קבוצת הכוחות הסובייטים בגרמניה
 | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 גרמניה המזרחית |
| שיוך |
 הצבא האדום |
| בסיס האם | וינסדורף, ברנדנבורג |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1945–1994 (כ־49 שנים) |
| פיקוד | |
| מפקדים | ראה בתוך הערך |
קבוצת הכוחות הסובייטים בגרמניה (ברוסית: Группа советских войск в Германии, בגרמנית: Gruppe der Sowjetischen Streitkräfte in Deutschland) היה שמה של קבוצת הארמיות של הכוחות המזוינים של ברית המועצות, אשר הוצבו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קבוצת כוחות הכיבוש הסובייטים בגרמניה הוקמה ב־29 במאי 1945 לפי פקודת סטאבקה, על בסיס יחידות של החזית הבלארוסית הראשונה. מרשל גיאורגי ז'וקוב מונה למפקד של הקבוצה. מפקדת הכוחות התמקמה בעיר פוטסדם. כעבור שנה היא הועברה לרובע וינסדורף (Wünsdorf) של העיר צוססן (Zossen), הנמצא כ-20 קילומטר דרומית לברלין. המפקדה נשארה שם עד לפינוי כל הכוחות של הצבא הרוסי מגרמניה בשנת 1994. היחידות של הכוחות מוקמו בבסיסי ורמאכט לשעבר, בהמשך נבנו בסיסים נוספים. נכון לשנת 1949 היו מוצבים על אדמת גרמניה כשלושה מיליון חיילים סובייטים. בשנת 1953 יחידות סובייטיות בגרמניה השתתפו בדיכוי המרד המזרח-גרמני. בשנת 1954 שונה שם של קבוצת הכוחות - המילה כיבוש סולקה מהשם. באותה שנה גם החל צמצום הדרגתי של כמות החיילים הסובייטים, אשר הוצבו בגרמניה המזרחית. בתחילת שנות ה-80 שירתו בה כ-500 אלף חיילים סובייטים. בשנת 1968 בעת דיכוי האביב של פראג יחידות סובייטיות פלשו לצ'כוסלובקיה משטחה של גרמניה המזרחית.
קבוצת הכוחות הסובייטים בגרמניה הייתה חוד החנית של כוחות ברית ורשה למקרה של מלחמה עם נאט"ו. לכן היא קיבלה את הנשק הכי חדיש והמתקדם ובכמויות גדולות. באמצע שנות ה-8- היו לכוחות כ-7700 טנקים, מעל 15,000 נגמ"שים וכלי רכב משוריינים אחרים, כ-1000 מטוסים וכ-700 מסוקים. יחידות טילים גרעינים לטווח בינוני (כמו OTR-23 אוקה ) הוצבו במזרח גרמניה. עם השנים, הפכה קבוצת הכוחות הסובייטים בגרמניה לסוג של מדינה בתוך מדינה. היא החזיקה ב: מפעלים משלה, שכונות מגורים למשפחות אנשי הקבע, בתי ספר לילדי אנשי קבע, אתרי ובתי נופש, חנויות, מועדוני תרבות, אפילו בתחנת טלוויזיה ובתיאטרון. בתוך מפקדת הכוחות הסובייטים בוינסדורף הייתה אפילו תחנת רכבת, אשר שירתה אך ורק את אנשי צבא סובייטים.
בסוף שנות ה-80, במסגרת צמצום בכוחות המזוינים של ברית המועצות צומצם גם מספר החיילים ששירתו בגרמניה. חלק מהיחידות הועברו לתוך ברית המועצות. במזרח גרמניה נותרו כ-340 אלף חיילים סובייטים, כ-5000 טנקים, כ-10,000 נגמ"שים וכלי רכב משוריינים אחרים, כ־3600 תותחים ומרגמות, כ-1400 מטוסים ומסוקים. בשנת 1989 שונה שם של קבוצת הכוחות לקבוצות הכוחות המערבית.
לאחר נפילת חומת ברלין החלו דיונים בין ברית המועצות לבין ארצות הברית לגבי עתידן שהכוחות הסובייטים בגרמניה. בסופו של דבר, בספטמבר 1990 נחתם הסכם על ההסדר הסופי ביחס לגרמניה. במסגרת ההסכם התחייב נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב לפנות את כל הכוחות הסובייטים מגרמניה עד ל-31 בדצמבר 1994. הוצאת הכוחות החלה באביב 1991. עד סוף יוני 1991 כל הנשק הגרעיני שהוצב במזרח גרמניה הועבר לתוך ברית המועצות. לאחר התפרקות ברית המועצות קיבלה הפדרציה הרוסית אחראיות על כל יחידות צבא סובייטיות לשעבר בשטח גרמניה. החל ממרץ 1992 קצב פינוי הכוחות הוגבר. בשנת 1993 הסכים נשיא רוסיה בוריס ילצין עם בקשתו של קנצלר גרמניה הלמוט קוהל לקצר את תהליך הפינוי- תאריך היעד להשלמתו הוקדם מ־31 בדצמבר 1994 ל־31 באוגוסט 1994. כתנאי להשלמת הפינוי דרשה רוסיה מגרמניה פיצויים על המבנים והתשתיות של הצבא הסובייטי בגרמניה, אשר לאחר הפינוי יעברו לידי שלטונות המדינה. הצד הגרמני דרש כנגד פיצויים מרוסיה על הנזק האקולוגי שהסבו הכוחות הסובייטים על אדמת גרמניה. בסופו של דבר הסכימו הצדדים על כך, שגרמניה תשלם לרוסיה פיצויים בגובה של כ-385 מיליון דולר. במהלך הפינוי אירעו כמה פרשיות שחיתות, כאשר מפקדים בכירים בצבא הרוסי מכרו ציוד, נשק ותחמושת של הצבא הרוסי בגרמניה למדינות עולם שלישי.
פינוי הכוחות מגרמניה הסתיים למעשה ב-12 ביוני 1994. באותו יום נערך מצעד צבאי לרגל הפרידה במפקדת הכוחות ברובע וינסדורף. בתם המצעד עלו כל המשתתפים על הרכבת שנסעה לרוסיה ובסיס מפקדת הכוחות הועבר לשלטונות גרמניה. בשטח גרמניה נשארו כ-1000 חיילים רוסים. ב־31 באוגוסט 1994 נערך טקס סיום רשמי לפינוי הכוחות הרוסים מגרמניה. בטקס, שנערך ליד האנדרטה בפארק טרפטו בברלין, השתתפו חיילים רוסים, חיילים גרמנים, נשיא רוסיה בוריס ילצין וקנצלר גרמניה הלמוט קוהל.
הרכב (נכון ל־1989)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ארמיית המשמר המשוריינת הראשונה
- ארמיית המשמר המשוריינת השנייה
- ארמיית ההלם השלישית
- ארמיית המשמר השמינית
- ארמיית המשמר ה-20
- הארמייה האווירית ה-16
מפקדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1945- 1946 - גיאורגי ז'וקוב
- 1946- 1949 - וסילי סוקולובסקי
- 1949- 1953 - וסילי צ'ויקוב
- 1953- 1957 - אנדריי גרצ'קו
- 1957- 1960 - מאטוויי זכארוב
- 1960- 1961 - איוואן יאקובובסקי
- 1961- 1962 - איוואן קונייב
- 1962- 1965 - איוואן יאקובובסקי (פעם שנייה)
- 1965- 1969 - פיוטר קושבוי
- 1969- 1971 - ויקטור קוליקוב
- 1971- 1972 - סמיון קורקוטקין
- 1972- 1980 - יבגני איוואנובסקי
- 1980- 1985 - מיכאיל זייצב
- 1985- 1986 - פיוטר לושב
- 1986- 1987 - ולרי בליקוב
- 1987- 1990 - בוריס סנטקוב
- 1990- 1994 - מאטוויי בורלקוב
