קלוד ויז'ה

קלוד ויז'ה
Claude Vigée
	קלוד ויז'ה עם אשתו אווי, צילום מיוני 1945 תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	3 בינואר 1921; בישווילר, חבל אלזס, הרפובליקה הצרפתית
פטירה	2 באוקטובר 2020 (בגיל 99); הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת
שם לידה	Claude André Strauss
מדינה	צרפת, ישראל
מקום מגורים	פריז
מקום לימודים	אוניברסיטת המדינה של אוהיו
שפות היצירה	צרפתית
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1951); פרס יוהאן פטר הבל (1984); Grand prix de poésie de la SGDL (1987); Elisabeth Langgässer Literature Award (2003); פרס האגודה לידידות יהודית-נוצרית בצרפת (2006); Prix Goncourt de la Poésie (2008); פרס וקרסקו (1979); פרס השירה הלאומי ;

קלוד ויז'ה (בצרפתית: Claude Vigée,‏ 3 בינואר 1921 – 2 באוקטובר 2020) היה משורר, מתרגם ומסאי ישראלי-צרפתי, שכתב בשפה הצרפתית ובניב האלזסי.

ביוגרפיה

קלוד ויז'ה נולד בשם קלוד אנדרה שטראוס (Claude André Strauss) או סטרוס (בהיגוי צרפתי), למשפחה יהודית אלזסית ותיקה ביישוב בישווילר (Bischwiller) (בגרמנית -בישוויילר) במחוז ריין תחתון. גדל בחבל אלזס והגדיר את עצמו בספרו "סרפדים שחורים" בצורה זו: ”אני יהודי אלזסי - כלומר פעמיים יהודי ופעמיים אלזסי”. בבית דיברו בניב היהודי-אלזסי של הגרמנית. אווירת הבית הושפעה ממתחים בחי הזוג של ההורים ונטיית האם לדיכאון.^[1] אחרי שסיים לימודי תיכון במכללה הקלאסית בבישווילר ובתיכון "פוסטל דה קולאנז'" בשטרסבורג, ובחינות הבגרות, בשנת 1937 התחיל לימודי רפואה באוניברסיטת שטרסבורג אך נאלץ להפסיקם עקב פריצת המלחמה וכיבוש אלזס על ידי הנאצים. בין השנים 1940 - 1942 שהה בטולוז שם המשיך את לימודי הרפואה באוניברסיטה. באותה תקופה הצטרף לרזיסטאנס במסגרת קבוצת התנגדות יהודית ושמה "בני דוד" (שהפכה בהמשך לחלק מ"הצבא היהודי"). הוא התחיל לפרסם תחת שם העט "קלוד ויז'ה", כשהשם ויז'ה בא בצירוף המלים הצרפתיות "Vie, j’ai", שמשמעותן, "חיים - יש לי" (או "אני חי"). באותה תקופה הכיר בטולוז את ז'אן קאסו, בנז'מן קרמייה ואת פייר זגרס.

עקב הרדיפות נגד היהודים והמרדפים המשטרתיים, בנובמבר 1942 החליט יחד עם אמו להימלט לפורטוגל באמצעות האנייה "סרפה פינטו" לארצות הברית, שם פגש קרובי משפחה רבים. בארצות הברית עבד בעבודות מזדמנות, בין השאר כשוטף כלים ומלצר במסעדות. למד שפות וספרויות רומאניות באוניברסיטת המדינה של אוהיו בקולומבוס ובשנת 1947 סיים דוקטורט בספרות בנושא "הדמוני אצל גתה". אז נישא לדודניתו, יהודיה ממוצא אלזסי אף היא, אוולין מאייר, או כפי שכונתה, אווי. לזוג נולדו שני ילדים.

לימד ספרות צרפתית במספר אוניברסיטאות בארצות הברית, ביניהן אוניברסיטת המדינה של אוהיו, מכללת ולסלי ואוניברסיטת ברנדייס, על יד בוסטון, בה התמנה ראש החוג לשפות רומאניות. שם גדלו ילדיו. בשנת 1950 פרסם את קובץ שיריו הראשון.

בשנת 1959 חזר לצרפת והתיישב בפריז.

פרסם מאמרים ב"מרקור דה פראנס" וב"ייל פרנץ' סטאדיס" והרצה באוניברסיטת הרוורד.

בשנת 1960, לפי הזמנתו של גרשום שלום, עלה לישראל. למד עברית ולימד כפרופסור לספרות צרפתית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1966 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין.^[2] בישראל התחיל לכתוב שירים בניב אלזסי. פרש לגמלאות בשנת 1984 ומשנת 2001, מגיל 80, חזר להתגורר בצרפת ואף התקרב שוב לאזור הולדתו באלזס, שם ביקר לעיתים סדירות.

ב-2 באפריל 2006 הרצה קלוד ויז'ה בקתדרלת נוטרדאם בפריז על נושא התקווה.

בינואר 2007 נפטרה אשתו, אוולין, שהובאה למנוחת עולמים בבית העלמין היהודי בבישווילר.

יצירותיו

יצירתו של ויז'ה הייתה מגוונת והתאפיינה בחיפוש מתמיד שירתי ופילוסופי. היא כללה שירים בחרוזים ובפרוזה, סיפורים, מסות ותרגומים ובלטו בה נושאי השורשים, הגלות, העקירה, התלישות והתקווה של האדם.^[3]

כתביו, שחוברו במהלך כ-50 שנות פעילות, זכו לפרסים רבים בצרפת ומחוצה לה. הוא נודע בגישתו הפציפיסטית ופעל למען התקרבות תוך יחסי שלום בין תרבויות שונות. השתתף בין היתר באנתולוגיה של שירים פציפיסטים עם שיר על מלחמת לבנון הראשונה - "קולם של החיילים המתים" (La voix des jeunes soldats morts).

בשנת 2006 הוקמה אגודת ידידים של יצירתו של קלוד ויז'ה, בראשותה של אן מוניק, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת פריז III. בשנת 2008 פורסמה מהדורה של מכלול שיריו בהוצאה לאור הצרפתית "גלעד" (Galaade) בעריכתו של ז'אן-איס מאסון, עם מקדמה מאת מישל (Michèle) פינק ומבוא, ביבליוגרפיה והערות שוליים מאת אן מוניק, תחת הכותרת "Mon heure sur la terre", בהתאם לכותרת אחד משיריו. הקובץ שהודפס כעבור זמן קצר בפעם נוספת זכה לפרס גונקור לשירה.

לאחר פטירתה של אשתו אוולין כתב ויז'ה שירי אבל לזכרה.

נפטר ב-2 באוקטובר 2020.

מבחר יצירות

שירים ופרוזה

La lutte avec l'ange (1939-1949) 1950 - פורסם ב-1950, מהדורה חדשה בהוצאת ל'ארמטאן 2005 בסדרה "משוררים מחמש יבשות"
Avent, Paris, Les Lettres, 1951.
Aurore Souterraine, Paris, Seghers, 1952.
La Corne du Grand Pardon, Paris, Seghers, 1954.
L'été indien,(poèmes, suivis du Journal de l'Été indien). Paris, Gallimard, 1957.(קיץ הודי, מלווים ב"יומן הקיץ ההודי")
* Le poème du retour
Le passage du vivant
Dans le creuset du vent
Danser vers l’abîme
Les Moissons de Canaan 1967 (יבולי כנען) שירים וסיפורים
1984 Les Orties noires (הסרפדים השחורים) - פואמה
1985 - Une voix dans le défilé - רישומים על ישראל
1988 - Le Feu d'une nuit d'hiver (האש של ליל חורף)
1991 - Apprendre la nuit (ללמוד את הלילה)
Les Puits d'eau vive, Albin Michel, 1993
Treize inconnus de la Bible, 1996
Le passage du vivant, 2001 שירים ומסה
Danser vers l'abîme ou La spirale de l'extase, 2004 - לרקוד בתהום או ספירלת האקסטזה, שירים ומסה
Être poète pour que les hommes vivent 2006
Chants de l'absence-Songs of Absence (Menard Press, London) -(Temporel,Paris)Temporel 3 et 5
Mon heure sur la terre (poèmes complets) , Editions Galaade, collection "Le Siècle des poètes", 2008 (סדרת "המאה של המשוריים")
Mélancolie solaire, Orizons, 2008 (מלנכוליה סולרית)
Les sentiers de velours sous les pas de la nuit, Les cahiers de Peut-être, 2010
Rêver d'écrire le temps, de la forma à l'informe,Orizons, 2011

כתבים אוטוביוגרפיים

1970 La Lune d'hiver (ירח חורפי), פרוזה אוטוביוגרפית - שכתב אחרי המלחמה ועד שנת 1960, והמוקדשת ל-43 בני משפחתו שנספו בשואה
1995-1994 Un panier de houblon (סל כשותית) - אוטוביוגרפיה בשני כרכים
1996 La maison des vivants,(הבית של האנשים החיים) פרוזה אוטוביוגרפית
Le grenier magique,(1998 (עליית הגג המכושפת) פרוזה אוטוביוגרפית,

מסות

1949 Forme du poème: Étude sur la poétique,

(צורת השיר: מסה על השירה)

1960 Les Artistes de la Faim, Paris, Calmann-Lévy (אמני הרעב), מסות על ספרות,
1962 Révolte et louanges (מרד ושבחים), מסה על ספרות
1978 L'Art et le démonique (האמנות והדמוני), מסה על ספרות
1982 L'Extase et l'errance (אקסטזה ונדודים) - על השירה והפרוזה של התנ"ך
1986 La Manne et la rosée (המן והטל) מסה על התורה
1992 Dans le silence de l'Aleph, Albin Michel (בדממה של האלף)
Le passage du vivant, 2001 שירים ומסה
Danser vers l'abîme ou La spirale de l'extase, 2004 - לרקוד בתהום או ספירלת האקסטזה, שירים ומסה
La nostalgie du père: nouveaux essais, entretiens et poèmes, 2000-2007 2007 (געגועים לאב - מסות חדשות, ראיונות ושירים)
20082008 - Mélancolie solaire: nouveaux essais, cahiers, entretiens inédits, poèmes (2006-

(מלנכוליה סולרית: מסות חדשות, מחברות, ראיונות שלא פורסמו, שירים)

פרסים ואותות כבוד

1977, הפרס הבינלאומי יעקב בורקהרדט בשווייץ
1979 פרס פמינה אלנה וקרסקו לבקורת ספרות
1984 פרס יוהאן-פטר האבל במערב גרמניה,
1987 הפרס הגדול לשירה מטעם חברת אנשי הספרות (Société des gens de lettres) של צרפת, בפריז
1994 הפרס של קרן יהדות צרפת (Fondation du judaïsme français)
1996 הפרס הגדול לשירה של האקדמיה הצרפתית
ב-18 במרץ 2000 נפתח בבישווילר מרכז תרבות על שמו.
2002 הפרס לספרות אירופאית של קרן וירט - Fondation Würth
אוקטובר 2006 פרס האגודה לידידות יהודית-נוצרית (l'Amitié judéo-chrétienne) בצרפת
2006 הוקמה האדגודה של ידידי יצירתו, בראשות אן מאניק.
2008 פרס גונקור לשירה (Bourse Goncourt de la poésie) עבור "Mon heure sur la terre"

התקיימו כמה כנסים שהוקדשו ליצירתו של קלוד ויז'ה: בשנת 1985 - באוניברסיטת בן-גוריון, ב-1988 - בסריזי-לה -סאל, ב-1989 באוניברסיטה למדעי הרוח בשטרסבורג וב-1999 באוניברסיטת תל אביב.

תרגומים

קלוד ויז'ה תרגם לצרפתית משירתם של ריינר מריה רילקה, תומאס סטרנס אליוט, איוואן גול ועוד.

יצירות מתורגמות לעברית

שירים בתרגומו של משה בן הראש
השיר מחוץ לאש - בתרגומו מצרפתית של עזרא זוסמן (ראה ב"בסימן כוכב", שירי משוררים יהודים בספרות העולם, מבחר -(בחר וערך איתמר יעוז-קסט), עקד-פסיפס, -2003

לקריאה נוספת

Jean-Yves Lartichaux, Claude Vigée, Seghers, coll. "Poètes d'aujourd'hui", 1978.
La terre et le souffle: Actes du colloque/ Sous la dir. de Michèle Finck, Hélène Péras. Paris: Albin Michel, 1992.
Finck A. Claude Vigée: un témoignage alsacien. Strasbourg: Nuée bleue, 2001.
L'oeil témoin de la parole: Rencontre autour de Claude Vigée/ David Mendelson, Colette Leinman, eds. Paris: Parole et Silence, 2001.
Anne Mounic, La poésie de Claude Vigée, Danse vers l'abîme par joui-dire, Éditions L'Harmattan, 2005.
Pillau H. u.a. Unverhoffte Poesie, Poetik des Unverhofften: Studien zur Dichtung von Claude Vigée. Hamburg: Lit, 2007.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ Florence Trocmé באתר פואזיבאו
^ העלאות ומינויים באוניברסיטה, מעריב, 5 במאי 1966
^ בטיסט קרטיין - באתר הביוביבליוגרפי

[1] Florence Trocmé באתר פואזיבאו

[2] העלאות ומינויים באוניברסיטה, מעריב, 5 במאי 1966

[3] בטיסט קרטיין - באתר הביוביבליוגרפי

[1]

[2]

[3]