לדלג לתוכן

קהילת יהודי המבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"ההיכל", בית הכנסת ברחוב פולשטרסה במרכז המבורג (1844-1931)

קהילת יהודי המבורג היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות בגרמניה, המתקיימת משנת 1590. 10,000 מיהודי המבורג נספו בשואה. הקהילה מהווה אגודה אזורית עצמאית במועצה המרכזית הארצית של היהודים בגרמניה. פועלות בהמבורג קהילות יהודיות מזרמים שונים.

תולדות הקהילה היהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה הספרדית-פורטוגזית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגירת הנוצרים החדשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת נווה שלום באלטונה

בשנת 1595 קיבלה קבוצת סוחרים שכללה תריסר משפחות פורטוגזיות היתר להתיישב בעיר.[1] זו הייתה סנונית ראשונה של התיישבות היהודים בהמבורג; סוחרים אנוסים בעלי הון מחצי האי האיברי שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16 וכונו על ידי תושבי העיר בשם "פורטוגזים". בתחילת התיישבותם בעיר הציגו עצמם הפורטוגזים שהיו בעלי קשרי מסחר מסועפים עם חצי האי האיברי, כלפי חוץ כנוצרים קתולים.[2] המבורג הלותרנית גילתה סובלנות למיעוט הקתולי שישב בעיר ובכללו גם לאותם יהודים פורטוגזים שחיו למראית-עין כנוצרים קתולים.[3]

בשנת 1604 הגישה מועצת האזרחים של העיר תלונה נגד נוכחותם של קבוצת הסוחרים הפורטוגזים בשל חשדם כי מדובר ביהודים אך הסנאט של המבורג הגן על המתיישבים החדשים.[4]

בשנת 1611 התירה מועצת העיר, שחפצה בפעילותם הכלכלית של היהודים הפורטוגזים את נוכחותם בחוק מה שאפשר את חזרתם ליהדות באופן גלוי. היהודים האיברים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות בעיקר בפורטוגזית. בשנים 1618–1756 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרות קודש ומדעים).[5][6]

ייסוד הקהילות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1611 כבר היו בהמבורג שלוש קהילות ובתי כנסת של היהודים הפורטוגזים: כתר תורה, נווה שלום ותלמוד תורה. בשנת 1652 התאחדו שלוש הקהילות לקהילת הספרדים שנקראה בית ישראל.[6]

הקהילות מוזכרות בהרחבה ביומניה של גליקל מהמלין.[7] הקהילה הספרדית נהנתה מזכויות יתר בהשוואה לקהילה האשכנזית, שעל בניה, שהועסקו על ידי המשפחות הספרדיות כעובדי משק בית, נאסר להתגורר בתחומי המבורג. גם לאחר שהותר לאשכנזים להקים קהילה משלהם, שתי הקהילות נותרו נפרדות מכל בחינה.[8] בין היתר, הקימו הספרדים אגודה בינלאומית לקידום נישואים בינם לבין עצמם, והתנגדו לנישואים לאשכנזים.[9]

היהודים הספרדים התגוררו באלטונה, אז בדוכסות הולשטיין, עוד לפני שנת 1647. בשנת 1770 נוסדה קהילת נווה שלום של אלטונה. שמואל צבי מרגליות שימש כרבה משנת 1885 עד 1887 באלטונה, אז בשלזוויג-הולשטיין. כהונתו הסתיימה כאשר קהילת נווה שלום התפרקה משום שמספר הספרדים באלטונה הפך קטן מדי. ספרדים מאלטונה פנו אז לקהילת בית ישראל הספרדית בעיר השכנה המבורג.

בשנת 1842 נשרף בית הכנסת הפורטוגזי ובני הקהילה בנו במקומו בית כנסת קטן. החל מתחילת המאה ה-19 החלה שקיעה הדרגתית במצבה של הקהילה הפורטוגזית לעומת עלייתן ושגשוגן של שלושת הקהילות האשכנזיות (קהילות אה"ו).[10]

פעילות כלכלית וקשרי מסחר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הפורטוגזים היו בחלקם אנשי שם בעלי-הון רב, חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619, בוני אוניות, סוחרים - שעסקו בייבוא סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל. הפורטוגזים קשרו קשרים כלכליים וקשרי משפחה הדוקים עם קהילות הפזורה הספרדית-פורטוגזית, במיוחד עם קהילות אמסטרדם, ברבאדוס וקורסאו.[11] חלק מבני הקהילה היהודית עסקו בצורפות. הקהילה הפורטוגזית שתרמה תרומה מכרעת לשגשוגה הכלכלי של העיר, נהנתה מאוטונומיה משפטית בתחום הדת.[12]

בשנת 1621 עם חידוש המלחמה בין הולנד לספרד העתיקו רבים מהיהודים הספרדים של אמסטרדם את פעילותם הכלכלית להמבורג.[1]

תעודות של הסנט של המבורג משנת 1648 מעידות על תפקידם של היהודים יוצאי פורטוגל בפיתוח הסחר הימי לספרד, פורטוגל והודו המזרחית.[13]

אישים בני הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרברט פרדו (גר'), יהודי ממוצא פורטוגזי נולד בהמבורג בשנת 1887 והיה דוקטור למשפטים ושופט. בשנת 1974 נפטר בחיפה. היה אחד מהאנשים החשובים בקהילה והתמנה מספר פעמים להיות יושב הראש של הקהילה עד שנת 1933. הקהילה הספרדית התקיימה באופן עצמאי עד שאולצה להשתלב בהתאחדות היהודית הדתית של המבורג ביולי 1939.

אישים נוספים בני הקהילה: יוסף שלמה דלמדיגו (יש"ר מקנדיאה) שכיהן ברבנות הקהילה הפורטוגזית בהמבורג בשנים ה'ש"ף-ה'שפ"ט (1620–1629), הרב יעקב ששפורטש, והרב דוד כהן די לארא.

אחרית דבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1911 תיאר ההיסטוריון שמעון ברנפלד את הקהילה הספרדית-פורטוגזית בהמבורג ובלונדון, את היחסים עם היהודים האשכנזים ואת סיומם של ימי הזוהר:

...איך נוסדו הקהלות הישראליות בלונדון והמבורג? תחלה התישבו שם הספרדים, והם היו העשירים והמיוחסים, מעולם לא הרכינו ראשם, לא הם בישבם כארצות גלותם, ולא אבותיהם בישבם על אדמת אספמיה ופורטוגליה. הם לא באו להתישב בלונדון ובהמבורג, ושק סחורתם על שכמם. לא איזה יהודי עני, כפוף, מעוקם ומשתחוה כקידה והשתחויה בא להתיישב אלא "אידלגו" זקוף, עשיר, תרבותי, מיוחס. וכאשר שמעו יהודים אשכנזים, כי יש "שבר" בהמבורג ובלונדון, אפשר ליהודי למצוא שם מעט לחם, מעט פרנסה, הלכו והתיישבו עמהם שם. אבל הם באו כעניים דופקים על הדלת; קומתם כפופה, ברכיהם כושלות, לבם נמס בקרבם וכל רוח אומץ אין בהם. הביטו הספרדים המיוחסים בצרות-עין על "האחים" האלה. אמנם אחים הם, אבל אחים שירדו מנכסיהם ופנה זיום והדרם. באחים עניים, סחופים ומבוהלים כאלה מתביישים האחים העשירים. אבל מכל מקום פנו להם איזו קרן זוית להניח את ראשם; גם נתנו להם פרוסת לחם. אבל הזהרו! אל תהיו עזי פנים, אל תגשו אל השולחן. שם, מאחורי הדלת והמזוזה, מקומכם. והעניים פקחים היו ונזהרו בכבוד האחים המוצלחים והעשירים עד אשר היו הם יותר מוצלחים ויותר עשירים, עמדו וכבשו את הקהילות. בלונדון יש עוד איזו קהילה ספרדית זכר לחרבן. בהמבורג אין עוד כלום; תמו בני היחש.

הקהילה האשכנזית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשכנזים התיישבו לראשונה בהמבורג בסביבות שנת 1610. הם הועסקו כעובדי משק בית, בבתי הספרדים או בחברות שלהם. בקהילת הספרדים קראו ליהודים האשכנזים "טוּדסקוס" (משמעות השם בפורטוגזית הוא "הגרמנים").

בשנת 1649 גורשו כל היהודים האשכנזים מהמבורג והורשו לחזור לאחר שנים אחדות.[14]

בסביבות שנת 1661/1662 האשכנזים ייסדו את הקהילה היהודית הגרמנית בהמבורג. העיר המבורג העניקה היתרי שהייה מאוד מגבילים, ולכן קהילת האשכנזים בהמבורג הייתה קהילה קטנה ביחס לקהילות האשכנזים באלטונה ובוונדסבק (גר') (אזורים שצורפו להמבורג רק בשנת 1937). יהודים אשכנזים ללא היתר שהייה בהמבורג היו חייבים לשהות בלילות מחוץ לעיר ולכן הם בחרו לגור באופן רשמי בערים אלטונה ובוונדסבק הנזכרות לעיל. באותה תקופה ערים אלה היו תחת חסות מלך דנמרק בזמן שהעיר המבורג הייתה עיר חופשית ועצמאית. בין השנים 1671 עד 1812, קהילת האשכנזים של המבורג הייתה חלק מהקהילה המאוחדת של שלוש הקהילות, המכונה אה"ו (אלטונה, המבורג, ונדסבק). הקהילות שמרו על עצמאותן הארגונית אך היו להן רב ובית דין משותפים שישבו באלטונה. הן התחלקו בתשלום שכרו של רב הקהילה. בשנת 1811, לאחר שנפוליאון כבש את האזור, השלטונות הצרפתיים הורו לפרק את האיחוד ומאז התקיימה כל קהילה בפני עצמה. בשנים 1812–1938 הקהילה האשכנזית של המבורג הייתה עצמאית ואז הפכה לחלק מהאגודה היהודית בהמבורג.

בשנת 1710 פרסמה העיר המבורג את התקנות ליהדות המבורג, הן לספרדים והן לאשכנזים.[15] פרסום התקנות נעשה בחסות הקיסר יוזף הראשון, שלא רצה לוותר על הממסד היהודי בקיסרות, שהיה קיים מימי הקיסרות הישנה.[16] עם השנים היו הקלות בתנאים.[17]

באלטונה עד 1938

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הקברות היהודי העתיק באלטונה

לפני שנת 1611 נמצאו ארבעה אשכנזים באלטונה. באלטונה הייתה קהילה ספרדית אחת. בשנת 1611 הוקמה הקהילה האשכנזית. עד ראשית האמנציפציה רבים מחברי הקהילה הרשומים התגוררו למעשה, ללא רישיון, בהמבורג. היא הייתה הקהילה המובילה באה"ו עד ראשית המאה ה-19. עם פיצול הברית ב-1812, היא נעשתה עצמאית. ב-1938, בהוראת הנאצים, מוזגה בקהילה המאוחדת של המבורג.

בוונדסבק עד שנת 1938

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת ונדסבק היהודית אשכנזית הוקמה בוונדסבק בתקופה שלאחר 1621 ולפני 1650. גם כאן הקמת הקהילה האשכנזית הייתה כפועל יוצא מכך שהיהודים לא קיבלו היתר שהייה בהמבורג ולכן התגוררו רשמית בדנדס-הולשטיין וונדסבק הליברלית. משנת 1671 עד 1812, גם ה-IGW התאחדה עם הקהילה המשולשת אה"ו. בעקבות הצו הצרפתי מימי נפולאון, בשנים 1812 - 1938 הקהילה התקיימה באופן עצמאי ואז הפכה לחלק מהאגודה היהודית הדתית בהמבורג.

הקהילה המשולשת אה"ו בין השנים 1671–1812

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קהילות אה"ו

הקהילות של העיירות אלטונה, המבורג וונדסבק ייסדו את הברית הקהילתית בשנת 1671, מה שמכונה הקהילה המשולשת אה"ו. ארגון הגג סיפק שירותים לכל שלוש הקהילות בשלוש העיירות. מוסדות הדת המשותפים היו בית הדין הרבני, בתי קברות משותפים, בתי חולים ומתקנים אחרים. כתוצאה מהכיבוש של נפוליאון בשנת 1806 וסיפוח המבורג כחלק מהאימפריה הצרפתית הראשונה בשנים 1811 עד 1814, כל אזרחי המבורג, כולל האזרחים היהודים, זכו לאזרחות צרפתית ובכך היו שווי זכויות אזרחיים. באימפריה, כל הקהילות היהודיות היו כפופות לקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת הנמצאת בצרפת. לכן, הקהילה האשכנזית של המבורג, נאלצה לנטוש את הברית הקהילתית המשולשת, כי העיריות אלטונה וונדסבק היו תחת חסות מלך דנמרק ולא תחת שלטון צרפת. לפיכך אה"ו פורקה ב-1812.

משנת 1812 הוסרו מגבלות המגורים בעיר המבורג שאילצו את האשכנזים לגור באופן רשמי בעיירות אלטונה או ונדסבק. הקהילות האשכנזיות באלטונה ובוונדסבק השתלטו על הקהילה האשכנזית הקטנה והעצמאית שהייתה בהמבורג.

סלומון היינה (1767 - 1844) היה סוחר ובנקאי ממוצא יהודי שחי בהמבורג. הוא נודע בחייו כמיטיבו וכפטרונו של אחיינו המשורר היינריך היינה. ב-7 בספטמבר 1843 ייסד בעיר את בית חולים היהודי הגדול (גר') על שמו.

הקהילה האשכנזית בהרבורג עד 1938

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכנזים התגוררו בהרבורג שעל שפת האלבה (גר') (צורפה להמבורג בשנת 1937) משנת 1610. הם הקימו קהילה כבר לפני 1718. בניגוד לשלוש הערים אלטונה, המבורג וונדסבק, שהיו נגישות זו לזו ברגל או לפחות בעגלה רתומה לסוסים, מהרבורג ניתן היה להגיע אל שלושתן רק באמצעות סירה. בהתאם לכך, קהילת הרבורג לא הייתה מעורבת במוסדות המשותפים של הקהילה המשולשת אה"ו. עם הכיבוש של נפוליאון בשנת 1803 וסיפוח נסיכות הבוחר מהנובר (1807), אליו, השתייכה הרבורג, תחילה תחת ממלכת ז'רום בונפרטה ווסטפאליה וכחלק מהאימפריה הצרפתית הראשונה של נפוליאון בונפרטה בשנים 1810–1814. לכל ההרבורגים, כולל היהודים, היו זכויות אזרח שוות. עם התבוסה של הבונאפרטים, הקיסרות הגרמנית הקודמת שוחזרה. בשנת 1842 חוקים חדשים השוו את היהודים בממלכת הנובר לאזרחים "השונים". במקביל חייבו את היהודים להקים קהילות יהודיות בהן הדבר עדין לא קרה. קהילות אלה נאלצו לעמוד בדרישות המדינה לחינוך דתי יהודי בבתי ספר פרטיים או ציבוריים ולהבטיח את כל שאר התפקידים הדתיים (שמירה על בתי קברות ובתי כנסת, קיום שירותי דת, קיום חתונות ובר מצוות). ארבעה רבני אזוריים מונו בכל הממלכה שכל אחד מהם היה צריך לספק שירותי דת במחוז משלו. הרבורג השתייכה לרבנות האזורית הנובר (גר').

הרבנים האזוריים מילאו משימות דתיות וממשלתיות כאחד. הנובר הייתה אפוא אחת המדינות הבודדות בקונפדרציה הגרמנית שבה היהדות, כמו הזרמים הנוצריים, הייתה ארגון מוכר ומפוקח על ידי המדינה. לרבנים הראשיים היו יחסים סמכותיים דומים למדינה-למחצה בהתייחס לקהילות היהודיות ולחבריהם ועובדיהן, כמו גם הכמרים הלותרנים לקהילותיהם בהנובר באותה תקופה. ארגון הרבנים הראשיים נותר על כנו גם לאחר הסיפוח הפרוסי בשנת 1866, אף על פי שהשלטונות הפרוסיים באזורים הפרוסים הישנים עשו הכל כדי למנוע איגודי קהילות יהודיות מרכזיות וסירבו להעניק להם הכרה ממלכתית כלשהי. הפרדת הדת מהמדינה בהתאם לחוקת הרייך בשנת 1919 ביטלה את המשימות הממלכתיות למחצה של הרבנים הראשיים (פיקוח על בתי הספר) והגבילה את תפקידם לדתיים בלבד. מאז איחוד הערים הרבורג ווילהלמסבורג בשנת 1927, נקראה הקהילה היהודית קהילת בית הכנסת היהודי הרבורג-וילהלמסבורג (JSHW). בשנת 1938 הקהילה הפכה לחלק מהאגודה היהודית הדתית בהמבורג.

הקהילה היהודית בהמבורג 1815 עד 1938

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפוררות האימפריה הצרפתית הראשונה העיר המבורג שבה להיות עיר מדינה חופשית. כמדינה הוחזרו ההחלטות והתקנות כלפי היהודים כפי שהיו משנת 1710. החזרת התקנות התאפשרה כיוון שיוהאן סמידט (גר') החליט על כך באופן שרירותי וללא הצבעה. בהחלטות הסופיות של קונגרס וינה (קונגרס השלום הבינלאומי) על זכויות היהודים, נכתב שהם יקבלו את אותן הזכויות שכבר הוענקו בחלק מהמדינות.[18] מאידך, המבורג ביטלה את האמנציפציה בשנת 1815 והכריזה כי תקנות היהודים משנת 1710 יישארו תקפות. האמנציפציה בהמבורג ממושה רק ב-21 בפברואר 1849 תוך יישום החלטת האספה הלאומית של פרנקפורט. בערים אלטונה וונדסבק תקנות היהודים היו כמו בכל מדינת הולשטיין. הן מומשו על פי החוק מ־14 יולי 1863.

אמנציפציית יהודי גרמניה התבטאה בהכרה בכתב הסובלנות בשנת 1792 שהוציא הקיסר יוזף השני, שהגדיר את זכויות היהודים. כתב הסובלנות ביטא מגמה חדשה בזירה הפוליטית והחברתית באירופה, כשהוא פועל לקראת היהודים. בהמשך בשנת 1866 נתקבלה ההחלטה בפרלמנט של פרוסיה על איסור האפליה הדתית. יהודים יכלו מעתה להשתלב בפוליטיקה, בחינוך ובחברה ביתר קלות וכמעט ללא הגבלות. בין היהודים הבולטים שנאבקו למען האמנציפציה היה גבריאל ריסר שפעל במאה ה-19.

בשנת 1860 נחקק סעיף חופש האמונה בחוקת המבורג.[19] משנת 1865 לא הייתה עוד חברות חובה בקהילה היהודית. בשנת 1867 נוסדה הקהילה היהודית-גרמנית החדשה, כקהילה דתית עם חברות מרצון. הקהילה האשכנזית ה-DIG הייתה לארגון גג לשתי אגודות תרבות עצמאיות, העמותה השלישית שנקראה על שם בית הכנסת החדש "שער האל" (גר'), שהוקמה בשנת 1894, הוכרה גם בחוק לאחר מלחמת העולם הראשונה. ה-DIG לא הייתה מחויבת למסורת בענייני תרבות, אלא הציעה לכל האשכנזים אפשרות לחברות בקהילה אחת, שטיפחה מסורות ותרבותיות שונות באמצעות עמותות תרבות אוטונומיות פנימיות (מה שנקרא מערכת המבורג). קהילות יהודיות אחרות בגרמניה אורגנו לרוב בנפרד על פי מסורות תרבותיות, כך שכמה קהילות יהודיות עם אוריינטציות שונות היו קיימות זו לצד זו במקום אחד.

הקהילה השתמשה במיסים הקהילתיים כדי לממן שירותים כמו שכר לימוד, שירותי בריאות, צדקה ובתי קברות שכל חברי הקהילה יכלו להשתמש בהם בעת הצורך. בנוסף היו גם אגודות תרבות תחת מטרייתה. הגברים יכולו להצטרף לקהילה כחברים, תמורת תשלום. אלה שלא יכלו לשלם התקבלו ללא תשלום. אגודות תרבות אלה קיימו בתי כנסת, חגיגות במועדי ישראל, חתונות ובריתות והדרכות בנושאי יהדות. האגודות העסיקו רבנים ומורים מיומנים לכל אחד מהזרמים, הן האורתודוקסים והן הליברלים.[20]

התפלגות יהודי המבורג בין השנים 1811 עד 1942

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרים אלה מתייחסים לחברי הקהילה היהודית בהמבורג. היהודים באלטונה, הרבורג וונדסבק אינם נכללים ברשימות עד שנת 1938.

ב-1663 מנו היהודים בעיר 120 משפחות ספרדיות וכ-50 משפחות אשכנזיות.

  • בשנת 1811 היו בהמבורג 6,429 תושבים יהודים. הם היוו 4.87% אחוז מתוך 132,007 תושבי המבורג. אם מוסיפים את מספר יהודי אלטונה וונדסבק, הקהילה היהודית בהמבורג הייתה ללא ספק הגדולה בקונפדרציה הגרמנית עם כ-9,000 איש.
  • בשנת 1871 התגוררו בהמבורג 13,796 תושבים יהודים. הם היוו 4% אחוז מתוך 338,974 תושבי המבורג.
  • בשנת 1910 התגוררו בהמבורג 18,932 תושבים יהודים. הם היוו 1.87% אחוז מתושבי המבורג.
  • בשנת 1919 התגוררו בהמבורג כ-18,500 תושבים יהודים. הם היוו של 1.76% אחוז מתושבי המבורג.
  • בשנת 1925 היו בהמבורג 19,904 תושבים יהודים. הם היוו 1.73% אחוז מתושבי המבורג.
  • בשנת 1933 התגוררו בהמבורג 16,855 תושבים יהודים. הם היוו 1.41% אחוז מתושבי המבורג.[21]
  • בשנת 1938 היו בהמבורג 7,547 תושבים יהודים.
  • בשנת 1942 היו באיגוד היהודי הדתי בהמבורג 1,852 חברים.[22]


ההתפתחות הדמוגרפית של קהילת יהודי המבורג בין השנים 1663 ו- 2011

1663 1811 1871 1910 1919 1925 1933 1938 1942 1945 1960 2011

1,000 6,429 13,796 18,932 18,500 19,904 16,855 7,547 1,852 80 1,369 8,000


הקהילה היהודית בהמבורג רבתי 1938 עד 1945

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית החולים היהודי העתיק שהוקם בשנה 1843 על ידי סלומון היינה

לאחר ההתאגדות המשפטית על פי החוק של מדינת המבורג רבתי (גר') ב-1 באפריל 1937, הקהילות היהודיות האשכנזיות חתמו על חוזה לאיחודן ב־1 ינואר 1938. עם זאת, השם שנבחר, הקהילה היהודית-גרמנית של המבורג רבתי, לא אושר על ידי משרד התרבות. לכן, הקהילה בחרה בשם האגודה היהודית הדתית בהמבורג.[23]

במרץ 1938 בוטל ממעמדו המשפטי של האיגוד היהודי-דתי בהמבורג - כמו בכל הקהילות היהודיות בגרמניה - ממעמד של תאגיד על פי החוק הציבורי של המדינה. מדצמבר 1938, האיגוד היהודי הדתי בהמבורג היה מחויב להוראות מטה משטרת המדינה בהמבורג לגביית מיסים. קלאוס גוטשה (גר') מהמחלקה היהודית בגסטפו מינה את מקס פלאוט (גר'), ליו"ר החדש של האיגוד היהודי הדתי בהמבורג. נציגי הקהילה היו מעתה אחראים על רישום ודיווח אודות פטירות, הגירה ומאוחר יותר על גירוש בכפוף להוראות הגסטפו.

החל מיולי 1939 הקהילות היהודיות כבר לא היו רק אגודות דתיות בלבד, מכיוון שכל האנשים שהיו רשומים באגודות שנחשבו כיהודים על פי חוקי נירנברג (כולם - הכוונה גם לאנשים ללא זיקה ליהדות בהווה, שהסבים והסבתות שלהם בשלושה או ארבעה דורות אחורנית היו שייכים לדת יהודית - מעמד היהודי נקבע בתקנה הראשונה לחוק אזרחות הרייך), ללא קשר אם הם צריכים להיחשב הלכתית כיהודים (כגון יהודי מלידה או כיהודי על ידי גיור), בין שהיא לא דתית או שייכת לדתות אחרות (למשל פרוטסטנטים וקתולים לא-אריים). במקביל, הקהילה הספרדית, קהילת בית ישראל הקטנה, שבשנת 1935 מנתה רק 150 חברים (מאז 1652 הייתה תחת שם זה), שולבה בכוח בהתאחדות הדתית היהודית בהמבורג. כי על פי חוקי המדינה בכל מקום ניתן היה לקיים רק קהילה יהודית אחת וזאת כדי להקל על האפליה האנטישמית.

בסוף שנת 1942 בוטל האיגוד היהודי הדתי בהמבורג כישות משפטית עצמאית וכל סמכויותיו וחובותיו הועברו למשרד ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, שבמחוז צפון מערב גרמניה מטעם הגסטפו. ב-10 יוני 1943 פיזר המשרד הראשי לביטחון הרייך בצו, גם את ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה. ביוני 1943 כל עובדי משרד המחוז גורשו למחנה הריכוז שבטרזיינשטט.[22] יו"ר ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה לשעבר ליאו ליפמן בק דחה את ההזדמנויות שהציעו לו להגר מגרמניה. ב-10 ביוני 1943 השתלט הגסטפו על משרדי ההתאחדות והודיעו לו על הגירוש המתוכנן שלו לטרזינשטט, יחד עם אשתו אנה ג'וזפין.

לוח הזיכרון בכיכר היהודים המגורשים

סלומון היינה (1767 - 1844) בשנת 1843 ייסד בעיר בית חולים היהודי הגדול. בית החולים היהודי בהמבורג (גר'), המשיך לתפקד במלחמת העולם השנייה תחת שלטון הרייך, כמוסד היהודי היחיד, בו המשיכו לעבוד יהודים מתבוללים מנשואי תערובת. תוך כדי כך, דאגו ליהודים שנרדפו בשואה.

10,000 מיהודי המבורג נספו בשואה. ב-25 באוקטובר 1941 גורשו לגטו לודז' 1,034 יהודים, שם נספו כולם. ב-8 וב-18 בנובמבר 1941 גורשו 968 ועוד 407 יהודים למינסק, מהם שרדו רק 20. ב-6 בדצמבר 1941 גורשו לריגה 753 יהודים. ביולי 1942 גורשו שוב יהודי המבורג. בין אוקטובר 1941 לפברואר 1945 גורשו 5,848 יהודי המבורג ב־17 טרנספורטים, מהם 5,296 נרצחו. 319 התאבד. 140 נרצחו במהלך המתת חסד. 50 עד 80 יהודי המבורג הסתתרו בעיר ושרדו את השואה.[24] בין הניצולים היו יהודים ששרדו הודות פעילות של אליזבת פלוגה.

1945 עד 2008

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשמונה ביולי 1945, יזמו שנים עשר ניצולים מהקהילה היהודית העתיקה בהמבורג את הקמת קהילה יהודית חדשה בעיר. בסך הכל 80 יהודים הצטרפו ליוזמה. ארגון הג'וינט תמך כלכלית בקהילה החדשה. בספטמבר 1945 נוסדה הקהילה. בכנס הייסוד השתתפו 72 איש.[25] באותה שנה פנתה הקהילה היהודית לסנאט של המבורג להכרה כתאגיד על פי המשפט הציבורי. ההכרה המשפטית הוענקה לקהילה רק באוקטובר 1948. המבנה המשפטי של הקהילה היהודית בהמבורג היה זהה למבנה החוקי שהיה לה עד שנת 1938. בשנת 1947 היו בקהילה היהודית בהמבורג 1,268 חברים.[26]

בשנת 1952 היו 1,044 חברים, בשנת 1960 היו 1,369 חברים.[26] ב-30 השנים שלאחר מכן מספר החברים בקהילה היהודית נע בין 1,350 ל-1,400.

נכון ל-2024 מרכז החיים היהודיים בעיר נמצא סביב בית הספר "תלמוד תורה" בגרינדל.

בית הספר תלמוד תורה משנת תרס"א - 1911

ב-22 בנובמבר 1993 חתמו העיר המבורג והקהילה היהודית בהמבורג לראשונה על "חוזה לחמש שנים". כתוצאה מכך, משנת 1994 קיבלה הקהילה מענק של 500,000 מארקים גרמנים לשנה "למילוי משימותיה התרבותיות והחברתיות". ראש העירייה הנינג וושראו(גר') אמר אז כי החוזה הוא "ביטוי של אחריות מיוחדת לחיים היהודיים בהמבורג".[27]

היחסים בין מדינת המבורג לקהילות היהודיות הוסדרו בקונקורדט - בחוזה כנסייתי ממלכתי. החוזה בין מדינת המבורג לקהילה היהודית בהמבורג החל מ־29 יוני 2007.[28] החוזה כולל סכום הקצבה קבוע של 850,000 אירו לקהילה היהודית ובמקביל מסדיר את יחסי השותפות בין עירייה המבורג ולמדינה המבורג והוא ביטוי לשיתוף פעולה והכרה אמינים בין השותפים.

ב - 5 בספטמבר 2008 הרב האזורי דב-לוי ברזילאי פוטר ללא הודעה מוקדמת לאחר 15 שנות שירות.[29][30]

הקהילה היהודית בהמבורג בהווה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבורג חווה תחייה של החיים היהודיים, שבאה לידי ביטוי גם בהצעה להרחבת מוסדות תרבות היהודיים בעיר. כגון, בתי הכנסת במחוזות איימסבוטל (גר') וסנט פאולי (גר'), מוסדות חינוך כמו מרכז החינוך היהודי בהמבורג ברוטרבאום (גר') ובית התרבות היהודית בסנט פאולי הם מוקדי החיים העירוניים במטרופולין הרב-אתני באלבה.

בקהילות היהודיות בהמבורג - בין אם אורתודוקסיות, ליברליות או רפורמיות - נרשם מספר הולך וגדל של חברי קהילה למספר בן ארבע ספרות עקב הגירה לעיר ממזרח אירופה וישראל. בשנת 2011 גרו בהמבורג למעלה מ־8,00 יהודים. בשנה זו גם נבחר שליח חב"ד, הרב שלמה ביסטריצקי (בנו של הרב לוי ביסטריצקי), לרב העיר.[31]

בשנת 2017 חודשה פעילת של יוזף קרליבך שולה (JCS).

בסוף שנת 2019 נערך במועצת עיריית המבורג דיון פומבי בשאלת בנייתו מחדש של בית הכנסת בורנפלאץ, הגדול ביותר בהמבורג עד 1938. בחודש פברואר 2020 נערך סקר התכנות לפרויקט, ובסוף חודש נובמבר של אותה השנה הקצתה ממשלת גרמניה 65 מיליון יורו שיתווספו ל-65 מיליון יורו שהקצתה המבורג לשחזור כמעט זהה של בית הכנסת. הוא יבנה מחדש באותו המיקום בו עמד בית הכנסת שחרב.

הקהילה היהודית מדינת שלזוויג-הולשטיין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

1968 עד 2002

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1968 הקהילה היהודית בהמבורג דאגה גם ליהודים בשלזוויג-הולשטיין.[32] בשנות התשעים הקהילה היהודית בהמבורג דאגה גם ל-1,200 מהגרים GuS שהתיישבו במדינה הסמוכה שלזוויג-הולשטיין.

ב-29 בינואר 1998 חתמו הקהילה היהודית בהמבורג וממשלת מדינת שלזוויג-הולשטיין על חוזה כנסייה ממלכתי לתקופה של חמש שנים לקידום החיים היהודיים בשלזוויג-הולשטיין. בתחילת הדרך שולמו 400,000 מרקים גרמנים ולקראת סוף החוזה שולמו 700,000 מרקים גרמנים. חוזה זה הוארך בשלוש שנים. בינואר 2005 נפרדו הקהילות היהודיות בשלזוויג-הולשטיין מהקהילה היהודית בהמבורג, מכיוון שבינתיים הוקמו שתי אגודות חדשות בשלזוויג-הולשטיין.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • היינץ משה גרופה, תקנות שלוש העיריות אלטונה, המבורג וונדסבק, 2 כרכים, המבורג 1973
  • המבורג היהודית (המכון לתולדות יהודי גרמניה), גטינגן 2006, וולשטיין ורלאג, מסת"ב 978-3-8353-0004-0
  • ג'ון גרנוויל, The Jews and Germans of Hamburg. The Destruction of a Civilization 1790 – 1945. Taylor & Francis, London 2011, ISBN 978-0-415-66586-5

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 יוסף קפלן, הפזורה הספרדית המערבית, משרד הבטחון, 1994, עמ' 60, מסת"ב 978-965-05-0754-1
  2. ^ פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. גרמניה, יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1972, עמ' 533
  3. ^ מורשת ספרד, הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1992, עמ' 565
  4. ^ רות ססיל, תולדות האנוסים, עם עובד, 1951, עמ' 162
  5. ^ Arno Herzig: Frühe Neuzeit. In: Das Jüdische Hamburg. (Hg. Institut für die Geschichte der deutschen Juden), Göttingen 2006, S. 82.
  6. ^ 1 2 קהילת יהודי המבורג, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
  7. ^ Antonio De Vasconcelos, The Portuguese Jews in the business network of Glückel of Hameln (1646-1724), Conference: International Congress Sephardic Identity and Memory, Bragança, Portugal
  8. ^ יצחק לאור, אינטר-טקסטואליות של א יידישע מאמע, באתר הארץ, 15 ביוני 2006
  9. ^ An Ashkenazic-Sephardic Marriage against the Father’s Will, Key Documents of German-Jewish History (באנגלית אמריקאית)
  10. ^ רבקה שפק ליסק, התחיינה העצמות האלה?: אנוסי ספרד ופורטוגל בהעבר ובהווה : מהמרת דת לחיפוש אחר השורשים היהודיים, צפריר, 2008, עמ' 80
  11. ^ אלי צור, שומר לישראל: פרקי חייו של דוד שאלתיאל, משרד הביטחון, 2001, עמ' 53, מסת"ב 978-965-05-1118-0
  12. ^ פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה; גרמניה, יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1972, עמ' 215
  13. ^ Zeev Hayam, ספינות מספרות: תולדות הספנות הישראלית, אחיאסף, 1968, עמ' 27
  14. ^ חיים ביינארט, מורשת ספרד, הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1992, עמ' 567
  15. ^ Arno Herzig: "Frühe Neuzeit". In: Das Jüdische Hamburg (Hg. Institut für die Geschichte der deutschen Juden), Göttingen 2006, S. 81f
  16. ^ Arno Herzig: "Frühe Neuzeit". In: Das Jüdische Hamburg (Hg. Institut für die Geschichte der deutschen Juden), Göttingen 2006, S. 83
  17. ^ כך למשל, בשנת 1784 הורחב האישור למסחר מ-12 ל-20 איש וכן הורחבו תחומי המסחר (המאסף, יום ראשון, אוקטובר 03, 1784)
  18. ^ Heinrich Graetz, Geschichte der Juden von den ältesten Zeiten bis auf die Gegenwart: 11 Bde., Leipzig: Leiner, 1900, Bd. 11: 'Geschichte der Juden vom Beginn der Mendelssohnschen Zeit (1750) bis in die neueste Zeit (1848)', p. 317. Fettsatz nicht im Original. Nachdruck der Ausgabe letzter Hand: Berlin: arani, 1998, ISBN 3-7605-8673-2.
  19. ^ Ortwin Pelc: "Kaiserreich und Weimarer Republik (1871-1933)". In: Das Jüdische Hamburg (Hg. Institut für die Geschichte der deutschen Juden), Göttingen 2006, S. 153
  20. ^ Ina Lorenz, "Die Hamburger Juden im Deutschen Kaiserreich", in: Vierhundert Jahre Juden in Hamburg: eine Ausstellung des Museums für Hamburgische Geschichte vom 8. November 1991 bis 29. März 1992, Ulrich Bauche (Hrsg.), Dölling und Galitz, Hamburg 1991, (Die Geschichte der Juden in Hamburg; Bd. 1), S. 318seq., ISBN 3-926174-31-5
  21. ^ Alle Zahlen 1811–1933 cf. Ina Lorenz, "Die jüdische Gemeinde Hamburg 1860-1943: Kaiserreich – Weimarer Republik – NS-Staat", in: Die Geschichte der Juden in Hamburg: wissenschaftliche Beiträge der Universität Hamburg zur Ausstellung »Vierhundert Jahre Juden in Hamburg«, Arno Herzig mit Saskia Rohde (Hrsg.), Hamburg: Dölling und Galitz, 1991, (Die Geschichte der Juden in Hamburg 1590–1990; Bd. 2), pp. 77–100, hier p. 80. ISBN 3-926174-25-0.
  22. ^ 1 2 Vgl. 'Schreiben der Geheimen Staatspolizei - Staatspolizeileitstelle Hamburg - an den Oberfinanzpräsidenten, Vermögensverwaltungsstelle vom 1. Juni 1943', Staatsarchiv Hamburg, Bestand Oberfinanzpräsident, Arb. Sign. 31/1 A, wiedergegeben nach: Vierhundert Jahre Juden in Hamburg: eine Ausstellung des Museums für Hamburgische Geschichte vom 8. November 1991 bis 29. März 1992, Ulrich Bauche (Hrsg.), Dölling und Galitz, Hamburg 1991, (Die Geschichte der Juden in Hamburg; Bd. 1), S. 492, ISBN 3-926174-31-5
  23. ^ Vgl. 'Schreiben des Reichs - und Preußischen Ministers für die kirchlichen Angelegenheiten an das Hamburgische Staatsamt vom 15. Januar 1937' Berlin, Staatsarchiv Hamburg, Bestand 113-5, Akte EIV B1, wiedergegeben nach: Vierhundert Jahre Juden in Hamburg: eine Ausstellung des Museums für Hamburgische Geschichte vom 8. November 1991 bis 29. März 1992, Ulrich Bauche (Hrsg.), Dölling und Galitz, Hamburg 1991, (Die Geschichte der Juden in Hamburg; Bd. 1), S. 444, ISBN 3-926174-31-5
  24. ^ Beate Meyer: "Deportationen". In: Das Jüdische Hamburg (Hg. Institut für die Geschichte der deutschen Juden), Göttingen 2006, S. 55
  25. ^ Gabriela Fenyes: "Jüdische Gemeinde nach 1989". In: Das Jüdische Hamburg (Hg. Institut für die Geschichte der deutschen Juden), Göttingen 2006, S. 135
  26. ^ 1 2 Gabriela Fenyes: "Jüdische Gemeinde nach 1989". In: Das Jüdische Hamburg (Hg. Institut für die Geschichte der deutschen Juden), Göttingen 2006, S. 136, 137 und 138
  27. ^ Gabriela Fenyes: "Jüdische Gemeinde nach 1989". In: Das Jüdische Hamburg (Hg. Institut für die Geschichte der deutschen Juden), Göttingen 2006, S. 142
  28. ^ Archivlink (Memento vom 19. Dezember 2008 im Internet Archive)
  29. ^ גרמניה: רב פוטר מאחר שהציג מסמכים מזויפים, באתר בחדרי חרדים, 14 בספטמבר 2008
  30. ^ מנחם כהן, סערה בהמבורג: הרב הודח; הסמכויות הועברו לשליח חב"ד, באתר COL חב"ד און ליין, ‏15 בספטמבר 2008
  31. ^ מנחם כהן, הרב שלמה ביסטריצקי נבחר לרבה של המבורג ● חג בחב"ד, אתר חב"ד און ליין, י' בחשוון תשע"ב
  32. ^ Das Jüdische Hamburg (Hg. Institut für die Geschichte der deutschen Juden), Göttingen 2006, S. 138
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קהילת_יהודי_המבורג&oldid=39765487"