קהילת יהודי ז'ורוב
קהילת יהודי ז'ורוב הייתה קהילה יהודית בכפר ז'ורוב (Żurów) שבפולין המזרחית (כיום באוקראינה המערבית), השוכן לצד מסילת ברזל בין לבוב הבירה לסטניסלבוב (כיום: איבנוב־פרנקובסק). בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה האוכלוסייה היהודית בכפר מנתה כ־100 נפשות ועסקה ברובה בעבודת אדמה כאשר לרשותה משקים חקלאיים, ציוד חקלאי ובהמות. אחדים מיהודי הכפר עסקו במלאכה.
הגרמנים הגיעו לז'ורוב בסוף חודש יוני 1941 . כבר למחרת הכיבוש, נגזר על כל יהודי מעל גיל 10 לשאת על זרועו השמאלית סרט לבן שעליו מגן דוד. בחודש אפריל 1942 פקדה המשטרה האוקראינית על היהודים לעזוב את הכפר תוך 24 שעות ואסרה עליהם בתוקף לקחת משא שיעלה על 25 ק"ג לאיש. יהודי ז'ורוב גורשו לעיירה סמוכה בשם בוקצ'ובצ'ה. לאחר פירוק הגטו בבוקצ'ובצ'ה הועברו יהודי ז'ורוב לגטו גדול יותר ברוהאטין.
לפני השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קהילת יהודי ז'ורוב בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה מנתה כמאה יהודים אשר עסקו בחקלאות, מסחר ומקצועות נוספים כגון חייטים וסנדלרים.
מזיכרונותיו של ישראל שריר, תושב הכפר שניצל בשואה, ניתן לראות כי בין יהודי הכפר לתושביו הגויים שררו יחסי שכנות טובים כפי שכתב בספרו : "הזיכרונות שלי מאותם הימים אינם רבים, אך נעימים. אני משחק עם ילדי השכנים ובתוכם גם ילדים אוקראינים"[1]. וכן היהודים העסיקו עובדים אוקראינים ופולנים במשק החקלאי.
יהודי הכפר היו יהודים דתיים. היה בית כנסת, מקווה וחידר לימוד לילדים. בספרו מתאר ישראל את אווירת השבת בכפר: "בולט היה המעבר מחיי העבודה בימי החול, לכניסת השבת. בבית הודלקו הנרות, לבשנו כולנו מלבושים שבתיים.... הלכנו יחדיו לבית הכנסת. לאחר התפילה עם כל בני הקהילה, חזרנו הביתה לסעודת ליל שבת ושרנו זמירות שבת..."[2]
בכפר הייתה חנות מכולת אשר הייתה שייכת לאחד מתושבי הכפר היהודים, יהושע שרייר.
משפחות יהודיות ושמות של ילדים יהודים שהתגוררו בז'ורוב: שמחה, יונה, יודקה, שעייה, ושמות המשפחה כץ, קודלר ושרייר.
בתקופת השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, וכיבוש פולין המערבית על ידי הגרמנים, כבש הצבא הרוסי את פולין המזרחית ובתוכה גם הכפר ז'ורוב. הרוסים הקומוניסטים, הנהיגו משטר חיים שונה ממשטר החיים שהיה לפני בואם, הם הצרו את צעדיהם של העשירים ובעלי האמצעים ובהוראתם נתלו בבתי הכפר תמונות של סטלין וחל איסור להורידן. בסוף חודש יוני 1941 נכבש הכפר על ידי הגרמנים. למחרת הכיבוש, נגזר על כל יהודי מעל גיל 10 לשאת על זרועו השמאלית סרט לבן שעליו מגן דוד. עם כניסת הגרמנים לכפר השתנה יחס השכנים האוקראינים כלפי התושבים היהודים. יחסי השכנות הטובים נגמרו והתושבים הפכו לאויבים, הם התנכלו ליהודים והציקו להם. בחודש אפריל 1942 פקדה המשטרה האוקראינית על היהודים לעזוב את הכפר תוך 24 שעות ואסרה בתוקף לקחת משא שיעלה על 25 ק"ג לאיש.
יהודי ז'ורוב הועברו לעיירה סמוכה בשם בוקצ'ובצ'ה אשר בה גרו בדרך כלל כ־1300 יהודים שהוו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיירה. עם גירושם של יהודי ז'ורוב ויהודי הכפרים בסביבה לעיירה בוקצ'ובצ'ה, גדל מספר היהודים בעיירה לשלשת אלפים. עם בואם של יהודי ז'ורוב למקום נצטוו גברים ונשים מעל גיל 15 לצאת בכל יום לעבודה במשקים של חקלאי הסביבה, מרחק של 5-8 ק"מ מהמקום. כשכר לעבודה זו הקציבו לכל עובד 40 גרם לחם ליום ויהודים רבים גוועו ברעב.
מהעיירה בוקצ'ובצ'ה נשלחו שתי אקציות, האחת מהן למחנה ההשמדה בלזץ ולאחריהן המליציה האוקראינית הודיעה לכל הנותרים כי בתוך שלשה ימים הם מחויבים לעבור לגטו רוהטין. לאחר חיסול גטו רוהטין ב 1943/6/9 חזרו שלושה מבני הכפר אליעזר שריר ובניו ישראל ויצחק לז'ורוב שם הוסתרו אצל הכפרי חסיד אומות העולם מיכאיל בלגאי עד לסופה של המלחמה.
לאחר השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתום השואה התייחסו תושבי הכפר ז'ורוב הגויים אל היהודים שרצו לשוב לכפר בעוינות. במהלך המלחמה הם הרסו את ביתו של יהודי שהיו בעלי חוב כלפיו כדי שלא ישוב לכפר. ליהודים שחזרו לכפר נשקפה סכנת מוות בידי בני הכפר עצמם.
כיום בכפר לא חיים יהודים, אך כעבור שנים כאשר הגיע לכפר אחד מהניצולים היהודים הוא התקבל בצורה יפה ואנשי הכפר סייעו לו למצוא את שם את מיקום ביתו בעבר ואף הזכירו לו שמות של יהודים שגרו בכפר לפני השואה.
חסיד אומות העולם בן הכפר מיכאיל בלגאי ( Belegai Michail ).
