנים לתקוף עם שחר. ריינולדס וסיגל היו במרחק של מספר קילומטרים ולא יכלו להגיע לפני הבוקר, מועד שבו עלול היה ג'קסון למחוץ את קינג בקלות. ריקטס היה קרוב יותר, אך לונגסטריט עוד התנהל בעקבותיו. במצב זה, הישארות במקום בגרובטון לא באה בחשבון. האפשרות הנוספת הייתה נסיגה—או אל צומת מנאסס, או אל סנטרוויל. גיבון המליץ לפנות לצומת מנאסס, שכן מיקום כוחות האויב היה לא ברור, וההליכה לסנטרוויל עלולה הייתה להפוך למצעד מסוכן לרוחב החזית הקונפדרציה. לבסוף הסכים קינג, והדיוויזיה הסתדרה בטורים ונסוגה דרומה לכיוון צומת מנאסס. במקביל, גם ריקטס הגיע למסקנה דומה, ונסוג דרומה הרחק מג'קסון – במקרה שלו אל תחנת בריסטו.[32]

פופ הורה למפקדיו לאגף את ג'קסון ולהתקיפו בבוקר, אך ג'קסון לא היה במקום שפופ חשב שהוא, וכך גם כוחותיו של פופ לא ניצבו היכן שדימה. פופ האמין שמקדאואל וסיגל חוסמים את נסיגתו של ג'קסון מערבה, מעבר לרכס הרי בול ראן(אנ'), בעוד שלמעשה קינג וריקטס נסוגו שניהם דרומה, ואילו סיגל וריינולדס נותרו דרומית ומזרחית לג'קסון—שבכלל לא התכוון לסגת, ואף היה מבוצר היטב בהמתנה לבואו של לונגסטריט. פופ סירב להאמין שהצטרפותו של לונגסטריט היא אפשרות ממשית.[33]

29 באוגוסט: ג'קסון מגן על רכס סטוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון פתח בקרב בחוות בראונר מתוך כוונה לעכב את פופ עד להגעתו של לונגסטריט עם יתרת ארמיית צפון וירג'יניה. כ-25,000 חייליו של לונגסטריט החלו בצעדתם ממעבר ת'ורופר(אנ') בשעה 6:00 בבוקר, ב-29 באוגוסט; ג'קסון שלח את סטיוארט להוביל את כוחותיו הראשונים של לונגסטריט לעמדות שנבחרו מראש. בזמן שהמתין להגעתם, ג'קסון ארגן מחדש את קווי ההגנה שלו למקרה שפופ יפתח בהתקפה, ופרס 20,000 לוחמים בקו הגנה באורך 3,000 יארד (כ-2,700 מטר) דרומית לרכס סטוני.

בהבחינו בריכוז כוחות הקורפוס הראשון (של סיגל) לאורך דרך מנאסס-סאדלי, הוא הציב את בריגדותיו של א.פ. היל מאחורי סוללת מסילת הרכבת סמוך לכנסיית סאדלי באגפו השמאלי. ביודעו כי עמדתו חלשה גאוגרפית בשל צפיפות היער שמנעה הצבת ארטילריה יעילה, היל ארגן את כוחותיו בשתי שורות, כאשר בריגדת דרום קרוליינה של הבריגדיר-גנרל מקסי גרג(אנ') ובריגדת ג'ורג'יה של הבריגדיר-גנרל אדוארד ל. תומאס(אנ') ניצבות בחזית. במרכז הקו, ג'קסון הציב שתי בריגדות מדיוויזיית יואל (כעת תחת פיקודו של הבריגדיר-גנרל אלכסנדר לוטון(אנ')), ובאגף הימני הציב את דיוויזיית ויליאם ב. טליאפרו(אנ'), שהייתה כעת תחת פיקודו של הבריגדיר-גנרל ויליאם א. סטארק(אנ').

עמדתו של ג'קסון השתרעה לאורך סוללת מסילת רכבת שנחפרה בשנות ה-50 של המאה ה-19 על ידי חברת מסילת הרכבת של מעבר מנאסס(אנ') וננטשה ערב המלחמה. בעוד שחלקים מהסוללה היו עמדות הגנה נוחות, אחרים לא היו, ושטח היער הסבוך מנע שימוש נרחב בארטילריה, פרט לקצה הימני של הקו שפנה לכיוון שדות פתוחים. חיילי הפרשים של פיץ לי, לצד סוללת ארטילריה רכובה, חיזקו את אגף שמאל של קו הקונפדרציה כדי למנוע אפשרות שכוחות האיחוד יחצו את מעבר סאדלי, כפי שעשה מקדואל בקרב שהתרחש באותו מקום 13 חודשים קודם לכן, וינסו לאגף את ג'קסון. האגף הימני של הקונפדרציה היה פגיע יחסית, שכן הוחזק בידי דיוויזיית טליאפרו (כעת סטארק), הקטנה מבין שלוש הדיוויזיות של ג'קסון, שספגה גם אבדות כבדות בקרב בחוות בראונר. כדי לחזק אגף זה, הציב ג'קסון את בריגדות ארלי ופורנו בקצה הימני של הקו – כוחות גדולים ורעננים שלא השתתפו בקרב ערב קודם לכן. מלבד חיזוק האגף הימני, הם היו אמורים לעקוב אחר הגעתו של לונגסטריט ולדווח עליה.[34]

עם שחר ה-29 באוגוסט, גילה פופ להפתעתו ולעוגמת נפשו כי גם ריקטס וגם קינג נסוגו דרומה. ג'ון גיבון הגיע לסנטרוויל והודיע לפופ כי הנסיגה מגרובטון הייתה טעות, תוך שהוא מתעלם מהעובדה שהוא עצמו המליץ עליה. בנוסף, הוא הודה כי אינו יודע מה עלה בגורלו של מקדואל, מה שגרם לפופ הזועם להגיב בקללה: "שילך לעזאזל מקדואל! הוא אף פעם לא נמצא איפה שהוא אמור להיות!" גיבון המשיך לעבר מנאסס, שם פגש בכוחותיו של פורטר שנחו והתארגנו לאספקת מזון. קינג, מותש וסובל מהתקפים אפילפטיים, העביר את הפיקוד על הדיוויזיה שלו לג'ון האץ'. מקדואל, שבילה את רוב היום הקודם בנדודים אקראיים ברחבי מחוז פרינס ויליאם(אנ'), היה גם הוא במקום, ולא שמח לגלות על פקודותיו של פופ. בפועל, קינג היה אמור להתלוות לפורטר, בעוד ריינולדס הוצב זמנית תחת פיקודו של סיגל, וריקטס היה עדיין במרחק של מספר מיילים בתחנת בריסטו – מה שהשאיר את מקדואל ללא כוח פיקודי ישיר. פופ המשיך לדבוק באשליה כי ג'קסון נמצא במצב נואש וכמעט לכוד, הנחה שגויה שהתבססה על תיאום בין כלל הקורפוסים והדיוויזיות שתחת פיקודו – אף אחד מהם לא היה במיקום שבו תכנן שיהיה.

התוצאה הייתה שתוכניותיו המורכבות של פופ להתקפה ב-29 באוגוסט התפרקו לכדי מתקפה חזיתית פשוטה על ידי קורפוסו של סיגל – הכוח היחיד שהיה ממוקם כהלכה באותו בוקר. הקורפוס הראשון נחשב לאחד החוליות החלשות ביותר בצבא האיחוד, שכן הורכב ברובו ממהגרים גרמנים טריים ששלטו באנגלית ברמה נמוכה. סיגל, אף שהיה קצין מנוסה ומוכשר, היה יליד גרמניה ונחשב ל"גנרל פוליטי" שמונה לתפקידו על ידי לינקולן בעיקר בשל יכולתו לגייס ולהניע את חיילי האיחוד דוברי הגרמנית, רבים מהם התגייסו רק כדי להילחם תחת פיקודו. לאחר שספג תבוסות בקרבות מול ג'קסון בעמק שננדואה(אנ') באביב, קורפוס זה סבל ממורל לחימה נמוך במיוחד. יתרה מזאת, עד להגעתו של פופ עצמו לשדה הקרב, סיגל היה הקצין הבכיר ביותר במקום והחזיק בפיקוד העליון על הקרב.

פופ תכנן לתקוף את ג'קסון משני האגפים. הוא הורה לפיץ ג'ון פורטר לנוע לכיוון גיינסוויל ולתקוף את מה שסבר כי הוא האגף הימני של הקונפדרציה, ולסיגל הורה לתקוף את אגפו השמאלי של ג'קסון עם שחר. סיגל, שלא היה בטוח בפריסת כוחותיו של ג'קסון, בחר להתקדם בחזית רחבה, כאשר דיוויזייתו של הבריגדיר-גנרל רוברט ס. שנק(אנ'), בתמיכת דיוויזייתו של הבריגדיר-גנרל ג'ון פ. ריינולדס(אנ') (מהקורפוס השלישי של מקדואל), התקדמה משמאל, בריגדתו העצמאית של הבריגדיר-גנרל רוברט ה. מילר(אנ') התקדמה במרכז, ודיוויזייתו של הבריגדיר-גנרל קארל שורץ תקפה מימין. שתי בריגדותיו של שורץ, שצעדו צפונה לאורך דרך מנאסס-סאדלי, נתקלו לראשונה בכוחותיו של ג'קסון בסביבות השעה 7:00 בבוקר.[35]

29 באוגוסט, 10 בבוקר: התקפת סיגל

התקפתו של סיגל נגד דיוויזייתו של א.פ. היל שיקפה את אופי כל ההתקפות שהתנהלו באותו יום בסמוך לרכס סטוני. אף כי מסילת הברזל הבלתי גמורה סיפקה עמדות הגנה טבעיות באזורים מסוימים, באופן כללי, כוחות הקונפדרציה נקטו באסטרטגיית הגנה דינמית: הם ספגו את מהלומות האיחוד ולאחר מכן יצאו למתקפות נגד עזות. (אלו היו אותן טקטיקות שג'קסון ישתמש בהן בקרב אנטיאטם כמה שבועות לאחר מכן.)

שתי הבריגדות של שורץ (בפיקודו של הבריגדיר-גנרל אלכסנדר שימלפניג (אנ') וקולונל ולודימייז' קשיז'נובסקי(אנ')) ניהלו קרבות חפוזים עם כוחותיהם של גרג ותומאס, כאשר שני הצדדים שלחו את חייליהם לקרב באופן הדרגתי וללא תיאום מלא. קרבות פנים-אל-פנים פרצו ביער ממערב לדרך סאדלי, שם התעמתה בריגדתו של קשיז'נובסקי עם כוחותיו של גרג. כאשר מילרוי שמע את קולות הקרב מצד ימין, הוא הורה לבריגדה שלו להתקדם: רגימנט אוהיו ה-82(אנ') והרגימנט החמישי של וירג'יניה(אנ') המערבית הובילו, כאשר הרגימנטים השני (אנ')והרביעי של וירג'יניה המערבית נותרו ככוח תמיכה מאחור. שני הרגימנטים הקדמיים נתקלו מייד במטח ירי מרובי מוסקט מצד הקונפדרציה, ובעיצומה של המהומה, רגימנט אוהיו ה-82 הצליח להתגנב דרך ערוץ בלתי מוגן במרכז סוללת מסילת הברזל, שנודע בכינויו "המזבלה", ולהתמקם בעורפה של בריגדתו של אייזק טרימבל. עם זאת, טרימבל קיבל במהירות תגבורת מחלק מבריגדת וירג'יניה של בראדלי ג'ונסון, והרגימנט נאלץ לסגת. מפקדו, קולונל ג'יימס קנטוול, נהרג והרגימנט נמלט בבהלה, תוך שהוא גורר אחריו את הרגימנט החמישי של וירג'יניה המערבית, שנסוג אף הוא באי-סדר. בתוך 20 דקות לחימה בלבד, ספגה בריגדתו של מילרוי 300 אבדות.

שנק וריינולדס, שהיו נתונים להפגזות ארטילריות כבדות, השיבו אש נגדית אך נמנעו מהתקדמות רחבת היקף של כוחות הרגלים שלהם. במקום זאת, הם שלחו כוחות חיפוי שהתכתשו באש קלה עם בריגדתו של ג'ובאל ארלי(אנ'). במהלך הקרב, נתקל כוחו של מיד בפצועים שננטשו בשדה הקרב במהלך הלילה על ידי חבריהם מדיוויזיית קינג. הצוותים הרפואיים עשו מאמצים לפנות כמה שיותר פצועים, למרות הירי המתמשך. מילרוי, שניסה לארגן מחדש את כוחותיו המרוסקים, פגש בבריגדיר-גנרל יוליוס שטאהל, אחד ממפקדי הבריגדות של שנק, והורה לו להיערך להגנה מפני מתקפת נגד אפשרית מצד הקונפדרציה מתוך היער. כמה עשרות חיילי קונפדרציה אכן יצאו מהיער במרדף אחר כוחותיו של מילרוי, אך הם נהדפו במהירות באש ארטילריה כבדה, ושטאהל שב לעמדתו המקורית מדרום לכביש הראשי.[36]

בהניחו כי דיוויזיית קירני מהקורפוס השלישי ערוכה לתמוך בו, הורה שורץ על מתקפה נוספת נגד כוחותיו של היל בסביבות השעה 10:00 בבוקר, כעת עם תגבורת בריגדתו של שימלפניג והרגימנט הראשון של ניו יורק(אנ') מדיוויזייתו של קירני. הקרב ביער ממערב לדרך סאדלי התחדש והפך למאבק מתמשך עד להגעת רגימנט ג'ורג'יה ה-14(אנ'), שהוזעק לתגבר את הכוחות הדרום-קרוליניים. ירי אינטנסיבי שלהם במטחים עזים הפיץ בהלה בקרב חייליו של קשיז'נובסקי, שנסוגו באי-סדר. חיילי הקונפדרציה רדפו אחריהם, תוך שהם מכים בהם בקתות רובים, דוקרים אותם בכידונים ובסכינים, אך כאשר יצאו מהיער אל שטח פתוח, נתקלו באש ארטילרית עוצמתית מכיוון רכס דוגן(אנ') ונאלצו לסגת.

בצפון, שלושת רגימנטיו של שימלפניג – אוהיו ה-61(אנ'), פנסילבניה ה-74(אנ') ווירג'יניה המערבית ה-8(אנ') – התמודדו מול חלק מכוחותיהם של גרג ובראנץ', אך גם הם נאלצו לסגת. בינתיים, קירני לא התקדם קדימה. שלוש בריגדותיו נעו במקום זאת לעבר גדות נחל בול ראן, שם בריגדתו של אורלנדו פו (אנ')חצתה את הנחל. הגעתו של כוח זה עוררה בהלה במטהו של ג'קסון, שכן נראה כי התרחיש הגרוע מכל – חדירת כוחות האיחוד לעורף קווי הקונפדרציה – עומד להתממש. ג'קסון הורה לפנות את השיירות הלוגיסטיות מהאזור והורה לארטילריה הרכובה של מייג'ור ג'ון פלהם לתפוס עמדות ירי. חיל הפרשים של וירג'יניה הראשונה(אנ') פתח באש על כוחותיו של פו, שהתכתשו עמם במשך מספר דקות. אף אחד מכוחות האיחוד לא היה מודע לכך שהם למעשה נמצאים בעורף קווי הקונפדרציה, והופעת חיילים אפורים במרחק גרמה לפו להסס ולהימנע מהתקדמות נוספת, והוא נסוג בחזרה אל מעבר לנחל.

בריגדתו של רובינסון נותרה בעמדתה לאורך גדות הנחל, בעוד ששבעת רגימנטיו של בירני התפזרו: אחד נשלח לתגבר את הארטילריה של הקורפוס בגבעת מתיוס, אחר נותר בעתודה ללא תנועה, ושלושת הנותרים הצטרפו לפו עד שהפגזות הארטילריה של הקונפדרציה הפכו אינטנסיביות מדי והם נסוגו דרומה אל תוך היער, שם הצטרפו לקרבות ההתכתשות מול כוחותיו של א.פ. היל.

סיגל, מצדו, היה מרוצה מהתקדמות הקרב עד כה, בהנחה שתפקידו היה רק להחזיק מעמד עד להגעתו של פופ. עד השעה 13:00, גזרתו קיבלה תגבורת בדמות דיוויזייתו של מייג'ור-גנרל ג'וזף הוקר (מהקורפוס השלישי) ובריגדתו של הבריגדיר-גנרל אייזק סטיבנס(אנ') (מהקורפוס התשיעי). פופ עצמו הגיע לשדה הקרב, וסיגל העביר לו בנימוס את הפיקוד. הוא ציפה לראות את שיאו של ניצחונו, אך במקום זאת גילה כי התקפתו של סיגל נכשלה לחלוטין: כוחותיהם של שורץ ומילרוי נורו, התפזרו, והיו בלתי כשירים לפעולה נוספת. הדיוויזיות של ריינולדס ושנק נותרו רעננות, אך הן היו מחויבות להגן על האגף השמאלי של הצבא. עם זאת, הקורפוס של היינצלמן ושתי הדיוויזיות של רנו היו זמינות, מה שסיפק בסך הכול שמונה בריגדות חדשות לקרב.

פופ, לעומת זאת, הניח כי גם מקדואל יהיה בשדה הקרב, וכי מקללן יבוא מוושינגטון הבירה עם הקורפוסים השני(אנ') והשישי(אנ'). במקום זאת, לא היה כל סימן לנוכחותם. לרגע שקל פופ לסגת לסנטרוויל, אך חשש מההשלכות הפוליטיות של צעד כזה, שעלול להיתפס כחוסר תוקפנות מספקת. באותו זמן, שליח מסר לו פתק המודיע כי כוחותיו של מקדואל קרובים ויגיעו לשדה הקרב בקרוב. בשל כך, פופ החליט לתקוף את מרכזו של ג'קסון.

בשלב זה, כוחותיו הראשונים של לונגסטריט כבר היו ערוכים באגפו הימני של ג'קסון. דיוויזייתו של הבריגדיר-גנרל ג'ון בל הוד(אנ') התפרסה לאורך הכביש הראשי, תוך שהיא מקושרת באופן רופף לאגף הימני של ג'קסון. מימינו של הוד ניצבו דיוויזיותיהם של הבריגדיר-גנרלים ג'יימס ל. קמפר ודיוויד ר. "שכן" ג'ונס(אנ'). אחרון להגיע היה הבריגדיר-גנרל קדמוס מ. וילקוקס(אנ'), אשר הוצב בעתודה.[37]

29 באוגוסט, 12 בצהריים: הגעת לונגסטריט, ועיכוב פורטר

פרשיו של סטיוארט נתקלו בכוחותיו של פורטר, האץ' ומקדואל שהתקדמו בדרך מנאסס-גיינסוויל, והתכתשות קצרה אך עזה עצרה את טור האיחוד. אז הגיע שליח עם מסר לפורטר ולמקדואל – מסמך שנוי במחלוקת מפופ, שנודע לימים כ"פקודה המשותפת". ההיסטוריון ג'ון ג'. הנסי תיאר את הפקודה כ"יצירת מופת של סתירות ועמימות שתהפוך למוקד של עשרות שנים של מחלוקות".

הפקודה תיארה את ההתקפות על אגפו השמאלי של ג'קסון, שהיו כבר בעיצומן, אך לא הבהירה מה פורטר ומקדואל אמורים לעשות. במקום להורות להם לנוע ישירות לעבר גיינסוויל ולתקוף את אגפו הימני של ג'קסון, שלכאורה היה בלתי מוגן, היא ניסחה זאת באופן מעורפל: "לנוע לכיוון גיינסוויל, וכאשר תיווצר תקשורת [עם שאר הדיוויזיות] על כל הכוח לעצור. ייתכן שיהיה צורך לסגת מעבר לנחל בול ראן לעבר סנטרוויל הלילה." בשום מקום בפקודה לא צוין במפורש כי פורטר ומקדואל צריכים לתקוף, והמשפט המסיים קבע: "אם ניתן יהיה להפיק יתרונות משמעותיים מהפרת פקודה זו, היא לא תבוצע בקפדנות." ניסוח זה הפך את המסמך לחסר תועלת כמעט לחלוטין כפקודה צבאית.[38]

בינתיים, פרשיו של סטיוארט, בפיקודו של קולונל תומאס רוסר(אנ'), הונו את גנרלי האיחוד בכך שגררו ענפי עצים מאחורי רגימנט פרשים, ויצרו מראית עין של ענני אבק עצומים, כאילו צועדים במקום כוחות גדולים בהרבה. באותה עת, מקדואל קיבל דיווח ממפקד הפרשים שלו, הבריגדיר-גנרל ג'ון ביופורד(אנ'), לפיו 17 רגימנטים של רגלים, סוללת ארטילריה אחת ו-500 פרשים צועדים דרך גיינסוויל בשעה 08:15 בבוקר. אלו היו כוחותיו של לונגסטריט שהגיעו ממעבר ת'רופייר, והדיווח היה אמור להתריע בפני שני הגנרלים של האיחוד כי לפניהם סכנה חמורה.

כתוצאה מכך, התקדמותם שוב נעצרה. מסיבה לא ברורה, מקדואל לא העביר את הדיווח של ביופורד לפופ עד השעה 19:00, ולכן מפקד הצבא פעל תחת שתי הנחות שגויות: האחת, שלונגסטריט אינו קרוב לשדה הקרב, והשנייה, שפורטר ומקדואל צועדים כדי לתקוף את אגפו הימני של ג'קסון.[39]

כאשר כוחותיו של לונגסטריט תפסו את עמדותיהם הסופיות, הורה גנרל רוברט אי. לי על מתקפה נגד האגף השמאלי של האיחוד. לונגסטריט זכר מאוחר יותר כי לי "נטה לתקוף בהקדם האפשרי, אך לא הורה על כך באופן ישיר." עם זאת, לונגסטריט הבחין כי הדיוויזיות של ריינולדס ושנק התפרסו דרומית לכביש וורנטון, וחפפו מחצית מקו ההגנה שלו. בשל כך, הוא טען נגד ביצוע המתקפה בשלב זה. לי התרצה לבסוף כאשר ג'ב סטיוארט דיווח כי הכוח הנמצא על הדרך בין גיינסוויל למנאסס (פורטר ומקדואל) הוא כוח משמעותי, מה שחיזק את ההחלטה להימנע מהתקפה ישירה בשלב זה.[40]

29 באוגוסט, 3 אחר הצהריים: התקפת גרובר

פופ, בהניחו שהמתקפה על אגפו הימני של ג'קסון תתקיים כפי שסבר כי פקד, אישר ארבע מתקפות נפרדות על החזית של ג'קסון במטרה להסיח את דעת הקונפדרציה עד אשר פורטר יכה במכת המחץ המכריעה. בשעה 15:00, בריגדתו של הבריגדיר-גנרל קובייה גרובר(אנ') תקפה, תוך שהיא מצפה לתמיכתה של דיוויזיית קירני. עם דיוויזייתו של אייזק סטיבנס מאחוריו כתמיכה, הוביל גרובר את בריגדתו אל תוך היער והסתער ישירות על בריגדתו של אדוארד תומאס מג'ורג'יה. חייליו של גרובר הגיעו עד לסוללת מסילת הברזל, שם ירו מטח ירי כמעט מטווח אפס על רגימנטי ג'ורג'יה, ולאחר מכן הסתערו בכידונים. הג'ורג'יאנים, שנתפסו בהפתעה, נסוגו, וקרב פנים-אל-פנים קשה התפתח.

כוחותיו של מקסי גרג מדרום קרוליינה הגיעו לתגבור, ואחריהם בריגדתו של דורסי פנדר מצפון קרוליינה. פנדר פגע באגפה של בריגדתו של גרובר ושלח את חייליו לבריחה מבוהלת, כשהם סופגים מעל 350 אבדות. לאחר מכן, הסתערה בריגדתו של פנדר מתוך היער במרדף אחר גרובר, אך שוב הארטילריה העוצמתית של האיחוד ברכס דוגן הייתה מכריעה; הפגזה כבדה אילצה את פנדר לסגת.

בינתיים, מצפון, הייתה בריגדתו של ג'וזף קאר מעורבת בחילופי אש עם כוחות הקונפדרציה, ובמהלך הקרב נפצע אייזק טרימבל, אחד המפקדים האמינים ביותר של ג'קסון מאז מסע העמק באביב הקודם. בריגדתו של ג'יימס נייגל(אנ') מהקורפוס התשיעי הסתערה קדימה, נתמכת על ידי בריגדתו של נלסון טיילור מדיוויזייתו של הוקר, והכתה בכוחותיו של טרימבל, שנותרו זמנית ללא פיקוד. חייליו של טרימבל נסוגו בבהלה, אך כמו כל המתקפות של האיחוד במהלך היום, גם זו הייתה ללא תמיכה והסתיימה בתבוסה. בריגדתו של הנרי פורנו מלואיזיאנה פתחה במתקפת נגד ודחקה את נייגל לאחור. בריגדתו של בראדלי ג'ונסון והרגימנט ה-9 של לואיזיאנה(אנ'), בפיקודו של קולונל לירוי סטפורד, הצטרפו להתקפה.

בדרום, דיוויזייתו של ג'ון הוד בדיוק הגיעה לשדה הקרב, אילצה את מילרוי ונייגל לסגת. בריגדתו של מילרוי, שכבר הייתה מותשת, התפרקה לחלוטין ונסוגה בפאניקה. כדי לעצור את מתקפת הנגד של הקונפדרציה, פופ הורה לשנק לעבור דרומית לכביש הראשי, ועם תמיכת הארטילריה הצליחו כוחות האיחוד להדוף את הקונפדרציה בחזרה אל מחסה סוללת מסילת הברזל. במהלך כל האירועים הללו, קירני עדיין לא נכנס לפעולה.

ריינולדס קיבל הוראה לבצע מתקפת הסחה דרומית לכביש הראשי, אך נתקל בכוחותיו של לונגסטריט ונאלץ לבטל את המבצע. פופ דחה את חששותיו של ריינולדס כזיהוי מוטעה, והתעקש כי ריינולדס למעשה נתקל בקורפוס החמישי של פורטר, שהתכונן לכאורה לתקוף את אגפו של ג'קסון. במקביל, ג'סי רנו הורה לבריגדה של הקורפוס התשיעי, בפיקודו של קולונל ג'יימס נייגל, לתקוף שוב את מרכז קו ההגנה של ג'קסון. הפעם, הצליחו חייליו של נייגל להדוף את בריגדתו של אייזק טרימבל מסוללת מסילת הברזל, אך מתקפות נגד של הקונפדרציה שיחזרו את הקו והניסו את כוחותיו של נייגל חזרה לשדות הפתוחים, עד שהארטילריה של האיחוד עצרה את התקדמותם.[41]

29 באוגוסט, 5–7 אחר הצהריים, התקפת קירני, הוד נגד האטצ'

בשעה 16:30, שלח פופ סוף סוף פקודה מפורשת לפורטר לתקוף, אך שליחו (שהיה גם אחיינו) איבד את דרכו ולא מסר את ההודעה עד השעה 18:30. בכל מקרה, מצבו של פורטר לא השתפר מאז שעות הבוקר והוא עדיין לא היה מוכן לבצע מתקפה. מתוך ציפייה למתקפה שלא התרחשה, פופ הורה לקירני לתקוף את אגפו השמאלי של ג'קסון, מתוך כוונה להפעיל לחץ כבד על שני קצות הקו הקונפדרציה.

בשעה 17:00, קירני שלח את בריגדותיהם של רובינסון ובירני להסתער על דיוויזייתו של א.פ. היל, שכבר הייתה מותשת לחלוטין. עיקר ההתקפה נפל על בריגדתו של מקסי גרג, שהייתה תחת מתקפות כבדות במשך שמונה שעות רצופות, אזלה כמעט לחלוטין מהתחמושת, ואיבדה את מרבית קציניה. כאשר נסוגו חייליו אל קצה גבעה, קטף גרג כמה פרחים פראיים בחרבו הישנה ממלחמת העצמאות האמריקאית ואמר: "בואו נמות כאן, חייליי, בואו נמות כאן."

עם התפוררות בריגדותיהם של תומאס וגרג, שלח א.פ. היל מסר בהול לג'קסון בבקשת תגבורת. במקביל, בריגדתו של דניאל לשור מדיוויזייתו של אייזק סטיבנס ביצעה תמרון מדרום ואילצה את בריגדת טנסי של ג'יימס ארצ'ר לסגת. בתגובה, יצאה בריגדתו של ג'ובאל ארלי, שהחלה את היום באגף הימני הקיצוני של הקונפדרציה, יחד עם בריגדתו של לורנס אובריאן בראנץ'(אנ') (שהייתה עד כה בעתודה), למתקפת נגד והדפה את דיוויזייתו של קירני.

במהלך הקרבות, אחד ממפקדי הבריגדות של היל, צ'ארלס וו. פילד(אנ'), נפצע קשה, והפיקוד על בריגדתו, שספגה גם היא אבדות כבדות במהלך היום, עבר לקולונל ג'ון מ. ברוקנברו(אנ') מהרגימנט ה-40 של וירג'יני(אנ')ה.[42]

באגף הימני של כוחות הקונפדרציה, הבחין לונגסטריט בתנועת כוחותיו של מקדואל שהתרחקו מחזיתו; הקורפוס הראשון הזיז דיוויזיות לכיוון גבעת הנרי האוס(אנ') כדי לתמוך בריינולדס. הדיווח הזה גרם ללי להחיות מחדש את תוכניתו למתקפה בגזרה זאת. לונגסטריט, עם זאת, התנגד שוב, הפעם בטענה כי נותר זמן מועט מדי לפני רדת החשכה. הוא הציע: "כיוון שהיום כבר קרוב לסיומו, כדאי להתקדם לפני הלילה על מנת לבצע סיור כפוי, להציב את כוחותינו בעמדות המועילות ביותר ולהיות מוכנים לקרב למחרת בבוקר." לי, אם כי בחוסר רצון, הסכים, ודיוויזייתו של הוד נשלחה קדימה.

כאשר מקדואל הגיע למטהו של פופ, האחרון דחק בו להזיז את דיוויזייתו של קינג קדימה. מקדואל עדכן את פופ כי קינג חלה והעביר את הפיקוד על הדיוויזיה לבריגדיר-גנרל ג'ון פ. האץ'(אנ'), שפופ לא חיבב במיוחד עוד מתחילת המערכה. האץ' היה בעבר מפקד בריגדת פרשים ונכשל בביצוע פקודה של פופ לבצע פשיטה על פרברי ריצ'מונד. בעקבות כך, העביר אותו פופ לפיקוד על חיל רגלים. כעת הורה פופ להאץ' לנוע במעלה דרך סאדלי ולתקוף, אך האץ' מחה כי הדרך חסומה בכוחותיו של קירני, וכי לא יהיה ניתן לפנותם לפני החשכה. פופ, מתוסכל, חזר על הפקודה להאץ' לתקוף את האגף הימני של הקונפדרציה, אך עד מהרה הוסח דעתו על ידי הקרבות המתחוללים בחלקים אחרים של הקו.

דיוויזייתו של ג'ון הוד הגיעה לאגפו הימני של ג'קסון, ומקדואל הורה להאץ' לתגבר את ריינולדס, למרות מחאותיו של האץ' ששתי הבריגדות העיקריות שלו (גיבון ודובלדיי) היו מותשות מקרב חוות בראונר יום קודם לכן. האץ' הציב את בריגדתו של דובלדיי בקו החזית, אך דיוויזייתו של הוד אילצה את כוחותיו של האץ' ושל ריינולדס לסגת לעמדת הגנה בגבעת בולד, תוך שהיא משתלטת על רכס צ'ין בדרך. עם רדת החשכה, נסוג הוד מעמדה זו, שהייתה חשופה מדי.

שוב, לונגסטריט ומפקדיו טענו בפני לי כי אין לתקוף כוח האיחוד, שניצב בעמדה הגנתית חזקה. בפעם השלישית, ביטל לי את ההתקפה המתוכננת.

נסיגת כוחותיו של הוד מרכס צ'ין חיזקה את אמונתו של פופ כי כוחות הקונפדרציה נסוגים. כאשר נודע לו ממקדואל על הדיווח של ביופורד, הוא סוף-סוף הכיר בכך שלונגסטריט נמצא בשדה הקרב, אך באופן אופטימי הניח כי הגעתו נועדה רק לתגבר את ג'קסון וכי צבאה של הקונפדרציה כולו נסוג. למעשה, דיוויזייתו של הוד הייתה זו שהסתלקה, ולא כל הצבא.

תמונה משדה הקרב, ב-29-30 באוגוסט

כתוצאה מכך, הוציא פופ פקודה מפורשת לקורפוס של פורטר להצטרף מחדש לכוח המרכזי של צבאו, ותכנן מתקפה נוספת ל-30 באוגוסט. ההיסטוריון א. וילסון גרין טען כי זו הייתה החלטתו הגרועה ביותר של פופ במהלך הקרב. מכיוון שכבר לא הייתה לו עליונות מספרית על פני הקונפדרציה ולא היה לו יתרון גאוגרפי, ההחלטה ההגיונית ביותר הייתה נסיגה מעבר לנחל בול ראן והתאחדות עם צבאו של מקללן, שעמד בקרבת מקום עם 25,000 חיילים.[43]

באותו ערב, שיגר פופ דו"ח למפקדו, האלק, בו תיאר את הקרבות של היום כ"חריפים" והעריך את אבדותיו ב-7,000–8,000 חיילים. הוא העריך כי הקונפדרציה איבדה פי שניים מכך, אומדן שגוי מאוד בהתחשב בכך שג'קסון ניהל בעיקר קרב הגנתי. למרות שאבדות הקונפדרציה היו נמוכות יחסית, אבדות הפיקוד היו גבוהות: מלבד אובדן שני מפקדי דיוויזיות ב-28 באוגוסט, נפצעו גם שלושה מפקדי בריגדות – טרימבל, פילד וקולונל הנרי פורנו. לשם השוואה, רק מפקד בריגדה אחד מצבא האיחוד נפצע עד כה – קולונל דניאל לשור(אנ'), ואף לא קצין בכיר אחד נוסף.

אחת המחלוקות ההיסטוריות המרכזיות בקרב נוגעת לשיתוף הפעולה בין ג'ורג' ב. מקללן לג'ון פופ. בסוף אוגוסט, שני קורפוסים של צבא הפוטומק (קורפוס 6 (אנ')של ויליאם ב. פרנקלין(אנ') וקורפוס 2(אנ') של אדווין ו. סאמנר(אנ')) הגיעו לאלכסנדריה, אך מקללן לא אישר להם לנוע לעבר מנאסס, בטענה כי אין להם מספיק ארטילריה, פרשים ותמיכה לוגיסטית. יריביו הפוליטיים האשימו אותו בכך שהוא מחבל בכוונה בעמדתו של פופ. הוא לא תרם לשיפור תדמיתו ההיסטורית כאשר כתב לאשתו ב-10 באוגוסט: "פופ יובס קשות בתוך יומיים... ואז הם ישמחו מאוד להפקיד בידי את תיקון מצבם. אני לא אקבל זאת אלא אם תהיה לי שליטה מלאה ומוחלטת."

הוא אף אמר לאברהם לינקולן ב-29 באוגוסט כי ייתכן שיהיה חכם יותר "להשאיר את פופ להתמודד עם המצוקה שלו, ולהשתמש מיד בכל האמצעים שלנו כדי להבטיח את בטחונה המוחלט של הבירה".[44]

30 באוגוסט: התקפת נגד של לונגסטריט, נסיגת האיחוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלמנט האחרון בפיקודו של לונגסטריט, הדיוויזיה של מייג'ור גנרל ריצ'רד ה. אנדרסון(אנ'), צעדה 17 מיילים (27 ק"מ) והגיעה לשדה הקרב ב-3 לפנות בוקר, ב-30 באוגוסט. מותשים ולא מכירים את השטח, הם עצרו על רכס ממזרח לגרובטון. עם עלות השחר, הם הבינו כי הם נמצאים בעמדה מבודדת וקרובה מדי לאויב, ולכן נסוגו. אמונתו של פופ כי צבא הקונפדרציה נסוג התחזקה בעקבות תנועה זו, שהתרחשה לאחר נסיגת כוחותיו של הוד בליל אמש.

פופ הורה אפוא למקדואל להעביר את כל הקורפוס שלו לאורך דרך סדלי ולתקוף את האגף הימני של הקונפדרציה. אולם מקדואל התנגד לפקודה זו, בטענה כי אין לו מושג מה מתרחש באגף השמאלי של הקונפדרציה, והוא מעדיף למקם את כוחותיו על רכס צ'ין. הוא אף טען כי יהיה הגיוני יותר לתקוף את האגף הימני של הקונפדרציה עם כוחותיו של היינצלמן, כיוון שהם קרובים יותר לאזור זה. פופ ויתר, אך החליט לנתק את הדיוויזיה של קינג כדי לתמוך בהיינצלמן.

תותחי סטונוול ג'קסון על גבעת הנרי האוס

בשעה 8 בבוקר, במהלך ישיבת מלחמה(אנ') במטהו של פופ, ניסו פקודיו לשכנע אותו לנהוג בזהירות. גישושים בקו ההגנה של הקונפדרציה על רכס סטוני בסביבות השעה 10 בבוקר הראו כי חייליו של סטונוול ג'קסון עדיין אוחזים בעמדותיהם ההגנתיות. ג'ון פ. ריינולדס ציין כי כוחות הקונפדרציה נמצאים במספרים גדולים מדרום לדרך הראשית. פיץ' ג'ון פורטר הגיע מאוחר יותר עם מידע דומה. עם זאת, היינצלמן ומקדואל ערכו סיור אישי בשטח, אך משום מה לא איתרו את קו ההגנה של ג'קסון, ופופ שכנע עצמו כי הדרומיים אכן נסוגים.[45]

בזמן שפורטר הביא את הקורפוס שלו קדימה, בלבול נוסף בפקודות גרם לאובדן שתי חטיבות. החטיבה הקטנה של אברם סנדרס פיאט(אנ'), אשר נותקה מהגנת וושינגטון הבירה והוצמדה זמנית לקורפוס החמישי, וחטיבתו של צ'ארלס גריפין(אנ'), יצאו מהטור המרכזי של פורטר, צעדו חזרה לצומת מנהאסס ואז עלו צפונה לסנטרוויל. מורל, בהסתמך על פקודות ישנות מיום קודם, הניח כי פופ נמצא בסנטרוויל וכי עליו להצטרף אליו שם. פיאט לבסוף הבין שמשהו אינו כשורה ופנה חזרה לשדה הקרב, והגיע לגבעת הנרי האוס בסביבות השעה 4 אחר הצהריים. עם זאת, גריפין ומפקד הדיוויזיה שלו, מייג'ור גנרל ג'ורג' וו. מורל(אנ'), נשארו בסנטרוויל למרות שגילו כי פופ אינו שם. בסופו של דבר, בשעה 4 אחר הצהריים, החל גריפין להזיז את חטיבתו לכיוון הקרב, אך בשלב זה צבאו של פופ כבר היה בנסיגה מלאה, ועמוס בעגלות ואנשים שנמלטו מהחזית. בנוסף, הגשר מעל נחל קאב ראן נהרס, מה שמנע ממנו להמשיך מערבה.[46]

חיילים עומדים ליד בית הנרי שהושמד לחלוטין בשנת 1862

כאשר דיוויזיית ריקטס התקרבה לקווי הקונפדרציה, היה ברור כי האויב עדיין נמצא שם בכוח ואינו מראה שום סימן לנסיגה. פופ, שהתערער בעקבות הדיווחים הללו, שקל להמתין להגעתו של מקללן עם הקורפוס השני והשישי, אך חשש כי מקללן ייקח לעצמו את הקרדיט על הניצחון בקרב, ולכן החליט לתקוף באופן מיידי במקום להמתין. זמן קצר לאחר הצהריים, פופ הוציא פקודות לקורפוס של פורטר, שנתמך על ידי האץ' וריינולדס, להתקדם מערבה לאורך הדרך הראשית. במקביל, ריקטס, קרני והוקר היו אמורים לתקוף את האגף השמאלי של הקונפדרציה. תנועה כפולה זו נועדה לרסק את כוחות הקונפדרציה הנסוגים. אך בפועל, הקונפדרציה כלל לא נסוגה – הם דווקא קיוו שיותקפו. לי עדיין המתין להזדמנות הנכונה לבצע מתקפת נגד עם כוחותיו של לונגסטריט. למרות שלא היה בטוח שפופ יתקוף באותו יום, לי הציב 18 תותחים בפיקודו של קולונל סטיבן ד. לי(אנ') על קרקע גבוהה מצפון-מזרח לחוות בראונר, בעמדה אידיאלית להפגזת השדות הפתוחים מול עמדתו של ג'קסון.[47]

קורפוסו של פורטר לא היה למעשה במצב להתקדם מערבה לאורך הדרך הראשית, אלא היה ביערות שמצפון לה, סמוך לגרובטון. לקח כשעתיים להכין את ההתקפה על קו ההגנה של ג'קסון, כאשר עשר חטיבות, שמנו כ-10,000 חיילים, נתמכו על ידי 28 תותחים שהוצבו על רכס דוגן. בצד הימני, דיוויזיית ריקטס נועדה לתמוך בהיינצלמן, בעוד שקורפוסו של סיגל נותר בעתודה בעורף. דיוויזיית ריינולדס הוצבה סמוך לגבעת הנרי האוס, כאשר דיוויזיית קינג הייתה מימינה. פורטר אמור היה להכות באגפו הימני של ג'קסון עם הדיוויזיה הראשונה שלו. מכיוון שהגנרל מורל לא היה נוכח, הפיקוד על שאר הכוחות נפל לידי בריגדיר גנרל דניאל באטרפילד(אנ'), שהיה הקצין הבכיר בדיוויזיה. הדיוויזיה של ג'ורג' סייקס, שהורכבה מחיילי הצבא הסדיר, הוחזקה כעתודה. עם התקרבות הצהריים ועליית השמש לגובה השמיים, הטמפרטורות בשדה הקרב חצו את רף 90 מעלות פרנהייט (32°C).[48]

עם זאת, הקונפדרציה ניסתה להכות ראשונה. יחידות מתוך הדיוויזיות של היל ויול הסתערו מתוך היער והפתיעו חלק מאנשיו של ריקטס במטחי ירי, אך שוב, הארטילריה של האיחוד על רכס דוגן הייתה חזקה מדי עבורם. לאחר שספגו הפגזה כבדה, נסוגו כוחות הקונפדרציה חזרה לקו מסילת הרכבת הבלתי גמורה.

30 באוגוסט, 15:00: התקפת פורטר

חיילי האיחוד עמדו בפני משימה מאתגרת. חייליו של באטרפילד היו צריכים לחצות 600 יארד (550 מטר) של מרעה פתוח, שטח שהיה בבעלות האלמנה לוסינדה דוגן, כאשר 150 היארדים (140 מטר) האחרונים היו במעלה תלול, כדי לתקוף עמדה מבוצרת מאחורי מסילת הרכבת הבלתי גמורה. פורטר הורה אז לדיוויזיה של ג'ון האץ' לתמוך באגפו הימני של באטרפילד. האץ' ארגן את ארבע חטיבותיו בקו קרב, כאשר החטיבה שבפיקודו (שכעת הובלה בידי קולונל טימותי סאליבן) הובילה את המתקפה. לדיוויזיית האץ' הייתה מרחק קצר יותר לחצות – 300 יארד (270 מטרים) בלבד – אך היה עליה לבצע תמרון מורכב של פנייה ימינה תחת אש כדי לפגוע בעמדות הקונפדרציה חזיתית. הם ספגו אש הרסנית מסוללותיו של סטיבן לי, ולאחר מכן מטחים קטלניים מחיילי הרגלים של הקונפדרציה. במהלך הבלבול שנוצר, האץ' נפגע מפגז ארטילרי ונפל מסוסו מחוסר הכרה.

למרות זאת, כוחותיו הצליחו להבקיע את קו הקונפדרציה, תוך שהם גורמים למנוסתו של הרגימנט ה-48 של וירג'יניה(אנ'). חטיבת סטונוול מיהרה לשחזר את הקו, אך ספגה אבדות כבדות, כולל מפקדה, קולונל ביילור. באחד האירועים המפורסמים ביותר של הקרב, חיילים מבריגדותיהם של קולונל ברדלי ט. ג'ונסון וקולונל לירוי א. סטאפורד(אנ') ירו כל כך הרבה כדורים עד שאזלה להם התחמושת, והם נאלצו להשליך סלעים גדולים על חיילי הרגימנט ה-24 של ניו יורק. חלק מהניו יורקים ההמומים החלו להשליך את האבנים חזרה עליהם.

כדי לתמוך בהגנתו המותשת של ג'קסון, שהייתה קרובה לנקודת שבירה, הארטילריה של לונגסטריט הצטרפה למטח הירי נגד תגבורות האיחוד שניסו לנוע קדימה, תוך שהיא גורמת להם אבדות כבדות. חטיבתו של האץ' נסוגה באי-סדר, וחייליה התנגשו עם חטיבתו של פטריק, מה שגרם גם להם לאבד שליטה. ההמון המבוהל המשיך לכיוון חטיבתו של גיבון, שנותרה בעורף, בעוד שחטיבתו של דאבלדיי, מסיבה בלתי מוסברת, התרחקה משדה הקרב.

בינתיים, הדיוויזיה של באטרפילד, שספגה הפגזה כבדה של ארטילריה וירי מוסקטים של הקונפדרציה, החלה להתפורר.[49]

בניסיון לייצב את מתקפתו המתמוטטת של באטרפילד, פורטר הורה לחטיבה של לוטננט קולונל רוברט ס. ביוקנן(אנ'), המורכבת מחיילים סדירים, להיכנס לקרב, אך באותו זמן, מתקפתו של לונגסטריט על האגף השמאלי של האיחוד קטעה אותו.

הנסיגה הייתה אף היא מסוכנת וקטלנית. כמה מחיילי בריגדת סטארק של הקונפדרציה ניסו לרדוף אחרי כוחות האיחוד, אך נהדפו על ידי עתודות האיחוד שהיו מוצבות לאורך דרך גרובטון-סדלי. באופן כללי, כוחותיו של ג'קסון היו מותשים מדי מכדי לבצע מתקפת-נגד, מה שאפשר לפורטר לייצב את המצב מצפון לדרך הראשית. עם זאת, מתוך דאגה למצבו של פורטר, אירווין מקדואל הורה לדיוויזיית ריינולדס לעזוב את רכס צ'ין ולנוע לתמוך בפורטר. זו אולי הייתה ההחלטה הטקטית הגרועה ביותר של היום, כיוון שהיא הותירה רק 2,200 חיילי איחוד מדרום לדרך הראשית – שם הם עמדו להתמודד מול כוח קונפדרציה גדול פי עשרה ממספרם.[50]

30 באוגוסט, 16:00: תחילת מתקפת לונגסטריט

לי ולונגסטריט הסכימו כי הגיע הזמן למתקפה המיוחלת, וכי היעד יהיה גבעת הנרי האוס, שהייתה נקודת מפתח בקרב הראשון על בול ראן, ואשר לכיבושה הייתה חשיבות אסטרטגית בשל שליטתה על נתיב הנסיגה הפוטנציאלי של כוחות האיחוד. תחת פיקודו של לונגסטריט עמדו 25,000 חיילים בחמש דיוויזיות, שנפרסו על פני כמעט מייל וחצי, מחוות בראונר בצפון ועד מסילת הרכבת של מעבר מנהאסס בדרום.

כדי להגיע אל הגבעה, היה עליהם לחצות שטח של 1.5 עד 2 מיילים (3.2 ק"מ), שכלל רכסים, נחלים ואזורים מיוערים בצפיפות. לונגסטריט הבין כי לא יוכל לשמור על קו קרב מתואם היטב בשטח מורכב זה, ולכן נאלץ להסתמך על היוזמה של מפקדי הדיוויזיות שלו. הדיוויזיה המובילה, משמאל, הקרובה ביותר לדרך הראשית, הייתה זו של טקסניו של ג'ון בל הוד(אנ'), שנתמכו על ידי בריגדיר גנרל נתן ג'. "שאנקס" אוונס עם חיילים מדרום קרוליינה. לימינו של הוד הוצבו הדיוויזיות של קמפר וג'ונס, בעוד שדיוויזיית אנדרסון הוחזקה בעתודה. רגע לפני ההתקפה, שלח לי מסר לג'קסון: "הגנרל לונגסטריט מתקדם; שמור על אגפו השמאלי והגן עליו."[51]

כשהבין את המתרחש באגף השמאלי, הורה פורטר לביוקנן לנוע לכיוון זה כדי לבלום את הסתערות הקונפדרציה, ושלח שליח לאתר את החטיבה הסדירה השנייה, בפיקודו של קולונל צ'ארלס וו. רוברטס(אנ'), ולהכניסה לקרב. מגני האיחוד מדרום לדרך הראשית כללו רק שתי חטיבות, בפיקודם של קולונלים נתניאל סי. מקלין(אנ') (מדיוויזיית שנק, מקורפוס I של סיגל) וגוברנור ק. וורן(אנ') (מדיוויזיית סייקס, מקורפוס V של פורטר). מקלין החזיק את רכס צ'ין, בעוד שוורן היה סמוך לגרובטון, כ-800 יארד (730 מטרים) ממערב.

אנשיו של הוד פתחו במתקפה בשעה 16:00, והכריעו מיד את שני הרגימנטים של וורן, הרגימנט ה-5 של ניו יורק(אנ') (ה"זואבים של דורייה(אנ')") והרגימנט ה-10 של ניו יורק (ה"זואבים הלאומיים"). בתוך עשר דקות מתחילת הקרב, מתוך 500 חיילי הרגימנט ה-5 של ניו יורק, כמעט 300 נפגעו, מהם 120 הרוגים. זו הייתה האבדה הגדולה ביותר שספג רגימנט רגלים יחיד בקרב אחד במהלך כל המלחמה. הזואבים לבשו מדים בצבעים אדום וכחול בולטים, ואחד מקציניו של הוד כתב כי הגופות הפזורות על הגבעה הזכירו לו את שדות הבר של טקסס כאשר הפרחים פורחים.[52]

בזמן שכל זה התרחש, פופ ישב במטהו מאחורי רכס דוגן, מנותק מהכאוס שהתפרץ מדרום. במקום זאת, הוא היה שקוע במסר שקיבל זה עתה מהנרי האלק, אשר הודיע לו כי הקורפוסים II ו-VI, יחד עם דיוויזיית דריוס קאוץ (אנ')מקורפוס IV, בדרכם לחזקו. יתרה מכך, מקללן קיבל פקודה להישאר מאחור בוושינגטון הבירה. חיזוקים אלו היו אמורים להעמיד לרשותו של פופ 41 חטיבות, כולן תחת פיקודו המלא, ללא כל הפרעה ממקללן. רק כאשר קו ההגנה של וורן התמוטט ומקלין נהדף מהשדה, הבין פופ לבסוף מה מתרחש.

30 באוגוסט, 16:30: הגנת האיחוד על רכס צ'ין

מקדואל הורה לדיוויזיית ריקטס לנתק מגע מהתקפתה על האגף השמאלי של הקונפדרציה, אשר גם כך נכשלה, ולנוע לתגבר את האגף השמאלי של האיחוד. מקדואל יצא עם ריינולדס כדי לפקח על הקמת קו ההגנה החדש על רכס צ'ין, בדיוק כאשר חייליו המובסים של פורטר נמלטו מהיערות ממערב. ריינולדס התנגד לפקודה לנוע לרכס צ'ין, בטענה כי דיוויזייתו נחוצה כדי למנוע מתקפה של הקונפדרציה מהיערות. מקדואל, עם זאת, טען כי מתקפת הקונפדרציה אינה מגיעה מכיוון זה, אלא מדרום, והורה לריינולדס להעביר את כוחותיו לשם באופן מיידי.

עוד לפני שהפקודה יצאה לפועל, אחד ממפקדי הבריגדות של ריינולדס, קולונל מרטין הארדין (שפיקד על בריגדתו של בריגדיר גנרל קונרד פ. ג'קסון, לאחר שזה חלה יום קודם לכן), לקח יוזמה ויצא לקרב בניסיון לבלום את הסתערות הקונפדרציה. יחד עם סוללת G של הארטילריה הראשונה של פנסילבניה, פתחו חייליו של הארדין במטח מוסקטים שהמם את הרגימנטים ה-1 וה-4 של טקסס, אך הרגימנט ה-5 מימין המשיך בהתקדמותו, וירה במהירות על רוב התותחנים של סוללה G.

כוחותיו של נתן אוונס מדרום קרוליינה הגיעו עתה לתגבר את חיילי טקסס, ותמרנו לאגפו האחורי של הארדין. הארדין נפצע קשה, והפיקוד על החטיבה עבר לידי קולונל ג'יימס קירק מהרגימנט ה-10 של הרזרבות מפנסילבניה. קירק נורה תוך דקות, וסגן-אלוף נטל את הפיקוד. שאריות החטיבה החלו להתפורר, אך חלק מהחיילים ניסו לירות חזרה על כוחות הקונפדרציה המתקדמים.

חטיבתו של נתניאל מקלין מאוהיו הגיעה לשדה הקרב, אך הותקפה משלושה כיוונים על ידי הבריגדות של לואו, וילקוקס ואוונס. בתוך זמן קצר, חייליו של מקלין הצטרפו לשרידי חטיבתו של הארדין במנוסה חסרת סדר לעבר גבעת הנרי האוס.[53]

שתי הבריגדות הראשונות של האיחוד שהגיעו היו מדיוויזייתו של ריקטס, בפיקודם של בריגדיר גנרל זילוס ב. טאואר וקולונל פלצ'ר ובסטר, אשר פיקד זמנית על בריגדתו של קולונל ג'ון סטיילס. ג'יימס ריקטס היה בשדה הקרב הזה שנה קודם לכן, בקרב הראשון על בול ראן, שם פיקד על סוללת תותחים סדירה ונשבה במהלך הלחימה על גבעת הנרי.

בריגדתו של טאואר הסתערה על אגפם של חיילי אלבמה בפיקודו של וילקוקס וגרמה להם להתמוטט, אך מיד לאחר מכן נתקלה בדיוויזיה הרעננה של דיוויד ר. ג'ונס מהקונפדרציה. ובסטר ערך את ארבעת הרגימנטים שלו להתמודדות מול התוקפים, אך נפגע מפגז ארטילרי ומת במקום. מותו של ובסטר הביא לירידה במורל, ואנשיו החלו לסגת. במקביל, טאואר נורה מסוסו ונלקח מהשדה מחוסר הכרה.

רוברט שנק הורה אז לבריגדתו של קולונל ג'ון קולטס, שהייתה בעתודה במהלך מתקפתו של סיגל על האגף השמאלי של הקונפדרציה ביום הקודם, להיכנס לקרב יחד עם בריגדתו של ולודז'ימייז' קריזנובסקי, שכבר הייתה מותשת מקרבות קודמים. עם זאת, קולונל קולטס נהרג במהרה על ידי פגז ארטילרי, והפיקוד עבר לקולונל ריצ'רד קולטור מהרגימנט ה-11 של פנסילבניה(אנ'), ותיק מלחמת מקסיקו. אף על פי שכוחותיהם של קולטס וקריזנובסקי החזיקו מעמד זמן מה, הם הוכרעו במהרה על ידי תגבורות רעננות מהבריגדות של לואיס ארמיסטד(אנ'), מונטגומרי קורס(אנ') ואפה האנטון(אנ'), והחלו לסגת באי-סדר.[54]

במהלך השעתיים הראשונות של מתקפת הקונפדרציה, מקדואל הקים קו הגנה חדש המורכב מהדיוויזיות של ריינולדס וסייקס. בשלב זה, הכוחות הרעננים האחרונים של לונגסטריט, דיוויזייתו של ריצ'רד אנדרסון, יצאו להתקפה. החיילים הסדירים של דיוויזייתו של ג'ורג' סייקס, יחד עם בריגדותיהם של מיד וסימור, וכן בריגדתו של פיאט, התארגנו בקו על גבעת הנרי האוס והצליחו להחזיק מעמד מול ההתקפה הסופית של הקונפדרציה מספיק זמן כדי לאפשר לשאר צבא האיחוד לסגת מעבר לנחל בול ראן לכיוון סנטרוויל.

30 באוגוסט, 17:00: מתקפות האחרונות של הקונפדרציה, תחילת נסיגת האיחוד

סטונוול ג'קסון, שקיבל הוראות יחסית מעורפלות מלי לתמוך בלונגסטריט, פתח במתקפה מצפון לדרך הראשית בשעה 18:00, ככל הנראה ברגע שכוחותיו המותשים יכלו להתארגן. ההיסטוריון ג'ון ג'יי. הנסי כינה את עיכוביו של ג'קסון "אחד הפאזלים הגדולים של הקרב" ו"אחד הכשלים המשמעותיים ביותר של הקונפדרציה", אשר צמצם משמעותית את ערכה של ההתקפה.[55] התקפה זו חפפה את פקודתו של פופ להסגת יחידות מצפון לדרך הראשית כדי לסייע בהגנה על גבעת הנרי האוס, מה שאפשר לקונפדרציה להביס מספר יחידות ארטילריה וחי"ר במהלך המתקפה העזה. עם זאת, עד השעה 19:00, הצליח פופ לבסס קו הגנה חזק שהתיישר עם היחידות על גבעת הנרי האוס. בשעה 20:00, הוא הורה על נסיגה כללית לאורך הדרך הראשית לכיוון סנטרוויל. בניגוד לנסיגה הכאוטית שהתרחשה בקרב הראשון על בול ראן, נסיגת האיחוד הפעם הייתה שקטה ומסודרת. חיילי הקונפדרציה, שהיו מותשים מהקרב וקצרים בתחמושת, לא רדפו אחריהם בחשיכה. למרות הניצחון הגדול של לי, הוא לא השיג את מטרתו להשמיד את צבאו של פופ.[56]

חיילי האיחוד נסוגים לאחר הקרב

הפעולה המשמעותית האחרונה בקרב התרחשה בסביבות השעה 19:00, כאשר לי הורה לפרשיו של ג'יי. אי. בי. סטיוארט לעקוף את אגפו של האיחוד ולחסום את נסיגתם. בריגדת הפרשים של בריגדיר גנרל בוורלי רוברטסון(אנ'), יחד עם הרגימנט ה-5 של פרשי וירג'יניה(אנ') בפיקודו של קולונל תומאס רוסר(אנ'), נעו לעבר מעבר לואיס, חצייה בנחל בול ראן, שאם היו חוצים אותו, היו יכולים לאגף את צבא האיחוד.

עם זאת, רוברטסון ורוסר גילו שהחצייה חסומה על ידי פרשיו של ג'ון ביופורד, ולאחר קרב קצר אך עז, מספריהם העדיפים של ביופורד הכריעו את פרשי הקונפדרציה והם נסוגו. הקרב נמשך כעשר דקות בלבד, אך הסתיים בפציעתו של קולונל תומאס מונפורד(אנ') מהרגימנט ה-2 של פרשי וירג'יניה(אנ'), מותו של קולונל תורנטון ברודהד(אנ') מהרגימנט ה-1 של פרשי מישיגן(אנ'), ופציעתו של ג'ון ביופורד. עם זאת, נסיגת צבא האיחוד הובטחה.

הגשר שחצו חיילי האיחוד שנסוגו לסנטרוויל

השפעות לאחר הקרב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב השני על מנהאסס, בדומה לקרב הראשון (21 ביולי 1861), היה ניצחון טקטי משמעותי עבור כוחות הקונפדרציה והיווה מכה נוספת למורל כוחות האיחוד. אבדות האיחוד הסתכמו בכ-14,000 הרוגים ופצועים מתוך 62,000 חיילים שהשתתפו בקרב (22.5%), בעוד שהקונפדרציה איבדה כ-1,000 הרוגים ו-7,000 פצועים מתוך 50,000 לוחמים (16%).[57]

קרב שנטילי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שצבא האיחוד התרכז בסנטרוויל, לי תכנן את מהלכו הבא. הוא שלח את ג'קסון למהלך איגוף נוסף במטרה להתמקם בין כוחותיו של פופ לבין וושינגטון הבירה. פופ ניסה לנטרל את המהלך, והכוחות התנגשו בפעם האחרונה בקרב שנטילי(אנ') (המכונה גם קרב אוקס היל) ב-1 בספטמבר. מיד לאחר מכן, ב-3 בספטמבר, פתח לי במערכה הבאה שלו כאשר כוחותיו חצו את נהר הפוטומק, צועדים לעבר העימות הגורלי עם צבא הפוטומק במערכה על מרילנד(אנ') ובקרב אנטיאטם.[58]

פופ מודח מהפיקוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופ הודח מהפיקוד ב-12 בספטמבר, וצבאו מוזג לתוך צבא הפוטומק תחת פיקודו של ג'ורג' מקללן, בזמן שהצבא צעד לתוך מרילנד. הוא בילה את שארית המלחמה במחלקה הצפון-מערבית במינסוטה, שם עסק בדיכוי מרד הדקוטה של 1862(אנ'). לאחר תבוסתו, פופ חיפש אשמים כדי לחלוק עמם את האחריות לכישלון. ב-25 בנובמבר נעצר פיץ' ג'ון פורטר(אנ') והועמד למשפט צבאי בשל מעשיו ב-29 באוגוסט. ב-10 בינואר 1863 נמצא פורטר אשם באי-ציות והתנהלות בלתי הולמת, וב-21 בינואר הודח מהצבא. את מרבית שארית חייו הקדיש פורטר למאבק על טיהור שמו.[59] בשנת 1878, ועדה מיוחדת בראשות גנרל ג'ון מ. סקופילד זיכתה את פורטר, בקביעה כי היסוסו לתקוף את לונגסטריט כנראה הציל את צבאו של פופ מתבוסה חמורה אף יותר. שמונה שנים מאוחר יותר, הנשיא צ'סטר א. ארתור ביטל את הרשעתו של פורטר.

ביקורת על לונגסטריט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס לונגסטריט ספג ביקורת על תפקודו בקרב, ותומכי "הסיבה האבודה(אנ')" טענו כי איטיותו, היסוסו לתקוף, ואי-ציותו לפקודותיו של לי ב-29 באוגוסט בישרו את ביצועיו השנויים במחלוקת בקרב גטיסבורג ב-2 ביולי 1863. הביוגרף של לי, דאגלס סאות'הול פרימן(אנ'), כתב: "זרעי האסון בגטיסבורג נזרעו ברגע ההוא – כאשר לי נכנע ללונגסטריט, ולונגסטריט גילה שהוא יכול להשפיע עליו."[60]

שימור שדה הקרב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, חלק משדה הקרב שמור בפארק הלאומי ההיסטורי של מנהאסס(אנ'), הממוקם צפונית לעיר מנהאסס, במחוז פרינס ויליאם, וירג'יניה. הפארק משמר את זירות הקרב של שני הקרבות הגדולים שהתנהלו שם במלחמת האזרחים האמריקאית: הקרב הראשון על בול ראן ב-21 ביולי 1861, והקרב השני על בול ראן שהתרחש בין 28 ל-30 באוגוסט 1862 (הקרויים גם הקרב הראשון על מנהאסס והקרב השני על מנהאסס, בהתאמה). הנוף הכפרי השקט של וירג'יניה היה עד לעימותים עזים בין צבאות הצפון (האיחוד) והדרום (הקונפדרציה), ובשדה קרב זה קיבל גנרל תומאס ג'יי. ג'קסון את כינויו המפורסם "סטונוול" (חומת אבן).[61] מאז שנת 2000, ארגון American Battlefield Trust(אנ') ושותפיו רכשו ושימרו 373 אקרים (1.51 קמ"ר) משדה הקרב השני של בול ראן ביותר מעשר עסקאות שונות.[62]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 National Park Service
  2. ^ 1 2 נתוני שירות הפארקים הלאומיים בנוגע לקביעת התאריכים 30–31 באוגוסט 1862 כקרב בול ראן השני. עם זאת, חוקרים שונים מגדירים את הפעולה ב־28 באוגוסט כקרב נפרד (קרב גרובטון, Brawner's Farm, Gainesville).
  3. ^ National Park Service
  4. ^ Martin, p. 280; Eicher, p. 318; Hennessy, p. 6.
  5. ^ 75,000 לפי Ballard-Arthur, Second Bull Run Staff Ride – Briefing Book, עמ' 29.
  6. ^ Official Records, Series I, Volume XII, Part 3, עמ' 523 ו־Series I, Volume XII, Part 2, עמ' 53.
  7. ^ Eicher, עמ' 327.
  8. ^ Eicher, עמ' 327; Ballard-Arthur, עמ' 29.
  9. ^ Official Records, Series I, Volume XII, Part 2, עמ' 262.
  10. ^ 1 2 לפי שירות הפארקים הלאומיים, בצד האיחוד היו כ־13,830 נפגעים ובצד הקונפדרציה כ־8,350. Greene (עמ' 54) מציין כ־10,000 נפגעים לאיחוד וכ־1,300 הרוגים ו־7,000 פצועים בצד הקונפדרציה. יש לשים לב שרוב הנתונים המפורסמים כוללים את כלל מערכת צפון וירג'יניה, בה נכללו גם הקרבות בסידר מאונטיין וצ'אנטילי. לפי Eicher (עמ' 334), סך אבדות המערכה כולה עמד על 16,054 לאיחוד ו־9,197 לקונפדרציה.
  11. ^ Second Manassas | Aug 28, 1862 | Brawner’s Farm, American Battlefield Trust (באנגלית)
  12. ^ שירות הפארקים הלאומיים. היו התקפות קונפדרטיביות במלחמה שהשתמשו במספר גדול יותר של לוחמים — 57,000 בקרב גיינס מיל, למשל — אך הן כללו מספר התקפות מנותקות במהלך תקופה ארוכה יותר.
  13. ^ שירות הפארקים הלאומיים
  14. ^ Eicher, p. 318; Martin, עמ' 24, 32–33; Hennessy, p. 12.
  15. ^ Esposito, Map 54.
  16. ^ Whitehorne, Overview, np.
  17. ^ Hennessy, p. 10; Esposito, Map 56.
  18. ^ תקציר קרב הר סידר, שירות הפארקים הלאומיים.
  19. ^ Salmon, עמ' 127–28; Eicher, עמ' 322–23; Esposito, Map 58.
  20. ^ תקציר תפעול תחנת מנאסס, שירות הפארקים הלאומיים.
  21. ^ Hennessy, עמ' 145, 200–201; Greene, p. 17.
  22. ^ American Battlefield Protection Program (U.S. National Park Service), www.nps.gov (באנגלית)
  23. ^ Hennessy, pp. 561–67; Langellier, pp. 90–93.
  24. ^ Brawner Farm (Groveton) - Stop One on the Manassas Auto Tour, Stone Sentinels (באנגלית אמריקאית)
  25. ^ Greene, p. 19.
  26. ^ Robertson, James Jr., Stonewall Jackson the man, the soldier, the legend, (1997), עמ' Simon & Schuster Macmillan. p. 561.
  27. ^ Dawes, p. 60.
  28. ^ Herdegen, p. 91; Greene, pp. 19–21; Eicher, p. 326; Salmon, p. 147.
  29. ^ Herdegen, pp. 91–92; Hennessy, pp. 173–80; Greene, p. 21; Salmon, p. 147.
  30. ^ Hennessy, pp. 180–88; Eicher, p. 326; Greene, pp. 22–23; Salmon, p. 147.
  31. ^ Time-Life, p. 139.
  32. ^ Nolan, pp. 92–93; Hennessy, p. 194.
  33. ^ Greene, pp. 23–24; Hennessy, p. 194.
  34. ^ Greene, pp. 24–25; Hennessy, pp. 201–202.
  35. ^ Hennessy, p. 204; Greene, pp. 26–27.
  36. ^ Salmon, p. 148; Whitehorne, Stop 5; Hennessy, pp. 205–214; Eicher, p. 328; Greene, p. 27.
  37. ^ Greene, pp. 27–28; Hennessy, pp. 226–28.
  38. ^ Esposito, map 62; Greene, pp. 28–29; Hennessy, pp. 232–36.
  39. ^ Greene, p. 29; Hennessy, p. 227.
  40. ^ Longstreet, p. 181; Greene, pp. 29–30; Hennessy, pp. 230–31.
  41. ^ Greene, p. 33; Martin, pp. 183–84; Hennessy, pp. 259–65.
  42. ^ Greene, pp. 33–35; Hennessy, pp. 270–86; Martin, pp. 185–88; תרשים ביוגרפי של Gregg באתר A.P. Hill.
  43. ^ Hennessy, pp. 304–307; Greene, pp. 37–38.
  44. ^ Hennessy, pp. 241–42; Greene, p. 38.
  45. ^ Hennessy, pp. 311–12, 323–24; Martin, p. 209; Greene, p. 39.
  46. ^ "Fitz-John Porter, Scapegoat of Second Manassas: The Rise, Fall, and Rise of the General Accused of Disobedience." Donald R. Jermann 2008 pp. 117–118
  47. ^ Greene, pp. 39–40; Eicher, p. 329; Hennessy, pp. 313–16.
  48. ^ Hennessy, p. 318; Greene, p. 40.
  49. ^ Salmon, p. 150; Hennessy, pp. 339–57; Greene, pp. 41–43.
  50. ^ Martin, pp. 219–20; Hennessy, pp. 358–61; Greene, pp. 43–44.
  51. ^ Esposito, map 63; Eicher, p. 331; Martin, pp. 223–24; Greene, p. 45; Hennessy, pp. 362–65.
  52. ^ Hennessy, pp. 366–73; Greene, p. 45; Martin, pp. 223–26. Martin טוען כי זה היה אובדן גדוד רגלי האיחוד הגדול ביותר במלחמה.
  53. ^ Hennessy, pp. 373–93; Greene, p. 46.
  54. ^ Hennessy, pp. 393–406; Martin, pp. 231–37; Greene, pp. 47–49.
  55. ^ Hennessy, p. 427.
  56. ^ Eicher, p. 331; Martin, pp. 246–48; Greene, p. 52; Hennessy, pp. 424–38.
  57. ^ Greene, p. 54; Eicher, p. 327.
  58. ^ Harsh, pp. 163–73.
  59. ^ Warner, p. 379.
  60. ^ Gallagher, pp. 140–57; Wert, pp. 166–72.
  61. ^ National Register of Historic Places. National Park Service.
  62. ^ "Second Manassas Battlefield". American Battlefield Trust (באנגלית). 2009-01-14. נבדק ב-2021-01-16.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קרב_בול_ראן_השני&oldid=40675386"