קיקיון מצוי
 קיקיון מצוי
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו־פסיגיים |
| סדרה: | מלפיגאים |
| משפחה: | חלבלוביים |
| סוג: | קיקיון |
| מין: | קיקיון מצוי |
| שם מדעי | |
 Ricinus communisלינאוס, 1753 | |
| תחום תפוצה | |
| |
קִיקָיוֹן מָצוּי (שם מדעי: .Ricinus communis L) הוא שיח או עץ ירוק-עד וחד-ביתי, כלומר, באותו פרט מצויים פרחי זכר וגם פרחי נקבה, אך שני הטיפוסים מצויים באותה תפרחת, פרחי זכר בבסיס התפרחת ומעליהם פרחי נקבה. צמח זה הוא מין יחיד בסוגו, נמנה עם משפחת החלבלוביים (Euphorbiaceae), נפוץ ברחבי העולם ומוצאו מהאזורים הטרופים היבשים עונתיים של צפון מזרח אפריקה, מהארצות אריתריאה, אתיופיה, סומליה ואולי מקניה[1].
קיקיון מצוי הוא צמח רעל ומאידך הוא צמח תועלת. לעיסה של 5 גרעינים בלבד יכולה להיות קטלנית לאדם בוגר וגרעין אחד יכול לגרום למות ילד[2][3]. החומר הרעיל בזרעי הקיקיון הוא ריצין שעובר פירוק בחימום בעת הפקת השמן, אבל רעילות הקיקיון מסוכנת גם במגע למשל, שפשוף העור או העיניים במוהל של זרעי קיקיון גורם לדלקות חמורות, וחומרים אלרגניים שנמצאים אף הם בזרעים, יכולים לגרום פגיעה בעיניים, נזלת, גירוי עור והתקפי גנחת אצל אנשים הרגישים לכך[2].
מורפולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיקיון מצוי הוא שיח או עץ קטן, חד-ביתי, קירח, מסתעף מבסיסו, גובהו מטר אחד עד 4 מ', ואף לגובה של עד 12 מטר. הקיקיון מכיל מוהל לא חלבי אלא צהבהב[4][5].
קיקיון מצוי הוא מהיר צמיחה, וגזעו וענפיו מכוסים שעווה דקה המשווה להם גוון כחלחל. הענפים שבירים.
העלים מסורגים, פשוטים, רוחבם 6 עד 30 ס"מ, דמויי תריס, דהיינו, הפטוטרת מחוברת אל אמצע הטרף (בצדו התחתון) ולא אל בסיסו, ומחולקים כעין כף יד ל-5 עד 11 אונות מאוצבעות ומשוננות. העלים ירוקים בוהקים, ולעיתים עם גוון עמוק של כחול כהה ועורקים אדומים, בעוד העלים הצעירים והגבעולים הם בעלי גוון אדמדם.
הפטוטרות ארוכות ובעלות בלוטות צוף גדולות שנמצאות גם בשולי הטרף[3][6]. הלוואים מאוחים, צבעם ירוק כהה בוהק, לעיתים קרובות העורקים אדומים.
התפרחות גדולות, חיקיות או אמיריות מסוג מכבד, דהיינו צירה הראשי מסתעף לענפים נושאי פרחים. באותה תפרחת מצויים פרחי זכר ופרחי נקבה. הפרחים הזכריים בחלק התחתון של התפרחת והנקביים בחלק העליון.
הפרחים קטנטנים על פי רוב (ס"מ אחד), חד-מיניים, בעלי 3 עד 5 עלי עטיף עשבוניים (עטיף פשוט), בצבע צהבהב עד ירקרק ובשל כך, הפרחים נראים כחסרים דווקא עלי כותרת[7].
הפרחים הזכריים שנמצאים בחלקו התחתון של המכבד הם בעלי אבקנים מרובים, שזיריהם מאוחים ומסועפים בחלקם העליון[8].
הפרחים הנקביים שנמצאים בחלקו העליון של המכבד, בעלי שחלה של 3 עלי שחלה, 3 מגורות ועמוד שחלה אדום המפוצל ל-3 עד 6 זרועות[4]. בראש כל אחת מהזרועות צלקות גדולות ושעירות מאוד.
הפרי הלקט זיפני (מכוסה זיפים עבים וקשים) המתפרק ל-3 מגורות חד-זרעיים. קוטרו 1 עד 3 ס"מ.
הזרעים שאורכם ס"מ אחד עד 1.8 ס"מ, קשים, חלקים ומבריקים ומנומרים בעלי פסים ונקודות בצבע חום בהיר וכהה. לכל זרע יש בקצהו גופיף שומני בהיר, המכונה קרונקולה, קרוב לפומה, החלק החופשי של הזרע[4].
הזרע בעלי אנדוספרם (רקמת אחסנה של מזון)[6] גדול שתאיו מכילים בעיקר שמן, כ-50%, הידוע כשמן קיק. הזרע של הקיקיון מכיל בקליפתו את הרעל ריצין (כ-3%). העובר בזרע פחוס מאוד.
פנולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העלווה מצויה כל השנה. הפריחה מסוף פברואר ועד תחילת דצמבר. פרי ירוק מצוי מתחילת אפריל ועד אמצע יולי ופרי בשל מסוף יולי ועד אמצע ספטמבר ופרי בהפצה מסוף ספטמבר ועד תחילת יוני[9].
האבקה היא האבקה זרה על ידי רוח.
הריבוי באמצעות זרעים בלבד. קיקיון מצוי יכול להניב זרעים כעבור שישה חודשים בלבד לאחר נביטתו. הפצת הזרעים באמצעות מים זורמים, מי נגר, בוץ המופץ על ידי בעלי חיים, נמלים שנמשכים לקרונקולה שבקצה הזרע ובאמצעות האדם המעתיק אדמה עם זרעים ממקום למקום.
עם נביטתו של הזרע נבקעת קליפת הזרע בסביבת קצה הפומה, והשורשון מבצבץ החוצה. הנביטה היא על אדמתית, הפסיגים דמוי לב וקודקוד הנצר פורצים מן הקליפה תוך התארכות התת-פסיג, כתוצאה של גדילה מקוטעת[10].
בית גידול ותפוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוצא הקיקיון מהאזורים הטרופים היבשים עונתיים של צפון מזרח אפריקה, מארצות אריתריאה, אתיופיה, סומליה ואולי מקניה[1]. הוא התפשט מחוץ לאזורי מוצאו למקומות רבים ברחבי העולם כגידול חקלאי להפקת חומרי גלם שימושי בתעשייה. היום הוא מצוי ברוב האזורים החמים בעולם.
עקב מוצאו הטרופי של הצמח הוא רגיש לקור, ומת בטמפרטורות שמתחת לאפס מעלות צלזיוס. בארצות שבהן חורף קר מגדלים את הקיקיון כצמח חד שנתי. זנים עמידים הוכנסו כבר לפני מאה שנים וחמישים לרוסיה ולסין[3]. בארץ ישראל הוא גדל בצִדי דרכים ובמזבלות בכל אזורי הארץ ובקרקעות שונות בעיקר באזור צפון הארץ ומישור החוף.
קיקיון מצוי כצמח פולש בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיקיון מצוי נחשב לצמח פולש בישראל בעל קצב התפשטות מהיר ונזק משמעותי. הוא פולש בעיקר בחבל הים-תיכוני, בעיקר בבתי גידול לחים, אך גם בבתי גידול יבשים ומופרים, שם הוא משמש כצמח חלוץ.
קיקיון מצוי דוחק מינים מקומיים בעיקר בבתי גדול לחים בגלל הצל הרב שנוצר מתחתיו ומתחת לעומדים שלו. ולכן, הומלץ להתמקד בעקירת פרטים צעירים משורשיהם ומריחת ראונדפ מעט לפני היווצרות פירות בעיקר בשמורות טבע או בקטעי נחלים בהם הצמח יוצר מוקדים משמעותיים.
השימוש ברפואה העממית והמודרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רעילות זרעי הקיקיון הייתה ידועה לרופאים בימי קדם, לכן עיקר השימוש ברפואה העממית היה בעלי הקיקיון. השימוש הנפוץ ביותר היה שיכוך כאבי ראש באמצעות הנחת עלים מורטבים בחומץ על מקום הכאב. שמן הקיקיון ידוע מזה שנים רבות בהודו, מצרים וסין כחומר משלשל. קליפת שורש הקיקיון הוא סם משלשל חזק ששימש לשיכוך כאבים[2].
ברפואה המודרנית שימש שמן קיק שנים ארוכות כסם משלשל לטיפול בעצירות כרונית, בהרעלה, וכן לניקוי מערכת העיכול לפני צילומי הדמיה או ניתוחים. השימוש בשמן קיק הולך ופוחת בימנו, בגלל פעולתו החריפה ותופעות לוואי השימוש בו. מחליפים אותו משלשים אחרים ממקורות צמחיים אחרים, כגון כסיה ואשחר וכן גם תחליפים סינתטיים. החומר הרעיל בזרעי הקיקיון הוא ריצין שאינו עובר לשמן הקיק בעת הפקתו, אבל חומרים אלרגניים נמצאים אף הם בזרעים, והם עלולים לגרום התקפי גנחת, פגיעה בעיניים, נזלת, וגירוי עור אצל הרגישים לכך[2]. קיקיון מצוי הוא אלרגני לפי הספרות הבוטנית.[11]
בעשור האחרון נודע על מספר רב של הרעלות אשר נגרם כתוצאה מבליעת זרעי הקיקיון.[דרוש מקור] רעילותם של הזרעים היא גבוהה, ופגיעתם קשה ויכולה להמית. ישנן עדויות לכך שבמצרים הקדומה, לפני כ־3,000 שנה, השתמשו בזרעי הקיקיון להכנת מרקחות למחושי בטן ולפגיעות של טפילים. כבר אז ידעו המצרים על רעילותם הגבוהה של הזרעים ובנוסף לשיקויים ותרופות, הם היו מפיקים מהם רעל לשימושים שונים.
שימושים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באזורים הטרופיים וסובטרופיים מגדלים את הקיקיון כצמח להפקת שמן. הזנים התרבותיים רובם רב-שנתיים קצרי חיים שעשויים להגיע לגובה של 10 עד 12 מ'. מצויים גם זנים חד-שנתיים שגובהם מטר אחד בלבד, המשלימים גידולם ב-150 ימים עד 180 שנים. ארצות הייצור העיקריות הן הודו, ברזיל וסין[12]. כיום מיחסים חשיבות רבה ומחקר להפקת יעילה של אנרגיה מביומסה של קיקיון באמצעות טכנולוגיית האצות וההמרה הביוכימית.
מזרעיו של הקיקיון, המכילים 50% שמן, מפיקים את שמן הקיק באמצעות סחיטה (כבישה קרה) או מיצוי בעזרת ממיס אורגני[3]. 95% מחומצות שומן בשמן קיקיון הן מהחומצה הריצינולאית אשר נשמרת לאורך זמן, והיא זה שאחראית לתכונות המשלשלות של השמן. חומצה זו מגרה את רירית המעי ומאלצת את הקיבה לייצר אנזימי עיכול (ליפאז) בכמות גדולה יותר. ואחר כך המעיים מתחילים גם הם לעבוד במרץ רב יותר.
השמן קיק שימש בעבר ברפואה כסם משלשל וגם לניקוי ופליטת הצואה הקיימת במעי הגס. כיום השמן משמש כמעט כולו (99%) לתאורה וכחומר גלם למגוון רב של מוצרים בתעשייה: צבעים, סבון, סוגי דיו וחומרים פלסטיים[12]. שמן הקיק מתאים לסיכה בטמפרטורות גבוהות, לפיכך הוא משמש כשמן במנועי מטוסים וקטרים. הוספתו לסבון מגבירה את מסיסות הסבון במים קרים. מרכיבים המופקים מן הקיקיון משמשים ביצור צינורות או ציפי המכונה "רילסן" ופוליאורטן כחומר מבודד.
כמו כן מגדלים אותו כצמח נוי בארצות רבות, ואף פותחו זנים בעלי עלים בצבעים שונים.
זרעי הקיקיון משמשים לקישוט ולעשיית מחרוזות ושאר תכשיטים.
בשפה העברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שמו העברי של הצמח קיקיון נזכר 5 פעמים בספר יונה כצמח שהצמיח ה' מעל ליונה כדי להצל על סוכתו של יונה הנביא ושצמח וקמל במהירות (יונה, ד', ו'–י"א). לקיקיון המקראי ישנן שתי מסורות זיהוי מבוססות, האחת שמדובר בצמח הנקרא בימנו קיקיון מצוי והשני דלעת. ועל כן, הקיקיון המקראי הוא הקיקיון של ימנו ברמת הסתברות גבוהה, אך לא ודאית[13].
השם "קיקיון" ניתן במילון "ילקוט הצמחים" (הערה 607 עמ' 36) משנת 1930 על סמך המקורות במשנה ובתלמוד[14] ואושרר במילון "צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 בסעיף 776 עמ' 39[15].
הקיקיון אינו מאריך שנים, אך יכול להגיע לגודלו המלא תוך עונת גידול אחת. ונראה שהצמח ביונה הוא הצמח המוכר כיום, לאור התיאור בתלמוד הבבלי:
"אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי ומדפשקי רבי ועל פום חנותא מדלן יתיה ומפרצידוהי עבדי משחא ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא."
תרגום: אמר רבה בר בר חנה: ראיתי את הקיקיון של יונה, והוא דומה לצלוליבא (שם צמח). הוא גדל בבצעי המים, ובעלי החנויות משעינים אותו על פתחי החנויות, מגרעיניו מייצרים שמן וכל חולי ארץ ישראל מניחים את ענפיו על משכבם.
בתרגומי התנ"ך לשפות שונות ניתן למצוא זיהויים מגוונים לקיקיון המופיע בספר יונה: גפן, דלעת, קיסוס וקיקיון מצוי. אף על פי שאין תמימות דעים לזיהוי הקיקיון בספר יונה, באחד המחקרים שנכתבו לאחרונה ישנה העדפה לזהותו עם הקיקיון המצוי בשל המסר של ה' ליונה: החיים הרבה יותר מורכבים מאשר "טוב" ו"רע". אכן, בקיקיון המצוי ישנה תכונה של רעילות מצד אחד ורפואה מצד שני. כמו כן, הקיקיון המצוי בעל העלים הגדולים אכן נטה להתייבשות מהירה.[16] בעברית, המילה "קיקיוני" היא מטבע לשון המתאר דבר ארעי, שהגיע לגודל מלא תוך זמן קצר ועתיד להיעלם באותה מהירות בה הופיע, בדומה לקיקיון המתואר בספר יונה.
סיפור יונה מופיע בקוראן בשינויים קלים, סורה 37, תרגום הרמן רקנדורף 1857:
(קלט) גם יונה שלוחנו היה.
(קמ) בבואו אל הספינה המלאה,
(קמא) ויטילו המלחים גורל ויושלך מקרבה,
(קמב) ויבלעהו דג על חטאו;
(קמג) ולולי התחנן אל אלהיו,
(קמד) כי אז נשאר במעי הדג עד יום התקומה.
(קמה) ונשליכהו אל שפת הים ויחלה,
(קמו) ונצמיח עליו קיקיון,
(קמז) ונשלחהו אל מאה אלפים איש ועוד רב מהם
(קמח) ויען כי האמינו, החיינום עד עת ידועה.
בתרגום אחר הוא נקרא – "מין יקטין". במונח זה תורגם לערבית "הקיקיון" בפירוש הפוליגלוטה לספר יונה. רוב מוחלט של פרשני הקוראן זיהו את ה"יקטין" עם הדלעת. (כך גם הרמב"ם מתאר את ה"יקטין"). חלק מוסיפים שזהו שם כולל ל"כל צמח המתפרס על פני הארץ ואינו מקיים גזע כמו אבטיח, מלון הקטא, אבטיח הפקועה ודומה להם." (טברי). זיהוי זה של הקיקיון נשמר אצל הערבים ואצל הקראים ועבר אל פרשני ימי הביניים שהיו בזיקה לתרבות הערבית (אבן עזרא לדוגמה) וכך נשתמרו עד ימינו.[17]
הקיקיון מופיע גם בבית האחרון של השיר "רוח רוח" מאת מרים ילן-שטקליס:
כָּל-הַגַּן רוֹצֶה לִישׁוֹן גַּם הַבְּרוֹשׁ, הַקִּיקָיוֹן צַר מְאֹד עַל הַפְּרָחִים, הֵם כֻּלָּם נֶאֱנָחִים.
— זמרשת
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
פרי בתהליך פירוק -
פרי מפורק לשלושה חלקים -
פירות יבשים -
פרי יבש -
פרי קיקיון צעיר מזן אדום שטופח לנוי -
עלה קיקיון -
פירות קיקיון על רקע בריכה מלאכותית בחורשת קק"ל בקריית שמונה -
פירות הקיקיון לאחר החנטה -
שיח קיקיון (עם פירות) בטיילת יקיר-נופים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 .Ricinus communis L, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 1 2 3 4 דן פלביץ' וזהרה יניב, צמחי המרפא של ארץ ישראל, תל אביב: מודן בע"מ, 1991, עמ' 292-294
- ^ 1 2 3 4 יואב ויזל, עזריה אלון (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 10, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1983, עמ' 204
- ^ 1 2 3 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 402
- ^ ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור, קיקיון מצוי, באתר פורטל הערכות הסיכון לטבע בישראל - צמחים פולשים
- ^ 1 2 א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 290, 601
- ^ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 234
- ^ מיכאלי זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1998, עמ' 283
- ^ קיקיון מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 601-602
- ^ דף הצמחים האלרגניים באתר "צמח השדה"
- ^ 1 2 יצחק ארנון, עזריה אלון (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 12, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1983, עמ' 40
- ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2012, עמ' 177
- ^ מילון ילקוט הצמחים, באתר האקדמיה ללשון העברית, 1930
- ^ צמחי ארץ ישראל (תש"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית, 1946
- ^ ד"ר דוד שניאור, צל עצים כתיאור ריאלי וכסמל בסיפור המקראי
- ^ זהר עמר, זיהוי הצומח המקראי בראי פרשנות הקוראן (עמ' 77-67), באתר בית מקרא, תשנח
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קיקיון מצוי, באתר ITIS (באנגלית)
- קיקיון מצוי, באתר NCBI (באנגלית)
- קיקיון מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- קיקיון מצוי, באתר צמח השדה
- קיקיון מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- קיקיון מצוי, באתר Tropicos (באנגלית)
- קיקיון מצוי, באתר GBIF (באנגלית)
- קיקיון מצוי, באתר The Plant List (באנגלית)
- קיקיון מצוי, באתר IPNI (באנגלית)
- קיקיון מצוי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- זהר עמר, "זיהוי הצומח המקראי בראי פשרנות הקוראן, בית מקרא, מ"ג, תשנ"ח, [1]
