פרסיון גדול

פרסיון גדול
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	צינוראים
משפחה:	שפתניים
סוג:	פרסיון
מין:	פרסיון גדול
שם מדעי
	Prasium majus; ‏לינאוס, 1753

פְּרַסְיוֹן גָּדוֹל (שם מדעי: .Prasium majus L) הוא בן-שיח גדול או מטפס, מין יחיד בסוגו^[1], ממשפחת השפתניים. עלוותו ירוקה כהה ורעננה במהלך כל השנה, פרחיו לבנים וגובהו 50 עד 200 ס"מ בהתאם לבית גידולו. תפוצתו העולמית משרעת בעיקר באזורים הסובטרופיים במקרונזיה ובאגן הים התיכון^[2]. בישראל גדל פרסיון גדול בחבל הים-תיכוני בחורשים ובבתות, בגדות נחלים ועל משוכות וגדרות אבן. בבתה הוא גדל כבן-שיח ובצל עצים ושיחים הוא משתרג. לרוב הוא מטפס על צמחים, ובמקרים רבים הוא צומח בצל שיחים ועצים בזכות הפצת זרעיו באמצעות ציפורים, העומדות על שיחים ועצים אלה. סוג זה נחשב לפרימיטיבי יחסית במשפחת השפתניים. השם העברי הוא תעתיק ותרגום של השם הלטיני.

מאפיינים

הפרסיון נבדל בתכונות רבות משאר בני משפחת השפתניים. הוא גדול יחסית לשאר בני המשפחה, גובהו מגיע לעיתים למטרים אחדים. זהו הצמח המטפס היחיד מבין נציגי משפחת השפתניים בישראל. הוא כמעט כולו קרח, בעוד שסוגים רבים במשפחה ניכרים בשעירותם. עליו בעלי גוון ירוק כהה ו'חי' בניגוד לעלים האפרוריים המאפיינים את שאר בני המשפחה. התעססות הפרי שלו היא תופעה יוצאת דופן במשפחת השפתניים, בה יש למרבית הסוגים והמינים פרודות יבשות.

הענפים מעוצים ורְבוּעִים, אך נראים יותר מעוגלים. העלים נגדיים, פשוטים, בעלי פטוטרת קצרה, חסרים לוואים ואורכם 1.5 עד 4 ס"מ. הטרפים דמויי ביצה ושפתו חרוקה או משוננת קלות כמשור והם על פי רוב קירחים או לעיתים שעירים במקצת. בחיק העלים העליונים של הגבעולים נישאים הפרחים - שניים שניים בדור. דורי הפרחים מרוחקים זה מזה.

הפרחים, שאורכם כ-2 ס"מ, בעלי עטיף כפול, מאוחי עלים ודו-שפתניים. צבע פרחיו של הפרסיון הוא לבן, צורת הפרח אופיינית למשפחה. לעיתים לפרחים יש עירוק בצבע ורוד. הגביע דו-שפתני, דמויי פעמון רחב, בעל 5 שיניים משולשות שמסתיימות בחוד, קירח או שעיר במקצת, ירוק בהיר, משתייר ומתפרה. בעת הבשלת הפרי הגביע מתנפח מאוד והוא נראה כעין קערה בצבע ירוק בהיר ששפתה בעלת 5 אונות משולשות פרושות לצדדים ובתוכה עד 4 פרודות עגולות ובולטות בצבען הסגול–שחור מבריק. הענבות (הפרודות, אגוזיות בשרניות), שקוטרן 3 מ"מ, עגולות ועסיסיות. צינור הכותרת בולט מן הגביע ובתוכו יש טבעת של קשקשים שעירים^[3]. הכותרת דו-שפתנית לבנה. שתי השפות שוות כמעט באורכן. השפה העליונה קמורה ונטויה כלפי מעלה. השפה התחתונה בעלת שלוש אונות והיא רחבה יותר מהשפה העליונה. בלוע הפרח נמצאים ארבעה אבקנים שבולטים בצבעם הצהוב על רקע הלבן. הפרי מסוג מפרדת עם עד 4 פרודות עסיסיות. קוטר הפרודה העגולה 3 מ"מ. יחידית ההפצה היא הפרודה או הגביע המשתייר שמכיל עד 4 פרודות.

השרת העלים מתרחשת בקיץ וחידושם בתחילת החורף. תכונת הטיפוס שלו מאפשרת לו להגיע לאור שמש זמין גם במעבה החורש והיער. הוא מטפס בעזרת שליחת גבעולים ארוכים אל עבר עצמים כדוגמת עצים אחרים, ובבית גידול שטוף שמש, הצמח לרוב ייראה שרוע יותר. הפריחה ארוכה יחסית, והיא חלה בחודשים ינואר עד יוני. כשאר בני המשפחה, הפרח מושך אליו דבורים רבות והאבקה נעשית על ידי דבורים בינוניות הנמשכים אל צבע הפרחים הלבן שבולטים על רקע החורש שהצבעים השולטים בו הם שחור וירוק. בפרח שחלה בו האבקה מוצלחת, יתפתח פרי עסיסי, מתחילת פברואר ועד אמצע מאי. הפרי מוכשר להפצה מסוף מאי ועד תחילת אוגוסט.

פרי הפרסיון שהוא, כאמור, עסיסי, מופץ למרחוק באמצעות ציפורים שאוכלות אותו. צבעו השחור נחשב לצבע שמושך אליו ציפורים. צורת הפצה זו מותאמת במיוחד לצמחים מטפסים ואופיינית לצמחים החיים בצל החורש.

תפוצת המין בארץ-ישראל ובעולם

התפוצה העולמית הטבעית משתרעת בארצות שסביב אגן הים-התיכון, כולל מצרים, וכן באיים ששוכנים בו ובמקרונזיה. בישראל גדל פרסיון גדול בחבל הים-תיכוני, בצפון ישראל ומרכזה, ומופיע באופן נדיר גם בחבלים המדבריים של ישראל. הוא נפוץ בבקעת כנרות, בכרמל, בגלבוע, בחוף הכרמל, בשרון, בשומרון ובשפלה; מצוי בגולן, בגליל העליון, בגליל התחתון, בעמק יזרעאל, בקעת בית שאן, בחוף הגליל, בדרום מישור החוף, בהרי יהודה ובמדבר יהודה; נדיר במדבר שומרון, בערבות הירדן, נדיר מאוד בהר הנגב^[4].

בית גידולו בחורשים ובבתות, בגדות נחלים ועל משוכות וגדרות אבן. הוא נמצא גם בסביבת נחל אלות בהר הנגב. הוא מופיע בתצורות צומח שונות כדוגמת בתה וגריגה. הפרסיון עמיד בפני חומציות ועל כך תעיד הימצאותו בחורשות אורנים נטועות. הפרסיון מופיע גם במשוכות של כפרים נטושים יחד עם צמחי משוכות אופייניים אחרים דוגמת צבר מצוי, ובטראסות.

עניין מיוחד מעוררת הימצאותו של הפרסיון גם בבתי גידול יובשניים במקומות סלעיים בהר הנגב. על פי פרופ' אבינעם דנין, הפרטים מופיעים שם כשריד לתקופה לחה יותר ששררה שם בעבר, והם השתמרו כתוצאה מתוספת מי נגר [1].