פרנסיס ניוטון
 | |
| לידה |
4 בנובמבר 1871  |
|---|---|
| פטירה |
11 ביוני 1955 (בגיל 83) |
| השקפה דתית |
אנגליקניזם |
  | |
פרנסיס אמילי ניוטון (Frances Emily Newton; 4 בנובמבר 1872[1] – 11 ביוני 1955) הייתה מיסיונרית אנגליה שחיה ופעלה בארץ ישראל לסירוגין בשנים 1889–1938 והייתה מן הגורמים ליצירת הסטטוס קוו שבו פועלת תחבורה ציבורית בשבת בחיפה. בתקופת המנדט הבריטי הייתה פעילה פרו-ערבית כנגד השלטון הבריטי והציונות.
ראשית חייה וחינוכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנסיס ניוטון נולדה במיקלאובר מאנור (Mickleover Manor), שליד העיר דרבי, לצ'ארלס אדמונד ניוטון (Charles Edmund Newton), בנקאי, מיסיונר[2] וקונסול לשעבר בביירות,[3] ולאשתו השנייה, מרי הנרייטה מור (Mary Henrietta Moore). היא ואחיותיה חונכו בביתן על ידי מורה מחנכת.
ניוטון ביקרה לראשונה בארץ ישראל בשנת 1888, כשהגיעה לבקר את אחיותיה החורגות, קונסטאנס ואדית'. אדית' הייתה מיסיונרית באגודה המיסיונרית הכנסייתית (Church Mission Society) (CMS), ובתוך שנה חתמה ניוטון עם החברה כמתנדבת, והחלה ללמוד ערבית ולטייל ברחבי ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי. ב-1893 מתה אמה, והותירה לה הון שאפשר לה להתנדב ללא הגבלה. היא הוכשרה בטיפול בחולים ועבודה סוציאלית בברמינגהאם, ובעבודה מיסיונרית ב-"The Olives" בהמפסטד, מרכז ההכשרה של החברה המיסיונרית. ב-3 באוקטובר 1895 היא עברה ליפו.
פעילות חברתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית שהותה בארץ ישראל, הקימה ניוטון בית חולים ביפו, באמצעות תרומות שאספה בחוגי הכנסייה באנגליה.[2]
בשנת 1909 קנתה בית גדול (כיום בית הכט) מהכומר הגרמני מרטין שניידר, בכרמל מרכזי, בחיפה, ששימש אכסניה לתלמידיו המיסיונרים.[4] מאוחר יותר תמכה בבית ספר לבנות בחיפה.[5]
ניוטון אירחה בביתה על הכרמל אורחים בני ארצה ואספה מידע על הצבא העות'מאני לטובת הבריטים. בשנת 1914, בזמן שהייתה בחופשה במולדתה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, והיא נאלצה להישאר באנגליה עד סיומה ב-1918.[6] בזמן המלחמה, ניוטון התנדבה לשרת כשוטרת בכיכר לסטר, אולם במקום זאת הפכה למזכירת הקרן לסיוע לסוריה ופלשתינה, שהוקמה על ידי רני מקינס (Rennie MacInnes), בישוף אנגליקני בירושלים (אנ'). היא ייצגה את הקרן בוועדה עם הצלב האדום ומסדר ג'ון הקדוש בירושלים, שהוביל להכרתה על ידי המסדר כ"גבירה של חסד" (Lady of Grace) ולאחר מכן, ב-1930, כ"גבירה של צדק" (Dame of Justice). בזמן המלחמה שימש ביתה למגורי קצינים טורקיים, ואחר כך לבית ספר לבנות. עם שובה לארץ ועם השינוי לטובה במעמד היהודים (לאחר הצהרת בלפור), הגבירה ניוטון את פעילותה נגד המפעל הציוני.[6]
לאחר סיום תקופת שירותה במיסיון, נשארה ניוטון בארץ ישראל כיועצת לממשלת המנדט.[7] ניוטון הייתה חברה במועצת הנשים של פלשתינה, ועדה מייעצת לשלטון הבריטי לגבי נושאים המשפיעים על נשים וילדים. ב-1921 סיפרה להניו יורק טיימס, כי הנשים המוסלמיות מנסות לעשות משהו כדי להרים עצמן לקראת אמנסיפציה והקימו אגודה בחיפה ללמד את בנות העניים תפירה ואת הטיפול בילדיהן, אולם בעליהן התערבו והם אינם מתירים שום צעד לקראת עצמאות לנשים בפלשתינה.[5]
ניוטון הכירה את לורנס איש ערב וגם את המלך פייסל, שבאמצע 1920, לאחר גירושו מסוריה, התגורר בביתה על הכרמל, שם קיבל משלחות של תומכים והעניק ראיונות לעיתונאים.[8]
זמן מה לאחר מכן, ביקרה בביתה על הכרמל הסופרג'יסטית מיליסנט פוסט, שכתבה בזיכרונותיה כי ניוטון התגוררה עם אשה שאותה תיארה כמזכירתה. אחרים תיארו אותה כאשה "גברית", שנהגה לעשן מקטרת. על פי פוסט, הקומה התחתונה בביתה של ניוטון הייתה הומה במשך כל היום בערבים הזקוקים לעזרה, וניוטון שלטה היטב בשפתם. היא סייעה להם מול השלטונות ואף ידעה לארגן ביניהם סולחות. ניוטון התמסרה למאבק הלאומי הערבי והפעילה בביתה מעין מרכז תקשורת המוקדש למאבק.[2]
בשנת 1926 קנתה ניוטון את בית אוליפנט בדלית אל-כרמל מידי רוזמונד דייל אואן, אשתו של לורנס אוליפנט.
בין השנים 1927–1934 ניוטון הייתה יושבת ראש האגודה לאספקת מים לכרמל בחיפה.[4]
פעילות פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביולי 1921 הצטרפה ניוטון למשלחת הפלסטינית הראשונה ללונדון. השלטונות הבריטים פנו אליה כדי שתסייע למנוע מהמשלחת מלחבור אל המשלחת הסורית (שהפליגה עמה) לוועידה סורית-פלסטינית משותפת בז'נבה.[9] בפברואר 1922 יצאה ללונדון עם המשלחת הפלסטינית כ"חברת כבוד", כדי להציג את עמדות הקונגרס הערבי-פלסטיני.[4]
עדותה בוועדת שו על מאורעות תרפ"ט
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניוטון העידה בפני ועדת שו, שחקרה את הסיבות למאורעות תרפ"ט ב-1929, כנציגה מטעם הצד הערבי. בעדותה, שנמשכה ימים אחדים, היא האשימה בפרוץ המאורעות את היהודים ואת שלטונות המנדט. היא טענה שמקור השינוי ביחסי הערבים והיהודים הוא בהצהרת בלפור, ביחס של שלטונות המנדט ליהודים ובמעמד שניתן להם בארץ ישראל, שהתבטא בהיותה של השפה העברית אחת משלוש השפות הרשמיות של הארץ. לדבריה, התנהגותם של היהודים כלפי הערבים התאפיינה בהתנשאות. ניוטון ציינה מספר גורמים נוספים שהביאו לדבריה לתסיסה בקרב הערבים: מסירת זיכיון על אדמות ביצות כברה, עתלית וחולות קיסריה לנציגי הברון רוטשילד, ונישול הערבים שחיו על האדמות הללו; רכישת אדמות עפולה (הכפר הערבי פולה) ואדמות רבות אחרות בעמק יזרעאל על ידי קרנות ציוניות מהבנקאי הסורי סורסוק בשנת 1924, תוך נישול אריסים ערבים ופינוי בכוח של 5 כפרים קטנים מהאדמות הללו (בטענה כי סורסוק מכר אדמות שלא היו בבעלותו כחוק); והמסים הכבדים שהטילה ממשלת המנדט על אזרחי הארץ. בחקירות הנגדיות נסתרו רבות מטענותיה של ניוטון, ואף נחשפה מעורבותה בהשגת מידע באמצעות הפקידות והקצונה הבכירה בממשל הבריטי.[4]
מאבק בדיכוי הבריטי של המרד הערבי הגדול
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנסיס ניוטון הייתה חברה מייסדת ומזכירה של כבוד של "מרכז המידע על פלשתינה" (Palestine Information Centre), שמטרתו הייתה להציג את נקודת ההשקפה של הערבים בפני הציבור הבריטי. ב-1937, בשיאו של המרד הערבי הגדול, נסעה ניוטון לארץ ישראל כדי לשוחח על אסטרטגיות פעולה עתידיות לפעילות האנטי ציונית בבריטניה עם פטרונו של "מרכז המידע" (PIC), המופתי אמין אל-חוסייני.[3] בתגובה להמלצת ועדת פיל לפנות כמה אלפי ערבים מבתיהם בשטח המדינה היהודית ולהעבירם לשטח המדינה הערבית, כתבה ניוטון לנציב העליון ג'ון צ'נסלור כי את הפרדסים וחורשות עצי הזית לא ניתן להעביר בקלות כמו את בעליהם.[10] ניוטון מסרה לעיתונות הנאצית מידע על דיכוי הערבים בארץ ישראל.[11]
ניוטון הפכה ידועה כאשה הפועלת לתיעוד פעולות אלימות כנגד ערבים שנחשדו בהתנגדות לשלטון הבריטי. ב-22 בפברואר 1938 היא ביקרה בכפר ליד חיפה, שעבר ענישה קולקטיבית לאחר רצח קצין בריטי בשם אלדרטון. בששים בתים היא מצאה שהדלתות נתלשו מציריהם, מראות נופצו, ארונות רוקנו, רהיטים רוסקו לחתיכות, כלי מיטה ובגדים הוספגו בשמן זית. 900 כבשים ועזים נאספו על ידי חיילים בריטים ונלקחו לחיפה. בעליהם נאלצו לקנותם בחזרה תמורת 8 שילינג לראש. כחודש לאחר מכן, תושבי הכפר עזבו אותו, לאחר שהבריטים הציבו 40 שוטרים ודרשו מהכפריים לשלם את הוצאות שהייתם שם, שעלו כ-90 פאונד לחודש.
פמפלטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 1937–1938, פרסמה ניוטון שני פמפלטים:
- "שיטות ענישה בפלשתינה" (Punitive Methods in Palestine) - האשים את הבריטים במעשים אכזריים, והוקע בבית הנבחרים הבריטי בהיותו "כולו שקרים". ניוטון הצדיקה אותו ואת הפצתו בטענה שהוא משמש מחאה נגד הרס בתים, הענשה קולקטיבית והפעלת מחנות ריכוז בידי הבריטים, שהיפלו את הערבים לרעה בענישה לעומת היהודים שעברו עברות דומות.[4]
- "זרקור על פלשתינה: משחק הוגן או שיטות טרוריסטיות" (Searchlight on Palestine; Fair Play or Terrorist Methods) - תמך במרד הערבי הגדול ונכללו בו פעולות עונשין נגד כפרים ערבים. לאחר שעלו נגדה טענות שפרסומו עלול לפגוע באינטרסים בריטיים במזרח התיכון ולסכן חיי חיילים ונציגי ממשל בריטים, השיבה שאלוהים קרא לה לעשות זאת בשם הצדק, וכדי לתמוך בעקרונות הנוצריים.[4]
גירושה מארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]עקב הוצאת החוברות, הבריטים הוציאו נגד ניוטון צו הרחקה, והיא גורשה באוקטובר 1938. צו ההרחקה הוצא תחת תקנה 15 של חוק תקנות החירום (Emergency Regulations Act), 1936, כפי שתוקן על ידי תיקון 19 של תקנות ההגנה, 1938. בזמן שביקרה באנגליה בשנת 1938, נמסר לידה הצו על איסור כניסה לארץ, עליו היה חתום הנציב העליון של ארץ ישראל.[6] בדצמבר 1939 הוגש ערעור על הצו, אולם הוא אושר על ידי המזכיר הראשי של פלשתינה. ניוטון ערערה שוב, בטענה שהרחקתה השפיעה על יכולתה לשמור על האינטרסים העסקיים שלה בארץ. בספטמבר 1943 הוסר בסופו של דבר הצו, אך ניוטון לא שבה להתגורר בארץ ישראל.[6]
אנטי-ציונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכתבה שהתפרסמה בהניו יורק טיימס ב-1921, סיפרה ניוטון כי אמרה לנציב העליון שהיא בשום אופן אינה אנטי-יהודית, אולם היא פרו-ערבית. על הערבים אמרה: "ביליתי את רוב חיי בין האנשים הללו, ואני מכירה אותם היטב. הם כמו ילדים שיש לטפל בהם, ויעשו כל דבר אם נוהגים בהם יפה. זו היא הסיסמה 'פלשתינה ליהודים' שגרמה לכל הבעיה, שהרי המוסלמים תמיד הסתדרו יפה עם היהודים שחיו בארץ לפני הפלישה הנוכחית". על החלוצים הציונים אמרה: "רבים מהמהגרים הצעירים הללו לא עשו שום עבודה קשה לפני כן, במיוחד הנשים, והם אינם עומדים בקשיים שהם נתונים להם. הציונים קיבלו חוזי עבודה לפריקת פחם מאניות הקיטור בחיפה, והנשים עשו את חלקם בנשיאת סלים כבדים מהדוברות, אולם לאחר שלושה ימים הן נאלצו לוותר על זה, מכיוון שרק 140 טונות נפרקו, ורב החובל של האניה אמר שהוא לא יכול לחכות עוד הרבה זמן. אז ניתן החוזה לגרמני, שהעסיק עובדים ילידים הרגילים למלאכה, והפחם הובא ליבשה בקצב של 300 טונות ביום. החוזה לבניית מזח בחיפה, גם הוא היה כישלון, מכיוון שהמלאכה הייתה קשה מדי בשביל היהודים, שבאו רעננים מהערים במרכז אירופה. הם מצליחים יותר בכביש שנבנה מחיפה לנצרת, שם הם עובדים בקבוצות על בסיס קהילתי, ומקבלים תשלום עבור כל מטר שנבנה. מלבד מסילת הברזל, ומהכבישים שנבנו במהלך המלחמה, הייתה התפתחות מעטה בפלשתינה מבחינה חקלאית מאז שהגעתי הנה לפני 32 שנים".[5]
במסגרת מאמציה להסביר את מצוקת הערבים, נהגה ניוטון לציין כי שוויון הזכויות לנשים שהציונים מנהיגים בארץ ישראל גורם לחרדה אישית ולאומית, מאחר שהגבר הערבי רואה בכך איום על מעמדו. כאשר הזדמנה לארוחת ערב בה השתתף גם יחיאל ויצמן, אחיו הצעיר של מנהיג התנועה הציונית, שאלה אותו אם בכוונת היהודים להקים מחדש את בית המקדש. ויצמן השיב לה כי אין צורך בכך, מכיוון שיש להם כבר אוניברסיטה. ב-1923 פגשה ניוטון את הנרייטה סאלד בארוחת ערב אצל הקולונל פרדריק קיש, בה ניסו להסביר לה את הציונות, אולם ללא הצלחה רבה.[2] ביום 24 בדצמבר 1924 כתב קיש ביומנו: "נודע לי כי הערבים אינם פוסקים מהפיץ תעמולה אנטי ציונית. אלא שמתנגדינו מבין האנגלים, ובייחוד הגב' ניוטון מחיפה, היו יותר פעילים מן הערבים". ב-1925 כתב קיש ביומנו כי חיים מרגליות קלווריסקי הגיע לביתה של ניוטון, שם "מצא אותה בשעת מעשה", כשהיא מראה לערבים מבאי ביתה את הפרוטוקולים של זקני ציון.[4]
שנים מאוחר יותר, במכתב מיום 5 בספטמבר 1937, הזכירה ניוטון להנרייטה סאלד את מפגשן במועצת הנשים ואיחלה לה שנה טובה, בתקוה שהשנה החדשה תביא שלום. סאלד בתשובה, ביקשה ממנה "לגלות הבנה וסימפתיה עילאית לצדק עליון כדי ששלום יבוא".[4] מתוך התכתבות זו, נראה כי ניוטון וסאלד ניסו לפעול יחד בתנועת נשים יהודית-ערבית, אולם לא יצא מכך דבר.[2]
ניוטון הייתה מביעה את מחאתה בפני אנשי ממשל שהיו מכבדים את ההמנון הציוני בקימה. פעם גילתה שאנציקלופדיה בריטניקה הדפיסה את הדגל הציוני בין דגלי מדינות העולם והגדירה אותו כדגלה של ארץ ישראל. היא שלחה אל בריטניקה מכתב מחאה והדבר תוקן במהדורות הבאות.[12]
ספר תולדות ההגנה הגדיר את ניוטון כ"אויבת ארסית לציונות".[4] ניוטון ספגה ביקורת על ארסיותה של פעילותה האנטי-ציונית. נורמן בנטוויץ', התובע הכללי הראשון של ארץ ישראל המנדטורית, תיאר אותה כ"אנטי-יהודית בצורה שלא ניתנת לריפוי".[3] לדבריו, "היא בשמחה האמינה בכל האשמה שנעשתה נגד הציונים, גם אם להאשמה זו לא היה כל בסיס עובדתי".[4]
ב-1946 ייסדה ניוטון את "ועדת הידידות האנגלו-ערבית" (Anglo-Arab Friendship Committee), שמטרתה הייתה להתנגד לציונות באנגליה. לוועדה זו הצטרפו כמה משונאי היהודים הידועים ביותר לשמצה באנגליה: דאגלאס ריד (Douglas Reed), קפטן אלן גרהאם (Captain Alan Graham), הרוזן מנורבורי (Earl of Norbury) וליידי מאקינס (Lady Makins). בשנים הללו עסקה הוועדה בהגנה על המופתי והסברת שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים.[3] ב-1946 פרסמה קונטרס להגנתו של המופתי אמין אל-חוסייני, בשם "האמת על המופתי", שהוצא על ידי "האגודה לידידות אנגלו-ערבית" (Anglo-Arab Friendship Society), בה שלטה. בקונטרס זה היא היללה את המופתי ואת "יושרו והנהגתו האמיצה", תוך התעלמות מתפקידו כמובילו של שיתוף פעולה ערבי–נאצי.[13] היא ניסתה להשפיע על הנציב העליון להתיר למופתי לשוב לארץ, לאחר שגורש ממנה. באוטוביוגרפיה שלה, "חמישים שנים בפלשתינה" (Fifty Years in Palestine), היא האשימה את השלטון הבריטי בקשריו של המופתי עם היטלר ותמיכתו בגרמניה הנאצית, בטענה כי נדחק לכך בגלל יחס ממשלת המנדט אליו, והצדיקה את עמדותיו כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל.[4]
בינואר 1948 ביקר את ניוטון בביתה בלונדון העיתונאי האמריקאי ג'ון רוי קרלסון, שתיאר אותה כאשה "כבדת בשר", ועל אחת מעיניה ענדה רטייה לבנה. באותה העת, עסקה באיסוף כספים למען ארגון חדש שהקימה: "ארגון עזרה בריטי למען ערביי פלשתינה הנזקקים" (British Aid for Distressed Palestine Arabs), שבין תומכיו היה גם עזאם פאשה, מזכיר הליגה הערבית. בסעודה שהתקיימה מאוחר יותר, בה נכחו מספר משתתפים שונאי-ישראל, ניוטון סיפרה לקרלסון שקנתה קרקע בארץ ישראל שנים רבות קודם לכן ולאחר מכן מכרה אותה ליהודים ברווח ניכר, והוסיפה: "אחר שהיהודים יגורשו משם, מקווה אני לקבל את נחלתי בחזרה".[13]
מותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניוטון מתה בשנתה מהתקף לב ב-1955, בביתה, בדירה 8 בווילבראם פלייס (Wilbraham Place) 9 בצ'לסי, לונדון. לווייתה נערכה בכנסיית סט. סיימון זלוטס (St Simon Zelotes) ברחוב מילנר בצ'לסי, ולאחר מכן נשרפה גופתה בפאטני וייל (Putney Vale). כאשר נפטרה, אמר עליה בכיר בריטי שהייתה לה "חיצוניות של אנגליה ונפש של פלשתינאית". ניוטון מעולם לא נישאה ונשארה רווקה עד מותה.[4] היא הותירה 44,675 פאונד, סכום משמעותי באותו הזמן, ששימש לבדיקות רפואיות לפליטים פלסטינים בירדן. בצוואתה ציוותה שביתה על הכרמל לא יימכר ליהודים, אולם למרות זאת נקנה הבית על ידי פיק"א, ושמו היה ידוע שנים רבות כ"בית רוטשילד".
ספריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Fifty Years in Palestine. London: Coldharbour Press, Ltd. 1948.
- Palestine: Britain's honour at stake. 1947.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Newton House - תמונה של חומת בית ניוטון
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי ספרה - עמ' 1.
- ^ 1 2 3 4 5 תום שגב, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 180-178.
- ^ 1 2 3 4 Rory Miller, British anti-Zionism then and now
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 הגב' פרנסיס אמילי ניוטון ויחסה לציונות וליהודי ארץ–ישראל, באתר גרעין מרחבים
- ^ 1 2 3 T. Walter Williams, Palestine is still a Land of Problems, הניו יורק טיימס, 13 במאי 1921
- ^ 1 2 3 4 רון פז, חיפה: לוקחים מכאן ונותנים לשם, 22 בדצמבר 2002, אתר גלובס
- ^ H-NET BOOK REVIEW, ביקורת על הספר Nancy L. Stockdale. Colonial Encounters among English and Palestinian Women, 1800-1948
- ^ תום שגב, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 104.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 95, הערה 35.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 327.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 334.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 246.
- ^ 1 2 ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק ראשון: לונדון: ראשית האודיסיאה, עמ' 20-19; John Roy Carlson, Cairo to Damascus, pp. 32-36.
| בקרת זהויות |
|
|---|