פעולת יאזור

פעולת יאזור (כונתה גם בשם מבצע יונה, על שמו של יונה רסין שנרצח ב-1947), הייתה מבצע צבאי של חטיבת גבעתי במסגרת מלחמת העצמאות, שכוון נגד העיירה הערבית יאזור.

רקע

יאזור הייתה עיירה ערבית שמנתה כ-4,000 תושבים, דרכה עבר הכביש המחבר את תל אביב לירושלים ולמושבות הדרום. בסמוך לכביש עמד בתחומי העיירה מבנה ששימש בימים רגילים כבית חרושת לקרח.

ב-9 בדצמבר 1947 נזרקה פצצה לבית הקפה ביאזור ממכונית נוסעת נהוגה בידי אנשי אצ"ל. בית הקפה נהרס ושבעה מיושביו נהרגו. בתגובה לכך פגעו הערבים בשיירה שנסעה לדרום. נהג אחד נהרג ורבים נפצעו.

ב-11 בדצמבר 1947 שוב פגעו בשיירה יהודית. נהג משאית מכפר ורבורג נהרג וארבעה נפצעו. בתגובה לכך הופיעו שוב אנשי האצ"ל וזרקו רימונים לבית הקפה. שישה ערבים נהרגו ורבים נפצעו. בתגובה, חסם הצבא הבריטי את הכביש ביאזור לתנועה יהודית. לאחר משא ומתן בין הבריטים לאנשי הקשר של ההגנה סוכם שנוטרים יהודים חמושים ילוו את השיירות באזור יאזור.

ב-21 בדצמבר 1947 פתחו ערביי יאזור באש על שיירה יהודית. במשאית הראשונה נהג חבר קיבוץ כפר מנחם. המשאית השנייה הייתה של קיבוץ גת והשלישית של קיבוץ דורות. שתי המשאיות הראשונות הצליחו להיחלץ אך התוקפים הצליחו להרוג את נהג המשאית האחרונה של קיבוץ דורות ואת עוזרו. את המשאית העמוסה חביות סולר העלו באש. הכביש שוב נחסם.

ב-22 בינואר 1948 הרגו ערביי יאזור שבעה נוטרים שנסעו בטנדר לליווי שיירות, ביניהם מפקד הטנדר אליק שמיר, אחיו של הסופר משה שמיר. על שם השבעה נקרא היום היישוב משמר השבעה. בתגובה לנפילת שבעת הנוטרים הוחלט לבצע מספר פעולות במסגרת מבצע ל"ה שנקרא גם בשם מבצע יונה, כאשר גדוד 53 של גבעתי יתקוף מספר מטרות בעיירה והפלמ"ח את מפקדתו של חסן סלמה.

המבצע

הכנות מוקדמות

תרשים הקרב של פעולת יאזור

ב-4 בפברואר 1948 יצאו אנשי קורס הסמלים של גדוד 53 לסיורי מודיעין מקדימים משכונת עזרא לאזור הצפוני של העיירה, ממולדת לאזור הדרומי וממקווה ישראל לאזור המערבי. ב-10 בפברואר פרסם המג"ד את פקודת המבצע. בינתיים נודע כי צפויה התקפה ערבית בהיקף נרחב ב-15 בפברואר, ועל כן הוחלט להקדים את מתקפת האויב במכת מנע ולבצע את פעולת התגמול יום קודם לכן, ב-14 בפברואר. הפעולה של גבעתי תוכננה להיערך באמצעות שלוש התקפות שתערכנה בו זמנית במרחב העיירה יאזור, כאשר העיקרית תהיה על בית החרושת לקרח שהיה במערב הכפר ופיצוצו.

באותו לילה פעלו אנשי חטיבת קרייתי נגד אבו כביר, ואנשי גדוד 51 נגד ג'בליה.

ב-14 בפברואר יצאו שלושה צוותי קרב לפעולה כאשר כל אחד מהם כלל פלוגה מוקטנת:

• שמעון מרגולין, מ"פ ב, תוכנן לתקוף את האזור הדרומי ואת בית המוכתר.
• שלמה קריזל, מ"פ ג, תוכנן לתקוף את האזור המערבי עם בית החרושת לקרח.
• דוד שני, מ"פ ד, תוכנן לתקוף את האזור הצפוני.

אנשי הכנופיות שציפו לפעולות גומלין על פגיעתם בתחבורה היו מוכנים וחיכו בעמדות.

מהלך הקרב

חיילי כוח ד', בפיקודו של דוד שני פרצו לעיירה מצפון, נתגלו על ידי משמרות הערבים ואיבדו את גורם ההפתעה. בהיתקלות הראשונה ספגו שני נפגעים, המשיכו וניסו לפוצץ שני מבנים, אולם חומר הנפץ בער ולא התפוצץ. עקב ניסיון הערבים לאגפם ועקב מצבו הקשה של אחד הפצועים, נסוג הכוח מבלי שהצליח למלא את המשימה.

חיילי כוח ב', בפיקודו של שמעון מרגולין איבדו קשר אלחוטי כבר מתחילת התנועה בפרדסים. עקב אובדן הקשר ניתק הכוח משתי כיתות. למרות זאת המשיך שמעון עם הכוח המצומצם, השתלט על קבוצת המבנים שלפני בית המוכתר ופיצץ שניים מהם. רק עם דמדומי הבוקר זיהה שמעון את המטרה העיקרית - את בית המוכתר. למרות הכוח המוקטן והסכנה להתגלות באור היום, השתלט הכוח על הבית ופוצץ אותו בהצלחה. הכוח שהחל בנסיגה באור היום, ספג אש חזקה עליה התגבר באמצעות נסיגה תוך חיפוי הדדי.

כוח ג', בפיקודו של שלמה קריזל, שמטרתו העיקרית הייתה בית החרושת לקרח ששכן בצדה המערבי של העיירה, יצא ממקווה ישראל. לצורך כך נרכשו 9 תרמילי גב בריטיים בחנות עודפי ציוד צבאי בת"א, לאחסון חומר הנפץ והובלתו למטרה. למרות אזהרות חמורות על הרגישות של הג'ליגנייט לזעזועים וכן שריכוז החומר על אלונקה אחת עלול לגרום לפיצוץ מפגיעת כדור תועה, החליט המפקד קריזל שהתרמילים לא יינשאו על גב החבלנים אלא ירוכזו על אלונקה אחת שתינשא על ידי שישה חיילים טירונים. כך נישאו 8 תרמילים שכל אחד הכיל כ- 18 ק"ג ג'ליגנייט על אלונקה אחת שהכילה בסך הכל כ- 150 ק"ג. עקב הסרבול הכרוך בנשיאת חומר הנפץ על אלונקה כבדה דרך פרדסים סבוכים, גרמה תנועתם של אנשי הכוח ליצירת רעש רב שסייע לאויב לאתר את הכוח ולהפתיע את התוקפים. בכך נשלל גורם ההפתעה. המ"פ, שטעה בניווט, גרר את כל הפלוגה דרך הפרדסים תחת אש, איבד זמן יקר ולבסוף גם טעה בזיהוי המטרה ובמקום לפוצץ את בית החרושת לקרח ועל מנת להיפטר מחומר הנפץ, פוצץ מבנה אחר - דיר חזירים. בסיכום הפעולה בבית האריזה במקווה ישראל, התברר שלפלוגה נפגעו שני חיילים, אבד רובה אנגלי, ואילו 150 ק"ג חומר הנפץ, שהיה נדיר ויקר במלחמת העצמאות, הופנו כנגד המטרה הלא נכונה. בנוסף ספגו חיילי הכוח נזיפות מהמ"פ על כך שלא ביצעו את הפעולה כמתוכנן.

הייתה זו הפעולה הקרבית האחרונה של גדוד 53 במרחב תל אביב היות שמפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן, החליט שהגדוד יצא דרומה כדי להחליף את גדוד 52.

פיצוץ בית החרושת לקרח

עם שחר י' באדר תש"ח (20 בפברואר 1948), יצאו ממקוה ישראל כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח ותקפו את מפקדת אנשי חסן סלאמה ביאזור. במפקדה זו התבצרו לוחמים ערבים ויועציהם הגרמנים, והיא מוקמה בבית החרושת לקרח ושני בתים נוספים. הפעולה תוכננה על ידי קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין כפעולת תגמול ליום השלושים לרצח השבעה במטרה לשים קץ להתקפות החוזרות על השיירות ממתחם זה. מפקד הפשיטה היה נחום אריאלי, מפקד פלוגה ד' בגדוד החמישי ("פלוגת הקו") של הפלמ"ח, שתפקידה היה להגן על השיירות, והיא התבססה על אנשי "הרזרבה" (מילואים) בפלמ"ח. בפשיטה זו נעזרו לוחמי "פלוגת הקו" ביחידת נשק מסייע ממטה ההגנה בפיקודו של ישראל טל (טליק). בפעולה פוצצו חבלניי הפלמ"ח בקרב קשה את שלושת הבתים המבוצרים, ונסוגו דרך הפרדסים למקוה ישראל, נושאים את הפצועים ואת חברם רחמים הוורד, שנהרג בהתנדבו לחפות בנשקו על החבלן אמנון חינסקי בעת שהטמין את חומר הנפץ בבית החרושת לקרח. בנסיגתם, הערבים וגם הבריטים, דלקו אחריהם וירו לעברם. הקרב היווה ציון דרך במעבר ה"הגנה" ללחימה של צבא סדיר במלחמת העצמאות: זה הקרב הראשון בו תקפו כוחות ה"הגנה" עם שחר, והראשון בו נעשה שימוש בנשק מסייע כבד. את שרידי בית החרושת לקרח וסימני היריות על קורות הבטון שנותרו אפשר לראות גם היום בסמוך ל"אנדרטת השבעה" בשוליי כביש 44 החולף באזור.

לקריאה נוספת

• חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, מאת אברהם אילון, הוצאת מערכות, 1959.
• הייתי חבלן, מאת עודד נגבי, הוצאת ירון גולן, 2001.