קמינו ריאל דה טיירה אדנטרו
 | |||||||
| מפה של הדרך המלכותית של טיירה אדנטרו | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| אורך | 2,560 קילומטרים | ||||||
| שטח |
3,101.91 הקטאר  | ||||||
| הקמה | |||||||
| תקופת הבנייה | ?–1500 | ||||||
| מיקום | |||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| נקודת התחלה | פלאסה דה סנטו דומינגו, מקסיקו סיטי | ||||||
| נקודת סיום | סנטה פה, ניו מקסיקו | ||||||
| קואורדינטות | 22°36′29″N 102°22′45″W / 22.608055555556°N 102.37916666667°W | ||||||
 | |||||||
  | |||||||
קמינו ריאל דה טיירה אדנטרו (בספרדית: Camino Real de Tierra Adentro, מילולית "הדרך המלכותית של פנים היבשה") היה נתיב סחר היסטורי באורך 2,560 קילומטרים בין מקסיקו סיטי לסן חואן פואבלו (אוקיי אווינגה) (אנ'), כיום במדינת ניו מקסיקו בארצות הברית, מ-1598 עד 1882. זו הייתה הצפונית ביותר מבין ארבע "הדרכים המלכותיות" העיקריות שקישרו את מקסיקו סיטי לפרובינציות העיקריות של מלכות המשנה של ספרד החדשה במהלך ואחרי התקופה הקולוניאלית הספרדית.[1]
תחילת הדרך זוהתה בפלאסה דה סנטו דומינגו (Plaza de Santo Domingo), קרוב מאוד לסוקאלו (אנ'), הכיכר המרכזית של מקסיקו סיטי, ולקתדרלה המטרופוליטנית (אנ') של ימינו. הדרך נמשכה צפונה דרך סן מיגל דה איינדה, הקצה הצפוני של הדרך היה ליד סנטה פה בניו מקסיקו.[2]
בשנת 2010, הכריז ארגון אונסק"ו על קבוצה של 55 אתרים וחמישה אתרי מורשת עולמית קיימים לאורך הקטע המקסיקני של הדרך כאתר מורשת עולמית,[3] כולל ערים היסטוריות, עיירות, גשרים, האסינדות ומונומנטים אחרים לאורך נתיב בן 1,400 קילומטרים בין המרכז ההיסטורי של מקסיקו סיטי (אתר מורשת עולמית בפני עצמו) והעיירה ואייה דה איינדה (אנ') במדינת צ'יוואווה.
הקטע בן 650 קילומטרים של המסלול בתוך ארצות הברית הוכרז בשם "השביל ההיסטורי הלאומי אל קמינו ריאל דה טיירה אדנטרו" (El Camino Real de Tierra Adentro National Historic Trail), חלק ממערכת השבילים הלאומיים (אנ'), ב-13 באוקטובר 2000. המסלול ההיסטורי מפוקח על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית וגם על ידי לשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית עם סיוע של "אגודת השביל אל קמינו ריאל דה טיירה אדנטרו" (El Camino Real de Tierra Adentro Trail Association, בראשי תיבות CARTA). חלק מהמסלול ליד סן אקשה (אנ') בניו מקסיקו נרשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים ב-2014.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקופה הפרה-קולומביאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרבה לפני שהגיעו האירופים, השבטים והממלכות השונים של הילידים שקמו ברחבי הערבה המרכזית הצפונית של מקסיקו סללו את המסלול שלימים יהפוך לקמינו ריאל דה טיירה אדנטרו כציר מרכזי לציד ולמסחר. המסלול חיבר בין עמי עמק מקסיקו לאלה של הצפון באמצעות חילופי מוצרים כמו טורקיז, אובסידיאן, מלח ונוצות. עד שנת 1000 לספירה, התקיימה רשת מסחר פורחת ממסו-אמריקה ועד הרי הרוקי.
הפלישה האירופית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הכנעת טנוצ'טיטלאן ב-1521, החלו קונקיסטאדורים ומתיישבים ספרדים בסדרה של משלחות במטרה להרחיב את תחום שלטונם ולהשיג עושר רב יותר עבור הכתר הספרדי (אנ'). ניסיונותיהם הראשוניים הובילו אותם להשתמש בשבילים שסללו הילידים שהחליפו סחורות בין הצפון לדרום.
באפריל 1598, קבוצה של סיירים צבאיים בראשות חואן דה אוניאטה (אנ'), המושל הקולוניאלי החדש של הפרובינציה סנטה פה דה נואבו מחיקו (אנ'), הלכה לאיבוד במדבר שמדרום לפאסו דל נורטה בזמן שחיפשה את הנתיב הטוב ביותר אל הריו דל נורטה. אינדיאני מקומי שהם תפסו בשם מומפיל צייר בחול מפה של המעבר הבטוח היחיד לנהר. הקבוצה הגיעה לריו דל נורטה ממש דרומית לאל פאסו ולסיודאד חוארס של ימינו בסוף אפריל, שם הם חגגו את חג העלייה הקתולי ב-30 באפריל, לפני שחצו את הנהר. לאחר מכן הם מיפו והרחיבו את המסלול עד למה שהוא כיום העיר אספניולה (אנ') בניו מקסיקו, שם אוניאטה עתיד להקים את בירת הפרובינציה החדשה. שביל זה הפך לקמינו ריאל דה טיירה אדנטרו, הצפוני ביותר מבין ארבעת "הדרכים המלכותיות" הראשיות – ה"קמינו ריאל" שקישרו את מקסיקו סיטי לפרובינציות העיקריות של ספרד החדשה, באקפולקו, וראקרוס, גואטמלה וסנטה פה.
לאחר מרד הפואבלו (אנ') של 1680, אשר באלימות אילץ את הספרדים לנטוש את הפרובינציה של סנטה פה דה נואבו מחיקו, החליט הכתר הספרדי לא לנטוש את הפרובינציה כליל אלא שמר על ערוץ לפרובינציה כדי לא לנטוש לחלוטין את נתיניו שנותרו בו. מלכות המשנה של ספרד החדשה ארגנה מערכת, הקרויה קונדוקטה (conducta), כדי לשלוח אספקה למיסיונים, לפרסידיו (אנ') (מחנה צבא מבוצר) והחוות הצפוניים. הקונדוקטה הייתה מורכבת משיירות שיצאו כל שלוש שנים ממקסיקו סיטי לסנטה פה לאורך הקמינו ריאל דה טיירה אדנטרו. המסע היה ארוך וקשה ונמשך כחצי שנה, כולל 2–3 שבועות מנוחה בדרך.
הקונדוקטה ונוסעים אחרים היו צריכים להתמודד עם סכנות רבות. שיטפונות נהר עלולים לאלץ שבועות של המתנה על הגדות עד שהשיירה תוכל לחצות בבטחה. בפעמים אחרות, בצורת ממושכת באזור עלולה לגרום למחסור במים וקשה למצוא אותם. הקטע המפחיד ביותר במסע היה חציית החורנדה דל מוארטו (אנ') ("מסלול המת") מעבר לאל פאסו דל נורטה: כמעט 100 קילומטרים של מדבר רחב ידיים ועקר ללא כל מקורות מים שירוו את האנשים והבהמות.
מעבר לצורכי הקיום, הסכנה הגדולה ביותר לשיירה הייתה של תקיפות מקומיות. קבוצות של שודדים שוטטו ברחבי השטח ואיימו על השיירה ממדינת מקסיקו הנוכחית למדינת קרטרו, בחיפוש אחר פריטים בעלי ערך. ומהחלק הדרומי של סקטקס והלאה צפונה, האיום הגדול ביותר היו הילידים בני הצ'יצ'ימקה (אנ'),[א] שהסיכוי שיתקפו גדל ככל שהשיירה התקדמה צפונה יותר. המטרה העיקרית של הצ'יצ'ימקה הייתה סוסים, אבל הם גם היו לעיתים קרובות שובים נשים וילדים. סדרה של מחנות פרסידיו לאורך הדרך אפשרה לקבוצות של חיילים לספק הגנה נוספת לשיירות. בלילה באזורים המסוכנים ביותר, היו השיירות יוצרות מעגל בעזרת הקרונות שלהם עם האנשים והחיות בפנים.
הקמינו ריאל שימש באופן פעיל כנתיב מסחרי במשך יותר מ-300 שנה, מאמצע המאה ה-16 ועד המאה ה-19, בעיקר להובלת כסף שהופק ממכרות הצפון. במהלך תקופה זו, הדרך שופרה ללא הרף, ועם הזמן הסיכונים הלכו והצטמצמו ככל שצצו האסיינדות ומרכזי האוכלוסייה.
המאה ה-18
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המאה ה-18 גדלו באופן משמעותי האתרים לאורך הקמינו ריאל דה טיירה אדנטרו. האזור בין הווילות של דורנגו וסנטה פה זכה לכינוי "שביל הצ'יוואווה". הווילה של סן פליפה אל ריאל (San Felipe el Real, היום העיר צ'יוואווה), שהוקמה בשנת 1709 כדי לתמוך במכרות שמסביב, הפכה למרכז המסחרי והאזור הפיננסי החשוב ביותר לאורך קטע זה.
הווילה של סן פיליפה נרי אלבורקרקה (San Felipe Neri de Alburquerque, היום אלבקרקי) נוסדה בשנת 1706 וגם היא הפכה לנקודה קצה חשובה. בגלל העמדה ההגנתית שלה על הקמינו ריאל, וילה דה אלבורקרקה הפכה למרכז החליפין המסחרי בין נואבו מחיקו לשאר מלכות המשנה של ספרד החדשה במהלך המאה ה-18, תוך סחר בבקר, צמר, טקסטיל, עורות בעלי חיים, מלח ואגוזים. סחר חליפין זה התרחש בעיקר עם ערי הכרייה של צ'יוואווה, סנטה ברברה (אנ') ופרל (אנ').
היישוב אל פאסו דל נורטה (היום סיודאד חוארס) הפך לתחנה מרכזית נוספת במסלול. בשנת 1765, אוכלוסיית אל פאסו דל נורטה נאמדה ב-2,635 תושבים, מה שיצר את מה שהיה אז המרכז העירוני הגדול ביותר בגבול הצפוני של ספרד החדשה. אל פאסו דל נורטה הפכה למרכז חשוב של חקלאות וחוות, הידועה ביינות, ברנדי, חומץ וצימוקים.
במאה ה-18, הכתר הספרדי אישר הקמת ירידים לאורך הקמינו ריאל כדי לקדם מסחר (אם כי צורה כלשהי של אלה כבר הייתה קיימת זמן מה קודם לכן). כמה מהירידים החשובים ביותר לאורך הקמינו ריאל כללו את יריד סן חואן דה לוס לאגוס (San Juan de los Lagos) בחליסקו, יריד סלטיו ויריד צ'יוואווה, שהיה בעל חשיבות רבה לסוחרי נואבו מחיקו. גם יריד טאוס (אנ') בניו מקסיקו של ימינו היה אירוע שנתי חשוב שבו הקומאנצ'ים והיוט החליפו נשק, תחמושת, סוסים, מוצרים חקלאיים, פרוות ובשרים עם הספרדים. ספרד שמרה במקביל על מונופול על מוצריה של מחוזותיה הצפוניים, ולכן לא התרחש סחר עם המושבה הצרפתית לואיזיאנה.
במחצית השנייה של המאה ה-18, ייצג הגבול הצפוני של ספרד החדשה אינטרס בסיסי עבור האימפריה הספרדית ומדיניותה הרפורמיסטית, במטרה להבטיח את הריבונות הספרדית על מחוזותיה הצפוניים, הנחשקת מאוד מבחינה גאופוליטית על ידי מעצמות אירופיות אחרות - במיוחד אנגליה וצרפת. הכתר הספרדי עמל לשלב את הילידים ברווחה החברתית והכלכלית של מחוזותיו ולתת להם סיבות להשתתף בהגנה על הגבול הספרדי.[4]
קפטן ניקולאס דה לפורה (Nicolás de Lafora), מהנדס ועורך מפות מתאר את גבול ספרד החדשה ביומן "מסע למחנות הפרסידיו של אמריקה הצפונית"(Viaje a los presidios internos de la América septentrional), תוצאה של משלחת בראשות המרקיז רובי (Marqués de Rubí) שהתקיימה בין 1766 ל-1768. משלחת זו הייתה חלק מתפקיד גדול יותר בנושאי ההגנה והיכולות הצבאיות שהכתר הספרדי הטיל על המרקיז רובי, כדי להעריך את המיקום הטקטי של מחנות הפרסידיו, לבדוק את מוכנות הכוחות, לסקור את התקנות הצבאיות ולהציע מה ניתן לעשות כדי לחזק את הממשל ואת הגנת המדינה. מהסקירה שלו, המרקיז הציע קו של פרסידיו לאורך הגבול הצפוני של ספרד החדשה, שיוקם ממפרץ מקסיקו ועד למפרץ קליפורניה כדי להגן על עצמו מפני היוט, האפאצ'ים, הקומאנצ'ים והנאוואחו.[5] דון חוסה דה גאלבס (אנ'), הנציב המיוחד לספרד החדשה עבור קרלוס השלישי, קידם את רעיון "הפיקוד הכללי של הפרובינציות הפנימיות" (Comandancia General de las Provincias Internas) עבור הפרובינציות הצפוניות של ספרד החדשה. עם זאת, הוא גם זיהה שבלתי אפשרי לנצח במלחמה ארוכה עם הילידים או להתמיד בה בשל המחסור במשאבים צבאיים באזור. מתוך תפיסה זו, הוא עצמו קידם כינון שלום יציב בפרובינציות ונוכחות מסחרית גדולה יותר ב-1779.
בשנת 1786, פרסם אחיינו של חוסה דה גאלבס, ברנרדו דה גאלבס (אנ'), המשנה למלך ספרד החדשה את "הוראותיו" שכללו שלוש אסטרטגיות להתמודדות עם הילידים: המשך הלחץ הצבאי על שבטים עוינים ושבטים שלא כרתו ברית; חתירה ליצירת בריתות עם שבטים ידידותיים; וקידום תלות כלכלית עם אותם ילידים שחתמו הסכמי שלום עם הכתר הספרדי.
בעשור האחרון של המאה ה-18 הושג שלום שביר בין הספרדים לשבטי האפאצ'י כתוצאה מהשינויים האדמיניסטרטיביים והאסטרטגיים הנ"ל. כתוצאה מכך, המסחר לאורך הקמינו ריאל התרחב מאוד עם מוצרים מכל רחבי העולם, כולל מוצרים משאר הפרובינציות של ספרד החדשה, שהובאו בדרך היבשה, מוצרים אירופאים שהובאו על ידי הצי הספרדי; ואפילו אלה שהגיעו מהגליאון של מנילה שהגיע מדי שנה לאקפולקו ממערב האוקיינוס השקט.
המאה ה-19
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאה ה-19 הביאה שינויים רבים הן למקסיקו והן לגבולה הצפוני. מהמלחמות הנפוליאוניות ועד לתחילת מלחמת העצמאות של מקסיקו, השלטון הקולוניאלי לא היה יציב ונאבק להמשיך לשלוח משאבים לפרובינציות הצפוניות. חלל זה הוביל להקמת ספקים חלופיים ודרכי אספקה לאותן פרובינציות. בשנת 1807, נשלח הסוחר והסוכן הצבאי האמריקני זבולון פייק (אנ') לחקור את הגבולות הדרום-מערביים בין ארצות הברית לספרד החדשה מתוך כוונה למצוא שביל להכנסת המסחר של ארצות הברית אל נואבו מחיקו ונואבה ויסקאיה (צ'יוואווה). פייק נלכד ב-26 בפברואר 1807 על ידי השלטונות הספרדיים בצפון נואבו מחיקו, ששלחו אותו בקמינו ריאל לעיר צ'יוואווה לחקירה. בזמן שפייק היה בעיר זו, הוא השיג גישה למספר מפות של מקסיקו ולמד על חוסר שביעות הרצון מהשליטה הספרדית.
ב-1821, לאחר 11 שנות מאבק, קיבלה מקסיקו את עצמאותה מספרד. הקמינו ריאל שמר על תפקיד חשוב בתקופה זו, שכן נוסעים הביאו מידע על האירועים המתרחשים במרכז הארץ לעיירות ולכפרים של הפרובינציות הפנימיות. במהלך מלחמת העצמאות של מקסיקו, הקמינו ריאל שימש את שני הכוחות, המורדים והכוחות המלכותיים. לדוגמה, לאחר שהמשחרר מיגל אידלגו אי קוסטייה (אנ') פתח במלחמת העצמאות, הוא השתמש בדרך בנסיגה צפונה לאחר התבוסה בקרב על גשר קלדרון (אנ') שהתחולל על גדות הנהר קלדרון (יובל של הנהר לרמה (אנ')), 60 קילומטרים מזרחית לגוודלחרה בספוטלנחו (אנ') בחליסקו של ימינו צפונה. בסופו של דבר הוא הגיע לבארות בחאן (Norias de Baján) בקואווילה שם הוא נתפס והוצא להורג על ידי הכוחות המלכותיים.
בשנים 1821–1822, לאחר תום המלחמה לעצמאות מקסיקו, הוקם שביל סנטה פה כדי לחבר את שטח ארצות הברית של מיזורי עם סנטה פה. בתחילה, סוחרים אמריקאים נעצרו ונכלאו בגין הברחת סחורות לשטח מקסיקו; עם זאת, המשבר הכלכלי הגובר בצפון מקסיקו הוליד סובלנות מוגברת לסוג זה של סחר. למעשה, שביל סנטה פה (Sendero de Santa Fe) סיפק שווקים נחוצים למוצרים מקומיים (כגון כותנה) ומוצרים מיוצרים מנואבו מחיקו, כך שתושבי נואבו מחיקו ראו בעין יפה נתיב סחר חדש זה. בהגיע 1827 נוצר קשר מסחרי רווחי בין מיזורי, נואבו מחיקו וצ'יוואווה.
בשנת 1846, המחלוקת על גבול טקסס-מקסיקו עם ארצות הברית הובילה לפלישה שלאחר מכן של כוחות צבא ארצות הברית והחלה מלחמת ארצות הברית-מקסיקו. על אחד הכוחות הללו פיקד הגנרל סטיבן קירני (אנ'), שהשתמש בשביל סנטה פה כדי להשתלט על בירת נואבו מחיקו. עוד אחד מהכוחות בפיקודו של קולונל אלכסנדר ויליאם דוניפאן (אנ') הביס קבוצה קטנה של כוחות מקסיקנים בקמינו ריאל בקרב אל ברסיטו (אנ') דרומית למה שהוא כיום לאס קרוסס, בניו מקסיקו. כוחותיו של דוניפאן המשיכו וכבשו את אל פאסו דל נורטה ומאוחר יותר את העיר צ'יוואווה. במהלך השנים 1846–1847 הפך הקמינו ריאל דה טיירה אדנטרו לנתיב של שימוש מתמשך, כאשר כוחות אמריקאים השתמשו בו כדי להגיע אל תוך מקסיקו. במהלך מסעם, ניהלו מטיילים אמריקאים רבים יומנים וכתבו הביתה על מה שהם ראו בדרך. אחד החיילים סיפק אומדן של אוכלוסיית מספר ערים לאורך הקמינו. החיילים אף שמרו רשימות של המוצרים, המחירים והחיות שמצאו במסעותיהם.
עם חתימת הסכם גואדלופה אידלגו בפברואר 1848, המלחמה הסתיימה רשמית, כאשר מקסיקו ויתרה על רוב שטחיה הצפוניים לארצות הברית, כולל חלקים ממה שהם כיום מדינות ארצות הברית: ניו מקסיקו, קולורדו, אריזונה וכל קליפורניה, נבאדה ויוטה.
השימושים בשם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם הוא לפעמים מקור לבלבול, שכן בתקופת מלכות המשנה של ספרד החדשה כל הדרכים הניתנות למעבר בסוס ועגלה נקראו "קמינו ריאל", ומספר לא מבוטל של דרכים ברחבי מלכות המשנה נשאו תואר זה. באופן דומה, כל השטחים הפנימיים מחוץ למקסיקו סיטי נקראו פעם "טיירה אדנטרו", ובמיוחד החלקים הצפוניים של הממלכה. זו הסיבה שחלק הדרך בין קרטרו לבין סלטיו נקרא לחלופין "השער של טיירה אדנטרו" (La Puerta de Tierra Adentro). היסטורית היו כמה "קמינו ריאל דה טיירה אדנטרו" שהוגדרו ברחבי ספרד החדשה, אולי השנייה בחשיבותה אחרי הדרך לסנטה פה הייתה הדרך שהובילה מסלטיו לאזור טקסס.
אתר מורשת עולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע הדרך העובר דרך מקסיקו הוכרז אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-1 באוגוסט 2010. ההכרזה זיהתה אזור ליבה של 31.02 קילומטרים רבועים עם אזור חיץ של 2,680.57 קילומטרים רבועים המחולק על פני 60 אתרים היסטוריים.
אונסק"ו זיהה/הכיר 60 אתרים לאורך הדרך בהכרזתם שהדרך היא אתר מורשת עולמית. חמישה מהם (המרכז ההיסטורי של מקסיקו סיטי, קרטרו, גואנחואטו, סן מיגל דה איינדה וסקטקס) הוכרו בנפרד בעבר כאתרי מורשת עולמית. המסלול ההיסטורי המקורי אינו תואם בדיוק את המסלול שזוהה על ידי אונסק"ו, שכן בהכרזה של אונסק"ו הושמטו מספר קטעים כמו החלק שעבר צפונית לוואייה דה איינדה בצ'יוואווה והחלק שעבר דרך האסיינדה דה סן דייגו דל חרל דה בריו (Hacienda de San Diego del Jaral de Berrio) בגואנחואטו, וכן החלק העובר בארצות הברית. מסיבה זו הוצעה הרחבה אפשרית של ההכרזה לעתיד. המכון הלאומי לאנתרופולוגיה והיסטוריה (אנ') (בראשי תיבות INAH) עורך מחקר כדי למצוא ולאסוף עדויות לחלקים ואתרים נוספים של הקטעים המקוריים של הדרך ההיסטורית, כגון גשרים, מדרכות, אסיינדות וכו'. שעשויים להתווסף להכרזה המקורית של אונסק"ו.
אתרים הכלולים באתר המורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מקסיקו סיטי ומדינת מקסיקו
- 1351-000: המרכז ההיסטורי של מקסיקו סיטי
- 1351-001: מבנה קולחיו דה סן פרנסיסקו חבייר (משמש כיום את המוזיאון הלאומי של מלכות המשנה של ספרד החדשה) בטפוצוטלאן (אנ')
- 1351-002: אקולקו דה אספינוסה (אנ')
- 1351-003: גשר אטונגו (Puente de Atongo)
- 1351-004: הקטע של קמינו ריאל בין אקולקו דה אספינוסה (אנ') לסן חואן דל ריו (San Juan del Río)
- אידלגו
- 1351-005: מקדש והמנזר לשעבר של סן פרנסיסקו בטפחי דל ריו דה אוקמפו (ספ') והגשר
- 1351-006: קטע של הקמינו ריאל בין גשר לה קולמנה לבין אסיינדה דה לה קניאדה (Hacienda de La Cañada).
- קרטרו
- 1351-007: המרכז ההיסטורי של סן חואן דל ריו (אנ')
- 1351-008: אסיינדה דה צ'יצ'ימקיאס (Hacienda de Chichimequillas)
- 1351-009: הקפלה של אסיינדה דה בואנאוויסטה (Hacienda de Buenavista)
- 1351-010: המרכז ההיסטורי של קרטרו
- גואנחואטו
- 1351-011: הגשר של אל פראילה (Puente de El Fraile)
- 1351-012: "בית החולים המלכותי הישן של סן חואן דה דיוס" (Antiguo Real Hospital de San Juan de Dios) בסן מיגל דה איינדה
- 1351-013: גשר סן רפאל בגואנחואטו
- 1351-014: גשר לה קמדה (Puente La Quemada) בסן פליפה
- 1351-015: המתחם הישועי חסוס נסרנו דה אטוטונילקו וסן מיגל דה איינדה
- 1351-016: המרכז ההיסטורי של העיר גואנחואטו והמכרות הנלווים
- חליסקו
- 1351-017: המרכז ההיסטורי של העיר לאגוס דה מורנו (אנ') והגשר
- 1351-018: המרכז ההיסטורי של העיירה אוחואלוס דה חליסקו (אנ')
- 1351-019: גשר אוחואלוס דה חליסקו (Puente de Ojuelos de Jalisco)
- 1351-020: אסיינדה סיינגה דה מאטה (Hacienda de Ciénega de Mata)
- 1351-021: בית הקברות הישן של העיר אנקרנסיון דה דיאס (אנ')
.jpg)
- אגואסקליינטס
- 1351-022: אסיינדה דה פניואלס (Hacienda de Peñuelas)
- 1351-023: אסיינדה דה סיינגייה (Hacienda de Cieneguilla)
- 1351-024: המרכז ההיסטורי של אגואסקליינטס
- 1351-025: מוזיאון המרד באסיינדה דה פביון דה אידלגו (Hacienda de Pabellón de Hidalgo)
- סקטקס
- 1351-026: הקפלה של סן ניקולאס טולנטינו של האסיינדה דה סן ניקולאס דה קיחאס (Hacienda de San Nicolás de Quijas)
- 1351-027: העיירה פינוס (Pinos)
- 1351-028: מקדש גבירתנו של המלאכים (Templo de Nuestra Señora de los Ángeles) בנוריה דה אנחלס (אנ')
- 1351-029: מקדש גבירתנו של הייסורים (Templo de Nuestra Señora de los Dolores) בעיירה וייה גונסאלס אורטגה (אנ')
- 1351-030: בית הספר של גבירתנו מגוואדלופה של הפצת האמונה (Colegio de Nuestra Señora de Guadalupe de Propaganda Fide)
- 1351-031: המרכז היסטורי של סומבררטה (אנ')
- 1351-032: מקדש סן פנטלאון מרטיר (Templo de San Pantaleón Mártir) בעיירה נוריה דה סן פנטלאון (Noria de San Pantaleón)
- 1351-033: סיירה דה אורגנוס (Sierra de Órganos)
- 1351-034: ההרכב האדריכלי של העיירה צ'לצ'יוויטס (אנ')
- 1351-035: הקטע של קמינו ריאל בין אוחוקליינטה (Ojocaliente) למועצה המקומית סקטקס
- 1351-036: מערת אבלוס (Cave of Ávalos)
- 1351-037: המרכז היסטורי של סקטקס
- 1351-038: מקדש פלאטרוס (Santuario de Plateros)
- סן לואיס פוטוסי
- 1351-039: המרכז ההיסטורי של סן לואיס פוטוסי
- דורנגו
- 1351-040: הקפלה של סן אנטוניו של האסיינדה דה חואנה גרה (Hacienda de Juana Guerra)
- 1351-041: כנסיות בעיירה נומברה דה דיוס (Nombre de Dios)
- 1351-042: אסיינדה דה סן דייגו דה נבקויאן (Hacienda de San Diego de Navacoyán) וגשר פואנטה דל דיאבלו (Puente del Diablo)
- 1351-043: המרכז ההיסטורי של דורנגו
- 1351-044: כנסיות בעיירה קואנקמה (Cuencamé) וקריסטו דה מפימי (Cristo de Mapimí)
- 1351-045: מקדש גבירתנו של המקלט (Templo de Nuestra Señora del Refugio) השוכן באסיינדה לה פדריסניה (Hacienda La Pedriceña)
- 1351-046: הכנסייה הראשית של סן חוסה דה אבינו (Iglesia Principal de San José de Avino) בעיירה סן חוסה דה אבינו
- 1351-047: הקפלה של האסיינדה דה לה אימקולדה קונספסיון (Hacienda de la Inmaculada Concepción, "העיבור ללא חטא") בפלמיטוס דה אריבה (Palmitos de Arriba)
- 1351-048: הקפלה של האסיינדה דה לה לימפה קונספסיון (Hacienda de la Limpia Concepción) בפלמיטוס דה אבאחו (Palmitos de Abajo)
- 1351-049: הקבוצה האדריכלית של נסס (Conjunto arquitectónico del pueblo de Nazas)
- 1351-050: העיירה סן פדרו דל גאיו (Pedro del Gallo)
- 1351-051: הקבוצה האדריכלית של מפימי (אנ')
- 1351-052: העיירה אינדה (Indé)
- 1351-053: קפלת סן מטאו של האסיינדה דה סן מטאו דה לה סרקה (Hacienda de San Mateo de la Zarca)
- 1351-054: אסיינדה דה לה לימפיה קונספסיון (Hacienda de la Limpia Concepción) בעיירה קנוטייו (Canutillo)
- 1351-055: מקדש סן מיגל (Templo de San Miguel) בעיירה וייה אוקמפו (Villa Ocampo)
- 1351-056: הקטע של קמינו ריאל בין נסס לסן פדרו דל גאיו
- 1351-057: מכרה אוחואלה (Mina de Ojuela)
- 1351-058: מערת לאס מולס דה מולינו (Cueva de Las Mulas de Molino, מילולית פרדות הטחנה)
- צ'יוואווה
- 1351-058: העיירה ואייה דה איינדה (Valle de Allende)
שביל היסטורי לאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארצות הברית, מגבול טקסס-ניו מקסיקו לסן חואן פואבלו (אוקיי אווינגה) (אנ'), צפונית לאספניולה (אנ'), המסלול המקורי (בעבר שורטט ככביש 85 (אנ') של ארצות הברית, אך הוחלף מאוחר יותר בכבישים הבין-מדינתיים של ארצות הברית 10 (אנ') ו-25 (אנ')) סומן כדרך צדדית נופית לאומית (אנ'), בשם אל קמינו ריאל.
שבילי הולכי רגל, אופניים ורכיבה על סוסים נוספו לחלקים ממסדרון נתיב המסחר במהלך העשורים האחרונים. אלה כוללים את "שביל פסאו דל בוסקה (Paseo del Bosque) הקיים באלבקרקי וחלקים משביל ריו גרנדה המוצע. הקצה הצפוני שלו, סנטה פה, הוא גם קצה של השביל הספרדי הישן (אנ') ושל שביל סנטה פה (אנ').
לאורך השביל, פאראחה (parajes, עצירות ביניים) שנשמרו עד ימינו כוללים את "אל ראנצ'ו דה לאס גולונדרינס" (El Rancho de las Golondrinas). המבצרים הצבאיים האמריקניים פורט קרייג (Fort Craig) ופורט סלדן (Fort Selden) ממוקמים גם הם לאורך השביל.
CARTA
[עריכת קוד מקור | עריכה]אגודת שביל אל קמינו ריאל דה טיירה אדנטרו (El Camino Real de Tierra Adentro Trail Association, בראשי תיבות CARTA) הוא ארגון שבילים ללא מטרות רווח שמטרתו לסייע בקידום, חינוך ושימור השביל התרבותי וההיסטורי בשיתוף עם שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, לשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית, המשרד לענייני תרבות של ניו מקסיקו וארגונים מקסיקנים שונים. CARTA מפרסם כתב עת רבעוני אינפורמטיבי, Chronicles of the Trail, המספק לאנשים היסטוריה נוספת ואקטואליה של השביל ומה CARTA, כארגון, עושה כדי לעזור לשמר אותו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Dictionary of American History by James Truslow Adams, New York: Charles Scribner's Sons, 1940
- Boyle, Susan Calafate. Los Capitalistas: Hispano Merchants and the Santa Fe Trade. Albuquerque: University of New Mexico Press, 1997.
- Moorhead, Max L. New Mexico's Royal Road. Norman: University of Oklahoma Press, 1958.
- Palmer, Gabrielle G., et al.. El Camino Real de Tierra Dentro. Santa Fe: Bureau of Land Management, 1993.
- Palmer, Gabrielle G. and Stephen L. Fosberg. El Camino Real de Tierra Dentro. Santa Fe: Bureau of Land Management, 1999.
- Preston, Douglas and José Antonio Esquibel. The Royal Road. Albuquerque: University of New Mexico Press, 1998.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כינוי לנוודים שחיו בעמק מקסיקו
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ nyder, Rachel Louise. "Camino Real (אורכב 01.12.2008 בארכיון Wayback Machine)" American Heritage (magazine), April/May 2004.
- ^ Camino Real Tierra Adentro
- ^ "Camino Real de Tierra Adentro – World Heritage List". UNESCO.
- ^ Visión de la frontera Norte de Nueva España por Nicolas de Lafora (1766-1768)
- ^ Rubí, Marqués de (ca. 1725–unknown)
