קנדידו פורטינרי
 | |
| לידה |
29 בדצמבר 1903 ברודובסקי, ברזיל  |
|---|---|
| פטירה |
6 בפברואר 1962 (בגיל 58) ריו דה ז'ניירו, ברזיל |
| שם לידה |
Candido Portinari |
| מקום לימודים |
בית-הספר הלאומי לאמנויות יפות |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
אמנות מודרנית |
| יצירות ידועות |
Coffee Agricultural Worker, Retirantes, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| פרסים והוקרה |
מסדר ההצטיינות בתרבות של ברזיל (2003) |
  | |
קנדידו פורטינרי (בפורטוגזית: Candido Portinari; 29 בדצמבר 1903 – 6 בפברואר 1962) היה צייר ברזילאי. הוא נחשב לאחד הציירים הברזילאים החשובים ביותר, כמו גם לבולט והמשפיע ביותר על סגנון הנאו-ריאליזם בציור.
פורטינרי צייר יותר מחמשת אלפים ציורי קנבאס, משרטוטים קטנים ועד עבודות מונומנטליות כמו לוחות "מלחמה ושלום", שנתרמו למטה האו"ם בשנת 1956. פורטינרי פיתח מודעות חברתית לאורך כל ימי יצירתו ושמר על חיים פעילים בעולמות התרבות והפוליטיקה הברזילאית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהלך חיים וקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא נולד לז'יובאן בטיסטה פורטינרי ודומניקה טורקאטו, מהגרים איטלקים מצ'יאימפו ויצ'נצה, וונטו, במטע קפה ליד ברודובסקי בסאו פאולו.[1] תוך שגדל במטע קפה עם אדמה כהה ושמיים כחולים, פורטנרי צבר את השראתו מהמולדת שאהב. ברוב הציורים המאוחרים שלו, ציורי קיר ופרסקו, הוא השתמש בצבע כחול והרבה חומים ואדומים מכיוון שזה היה צבע ביתו.
אחת העבודות הראשונות של פורטינרי הייתה לצלם צילומים שבהם תפס מקרוב את התמונה המדויקת ואת צבעיה ואז להגדיל אותה. הן נמכרו בהצלחה מכיוון שהדמיון למציאות היה מדהים. לאחר מכן למד פורטינרי בבית הספר הלאומי לאמנויות יפות בריו דה ז'ניירו אצל רודולפו אמאדו. בשנים 1923, 1925 ו-1927 זכה פורטינרי בפרסים בסלון האמנות של בית הספר ובשנת 1928 קיבל מלגה מטעם ממשלת ברזיל ללימודים באירופה במשך שלוש שנים.[1] שהות זו השפיעה באופן משמעותי על פורטינרי. הוא חקר יצירות אמנות אירופאיות שונות, ביקר במוזיאונים ובמהלך מסעותיו פגש את אשתו לעתיד, מריה מרטינלי. לאורך כל נסיעותיו הוא לא צייר הרבה אלא למד והתבונן על החיים מנקודה אחרת, בתקווה לתרום כך גם לשיפור מולדתו. הוא חזר לברזיל והתמסר באופן מלא למתן ביטוי אורח החיים הברזילאי האמיתי ולכידה מדויקת של הכאב והמאבקים של העם באמצעות האמנות שלו.[2]
לאחר שובו החל פורטינרי להציג באמנותו את המציאות של ברזיל, החל מיופייה הטבעי וכלה בחייהם הקשים של האוכלוסיות העניות במדינה, תוך כדי מיזוג של הכשרתו האקדמית עם האוונגרדים המודרניסטיים. פורטינרי נשאר נאמן לעצמו ולא התיר לחוויותיו החדשות ולהשקפותיו העדכניות לשנות אותו. שורשיו נותרו חשובים לו והוא שאף להציג בציוריו את הרוח הברזילאית האמיתית. הוא רצה שהעולם יראה את המציאות הקשה של תנאי החיים בברזיל ואת מאבק ההישרדות. כוח, עבודה קשה, עצמאות ואותנטיות מופיעים כמעט בכל אחת מיצירותיו.[3]
בשנת 1939 הציג פורטינרי בתערוכה העולמית של ניו יורק. בשנה שלאחר מכן הציג פורטינרי לראשונה ציור קנבס במוזיאון לאמנות מודרנית. עליית הפשיזם באירופה, המלחמות והמגע ההדוק עם החברה הבעייתית הברזילאית, אישרו מחדש את אופייה החברתי של עבודתו, שגם הובילה אותו למעורבות פוליטית.
הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הברזילאית ונבחר לחבר קונגרס בשנת 1945[4] ולסנטור בשנת 1947,[5] אך ברח לאורוגוואי בגלל רדיפת הקומוניסטים במהלך ממשלת גספאר דוטרה. בשנת 1951 הקדישה הביאנלה האמנותית הראשונה בסאו פאולו חדר מיוחד ליצירותיו. הוא שב לברזיל בשנה שלאחר מכן, לאחר הצהרת הממשלה על חנינה כללית. בשנת 1956, לאחר שהאו"ם פנה למדינות החברות בבקשה לתרום יצירת אמנות למטה החדש של הארגון. ברזיל בחרה בפורטינרי למשימה, שנמשכה ארבע שנים וכללה כ־180 טיוטות עד השלמת הציור. דאג המרשלד, מזכ"ל האו"ם, כינה את היצירה "יצירת האמנות המונומנטלית החשובה ביותר שנתרמה לאו"ם".[6]
גם לאחר שהוזהר על ידי הרופא מהסיכונים שברעלנים, הוא לא ויתר והמשיך לצייר. פורטינרי סבל מבריאות לקויה בעשור האחרון לחייו. הוא נפטר בריו דה ז'ניירו בשנת 1962 כתוצאה מהרעלת עופרת מצבעיו.[2]
ב-20 בדצמבר 2007, ציורו "שוטף הקפה" "O lavrador de café"[7] נגנב ממוזיאון האמנות של סאו פאולו יחד עם ציורו של פבלו פיקאסו "פורטרט של סוזן בלוך".[8] הציורים לא אותרו עד 8 בינואר 2008, עת נמצאו בעיירה פראז דה וסקונצ'לוס על ידי משטרת סאו פאולו והוחזרו ללא פגם, למוזיאון האמנות של סאו פאולו.[9]
בשנת 2003 התקיימו מספר אירועי זיכרון במהלך שנת המאה להולדתו, כולל תערוכה של עבודותיו בלונדון.
סגנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעבודותיו של פורטינרי יש רצון עז לייצג את האנשים הברזילאים ואת תכונותיהם המאפיינות. פורטינרי עצמו אמר שהוא "יצייר את האנשים האלה עם הבגדים והצבע הזה". על פי דברי העיתונאי אנטוניו קלאדו, יצירותיו של פורטינרי מדגימות "ספר אמנות מונומנטלי המלמד את הברזילאים לאהוב יותר את מולדתם".[2]
פורטינרי היה מסוגל להתעלות מעל הכשרתו האקדמית המקורית על ידי התנסות וקליטת טכניקות וסגנונות מודרניסטיים, מה שיצר באופן בסיסי את סגנון הציור שלו. טווח התפוקה והיקף יצירתו כוללים ציורים המתארים עבודה כפרית ועירונית, פליטים שנמלטים מתלאות צפון מזרח ברזיל. למרות זאת, ההיבטים העיקריים והמוכרים יותר של עבודתו, עוסקים באירועי מפתח בתולדות ברזיל מאז בואם של הפורטוגלים בשנת 1500, תמונות ילדות, דיוקנאות של בני משפחתו ואנשי רוח ברזילאים מובילים, איורים לספרים ואריחים לקישוט כנסיית סאו פרנסיסקו בפמפוליה, בלו הוריזונטה.
הקריירה שלו הקבילה לזו של אוסקר נימאייר וכללה בין היתר גם שיתוף פעולה ביניהם. ניתן למצוא את עבודותיו של פורטינרי בגלריות ובמוסדות בברזיל ומחוצה לה, החל מקפלה משפחתית בבית ילדותו בברודובסקי וכלה בלוחות הקיר שלו "מלחמה ושלום" בבניין האו"ם בניו יורק וארבעה ציורי קיר באולם הקריאה ההיספני של ספריית הקונגרס בוושינגטון די. סי..[10]
תרומה למודרניזם הברזילאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]קנדידו פורטינרי הגיע ממשפחת מהגרים עניים,[11] ולכן הייתה לו נקודת מבט ייחודית על התרבות הברזילאית.
פורטינרי היה אמן בולט בעידן המודרניזם הברזילאי.[12] ככזה, נקודת ראותו הביטה בגאווה ובכבוד על הפועלים הברזילאים באותה תקופה. בעוד אמנים אחרים כמו לזאר סגל, "בננאל" וטרסילה דו אמארל סיפקו תמונה של הפועלים שהסירה את אישיותם והפכה כל פרט אינדיבידואלי לאנונימי, פורטינרי עשה את ההפך. לדוגמה, בציור שלו, "המסטיסו", הוא מצייר דמות שנראית חזקה, מוכשרת ואצילית ומדגים בכך שהעובדים לא נשברו. תחת זאת, הם נותרו גאים ועצמאיים. פורטינרי השתמש בתרבותו ובניסיון חייו כדי להוסיף את ההסבר על מהי ברזיל בסגנון ייחודי.
ציורי קיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביצירתו "קקאו (1938)" פורטינרי מתאר עובדים במטעי הקפה. אשה נראית מאחור מאזנת ארגז על ראשה וכן יש דמות ילד בציור. זה נועד לסמן שילדים לקחו אף הם חלק בעבודה קשה זו, ועודדו לעזור להוריהם. אדמות ניתנו למשפחות תמורת עבודתן במטעים שבהם דאגו לחלקן. גם כאן ניכר השימוש בכחולים ובכתומים שנועד לתפיסתו, לתפוס באמת את משמעותה של ברזיל, כפי שאכן שאף. יצירה זו תוארה באמירה "ברזיל נחלצת מהאפלה באמצעות 'הקפה של פורטינרי'."[13]
היצירה "קפה (המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות, 1935)" מציגה עובדים חזקים ובעלי תושייה. הידיים והרגליים הגדולות שלהם מראות שהם היו חזקים ולא חששו מעבודה קשה.[13] האנשים עבדו יחד כדי לשמור על אדמותיהם ולשרוד. ציור זה הוא גם תיאור נהדר של "ריאליזם" בשל האופן שבו הוא לוכד את האנשים בעלי גופות קצרים, ראשים עגולים וגווני החום והאדום של הארץ.
ב"המסטיסו" (1934) הוא מנסה להציג לא רק דיוקן אלא סוג אדם אינדיוידואל.[14] פורטינרי מראה כי עובדים ברזילאים היו קשוחים וגאים בעבודתם מכיוון שברקע "המסטיסו" נראים השדות והעבודה הקשה; עמדתו הגאה מבטאת ביטחון וכוח.
היצירה "מלחמה ושלום" ("Guerra and Paz"; ארמון גוסטבו קפנמה בריו דה ז'ניירו; 1952–1956) היה ציור קיר שנוצר כאשר האו"ם ביקש מברזיל לתרום יצירת אמנות. פורטינרי יצר שני ציורי קיר כדי להראות מלחמה, ייסורים, פחד וכאב שהראו כיצד האנשים סבלו והושפעו במהלך המלחמה. השימוש שלו בגוונים כחולים ב"מלחמה" יצר ניגוד בין הצהובים הבהירים יותר ב"שלום". חלקה השני של היצירה – "שלום" נועד להביע שלווה ואושר. בנטו אנטוניו בספרו "פורטינרי" ("Portinari"), מתאר יצירה זו כ"מעין חזון תמים של גן עדן." עם ציור קיר זה, הוא התכוון גם לחבר בין קבוצות גזע שונות ולהראות שלום בין מגוון האנשים. על בסיס המגוון הגדול של אתניות שחיו בברזיל בתקופה זו. עבודותיו נועדו ליצור גשר בין הרב-תרבויות האנושית. עבודה זו ממוקמת בבניין האספה הכללית של האו"ם בניו יורק, שהוקם לזכר מלחמת העולם השנייה ואימתה. זה נועד להידמות למשהו שלעולם לא אמור להתרחש שוב. לכאן באים מבקרים כדי לחוות את תמצית המלחמה ועוזבים בהבינם שאכן ניתן להשיג שלום.[15] "מלחמה ושלום הם הסינתזה של חיים שלמים המחויבים לבני אדם. הציור שלו, כמו השקפותיו הפוליטיות המיליטנטיות, התבטא נגד עוול, אלימות וסבל בעולם" כך על פי בנו, ז'ואאו קנדידו פורטינרי.[16]
בקרן ההיספנית של ספריית הקונגרס, וושינגטון די.סי., ממוקמים ארבעה ציורי קיר שיצר פורטינרי בשנת 1941 המתארים את מאבקי האמריקנים ההיספנים. "גילוי הארץ, כניסה ליער, חינוך האינדיאנים וגילוי הזהב" נועדו לייצג את בואם של הספרדים והפורטוגלים לאמריקה ולקח לו חודשיים להשלימם בעזרת אחיו לואיז. "גילוי הארץ" נועד להראות מלחים פשוטים שהפליגו בסירות. "הכניסה ליער" היא "תזכורת לציורי קיר", שם הוא מצליח לתת ביטוי לסגנון הידיים והרגליים הרחבות של הדמויות כדי להראות את כוחן. "בחינוך האינדיאנים", פורטינרי מנסה ליצור סצנה של כומר או "אב ישועי" ספרדי עם אינדיאנים באחדות גלויה. בציור הקיר האחרון, "גילוי הזהב" האמן בוחר לצייר רק סירה אחת ואנשים ספציפיים שמראים שהם מצאו זהב. ממשלת ברזיל שילמה לפורטינרי כדי שיסע לוושינגטון על מנת ליצור את ציורי הקיר ולייצג את מדינתם.[17]
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]פורטינרי אמר פעם, "אני בנה של האדמה האדומה. החלטתי לצייר את המציאות הברזילאית, עירומה וגסה כמו שהיא."[18] החיים בברזיל לא היו קלים עבור פורטינרי, במיוחד בהתחשב בכך שהוא מעולם לא היה עשיר, אך הרצון שלו להוכיח מציאות זו ניכר בכל יצירות האמנות שלו. דיור לקוי, תזונה לא מספקת, ללא השכלה, העדר נגישות או נגישות נמועה לשירותי בריאות ומחלות שונות יצרו מצבים נואשים עבור העם הברזילאי שנאבק לשרוד. זה הוביל את רצונו של פורטינרי להעלות את המודעות הגלובלית לכאב האנושי אותו ניסה לתאר כמעט בכל ציור.
פורטינרי השפיע רבות גם על דור האמנים הברזילאי העתידי, מוזיקאים, משוררים ומלחינים. לאחר שנסע רבות באירופה, למד את האמנות שלהם, את הטכניקה והסגנונות שלהם, הוא שב לברזיל בתקווה ליצור את השיטה האישית שלו ולפרש את הסגנון שלו. במקום להמשיך לחקות את המראה האירופי, פורטינרי צייר את מה שחווה ואת חייו. עבודותיו של פורטינרי דחקו באמנים המתעוררים להמשיך בסגנון ייחודי משלהם, המיוחד לחייהם, לחוויותיהם ולמציאות ארצם. זו גם סיבה נוספת לכך שהצבעים הכחולים, אדומים וכתומים – צבעי מולדתו – היו כה נפוצים באמנותו.[19]
פרויקט פורטינרי (Projeto Portinari) שהחל בשנת 1979, מוקדש לקנדידו פורטינרי על ידי בנו ז'ואאו קנדידו המבקש באמצעותו להחיות את יצירותיו של אביו, להפוך אותן למוכרות יותר ולשמר את ההיסטוריה. לא זו בלבד שבנו הצליח לאתר יותר מ-5,000 ציורים, הוא מצא גם אלפי רישומים, סקיצות ומסמכים הקשורים לחייו של פורטינרי, למסעותיו ולאינטראקציות שקיים. הקטלוג המלא של יצירותיו של פורטינרי פורסם בשנת 2004. זה היה הקטלוג הראשון שכיסה את סך יצירותיו של צייר לטינו אמריקאי. פרויקט זה גם אצר את התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה של יצירתו של פורטינרי, במוזיאון האמנות של סאו פאולו (MASP), בשנת 1997.
השיר "צליל אחד לפורטינרי" ("Un son para Portinari") פרי עטם של ניקולאס גילן והוראסיו סלינאס, בביצועה של מרסדס סוסה, מוקדש לאמן. שמו של פורטינרי ממשיך להיראות גם היום. הכביש הארצי המהיר קנדידו פורטינרי הממוקם בברזיל בסאו פאולו, נקרא על שמו.[דרוש מקור]
עבודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציורים וציורי קיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1932 – דגים עם לימון
- 1933 – גבעה. אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית
- 1934 – מגדלי קפה
- 1934 – נשים יושבות
- 1934 – מנושל
- 1934 – המסטיסו
- 1935 קפה. אוסף המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות – אזכור מכובד שני, ריו דה ז'ניירו
- 1936 – אישה וילד
- 1938 – קקאו
- 1938 – נשים מעבדות אדמה
- 1938 – קומפוזיציה עם דמויות
- 1939 – משפחה
- 1939 – רעידת אדמה
- 1939 – טבק
- 1940 – קראקס
- 1940 – נוף סוריאליסטי
- 1940 – שוורים ונוף
- 1941 – גילוי הארץ. הקרן ההיספנית, ספריית הקונגרס; וושינגטון
- 1941 – כניסה ליער. הקרן ההיספנית, ספריית הקונגרס; וושינגטון
- 1941 – חינוך האינדיאנים. הקרן ההיספנית, ספריית הקונגרס; וושינגטון
- 1941 – גילוי הזהב. הקרן ההיספנית, ספריית הקונגרס; וושינגטון
- 1952 – מלחמה. בניין האספה הכללית של האו"ם; ניו יורק
- 1952 – שלום. בניין האספה הכללית של האו"ם; ניו יורק.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'ונטה, אנדראה, עורכת. Cândido Portinari y el sentido social del arte. בואנוס איירס: סיגלו XXI 2005.
- ויטורירה, ציפריאנו ס. פורטינרי במונטווידאו. מונטווידאו: אלפאר 1949.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בית פורטינרי
- פרויקט פורטינרי
- פורטינרי במאה ה-19 וה-20 - Arte Brasileira do Século XIX e Início do XX
- ביוגרפיה
- פורטינרי - צייר העם "Portinari: Painter of the People".
- "קנדידו פורטינרי" "Candido Portinari".
קנדידו פורטינרי, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Library of Congress (1943). Murals by Candido Portinari. Washington: U.S Government Printing Office. p. 3.
- ^ 1 2 3 http://www.portinari.org.br/#/pagina/candido-portinari/apresentacao
- ^ Bento, Antonio (1982). Portinari. Leo Christiano Editorial.
- ^ ABREU, Alzira Alves de. Dicionário Histórico-Biográfico Brasileiro. Rio de Janeiro; Fundação Getúlio Vargas; 2004.
- ^ Candido Portinari[1]Galeria de Arte André.
- ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2010-12-25. נבדק ב-2016-07-14.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Image: lavrador-de-cafe.jpg, (819 × 1030 px)". ritualcafe.files.wordpress.com. 2005-07-18. נבדק ב-2015-09-02.
- ^ MacSwan, Angus (2007-12-21). "Security questioned in Picasso theft in Brazil". Reuters. אורכב מ-המקור ב-2007-12-30.
- ^ Winter, Michael (2008-01-08). "Stolen Picasso, Portinari recovered in Brazil". USA TODAY. אורכב מ-המקור ב-2008-04-12.
- ^ "Portinari Murals at Library of Congress". Loc.gov. נבדק ב-2013-03-19.
- ^ Bento, Antônio. Portinari. Rio de Janeiro: Léo Christiano Editorial, 1982.
- ^ Barnitz, Jacqueline, and Patrick Frank. Twentieth-century art of Latin America. Austin: University of Texas Press, 2015.
- ^ 1 2 Museum of Modern Art (1940). Portinari of Brazil. New York: The Museum of Modern Art.
- ^ Ades, Dawns (1989). Art in Latin America: The Modern Era, 1820-1980.
- ^ "THE SECOND UNVEILING OF "WAR AND PEACE"".
- ^ Alisson, Elton. "Portinari's War and Peace are shown for the first time in São Paulo".
- ^ "Hispanic Reading Room".
- ^ Breedlove, Byron; Sorvillo, Frank J. ""I Am a Son of the Red Earth"". Emerging Infectious Diseases (באנגלית אמריקאית). 22 (8): 1524–1525. doi:10.3201/eid2208.ac2208. PMC 4982151.
- ^ Hoge, Warren; Times, Special to the New York (1983-05-30). "BRAZIL GATHERS ARCHIVE ON ITS PAINTER, PORTINARI". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-12-06.
