פרדריק גרוניך

אין תמונה חופשית

פרדריק גרוניך (באנגלית: Frederick Gronich;‏ 18 בפברואר 1916 – 21 ביוני 2003) היה איש צבא יהודי-אמריקאי שהגיע למדינת ישראל זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות ויעץ לדוד בן-גוריון בענייני צבא במהלך מלחמת העצמאות, כשהוא מוכר בשם "פרד האריס".

קצין מודיעין בצבא ארצות הברית

פרדריק זיגפריד גרוניך נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1916, בן למלכה ונתן גרוניך. בשנת 1929, בהיותו בן שלוש עשרה, היגרה משפחתו לארצות הברית. בצעירותו למד גאולוגיה. במלחמת העולם השנייה שירת כקצין במפקדתו של הגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה ומי שיהיה לימים נשיאה ה-34 של ארצות הברית. גרוניך נפצע קשות באלג'יר במערכה בצפון אפריקה. לאחר החלמתו צנח בסיציליה והשתתף בכיבוש איטליה. ב-1944 עבר עם מטהו של אייזנהאואר לבריטניה, שם השתתף כקצין מודיעין בדרגת לויטננט קולונל (סגן-אלוף) בתכנון הפלישה לנורמנדי. בחודשי המלחמה האחרונים השתתף במבצע למיון וקיטלוג מסמכי האויב משלל המלחמה וכאלה שנתפסו מידי שבויי מלחמה גרמנים. לאחר המלחמה השתתף גרוניך במאמץ לגילוי פושעי מלחמה נאצים לשם העמדתם לדין.

הקשר עם ארגון "ההגנה"

בשנת 1947 יצא טדי קולק בראש משלחת מטעם ארגון "ההגנה" לארצות הברית, במטרה לרכוש נשק להגנת היישוב העברי, שעמד על סף עצמאותו, ולגייס אנשי צבא יהודים לקראת המלחמה הצפויה. כמו כן קיבל קולק על עצמו ליצור קשרים בין המודיעין האמריקאי לבין ההנהגה הצבאית של היישוב. מאמצים אלה לא צלחו בתחילה. פריצת הדרך הייתה כשפגש קולק את גרוניך ונעזר בו. גרוניך יזם פגישה, שנערכה בבית מלון בניו יורק, בין קולק לבין שני אנשי מודיעין אמריקאים בכירים, ששמותיהם לא היו ידועים עד אז לקולק. האחד היה גנרל שיעמוד לאחר מכן בראש המודיעין של נאט"ו ושני היה ג'יימס אנגלטון מבכירי ה-CIA. הפגישה הביאה ליצירת שיתוף פעולה מודיעיני ארוך שנים בין שירותי המודיעין האמריקאים והישראלים.

לאחר הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב יצא גרוניך, ביוני 1948, בדרכו לישראל, לאחר ששוכנע על ידי טדי קולק ודוד מרכוס לבוא לעזרת המדינה שזה קמה, כפי שעשו מרכוס עצמו, שהיה לאלוף הראשון של צה"ל, ובן דונקלמן, שהיה למפקדה השני של חטיבה 7.

במלחמת העצמאות

בדרכו לארץ עבר פרדריק גרוניך בארצות ערב בכיסוי של עיתונאי, אסף מידע רב על צבאותיהן, והביאו לארץ. הוא ניתח את המידע עבור צה"ל תוך ניצול ניסיונו הצבאי והכשרתו המודיעינית. היה זה למעשה הדו"ח המקצועי הראשון על צבאות ערב שעמד לרשות המודיעין הצבאי הישראלי – להבדיל מסקירות הש"י אשר למחבריהן חסר היה הרקע המקצועי לניתוחן.

דבר בואו הצפוי לארץ של קצין המודיעין האמריקאי הבכיר, שבא לסייע לצה"ל, הובא לידיעת ראש ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. בהגיעו לנמל התעופה לוד חיכה לו נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן-גוריון, ולקח אותו הישר אל בן-גוריון.

בן-גוריון התרשם מיד מהאיש והפך אותו ליועצו הצבאי הבכיר. תחת מעטה סודיות הסתובב גרוניך, במדים וללא תגים ודרגות, כשהוא מזדהה בשם "פרד האריס", בחזיתות ובבסיסים והשתתף בישיבות המטכ"ל. חרף חשיבות תפקידו הוא לא גויס באופן רשמי לצה"ל ולא נשבע לו שבועת אמונים. בן-גוריון קיבל ממנו דיווחים על ממצאיו בצבא ושמע את עצותיו. בן-גוריון הביע הערכה לידיעותיו, ניסיונו והבנתו בענייני צבא ואמר עליו: "עד כמה שידוע לי, אין איש בארץ העולה עליו בעניינים אלה".

גרוניך הביע גם ביקורת חמורה על הצד המקצועי של הצבא על האלתור הנהוג בו, שגרמו לריבוי הרוגים ללא צורך, ועל הבזבוז העצום הנהוג בו. על מחנה האימונים תל ליטוינסקי (לימים בסיס תל השומר) אמר כי על 1,200 החיילים המתאמנים בו מופקד סגל של 500 איש.

גרוניך סיפק לבן-גוריון גם הערכות על מפקדי הצבא הבכירים. הוא אמר לו כי אף אחד ממפקדי החזיתות אינו מתאים לתפקידו. את חיים לסקוב העריך כחייל הטוב ביותר. אחריו בסדר ההערכה בא, לדבריו, מרדכי מקלף, אך הוא סבר שמקלף זקוק ליתר השכלה ואימון. את משה דיין העריך כמצוין ומבטיח, אך גם הוא, לדבריו, היה זקוק לאימון נוסף.

גרוניך תיאר לבן-גוריון את מראות הכיבוש שהיה עד להם, על רצח אזרחים ועל גירושים. הוא ניסה לשכנע את בן-גוריון לבטל את הממשל הצבאי, אותו תיאר כנוגד את רוח העם היהודי, מיותר ומזיק.

בסיוריו ביחידות הצבא ובישיבות המטכ"ל דיבר גרוניך באנגלית ודבריו תורגמו לעברית. בין הקצינים פשטה השערה כי הוא פועל בשליחותם של השירותים החשאיים האמריקאיים, ויש שסברו אף כי הוא מרגל.

בן-גוריון זימן אותו לפגישה עם מפקדי הפלמ"ח. פגישה זו לא עלתה יפה. מפקדי הפלמ"ח, בעלי הזיקה הפרו-סובייטית, ראו בו נטע זר אמריקאי וחשדו בו כי בכוונתו לגרור את ישראל אל המערך האסטרטגי האמריקאי. גם האלוף יגאל ידין, שמילא בפועל את מקומו של הרמטכ"ל יעקב דורי, כשנבצר מדורי למלא את התפקיד עקב מחלתו, לא ראה את נוכחותו של גרוניך בעין יפה. היו ביניהם חילוקי דעות מקצועיים, אך גם לא נעדר מהם האלמנט האישי – ידין ככל הנראה ראה בו מתחרה. גרוניך מצדו הביע דעתו כי ידין איננו גנרל גדול. כששאל בן-גוריון לדעתו על האפשרות למנות את ידין לרמטכ"ל, שלל גרוניך את המינוי. כשמונה ידין לרמטכ"ל בנובמבר 1949, הבין גרוניך כי אין לו יותר מה לעשות בצה"ל ושב לארצות הברית. כשעזב את הארץ השביע אותו חיים לסקוב, כי כשיגיע יומו יוחזר לישראל כדי להיקבר לידו.

הפולמוס הפוליטי

התקופה שבה עזב גרוניך את ישראל ושב לארצות הברית הייתה תקופת שיא המתח בין בן-גוריון ומפלגתו מפא"י לבין מפ"ם, שרוב מפקדי הפלמ"ח נמנו עם שורותיה. שתי המפלגות היו חלוקות באותה עת, שהייתה שיאה של המלחמה הקרה, גם בשאלה האם על מדינת ישראל להזדהות עם הגוש המערבי כעמדת מפא"י, או עם הגוש הסובייטי כעמדת מפ"ם. לתוך מחלוקת זו השתרבב גם שמו של פרדריק גרוניך.

הקו של הזדהות עם המערב היה גם בניגוד מוחלט לדעת מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הפולמוס הפומבי הראשון היה עם מק"י והוא התנהל באפריל 1951 בין כותלי בית המשפט המחוזי בתל אביב. ראשיתה של הפרשה התרחשה ב-13 באוקטובר 1949, כאשר דוד בן-גוריון נאם בעצרת של תנועת "הנוער העובד" שהתקיימה באצטדיון בצפון תל אביב בפני קהל של כשבעת אלפים וחמש מאות בני נוער. בנאומו התרכז בן-גוריון בשני האירועים המכריעים, השואה ותקומת מדינת ישראל. בנאומו בחר לשלב התקפה חריפה על המפלגה הקומוניסטית והזכיר את חטאי העבר שלה, כלשונו "שיתוף פעולה עם פורעים ערבים" בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ואת מתן ברכתם של מי שכינה "רבולוציונרים יהודים" אשר בעת שהתחוללו הפוגרומים שנערכו בשנים 1881 ו-1882 ביהודי האימפריה הרוסית, שכונו בשם הסופות בנגב, "נתנו את ברכתם לפרעות אלו, באומרם שזהו מרד האיכרים, ודמנו הוא שמן-משחה לגלגלי הרבולוציה".

למחרת הנאום הגיב העיתון "קול העם", ביטאונה של מק"י, במאמר מערכת חריף. בין השאר נכתבו במאמר הדברים הבאים:

"ללא ריסון וללא בושה השמיע ראש הממשלה באוזני אלפי בני נוער ישראלים דברי בלע, אשר רק בוגדים בעמם ואויבי מעמד הפועלים העיזו להשמיעם....ידענו, בן-גוריון הוא אחד המושכים את עגלת אדוניו האמריקאים. ידענו, הוא חייב בכך. עברו הביאו לכך. ידענו, שסוכן אמריקאי מתחייב לשירות לכל צדדיו ופרטיו....הוא קיבל אתמול בנאומו את פניו של הציר האמריקאי שחזר ממאורת טרומן ולכן נאם כך, סילף והשמיץ את המפלגה הבולשווית הגדולה ואת ארץ הסוציאליזם - זו הארץ שבעזרתה התאפשרה הקמת מדינת ישראל, זו הארץ שהפכה אותו על כורחו ממשתף פעולה עם הבריטים לראש ממשלה".

בן-גוריון זעם על המאמר והורה ליועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא, להעמיד לדין את "קול העם" על הוצאת דיבה. היועץ הגיש כתב אישום נגד העורך של קול העם, מרדכי בילצקי, נגד המו"ל של העיתון ונגד מנהל הדפוס שבו הודפס העיתון.

את ההגנה על הנאשמים קיבל על עצמו עורך הדין יצחק בן ימיני, מהידועים בעורכי הדין בתחום הפלילי בארץ, איש ימין שהשתתף בשעתו בהגנה על נאשמי רצח ארלוזורוב. שמיעת העדים מטעם התביעה התקיימה ב-18 בפברואר 1951. בישיבה הבאה שנערכה ב-20 בפברואר החלו להשמע העדים מטעם ההגנה. הראשון בהם היה האלוף יצחק שדה, שהעיד על פקודת הנסיגה של צה"ל מאל עריש בדצמבר 1948, שנבעה לדבריו מלחץ מעצמות המערב, בריטניה וארצות הברית. לדברי האלוף שדה הצילה הנסיגה את הצבא המצרי ממפלה מוחלטת. לשאלת בית המשפט לשם מה הובאה עדות זאת בעניין הנסיגה, השיב הסניגור כי בפקודה זאת פעל בן-גוריון כסוכן של מדינה זרה.

הישיבה הבאה, שנקבעה ל-13 במרץ, לא התקיימה מאחר שהסניגור יצחק בן ימיני נפטר לפתע, והמשך הדיון נקבע ל-8 באפריל. למועד זה הוזמן מטעם ההגנה להעיד ראש הממשלה דוד בן-גוריון. מטעם הנאשמים, אשר לאחר פטירתו של הסניגור בחרו לייצג את עצמם, ביצע את החקירה של ראש הממשלה העורך מרדכי בילצקי. בחקירתו עלה בהרחבה עניין שירותו במסגרת צה"ל, של מי שכונה בחקירה בשם פרד האריס:

• בילצקי: האם כל חייל בצבא ההגנה לישראל חייב להישבע שבועת אמונים?

בן-גוריון: באתי להעיד על המאמר. אינני חושב שזה עסקי לענות על שאלות מסוג זה.

• שאלה: האם הכיר אדוני אדם בשם פרד האריס?

תשובה: כן.

• שאלה: האם פרד האריס היה נתין ישראלי?

תשובה. לא התעניינתי בעניין הפורמלי של נתינותו. לידי היה יהודי שרצה לעזור לנו.

• שאלה. הם זה נכון יהיה אם אגיד שהאריס היה נתין ארצות-הברית?

תשובה. זה לא עניין אותי.

• שאלה: האם היה בארץ?

תשובה: בלי כל ספק.

• שאלה: האם הקצין האריס בא לארץ לפי הצעת הממשלה האמריקאית או הוזמן על ידי אדוני?

תשובה: אינני מוכן לענות. לא אענה אפילו אם איש "קול העם" שואל. בתור ראש ממשלת ישראל לא אוכל למסור ידיעות.

• השופט שלמה גינוסר: מדוע?

תשובה: כי הדבר יכול להזיק לענייני ציבור – לכל אותם מתנדבים מ-52 ארצות שלחמו אתנו במלחמת השחרור. דינו של האריס הוא כדינם של כל היתר.

• שאלה: האם האריס בא בזמן מלחמת השחרור או בא לאחריה? מתי בא?

תשובה. לא אמסור שום ידיעה על פעילותו. זהו סוד.

• שאלה. האם הקצין האריס השתתף בישיבות המטה של צבא ההגנה לישראל?

תשובה: לא אגלה לך זאת.

• שאלה: אם הדבר יפורסם ברבים. האם גם אז זה סוד?

תשובה: אני מסרב להשיב.

הפולמוס הגיע גם לכנסת, כאשר חבר ועדת החוץ והביטחון מטעם מפ"ם יצחק בן אהרון, הגיש במאי 1951, כשנה וחצי שגרוניך עזב את הארץ, שאילתא לדוד בן-גוריון בה דרש "הסברים למעמדו של נתין ארצות הברית אחד. הנודע בשם פרד האריס". השאילתה כללה שמונה שאלות שתמציתן, בקצרה ובלשון ימינו, היא:

• האם נכון שאין זה שמו האמיתי ושהוא עדיין נתין ארצות הברית שלא התגייס לצה"ל ולא נשבע אמונים ?
• האם נכון שהוא משמש בפועל יועץ צבאי ראשי לשר הביטחון ולרמטכ"ל ?
• האם נכון שהרמטכ"ל פקד על כל מפקדי הצבא למסור להאריס כל מידע שיבקש, כולל מידע חסוי ?
• האם נכון שהאריס משתתף בכל ישיבות המטה ובכל הדיונים המכונסים על ידי שר הביטחון המטה הצבאיים המכונסים על ידי שר הביטחון ?
• האם יש אמת בידיעה שהאריס שירת כקצין בכיר במודיעין הצבאי של ארצות הברית ועודנו פעיל בו או קשור אליו ?
• האם נכון הדבר שהאריס איננו נחשב במומחה צבאי בענייני לחימה והכשרה צבאית ואיננו ממלא תפקיד חיוני בשיפור כושרו המקצועי של הצבא ?
• האם אין שר הביטחון סבור כי העסקת אדם כזה במטכ"ל ובמשרד הביטחון היא עבירה חמורה ביותר על כללי ביטחון המדינה ועל הנייטרליות שלה ?
• האם יסכים ראש הממשלה להורות ששירותו של האריס יופסק מיד ?

בן-גוריון בחר להשיב לשאילתה בכתב, ככל הנראה על מנת לברור את המילים בקפידה, ונכנס בה לפולמוס פוליטי עם מפ"ם. הוא לא גילה את שמו האמיתי של פרד האריס ולא כי כבר עזב את הארץ. הוא בחר להתייחס בתשובתו לסוגיה העקרונית של שירות קציני צבא יהודיים מארצות הברית בצה"ל ועל הטענה כי שירותם פוגע בנייטרליות של ישראל. תמצית תשובתו היא בת שני עיקרים:

• כשם שדוד מרכוס, ששינה בארץ את שמו לסטון - כך גם פרד האריס אינו אלא פסבדונים, הוא נתין אמריקאי, וכמוהו וכשאר המתנדבים מאמריקה, לא נדרש להישבע שבועת אמונים לצה"ל.
• פרד האריס עזר לראש אגף המבצעים בקביעת תוכנית הביצורים של כל המשלטים בארץ. הוא עזר גם לאגף ההדרכה והשתתף בקורסים ובבחינות.

בן-גוריון הוסיף:

"מזמן לזמן אני מבקש עצתו וחוות דעתו על שאלות צבאיות שונות, ואני מעריך את ידיעותיו, ניסיונו והבנתו בענייני צבא - שעד כמה שידוע לי אין איש בארץ העולה עליו בעניינים אלה. אני הזמנתי אותו להשתתף בישיבות המטה כמה פעמים. אינני יודע מאין וממי קיבלת אתה ידיעותיך "שאין האריס יכול להיחשב מומחה צבאי בענייני לחימה והכשרה מקצועית צבאית" — דעתי שונה בהחלט, וכן דעת כל אנשי המטה שנעזרו בעבודתו ובמומחיותו של האריס. ברור מכל זה שאין אני מוכן לצוות להפסיק שירותו - אלא להפך אני רואה ברכה רבה בשירותו, כי אנו זקוקים למומחים צבאיים. אני מוכרח להביע צערי הרב על ניסיון זה "לפסול" (מבלי להשתמש בהגדרה יותר קולעת) חייל יהודי - רק מפני שנולד באמריקה. בצבא הגנה לישראל שרתו ומשרתים בני 55 ארצות. לגבי אלה שלא החליטו להשתקע בארץ לאחר תום עבודתם בצבא ועומדים לשוב לארצם - כמקרה ד. מ. מרכוס המנוח - ויתרנו על שבועת אמונים לצה"ל. וודאי ייתכן שמי שהוא מהמתנדבים האלה לא יהיה נאמן - באשר ייתכן שמי שהוא מהמגויסים בארץ לא יהיה נאמן; לי אין שום יסוד לפקפק בנאמנותו של פרד האריס; להפך, אני מוקיר אותו ואת שירותו, ואני רואה בדאגה חמורה את הניסיון שנעשה על ידי מקורבים שלך בצבא, לפסול עזרתם של אנשים שחטאם האחד - עד כמה שידוע לי - הוא שהם יודעים יותר מאלה שמנסים להטיל בהם דופי. בל מה שכתבת על פרד האריס היית יכול לכתוב על מרכוס (סטון) אילו מרכוס היה נשאר בחיים והיה ממשיך לשרת בצה"ל ואין אני רואה כל הבדל מהותי בין שני מאנשים האלה, פרט לעובדה שאחד מהם נפל ואיננו בחיים, ואין צורך לחתור תחתיו. תמוה הדבר ששירות יהודי אמריקה בצה"ל הוא בעיניך "פגיעה בקו הנייטרליות, שהממשלה התחייבה לנקוט בו." אני חבר לממשלה ציונית, ואני בעצמי ציוני, ועודני מאמין שאני חלק מעם ישראל ושמדינת זו נועדה לעם ישראל כולו ויש לכל יהודי חלק במדינה ונראה לי שהשתעבדות רוחנית לאוריינטציה אנטי־אמריקנית מרחיקה לכת, אם היא פוסלת גם את יהודי אמריקה".

השאילתא של בן אהרון השתרבבה גם למשפט "קול העם". במהלך המשך הדיונים בו, ב-8 במאי 1951 הופיע לדיון, כעד מטעם ההגנה, חבר הכנסת שמואל מיקוניס, המזכיר הכללי של מק"י. בעדותו ניסה מיקוניס לסתור את דברי בן-גוריון על המפלגה הקומוניסטית. הוא העיד על חלקה של מק"י בפעולות למען הקמת המדינה, על מסעותיו לגיוס נשק במדינות הגוש הסובייטי ועל עזרתן ותמיכתן של אותן מדינות ושל המפלגות הקומוניסטיות שלהן. לעומתן, לדבריו, חזרה בה ארצות הברית ב-10 במרץ 1948 מתמיכתה בתוכנית החלוקה והציעה להטיל על ארץ ישראל משטר נאמנות בינלאומי וכן הטילה אמברגו על משלוחי נשק לישראל. בהקשר זה הגיע מיקוניס לפרשת פרד האריס.

לדברי מיקוניס נודע על האריס מהשאילתא של בן אהרון ומתשובת בן-גוריון לשאילתא. הוא ניסה להציג לשופט את נוסח השאילתא כפי שפורסם בביטאון פנימי של מפ"ם. השופט החליט שלא לקבל את המסמך ונימק זאת בכך כי היה על הסנגוריה להגיש את הנוסח הרשמי של השאילתא מתוך "דברי הכנסת" ולא מתוך עלון מפלגתי פנימי. בהמשך ניסה לשוב בעדותו על פרשת שירותו בצה"ל של הקצין האמריקאי האריס. לשאלת השופט האם הוא מכיר את האריס באופן אישי השיב מיקוניס בשלילה. השופט המשיך ושאל מה מקור ידיעותיו על האריס וקשריו עם בן-גוריון ומיקוניס סירב לגלותו. השופט החליט כי מכיוון שאין אפשרות לברר את מקור הידיעות הוא לא השתכנע כי למיקוניס יש ידיעה אישית על כך ועל כן אינו יכול להעיד על עניין פרד האריס.

לאחר ששאלת פרד האריס ירדה מן הפרק המשיך מיקוניס להעיד על הפעולות החיוביות של מק"י למען המדינה ועל הנהגתו של בן-גוריון שפעל לטובת האינטרסים של ארצות הברית. כן העיד כי פעולת הקומוניסטים בימי המאורעות הייתה בתמיכה לשחרור הערבים מעול הבריטים וכי הקומוניסטים קראו דווקא לאחווה יהודית-ערבית.

ב-29 ביולי 1951 קרא השופט את פסק דינו. הוא הרשיע את הנאשמים בהוצאת דיבה, וגזר על כל אחד מהם קנס של 50 ל"י בצירוף הוצאות משפט בסך 25 ל"י, השופט ביטא בדבריו הבנה למניעיהם ומתח ביקורת על בן-גוריון. לדבריו יש להניח שהנאשמים האמינו לאמיתות הדברים שפרסמו וכן כתב: "אני מוצא שהייתה מידה מסוימת של פרובוקציה" בדברי בן-גוריון. בזאת הסתיים הפולמוס הפוליטי הכרוך בשם פרד האריס, שהתנהל לאחר שגרוניך כבר לא היה בארץ ומבלי ששמו האמִתי נחשף. פרדריק גרוניך עתיד לשוב לישראל ארבעה עשורים לאחר מכן.

בתעשיית הקולנוע בארצות הברית

עם שובו לארצות הברית נתמנה פרדריק גרוניך בשנת 1950 לתפקיד ניהולי בכיר בחברת ההפקה הקולנועית RKO. בשנת 1951 הצטרף גרוניך להתאגדות הקולנוע של אמריקה (Motion Picture Association of America), גוף שמושבו בעיר פרנקפורט בגרמניה, שיצג שישה מגדולי האולפנים האמריקאים, בהפצת סרטיהם במדינות מערב אירופה, סקנדינביה, טורקיה, יוון וישראל. בשנת 1958 עבר במסגרת תפקידו לפריז, ובה מילא את תפקידו כשני עשורים. הוא לא זנח את קשריו עם ישראל, וידידו טדי קולק גייס אותו בשנת 1973 לסייע להקמת סינמטק ירושלים, שהקמתו הסתיימה שנה לאחר מכן. בשנת 1980 עבר גרוניך במסגרת תפקידו ללונדון. בשנת 1990 פרש לגמלאות.

סוף דרכו

קברו של פרדריק גרוניך, בבית הקברות הצבאי קריית שאול

לאחר שפרש מתפקידו בתעשיית הקולנוע האמריקאית חזר בשנת 1990 לישראל והשתקע ברמת אביב ג', שם חי עד לפטירתו בשנת 2003. זמן קצר לפני מותו העניק לו משרד הביטחון את אות מלחמת הקוממיות. גרוניך היה נשוי לרחל לבית מזרחי (1921-2013; שימשה כמזכירה של טדי קולק, כך הכירו השניים) ולשניים הייתה בת אחת, דפנה.

לאחר פטירתו פעל נחום אדמוני, ראש המוסד לשעבר, אשר הכיר את גרוניך מתקופת היותו בפריז, להתיר לטמון אותו בבית עלמין צבאי. שר הביטחון נעתר לבקשה וגרוניך הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי קריית שאול. בכך נתמלאה משאלתו של חיים לסקוב, הטמון בבית עלמין זה, כי כאשר יגיע יומו של גרוניך הוא ייקבר לידו.

לקריאה נוספת

• תום שגב, 1949 הישראלים הראשונים. הוצאת דומינו 1984. עמ' 252 – 257.
• נתן דונביץ', נאשמים – דרמות מבית המשפט. הוצאת זמורה ביתן 2000. עמ' 227 – 267.
• תיק פלילי 247/49 של בית המשפט המחוזי בתל אביב. היועץ המשפטי לממשלה נגד מרדכי בילצקי ואחרים, פסקים מחוזיים כרך ז' עמוד 231.

קישורים חיצוניים

• אורי דרומי, המבקר הנחרץ ביותר של צה"ל הצעיר, באתר הארץ, 25 ביוני 2003
• Movie executive advised Ben-Gurion in '48 war שיקגו טריביון, 8.7.2003
• Dennis McLellan, Frederick Gronich, 87; Representative of U.S. Film Studios Overseas, Los Angeles Times, July 7, 2003