לדלג לתוכן

פרשת הגזזת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת הגזזת הוא כינוי לטיפול הרפואי שהוענק בישראל מקום המדינה ב-1948 ועד ל-1960 לחולים במחלת העור גזזת, ובהמשך להשפעותיו הבריאותיות והחברתיות. הטיפול בוצע באמצעות קרני רנטגן, הטיפול הרפואי המקובל אז למחלה. מרבית המטופלים היו עולים חדשים שהגיעו לישראל בעלייה ההמונית ממדינות צפון אפריקה והמזרח התיכון, אם כי גם בעולים מארצות אחרות[1].

למרות שהטיפול נחשב אז כטיפול מקובל במחלה, הוא נתפס בעיני פעילים מזרחיים כהוכחה לעוולות שבוצעו בשנות ה-50 של המאה ה-20 כתוצאה מהאיבה מצד הרשויות בקליטת הפליטים היהודים ממדינות ערב בחברה הישראלית וקיפוח הציבור המזרחי מצד הרשויות. בעקבות הפרשה הוקם המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת, הפועל מכוח חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקרנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנות רנטגן כטיפול בגזזת התחילו בשנת 1897 והיו הטיפול המקובל בעולם למחלה עד שנות ה-60 של המאה ה-20, שבתחילתן הוחלפו בטיפול תרופתי.

בתחילת המאה ה-20 המרכז הרפואי הדסה שישב בירושלים טיפל במחלת גזזת בקרב הקהילה היהודית הדתית בירושלים באמצעות הקרנות והמחלה כמעט ונעלמה באזור[2].

עם העלייה ההמונית ממדינות ערב ומדינות מוסלמיות אחרות בשנות הארבעים והחמישים, צצו מקרים רבים של גזזת, בעיקר בקרב הילדים למהגרים ממערב אסיה ומצפון אפריקה, וזאת מפאת תנאי המחיה הנחותים והצפופים בהם שכנו העולים. בשלב זה, גזזת טופלה בהקרנה ובפיקוחם של צוותים מהמרכז הרפואי הדסה (פרופ' אריה דוסטרובסקי ופרופ' אברהם דרוקמן), גם במחנה הילדים שנלר ובמחנה העולים ששכן בראש העין, שנוהלו אף הם על ידי "הדסה". קופת החולים הכללית הפעילה מרכז טיפולי במכון הרנטגן של מרפאת זמנהוף ששכנה בתל אביב ובמכון הרנטגן שלה שמוקם בחיפה. החל משנת 1952 ריכזה ישראל את רוב הילדים לטיפול נגד גזזת בבית החולים לגזזת וגרענת שהוקם במחנה העולים במערב חיפה "מחנה שער העלייה", החל מ-1953 הוחל בטיפול רנטגני בגזזת גם בבית החולים תל השומר. גורם מרכזי שפעל לביעור הגזזת ואף סייע ברכישת מכונות רנטגן לשם כך היה ארגון הסיוע לילדים של האו"ם, ארגון יוניצ"ף[3].

במקביל לביעור הגזזת המאורגן בישראל פעלו גורמי עלייה ובריאות לביעור הגזזת בקרב ילדי המועמדים לעלייה במדינות השונות, ובעיקר בצפון אפריקה שם היה קיבוץ העולים המרכזי. האחריות למבצע הגזזת בקרב הקהילה היהודית בצפון אפריקה נמסרה לארגון אז"ע - ארגון הבריאות היהודי שפעל גם בקהילות היהודיות במזרח אירופה. פרופ' משה פריבס, חבר הנהלת אז"ע, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה. המבצע לביעור המחלות הזיהומיות בצפון אפריקה נקרא .T.T.T, על שם שלוש המחלות המובילות; גזזת (Tinea), גרענת (Trachoma) ושחפת (Tuberculosis). בצפון אפריקה טופלו בהקרנות כ-25,000 ילדים, רובם בקהילות היהודיות במרוקו. מספר המטופלים המדויק אינו ידוע, אך לפי הערכות כ-25,000 ילדים קיבלו את הטיפול בישראל, ועוד כ-30,000 ילדים קיבלו טיפול דומה בדרכם לעלייה לישראל. מרבית המטופלים היו יהודים, אולם בקבוצה נכללים כ-3,700 ערביי ארץ ישראל. אל מחנה הגזזת בשער-העלייה נשלחו ילדים בקבוצות של עד עשרה ילדים, בליווי אחות או מטפלת, ללא ליווי הורים ונותרו שם מספר שבועות לטיפול המקובל - הקרנות, שבעקבותיהן נשר רוב השיער, ושאריותיו נתלשו. חלק מן ההורים התנגדו לכך נחרצות. המערכת הגיבה על ההתנגדות בהוצאת הילד מבית הספר, מה שאילץ את רוב ההורים המתנגדים לוותר.[4]

המחקר בנוגע להשפעת ההקרנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיעבד התגלה כי צורת טיפול זו הגדילה את הסיכון של אותם ילדים לגידולים סרטניים באזור הראש והצוואר (האזורים העיקריים בהם טופלו החולים בעזרת הקרינה המייננת), מספר קבוצות מחקר בישראל ובעולם עקבו אחר אותם חולים סרטניים שהוקרנו בילדותם, מטרת המחקר הייתה לבחון את הרגישות של קבוצות אלו לגידולים הסרטניים.

בישראל הוביל את המחקר פרופ' ברוך מודן. על מנת לבצע מחקר אמין וחסר הטיה בחר מודן קבוצה הומוגנית של 10,834 ילדים, שניתן היה לאתרם במרשם התושבים. רובם ככולם מעולי המזרח שהגיעו לישראל בשנות ה-50 וטופלו בעיקר במחנה שער העלייה. מסיבות טכניות הוגבל המעקב לילדים שהוקרנו עד גיל 15, מאותה סיבה של שמירה על הומוגניות לא הוכנסו למעקב אנשים שנולדו באירופה וכן לא בעלי שמות משפחה נפוצים כהן ולוי שלא ניתן היה לאתר את מוצאם.[5] מודן מצא במחקרו קיום קשר סיבתי בין טיפולי ההקרנה לחולי גזזת לבין הופעת גידולים בראש ובצוואר. את ממצאי מחקרו פרסם מודן בשנת 1974 בכתב העת הרפואי "לנסט". במאמר טען מודן כי קיים קשר חזק בין ההקרנה של החולים להופעת הגידולים בגופם[6]. במאמר נוסף של מודן הושוו שיעורי התמותה בקרב מטופלי הגזזת לשיעוריהם באוכלוסייה שלא קיבלה טיפול כזה, ולקרובי המטופלים (בקיזוז מקרי מוות ממקור בלתי רלוונטי, כגון תאונות דרכים). המחקר בחן אוכלוסייה של כ-10,800 מטופלים, אשר מתוכם מתו מסיבות הקשורות למחלה כ-113, בהשוואה לשיעור תמותה של 74 באוכלוסייה הכללית. סיכויי התמותה ללא טיפול בגזזת עמדו על כ-0.7%, בעוד שלאחר טיפול בגזזת הם עמדו על 1.13%.

בשנת 1975 פרסם מודן את מחקרו גם בעיתונות הישראלית. במסגרת הפרסום יצא מודן בקריאה לציבור המוקרנים להגיע אליו לבדיקות סקר ומעקב במימון משרד הבריאות, אך היענות הציבור הישראלי לקריאה הייתה נמוכה. רק 440 איש נענו להזמנתו והגיעו לביצוע בדיקות מעקב. בדיקת הפונים העלתה כי רק ארבעה מהם סבלו מבעיות שדרשו התערבות כירורגית ואף לא אחד מהם סבל מגידול ממאיר. על סמך זאת החליטו מודן ועמיתיו שלא להמשיך או להרחיב את הקריאה למטופלים להגיע למעקב. בעקבות פניות של מוקרני גזזת למשרד הבריאות במהלך שנות ה-80, יזם מנכ"ל המשרד הד"ר משה משיח בשנת 1989 הקמתה של ועדה לבדיקת הנושא בראשותו של ד"ר מיכאל לביא מבית החולים ברזילי באשקלון. בעקבות הוועדה פרסם הד"ר משיח בשנת 1992 חוזר מנכ"ל לכלל רופאי ישראל המפנה את תשומת לבם לנושא. חוזר המנכ"ל פורסם במלואו גם בעיתונות היומית.

החוק לפיצוי נפגעי גזזת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חוק לפיצוי נפגעי גזזת

בעקבות גילוייו של פרופ' מודן, חוקק בשנת 1994 החוק לפיצוי נפגעי גזזת[7], אשר על פיו מפוצים חולים שטופלו כנגד גזזת באמצעות קרינת רנטגן בין 1 בינואר 1946 ובין 31 בדצמבר 1960 וחלו בעקבות זאת במחלות המצוינות בחוק,[8] וכן קובע החוק פיצוי לשאריהם. ישראל היא המדינה היחידה שבה נחקק חוק מסוג זה. הפיצוי כולל מענק חד-פעמי, ולמי שנקבעו לו 40% נכות ומעלה - גם קצבה חודשית.

התביעות מוגשות אל המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת השייך למשרד הבריאות. עד לחודש יולי 2013 הוגשו למרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת 43,543 תביעות, ומתוכן הוכרו 24,314 אנשים כמי שנפגעו מהטיפול וקיבלו פיצויים בהתאם למצבם הבריאותי. עד אמצע 2011 הוכרו כ-4,000 איש שהגישו תביעות עם 100% נכות[9]. החוק לפיצוי נפגעי גזזת אינו מעניק פיצוי לעגמת נפש, אולם לנפגעים מוענק פיצוי באמצעות תקנה 34 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 הקובעת נכות נפשית, וכתוצאה מהחלטה זו, נכון לחודש יולי 2013 קיבלו 18,805 אנשים שהוכרו נפגעי הקרנות גם פיצוי עבור כאב וסבל באמצעות קביעת נכות נפשית.

הדיון התקשורתי בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-80, הפרסום על מחקר הגזזת של מודן בישראל היה רחב מאוד ובכל אמצעי התקשורת (עיתונות, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט). הכתבות המרכזיות על הנושא התפרסמו כבר בשנת 1975 בעיתון "דבר" וציינו את הקשר שבין הקרנות הגזזת בילדות לבין גידולים סרטניים[10]. בסך הכול התפרסמו בעיתונות הישראלית בעברית מעל 100 כתבות בנושא הקרנות לגזזת בין השנים 1950–2009; 70 כתבות מתוכן עסקו בקשר הישיר שבין סיבוכי הקרנות ומחלות מאוחרות; שודרו 5 כתבות רדיו (1989) ושתי תוכניות טלוויזיה ייעודיות לנושא (בשנת 2003). בשנת 2012 התפרסמה ברשת א' ובאינטרנט תוכנית התחקיר "כוכבית גזזת" אשר בוחנת את הפרשה המורכבת על היבטיה השונים ומתמקדת בעיקר בהתנהלות המדינה כלפיה בשנים האחרונות.

רק בישראל[דרוש מקור], בהשוואה לכל מדינות העולם המערבי בהן הקרינו ילדים מסיבות רפואיות שונות (גזזת, בלוטות מוגדלות של התריס והתימוס, אקנה, אקזמות, יבלות, אסתמה, הפרעות בפוריות ובווסת ועוד), זכתה קבוצת מוקרני הגזזת להתייחסות תקשורתית ייחודית ובלעדית והפכה לסוגיה פוליטית חברתית-בריאותית המטופלת על ידי המדינה.

סקר לאומי הבוחן את סוגיית היידוע בסיפור הגזזת בקרב רופאים בישראל מעלה כי קרוב למחציתם אינם יודעים את סיפור הגזזת, וכמקורות מידע לנושא בקהילה הרפואית בישראל משמשים בעיקר כתבי עת רפואיים, בתי ספר לרפואה, עמיתים ובהמשך התקשורת, יותר מאשר מעסיקים/רגולטורים במערכת הבריאות הציבורית – קופות החולים ומשרד הבריאות[11].

הביקורת מקרב חוגים אקטיביסטים מזרחיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בחולי הגזזת בישראל נחשב בעיני אקטיביסטים מזרחים לדוגמה לעוול שנגרם לעולי שנות החמישים בגלל רשלנות, פטרונות, חוסר אחריות של הרשויות ואף זדון מכוון. הגבלת הפניות בחוק לפיצוי נפגעי הגזזת רק למי שטופלו בין השנים 1946–1960 הובילה בדיעבד לאפליה בין מטופלי הגזזת שלפני שנת 1946 (הן בישראל והן במי שטופל בקהילות היהודיות בחו"ל, רובם במזרח אירופה) שנותרו מחוץ למסגרת החוק לבין אלה שנכללו במסגרת החוק, רובם ככולם ילדי עולים מארצות המזרח שעלו לישראל בשנות ה-50. בדיעבד יצרה הגבלה זו בחוק, בסיס לטיעונים כי הטיפול הקרינתי לגזזת ניתן רק לעולים מארצות המזרח בעוד שילדים שטופלו באירופה, בעיקר בפולין או ביישוב היהודי הוותיק בתקופת המנדט בישראל נותרו מחוץ למסגרת החוק. כמו כן בעת חקיקת החוק לא נלקחו בחשבון ילדים ערבים שטופלו במסגרת משרד הבריאות הישראלי מהיעדר מידע על היקף הטיפול בהם.

סרט דוקומנטרי על הפרשה בשם "ילדי הגזזת" הופק ושודר ב-2003 על ידי מרכז התקשורת דימונה, ששיתף פעולה עם הבמאים אשר נחמיאס ודוד בלחסן.[12] הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. הסרט תוקף בבוטות את הממסד הרפואי של שנות ה-50 ומכנה את הפרשה "שואת ילדי הגזזת"[13][14] ומביע ביקורת חריפה על החוק לפיצוי נפגעי גזזת ואת הפוליטיקאים שהיו מעורבים בחקיקה. בלהט הדיון הציבורי נטען[דרוש מקור] כי פרשת הגזזת בוצעה בכוונת מכוון על מנת לפגוע במזרחים, כן נטען כי לכל הפחות כמאה אלף ילדים הוקרנו לגזזת[15]. לאחר הופעת מחקרים עדכניים שהראו כי הטיפול ההמוני בגזזת בישראל היה מבוסס על טיפול מקביל שבוצע בכ-27 אלף ילדים אשכנזים בארצות מזרח אירופה בתחילת המאה ה-20 על ידי ארגון הבריאות היהודי אז"ע, וכי בעולם המערבי (אירופה ואמריקה) טופלו למעלה מ-200,000 ילדים באותו האופן, וכי בהיעדר מעקב אחר תופעות לוואי אף נחשב לטיפול איכותי ומוצלח, שככה הביקורת במידה רבה. יוצרי הסרט, אשר נחמיאס ודוד בלחסן מסתייגים כיום ממסקנות סרטם, בעקבות השימוש שעשו גורמים העוינים לישראל בסרט אותו ביימו[דרוש מקור].

מחקר ארכיוני[16] העלה כי אין בסיס לטיעונים לפיהם בישראל נערך מבצע המוני ויחיד במינו לביעור גזזת באמצעות הקרנות, וכמו כן אין בסיס לטיעונים כי אוכלוסיית היעד של ההקרנות כנגד גזזת הם באופן בלעדי ומוחלט ילדי העולים המזרחיים או שהטיפולים נעשו באופן מכוון תוך התעלמות מסיכוני הקרינה. המחקר מציג ראיות לאי נכונותו של טיעון נוסף ולפיו מוקרני הגזזת היו אך ורק ילדים מזרחים שמספרם נע בין 100,000–200,000 ילדים, ולפי מסמכים ארכיוניים מספר המוקרנים בארץ ישראל ובהמשך במדינת ישראל, יהודים ומיעוטים, עומד על כ-31,400 ילדים, מהם 4,300 בתקופת המנדט, 12,000 בשער העלייה, 10,600 במכונים פרטיים, 4,500 מיעוטים (14%), וכן כ-47,600 ילדים יהודיים טופלו מחוץ למדינה, בקהילות היהודיות במזרח אירופה ובצפון אפריקה גם יחד (במזרח אירופה כ-27,600 ילדים ובצפון אפריקה כ-22,000 ילדים).

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Davidovich, Nadav; Zalashik, Rakefet (בספטמבר 2011). "HEALTH, RACE AND NATION BUILDING: THE CASE OF MASS RINGWORM IRRADIATION IN ISRAEL". Korot: 135. ISSN 0023-4109. Ringworm treatment was not taking place only in Israel. Already abroad, either as part of the medical processing conducted before the arrival to Israel or as part of Jewish medical aid conducted by organizations such the JDC and OSE, Jewish children were screened and irradiated, if necessary. This time, the main group screened and irradiated was that of Jews emigrating from Muslim countries. After World War II, with the killing of the majority of European Jewry, the gaze of Jewish aid agencies shifted to the East. The JDC and OSE were very active in public health campaigns among the Jewish populations in Morocco, Libya, and Tunisia. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ Dostrovsky, Ringworm in Jerusalem’s Schools, Education (Ha'Chinuch, Hebrew), 9(1926) (p. 98.).
  3. ^ שפרה שורץ, סיגל סדצקי, הגזזת, היבטים היסטוריים רפואיים וחברתיים,, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2018
  4. ^ שחלב סטולר-ליס ושפרה שוורץ, ‏'נלחמות בבערות ובהרגלים נחשלים': עמדות של רופאים ואחיות כלפי עולים בעליה הגדולה של שנות ה-50, ישראל 2004, עמ' 49
  5. ^ מודן ברוך, שלומית פרי, גורמי סיכון וגורמי פיצוי: מדיניות הממשלה מול מוקרני הגזזת, בתוך דילמות באתיקה רפואית (עורך: רפאל כהן אלמגור) הוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 388–411
  6. ^ "Radiation-induced head and neck tumours". Lancet. 1 (7852): 277–9. בפברואר 1974. doi:10.1016/S0140-6736(74)92592-6. PMID 4130470. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
  8. ^ כרמית ראובן, סמאללה‏, למה המדינה מונעת פיצויים מנפגעי גזזת?, באתר וואלה, 9 ביולי 2014
  9. ^ צ'רקה, מוריה. (2014). מאבקם של נפגעי הטיפול בגזזת: האומנם מאבק שנכשל?. מעשי משפט, כרך ו', עמ' 135–156.
  10. ^ ארנון מגן, רופאים חרוצים מדי, דבר, 28 באוקטובר 1975.
  11. ^ Even D, Sharts S. Oral Presentation: Complications in Medical Treatments Revealed in Retrospect: Should the Public be Alert? American Academy on Communication in Healthcare AACH Research Forum. Yale University, CT, U.S.A. 16-19.6.2016; Even D, Shvarts S, Vinker S, Ziv A, Kaplan G. Oral Presentation: Physicians’ Perspectives of Notifications for Complications in Medical Treatments Discovered in Retrospect: The Irradiation for Ringworm as a Case Study. 6th International Jerusalem Conference on Health Policy, Israel. 24.5.2016.
  12. ^ ארי ליבסקר, ‏"פרשת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד", באתר גלובס, 15 באוקטובר 2003
  13. ^ רנית נחום-הלוי, "שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד", באתר NFC
  14. ^ שואת ילדי הגזזת, באתר וואלה, 29 באוקטובר 2003
  15. ^ נענע10 - ילדי הגזזת: הזעקה - פורומים
  16. ^ בר עוז א. מאחורי "המאה אלף" של פרשת הגזזת. הרפואה. 2016;155(10):641-637.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרשת_הגזזת&oldid=39702817"