פסק דין מנחם יהב

ע"ע 1039/00 מדינת ישראל-משטרת ישראל נ' מנחם יהב ואח'

מידע החלטה
ערכאה	בית הדין הארצי לעבודה
תאריך החלטה	13 אוגוסט 2002
החלטה
זכאי ליום עבודה מקוצר עובד שהוא אב לילד, אם בת זוגו עובדת כשכירה או כעצמאית, בין אם במקום עבודתה נהוג יום עבודה מקוצר להורים ובין אם לאו
חברי המותב
חברי המותב	הנשיא סטיב אדלר, השופטים שמואל צור, שמואל טננבוים, נציגי ציבור בנימין ליברמן וחנה בן דוד

ע"ע 1039/00 מדינת ישראל - משטרת ישראל נגד מנחם יהב ואחרים הוא פסק דין שניתן בבית הדין הארצי לעבודה ב-13 באוגוסט 2002 ועניינו פנייתו של יהב, שהיה בתקופה הרלוונטית שוטר במשטרת ישראל, להחיל עליו את הזכות הניתנת לשוטרת שהיא אם לילד, לעבוד יום עבודה מקוצר. פנייתו של המשיב התבססה על הוראת סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988.

בפסק הדין נקבע שעובד שאשתו היא עובדת עצמאית (ואינה שכירה, כלשון החוק) יכול ליהנות מהזכות הנהוגה במקום עבודתו, שמכוחה זכאית עובדת ליום עבודה מקוצר בשל היותה אם לילד. בעקבות פסק הדין תוקן החוק, ונקבע בו שהזכות נתונה למי ש"בת זוגו היא עובדת או עובדת עצמאית".

חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה

סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, כנוסחו בעת הגשת התביעה, קבע כי:

(א) זכאית עובדת, בהתאם לתנאי העבודה הנהוגים במקום עבודתה, לזכות בקשר להורות, תהא זכות זו נתונה גם לעובד המועסק במקום עבודה שבו נהוגים תנאי עבודה כאמור, אם התקיים בו אחד מאלה:

(1) בת זוגו היא עובדת ולא נעדרה מעבודתה מכוח זכאותה כאמור בסעיף קטן (ב)(1) או (2) או שלא השתמשה בזכות כאמור בסעיף קטן (ב)(3) או (4);

(2) הילד נמצא בהחזקתו הבלעדית.

(ב) בסעיף זה, "זכות בקשר להורות" - אחד מאלה:

(1) היעדרות מעבודה בשל מחלת הילד;

(2) יום עבודה מקוצר בשל היות העובדת אם לילד;

(3) זכות להשתמש בשירותי מעון שהמעסיק מעמיד לרשות ילדי העובדים;

(4) השתתפות המעסיק בעלות החזקתו של הילד במעון.

מקומות עבודה רבים מעניקים לאמהות זכויות מיוחדות הקשורות בהורות, כגון הזכאות לעבוד יום עבודה מקוצר. חוזים הנהוגים במקומות עבודה שונים מקנים לעובדות זכויות שמטרתן לאפשר את הנשיאה בעול האחריות ההורית. כך, למשל, בהסכמים רבים מאפשרים לעובדת שהיא אם לקצר את יום העבודה (מעבר לזכות הניתנת בחוק עבודת נשים בארבעת החודשים שלאחר תום חופשת הלידה).

הדיון בבית הדין האזורי לעבודה ת"א-יפו

תביעתו של יהב נדונה בתיק עב' 031993/96 מנחם יהב ונעמ"ת, תנועת נשים עובדות ומתנדבות נגד מדינת ישראל בפני השופטת חגית שגיא, נציגי הציבור צבי ארצי ואריאלה גילצר.

מנחם יהב, שהיה בתקופה הרלוונטית שוטר במשטרת ישראל, פנה למקום עבודתו בבקשה להחיל עליו את יום העבודה המקוצר בשל היותו אב, בדומה לשוטרת אם ולשוטר ראש משפחה חד הורית. אשתו של התובע, עורכת דין במקצועה, עבדה כשכירה, ומחודש דצמבר 1994 החלה לעבוד כעורכת דין עצמאית ולהגיע הביתה בשעות מאוחרות. בקשתו של יהב נדחתה על ידי המשטרה, בנימוק שסעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה מתייחס לעובדת שכירה ולא לעובדת עצמאית, והוא עתר לבית הדין בבקשה לסעד הצהרתי בטענה כי מניעת ההטבה מפרה את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

השופטת בתיק קבעה כי "עיקר המחלוקת נעוץ בשאלה מהי הדרך שבה יש לפרש וליישם את הוראות סעיף 4 לחוק, ככל שהוא מתייחס לזכות ליום עבודה מקוצר בשל היות העובדת אם לילד" וכי "יש לקבוע האם החוק מתייחס גם לעובדת שאיננה עובדת שכירה אלא קבלנית עצמאית". בית הדין סבר כי יש לאמץ פרשנות מרחיבה של סעיף 4 לחוק, שתאפשר לעובד ליהנות מיום העבודה המקוצר כאשר אשתו אינה מנצלת זכות זו. השופטת ציינה כי "אין להפלות בין אשה לגבר בסיכוייהם וביכולתם לעבודה שווה, לקריירה משגשגת, להגשמה עצמית וסיפוק בעבודה" וכי אימוץ פרשנות רחבה של סעיף 4, העולה בקנה אחד עם עקרונות השוויון המהותי ועם תכליתו של החוק, יתרום להשגת מטרה זו. באשר להיותה של בת הזוג "קבלנית עצמאית" ולא עובדת שכירה, נקבע כי אין מקום להבחנה בין עו"ד שכירה במשרד עורכי דין לבין עו"ד עצמאית, וכי יש לאפשר לאב, המוכן ויכול לעשות כן, לשוב הביתה מוקדם יותר ולהקדיש תשומת לב לילדים.

הערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה

המדינה ערערה על פסיקתו של בית הדין האזורי לעבודה. המדינה טענה בערעור כי בית הדין האזורי נתן פרשנות מרחיבה לסעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וכי "כוונת המחוקק הייתה להעניק זכות לעובד ליהנות מזכות בקשר להורות הנתונה לעובדת במקום עבודתו רק אם אשתו היא עובדת שכירה ובמקום עבודתה קיימת זכות דומה, אותה היא אינה מנצלת". בנוסף, טענה המדינה כי יש להתייחס אל זכויות היתר הניתנות לנשים במקומות העבודה כאל העדפה מתקנת וכי "פרשנות מרחיבה תביא לשוויון מוחלט בין המינים תוך התעלמות מן ההבדלים שבין המינים ובכך יידחה כל הרעיון של הענקת זכויות מיוחדות". פסק הדין מתמקד בשאלה כיצד יש לפרש את הוראת החוק "והאם היא מתייחסת לבת זוג שהיא עובדת שכירה אשר במקום עבודתה קיימות הוראות זהות או דומות לאלה שמקום עבודתו של הבעל, כגרסת המדינה, או שמא היא מתייחסת גם לבת זוג עובדת שלא מתקיימים בה יחסי עובד ומעביד ובכלל זה עובדת עצמאית?".

עמדות השופטים

• השופט שמואל צור: כדי להבין את תכלית החוק ולפרש את כוונת המחוקק פנה השופט צור לדברי ההסבר להצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התשמ"ז-1987 ולדברי ההסבר להצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 2) (הוראות שונות) התשנ"ד-1994. בהסתמך על דברי ההסבר קבע השופט צור כי "תכלית החקיקה הייתה ליצור שוויון בין בני הזוג במעמדם כהורה עובד ולאפשר להם לנצל את הזכויות הקיימות במקום העבודה, לפי רצונם. ירצו בני הזוג תנצל האשה את הזכויות; ירצו, יעשה כן הבעל. אין בדברים אלה כל התייחסות למעמדה של בת הזוג כעובדת שכירה או כעצמאית או למקור ולהיקף זכויותיה". לגרסתו, "הפרשנות הנכונה של סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה היא שעובד אשר במקום עבודתו קיים הסדר המעניק לעובדת באותו מקום עבודה "זכות בקשר להורות" כמפורט בסעיף 4 (ב) לחוק, יהיה זכאי לנצל זכות זו אם אשתו עובדת - לרבות עובדת עצמאית - ובמקום עבודתה אין היא מקבלת בפועל את אותה זכות". לאור זאת, דין ערעור המדינה להידחות.
• השופט שמואל טננבוים: השופט טננבוים דן בשאלה מי היא בת הזוג העובדת המוזכרת בסעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, והאם מדובר רק בעובדת שכירה, דהיינו עובדת אשר בינה לבין מעסיקה מתקיימים יחסי עובד מעביד, או גם בעובדת עצמאית. טננבוים קובע כי יש לתת פרשנות מילולית לסעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וכי כוונת המחוקק בסעיף זה היא ליתן לבני זוג, ששניהם עובדים שכירים, אפשרות לבחור מי מביניהם ישתמש בזכות במקום עבודתו. מכאן, טננבוים לא סבר שיש יסוד של הפליה פסולה בטיעוני המערערת וגרס כי דין הערעור להתקבל.
• נציג המעבידים בנימין ליברמן: הסכים לפסק דינו של השופט שמואל צור והוסיף שני טיעונים:
• עיקר מטרתו של החוק הוא לשפר את תנאי גידולו של הילד שהוריו עסוקים בפרנסת המשפחה והוריו של הילד הם הצינור ההכרחי שבאמצעותו רצה המחוקק להיטיב עם הילד. לכן יהיה זה בלתי סביר להפלות בין ילד לאם העובדת כשכירה לילד שאמו עצמאית.
• החלת החוק על אם "שכירה" בלבד אינה עולה בקנה אחד עם השינויים הדינמיים בצורות הארגון העסקי, וסטטוס התעסוקה של בן הזוג אינו רלוונטי למטרת החוק.
• הנשיא סטיב אדלר ונציגת עובדים חנה בן דוד הסכימו עם פסק דינו של השופט שמואל צור.

ביקורת על פסקי הדין בעניין יהב

פסקי הדין ניתנו במטרה ליצור שוויון בין בני הזוג, לאפשר לאם להשתלב במקומות עבודה תובעניים יותר ו"להגשים את מלוא פוטנציאל הכישורים הגלום בה".

הביקורת על פסקי הדין מתמקדת באספקטים הבאים:

• הדיון מתאפיין בתפיסת שוויון מגדרי שבבסיסה השוואת שעות העבודה של נשים לאלו של הגברים. בית הדין טען שהשוויון יושג אם נשים תוכלנה לעבוד יותר שעות בעקבות מימוש הזכויות ההוריות על ידי בני הזוג שלהן. שוויון יושג כאשר נשים יחקו את הדפוס הגברי של עבודה בשעות ארוכות; בבחינת תעבדי יותר שעות – ותגיעי לשוויון. כמו כן, התביעה בתיק מתמקדת באפליית נשים בשוק העבודה. תביעה זו עולה בקנה אחד עם המדיניות הקוראת לחזק את שוויון הנשים בעבודה. יש לאפשר לאבות לקצר את יום עבודתם כיוון שבאופן זה תוכל האישה העובדת "לעבוד שעות ארוכות יותר ולאפשר לבן זוגה לנצל את הזכות ולטפל בילדים".
• תפישת תפקידו של האב במסגרת המשפחתית. על פי השופטים לאב תפקיד וולונטרי שתלוי ברצונו הטוב בלבד ולא בחובה שמוטלת עליו. בלשונו של פסק הדין "אשה זו, שבעלה מוכן להקדים לשוב הביתה ולטפל בילדים, יכולה להשקיע זמן ומשאבים בעבודתה ובקריירה שלה, מבלי לחוש שהיא מזניחה את ילדיה".
• השופטים מתייחסים אל אותו גבר שמבקש לקצר את יום עבודתו כאל "גבר המוכן לוותר על קריירה בעוד אשתו עושה חיל בעבודתה" וקובעים כי זהו "איננו חזון נפוץ". תפיסה זו מדגימה היטב את הקשר בין גבריות לעבודה וקושרת בין גבריות למחויבות כמעט טוטאלית לעבודה.
• הדרישה לעבוד שעות מרובות נתפסת כלגיטימית, הכרחית וטבעית בעיני השופטים. ההנחה היא כי מדובר ב"תפקיד ואילוציו", וכי העבודה מחייבת "הישארות במשרד ככל שהתפקיד דורש". מפסקי הדין עולה כי בית המשפט נותן קדימות לצורכי עבודה על פני כל צורך אחר, לרבות המשפחה, כשמדד הזמן משמש בתור המדד היחיד להערכת עובדים. במובן זה מתעלמת הפסיקה מחוק שעות עבודה ומנוחה שנועד להגן על העובדים מפני העסקה בשעות רבות.

השופטים אמנם פסקו לטובת יהב, האב, ואפשרו לו לנצל את זכותו לעבוד יום עבודה מקוצר, אולם הסיבות שהובילו אותם לקבל את התביעה מחזקות נורמות עבודה טוטליות ומעדיפות אותן על מחויבות למשפחה. בפסיקה זו מעודדים בתי הדין את האמהות לחקות את דפוסי העבודה הגבריים הכרוכים בשעות עבודה מרובות, ואילו האבות שביקשו לקצר את יום העבודה שלהם נתפסים כגברים שוויתרו על הקריירה שלהם. יש חשיבות "להכיר בזכותם של הורים להיות עם ילדיהם באופן שיאפשר להם למצות את חוויית ההורות כחוויה רגשית ותפקודית יומיומית" ולהסיר את המכשול "הטמון במאפייניו של שוק העבודה בשכר...הדורש מעובדיו מסירות בלתי מוגבלת המתבטאת בשעות עבודה רבות וזמינות תמידית, כתנאי לשכר הוגן ולאפשרויות קידום". הן הגבר והן האישה תורמים כיום למשפחה בכך שהם יוצאים לעבוד, אך לא די בכך. הגבר זכאי להיות שווה זכויות לאישה גם בזכותו להורות. האבות מהווים חלק בסיסי בתא המשפחתי ועל כן מגיעה להם אפשרות בחירה כפי שמקבלות האימהות. בחירה זו היא זכות ולא חסד.

נימה ביקורתית ברוח דומה ניתן לקרוא בהודעה מס' עג/18 של נציבות שירות המדינה בעניין שינוי המונח משרת אם למשרת הורה. בהודעה נכתב כי "העובדה שזכויות ההורות מוענקות באופן אוטומטי לאם, ונדרש מאמץ מיוחד, לשם העברת זכויות אלה לאב, במלואן או בחלקן - מקבעת את מעמדה של האישה כאחראית לטיפול בילדים. תפיסת האישה כאחראית הבלעדית לטיפול בילדים מהווה חסם מרכזי, העומד בפני יכולתן של נשים להתקדם למשרות בכירות". שינוי זה בהוראות התקשי"ר נעשה במטרה להקל על האבות עובדי המדינה לנצל את זכויות ההורות שלהם, ולבלות זמן רב יותר עם ילדיהם.

תיקון החוק

בשנת 2011 תוקן חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ונקבע בו במפורש שהזכות נתונה למי ש"בת זוגו היא עובדת או עובדת עצמאית ולא נעדרה מעבודתה, מעסקה או מעיסוק במשלח ידה". דברי ההסבר להצעת החוק, שאותה יזם חבר הכנסת זבולון אורלב, מנמקים תיקון זה:

מטרת הזכויות בקשר להורות היא לאפשר לנשים להשתלב בשוק העבודה. בקביעה כי שני בני הזוג זכאים לזכויות אלה יש כדי להעמיק את תפיסת ההורות בתפקידם של שני בני הזוג וליצור שוויון במעמדם כהורים עובדים. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי יש לפרש את הסעיף האמור כסעיף שחל גם על עובד שבת זוגו היא עובדת עצמאית, שכן פרשנות אחרת לסעיף, יהא בה משום הפליה (ע"ע 1039/00 מדינת ישראל נ' יהב (ניתן ביום 13 באוגוסט 2002)). לפיכך, מוצע לעגן את המצב המשפטי הקיים כפי שפירש אותו בית הדין הארצי לעבודה ולציין במפורש כי הזכויות יינתנו גם לעובד שבת זוגו היא עובדת עצמאית אשר לא השתמשה בזכות כאמור."

פסקי דין נוספים בנושא זה

פסק דין מנחם יהב הוא אחד משלושה פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שעסקו בקביעת המשמעות של "זכות בקשר להורות", המופיעה בסעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. כאמור, בפסק דין זה נקבע שעובד (גבר) במקום עבודה שבו ניתנת לנשים זכות לקיצור יום העבודה, שהיא "זכות בקשר להורות", זכאי אף הוא לזכות זו, גם אם אשתו היא עובדת עצמאית (ולא עובדת שכירה).

בפסק דין נוסף, פסק דין אלכסנדר מוסקלנקו נקבע שעובד (גבר) במקום עבודה שבו ניתנת לנשים זכות לקיצור יום העבודה, שהיא "זכות בקשר להורות", זכאי אף הוא לזכות זו, גם אם אשתו עובדת במקום עבודה שבו לא ניתנת זכות זו.

בפסק דין שלישי, פסק דין דן בהט, נקבע כי הזכות לתשלום בגין "שעות עודפות" לאימהות בשירות המדינה אינה בגדר "זכות בקשר להורות", דהיינו התשלום הנוסף בגין שעות עודפות הוא בגדר זכות יתר לאימהות עובדות, המותרת לפי סעיף 3(ב)(3) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

קישורים חיצוניים

חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט - הנוסח העדכני של החוק

• אורית גליקין, ביה"ד: גם אב זכאי לעבוד במשרת אם, באתר ynet, 24 בנובמבר 2015
• יום עבודה מקוצר להורה בשירות המדינה, באתר כל זכות
• מיכל טביביאן-מזרחי, ‏חוקי העבודה האם פוגעים בנשים או מגנים עליהן?, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 17 במאי 2005
• סוגיות מרכזיות בתחומי עבודת הוועדה לקידום מעמד האישה, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 21 באפריל 2013
• יפעת מצנר-חרותי, "אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה": כיצד המשפט הישראלי מעצב את (אי) יכולתם של אבות לשלב בין משפחה לעבודה, מעשי משפט ו, 2014
• נעמי דרום, שבעה אבות צעירים במסע אל השוויון, באתר הארץ, 17 במאי 2013