פקודת שטח השיפוט והסמכויות
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 22 בספטמבר 1948 |
| תאריך חקיקה עברי | י"ז באלול תש"ח |
| גוף מחוקק | מועצת המדינה הזמנית |
| תומכים | 22 |
| מתנגדים | 0 |
| חוברת פרסום | עיתון רשמי 23, עמ' 61 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד ראש הממשלה |
| מספר תיקונים | 1 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
  | |
פקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 נחקקה ב-16 בספטמבר 1948 על ידי מועצת המדינה הזמנית, ופורסמה ב-22 בספטמבר 1948[1] במהלך מלחמת העצמאות והחילה את המשפט הישראלי גם על שטחי ארץ ישראל שבשליטת מדינת ישראל ונמצאים מעבר לגבולות תוכנית החלוקה. לפקודה ניתן תוקף למפרע, החל מיום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), יומה הראשון של מדינת ישראל.
הפקודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סעיף 1 לפקודה קובע: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו במינשר כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל."
לפקודה קדם מנשר שלטון צבא־הגנה לישראל בארץ־ישראל (מנשר מס׳ 1) שפורסם שבועיים טרם חקיקתה, הדן ב"שלטון צבא-הגנה לישראל בארץ ישראל" ומפה שבה שורטט השטח שבשליטת צה"ל עד אותו היום. מטרתם של המנשר, ושל הפקודה שביססה אותו, הייתה מניעת אנרכיה, הנובעת מחוסר חוקים תקפים כל שהם, בשטח שנכבש על ידי צה"ל או כוח מגן עברי קודם לו מעבר לגבולות שיועדו למדינה העברית על פי תוכנית החלוקה. מפות נוספות שורטטו ככל שצה"ל המשיך וכבש שטחים שמעבר לגבולות החלטת החלוקה והחילו את הפקודה על השטח עליו השתלטה ישראל עד אותו המועד.
בשנת 1956 תוקנה הפקודה, ונוסף לה סעיף 2א, החורג ממטרתה המקורית וקובע: "כל כלי שיט או כלי טיס, באשר הם שם, הרשומים בישראל, יראו אותם, לעניין השיפוט של בתי המשפט, כאילו היו חלק משטח מדינת ישראל".[2]
שלטון צבא־הגנה לישראל בירושלים (מנשר מס׳ 1)
[עריכת קוד מקור | עריכה]אשר לירושלים, אשר הצריכה מאז ומתמיד טיפול מיוחד, פורסם מִנשר נפרד שהתפרסם חודש קודם לכן, ב-2 באוגוסט 1948, ושנקרא ״שלטון צבא-הגנה לישראל בירושלים, מִנשר מס׳ 1״. למִנשר זה צורפה גם מפת הסבר. כמו במקרה של המִנשר על ארץ ישראל, המִנשר על ירושלים החיל את המשפט של המדינה על שטחי ירושלים וסביבותיה שהוחזקו בידי צה״ל ב-1948, ובעקבותיו בא מִנשר מס׳ 2, שמינה מושל צבאי לעיר, דב יוסף.[3]
הליכי החקיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז הקמתה נמנעה הכנסת מלקבוע את גבולות מדינת ישראל. תחת הגדרת גבולות המדינה, העדיף המחוקק לקבוע את השטח עליו יחולו דיני המדינה.
בן-גוריון הסביר:
החלטנו להתחמק (אני בוחר בכוונה במילה זו) מהשאלה הזאת מטעם פשוט: אם האו"ם יקיים את החלטתו - הרי אנו מצדנו (אני אומר את דעת העם) נכבד את ההחלטות כולן. עד עכשיו לא עשה האו"ם כזאת... ולכן לא הכל מחייב אותנו ואנחנו השארנו את העניין הזה פתוח. לא אמרנו 'לא הגבולות של האו"ם'; גם לא אמרנו את ההיפך מזה. השארנו את הדבר הזה פתוח להתפתחות
— פרוטוקולים של מועצת העם מיום 14.5.1948, בעמ' 19[4]
נדבך ראשון בחקיקה ברוח זו, הייתה פקודת שטח נטוש, מ-17 במאי 1948. בסעיף 2(א) לפקודה זו נקבע: "רשאית הממשלה להכריז בצו על כל שטח או מקום שנכבש, נכנע או נעזב כמפורש בסעיף 1(א) כשטח נטוש, ומשהכריזה על כך, ייחשב אותו שטח כשטח נטוש לצורכי פקודה זו וכל תקנה שתתוקן לפיה". בסעיף 2(ב) שלה נקבע: "לצורכי פקודה זו רשאית הממשלה להטיל בצו על כל שטח נטוש את החוק הקיים או כל חלק הימנו...".
נדבך שני בחקיקה ברוח זו היה פקודת שטח השיפוט והסמכויות והמנשרים שנלוו לה.
עם כיבוש שטחי יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים ניתן היה לצפות מממשלת ישראל להחיל את הפקודה ככתבה וכלשונה גם על שטחים אלו כפי שהחילה על שטחים שכבשה במלחמת העצמאות מעבר לקווי החלוקה ועדיין בתחומי כתב המנדט-1922 ולא כך היה. ממשלת ישראל בחרה לתחום את השטח עליו יחול המשפט השיפוט והמינהל הישראלי בצו שתקבע הממשלה על מנת לשמר לעצמה מרחב תמרון מדיני לעת משא ומתן לשלום.[5] וכך נחקק הנדבך השלישי באותה הרוח - תיקון מס' 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט,[6] שבו נוסף לה סעיף 11ב, האומר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו". תיקון זה ששימש ככלי המשפטי לאיחוד ירושלים תחת ריבונות ישראלית.
מעמד השטחים הכבושים בין הפקודה לבין החוק הבינלאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר עלה הצורך במיסוד ממשל צבאי בשל כיבוש שטחים מעבר לגבולות שנקבעו בהחלטת החלוקה כתב אלימלך אבנר, שנועד לתפקיד המושל הצבאי, לבן-גוריון על הסתירה שעומדת להיווצר בין מצבם של השטחים הכבושים על פי המשפט הבינלאומי ומנגד על פי הפקודה: המשפט הבינלאומי תומך בממשל צבאי, ואילו הפקודה מאפשרת את פעולתן של הרשויות האזרחיות, בראותה שטחים אלה כחלק ממדינת ישראל. אבנר ביקש מבן-גוריון להחליט: "אם המדינה מוצאת צורך בקיומו של הממשל הצבאי מתוך שהיא רואה עצמה קשורה ביחס לשטחים אלה בחוק הבינלאומי החל על שטחי כיבוש, או מסיבות אחרות, הרי יש לבטל את פקודת שטח הכיבוש והסמכויות... מאידך, אם רואים את השטחים המוחזקים כחלק אינטגרלי של מדינת ישראל, הרי שאין כל מקום למשרת מושל צבאי". בן-גוריון נמנע מלהחליט - הוא ראה בשטחים חלק מישראל, אך הותיר על כנו את הממשל הצבאי.[7]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פקודת שטח השיפוט והסמכויות, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של פקודת שטח השיפוט והסמכויות, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- הווארד גריף, המנשר הנשכח של דוד בן גוריון מ-1948 על סיפוח יהודה ושומרון, נתיב 6 (119), נובמבר 2007
- פ (בית שמש) 1193/04 מדינת ישראל נגד איתן קרמר, ניתן ב-13 במרץ 2005
- איתי הכהן, דרום הארץ כמקלט מס?, באתר גלובס, 5 בספטמבר 2004
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948, ע"ר 23 מ-22 בספטמבר 1948
- ^ חוק לתיקון פקודת שטח השיפוט והסמכויות, תשט"ז-1956, ס"ח 198 מ-23 בפברואר 1956
- ^ הווארד גריף, המנשר הנשכח של דוד בן גוריון מ-1948 על סיפוח יהודה ושומרון, נתיב 6 (119), נובמבר 2007, עמוד 55
- ^ הדברים מובאים אצל אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, מהדורה 5, עמ' 83
- ^ הווארד גריף, המנשר הנשכח של דוד בן גוריון מ-1948 על סיפוח יהודה ושומרון, נתיב 6 (119), נובמבר 2007, עמוד 54
- ^ חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11), תשכ"ז-1967, ס"ח 499 מ-28 ביוני 1967
- ^
אהוד עין-גיל, אילו היבטים של תוכנית החלוקה עדיין קיימים, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2015
