פסיפס הציפורים (ירושלים)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
פסיפס  |
| קואורדינטות | 31°47′00″N 35°13′40″E / 31.7833°N 35.22779°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   פסיפס הציפורים | |
  | |
פסיפס הציפורים הוא פסיפס ייחודי שעיטר רצפת חדר בכנסייה ארמנית המתוארכת למאה הששית, ושמוקמה כ-350 מטרים צפונית לשער שכם בירושלים. כתובת בארמנית המתנוססת בראש הפסיפס, וכן סגנונו האמנותי העשיר בציפורים שונות, בכלים ובפירות, מלמדים כי נעשה בידי אמנים ארמנים.
מיקום וגילוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]פסיפס הציפורים שכן בתוך מבנה ישן, מחוץ לשער שכם, בתחילתו של רחוב הנביאים. מבנה זה עומד בתחומי השכונה היהודית קריה נאמנה (בתי ניסן ב"ק), שחרבה במהלך מלחמת העצמאות, ועל חורבותיה נבנו בתים ערביים. פסיפס זה הוא אחד מארבעה פסיפסים ארמניים מהתקופה הביזנטית שנתגלו באזור זה של ירושלים,[1] ונראה כי ניתן ללמוד מכך על תחום פעילותה הדתית של הקהילה הארמנית בירושלים באותה עת.
הפסיפס התגלה בשנת 1894, במהלך הנחת יסודות לבית. השלטונות הטורקיים ביקשו מן הארכאולוגים פרדריק בליס וארצ'יבלד דיקי, שעבדו באותה עת בהר ציון לקחת על עצמם את עבודת החשיפה. עבודות הפיתוח פגעו אך מעט בשולי הפסיפס, ומיד עם גילויו הופסקו העבודות, והחלה מלאכת חשיפת הפסיפס ושימורו. תחת חלקו הדרום-מזרחי של הפסיפס נתגלתה מערה קטנה, ובה עצמות אדם וכמה נרות שמן, שתוארכו לתקופה הביזנטית. עם גילוי הכתובת הארמנית הביעה הפטריארכיה הארמנית בירושלים עניין בקניית הבית, ולבסוף רכשה אותו, מתוך רצון להדגיש את חשיבותה ומרכזיותה של הקהילה הארמנית בירושלים בתקופה הביזנטית.[2]
ב-2022 הועבר הפסיפס בשלמותו למוזיאון הארמני ברובע הארמני שבעיר העתיקה, כחלק משיפוץ נרחב של המוזיאון. הפסיפס הוצב בלב המוזיאון שמתוכנן להיפתח בסוף שנת 2022.[3] פסיפס הציפורים בירושלים נחשב עד היום לאחד האתרים החשובים בתולדות היישוב הארמני בעיר.
תארוך וזיהוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאלף רצפות פסיפס נתגלו בארץ ישראל, ותוארכו ברובן לתקופה הביזנטית, בין השנים 450 ועד שנת 640, שאז נכבשה ארץ ישראל בידי המוסלמים, ואמנות הכנסיות שקעה. רוב הפסיפסים עיטרו רצפות כנסיות יווניות או ארמניות.[4] רק כ-200 פסיפסים מהם מתארים צומח, עופות ויונקים, בתיאורים מקומיים ייחודיים, בעיצוב מקומי, למרות הדמיון בסגנון הכללי ודמיון בקומפוזיציה.
פסיפס הציפורים השתרע על פני חדר ששטחו הוא כ-7 על 4 מטרים, והוא השתמר כמעט במלואו, כולל כתובת שלמה בארמנית האומרת: "לזכרם ולגאולתם של כל הארמנים, אשר שמותיהם ידועים לאל בלבד".[5] כתובת זו מלמדת כי הפסיפס עיטר כנראה רצפה של קפלת זיכרון למתים, דבר שהיה מקובל בכנסיות ארמניות בתקופה הביזנטית. נראה שהמערה שנתגלתה מתחת לפסיפס שימשה כחלק מהקפלה, ואולי היא קברם של אותם הארמנים "ששמותיהם ידועים לאל בלבד". על פי הכתובת וסגנון הפסיפס, הוא תוארך לסביבות שנת 550, שכן מתקופה זו ואילך ישנן עדויות לנוכחות ארמנית בירושלים. האלפבית הארמני נוצר רק בשנת 404, כך שלא ניתן להקדים את זמנו של הפסיפס לפני המאה החמישית.
תיאור וניתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]פסיפס הציפורים, כמשתמע משמו, עשיר בדמויות ציפורים, הנתונות בתוך 43 מסגרות עגולות של שריגי גפן. הפסיפס תחום במסגרת "צמה" ססגונית. זהו פסיפס סימטרי, בו האלמנטים המופיעים מימין כמו "משתקפים" בהתאמה משמאל, כך שלכל ציפור יש בת זוג ממול, למעט הציפורים והכלים שבציר המרכזי. בשל כך, רוב העופות פונים אל הטור המרכזי של הפסיפס. הציפורים נעדרות "עומק" ופרספקטיבה, שכן בעוד שאמנות הפסיפס היוונית והרומית התבססו על פרספקטיבה ותיאור תלת-ממדי של הדמויות, הרי שהפסיפס הביזנטי, שהתפתח בארץ ישראל במחצית המאה החמישית, הושפע מהאמנות המזרחית הנוטה ל"השטחה" של הדמויות, ולחלוקת השטח לריבועים או למדליונים.
ראשיתו של הפסיפס בכניסה לחדר, שם מוצגת אמפורה מסוגננת, משני עברייה טווסים. אמפורה וצמד טווסים הם מוטיב נפוץ באמנות הפסיפס הביזנטית בארץ ישראל, וניתן למצוא כדוגמתה בכנסייה העתיקה בנהריה[6] גם בבתי כנסת מהתקופה הביזנטית או בכנסייה הביזנטית בסבסטופול.[7] מן האמפורה משתרגים ענפי גפן דקים ועגולים, היוצרים את מסגרת המדליונים, בהם מוצגים העופות השונים. מענפים אלה יוצאים עלי גפן ואשכולות ענבים עגולים, הפזורים בפסיפס כולו. ענפי גפנים משתרגים הם מוטיב נפוץ ברצפות פסיפס ביזנטיות בארץ ישראל, וגם בבתי כנסת בני התקופה, כמו בעזה ובמעון. נראה שהאמנים בני התקופה המשיכו בכך את מורשת הפסיפס הרומית.
מיני העופות שמוצגים בפסיפס הם: פֶּרֶס, יונת סלעים, תרנגול הבית (זכר ונקבה), יאורית מצרית, פלמינגו, אנפה ארגמנית, פורפיריה כחולה, פסיון מצוי, דררת קרמר, טווס הודי, חוגלת סלעים. חלק ממיני העופות מופיעים יותר מפעם אחת. אמני הפסיפס הארמניים הרבו להשתמש במוטיבים מהטבע הסובב ומחיי החקלאות המקומית, כמו כלים, צומח, עופות ויונקים. שימוש במוטיבים מהחי והצומח מאפיינים את הפסיפסים מהתקופה הרומית והביזנטית, בישראל ומחוצה לה. הדיוק בפרטים האנטומיים והצבעים הוא מרשים, ומאפשר זיהוי מיני החי והצומח בפסיפס הנוכחי ובפסיפסים נוספים רבים בני התקופות.
מוטיבים אלה הפכו לסימן היכר מובהק של האמנות הארמנית בכלל, ועד היום מאופיינת הקרמיקה הארמנית, למשל, בעיטורים מן הטבע.
במרכז הפסיפס עובר ציר אורך מרכזי, ובו מדליונים המכילים גם אלמנטים אחרים מאשר ציפורים; המדליון שמעל האמפורה, למשל, מציג סל גדול ובו שפע של פירות תפוחי עץ אדומים. במדליון שמעליו מוצגת יאורית מצרית ומעליה מדליון נוסף ובו אמפורה בדגם קונכייה. במדליון הבא מציג פֶּרֶס, ומעליו כלוב עם חוגלה בשבי. המדליון הבא מציג סל מלא באשכולות ענבים, ומעליו מדליון אחרון המציג זוג דררות שעומדות על שריגי גפן. מדליון זה הוא היחיד המציג זוג ציפורים יחד במדליון אחד.
נושא הפסיפס, לדעת חוקרים רבים, הוא זיכרון החיים את המתים, והמעבר בין העולם הזה לעולם הבא.[8] הכתובת שבראש הפסיפס מעידה כי הקפלה נועדה לשמר את זכרם של המתים, והפסיפס כולו בא, אפוא, לחזק את החיבור שבין העולמות. על פי תפיסה זו, יש לראות, למשל, את הציפור בכלוב כסמל לנשמה הכלואה בגוף, המבדיל אותה מהנשמות נטולות הגוף שבעולם הבא.[9] הקונכייה, המופיעה מעל האמפורה בציר המרכזי של הפסיפס, היא מוטיב שאול מאמנות יוון העתיקה, בה היא משמשת כסמל למקום קדוש ולמלכות. ייתכן שיש לראות בכך סמל ל'מלכות השמים', שאת מפתחותיה העניק ישו לפטרוס לפני מותו (הבשורה על-פי מתי, פרק ט"ז). בנוסף, ישנו הנשר (או העיט), שבניגוד לשאר הציפורים, מביט אחורה, ואולי מסמל בכך את פרידת המתים ואת זיכרונם. האמפורה הגדולה, שריגי הגפן, וצמד הטווסים משמשים אף הם כמוטיבים מחיי העולם הבא, כפי שכתב החוקר מיכאל אבי-יונה על בית הכנסת במעון שבדרום הר חברון: "האמפורה ודליות הגפן מייצגות את גן עדן, והטווסים שמשני הצדדים מסמלים את האלמוות."[10]
נירית שלו-כליפא, חוקרת מ"יד בן צבי", מצאה בשריגי הגפן באמנות הנוצרית הליטורגית ביטוי ליין, המסמל את דמו של ישו.[11] סלי הפירות המופיעים במרכז הפסיפס מסמלים את בשרו של ישו, כהשלמה לאירוע הסעודה האחרונה : "ויהי בּאָכְלם וייקח ישׁוּ את הלחם ויברך ויפרוֹס ויתן לתלמידים ויֹאמר: 'קחוּ ואכלוּ, זה הוּא גוּפי.' וייקח את הכּוֹס ויברך ויתן להם ויֹאמר: 'שׁתוּ ממנה כֻּלְּכֶם, כּי זה הוּא דמי, דם הבּרית החדשׁה הנשׁפּך בעד רבּים לסלִיחת חטאים." (הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ו). הציפורים השונות מסמלות באמנות הנוצרית הקדומה את נשמות המאמינים,[12] כך שהפסיפס מבקש להעביר את מסר האמונה בישו, שבזכות קורבנו האישי תבוא הגאולה, ונשמות החיים תחבורנה לנשמות המתים. אישוש לרעיון זה ניתן למצוא בדמות השקנאי, הניצבת מעל האמפורה בלב הפסיפס, ומייצגת ביצירות נוצריות רבות את ישו, שהקריב את עצמו למען המאמינים, כפי שהשקנאית האם "מקריבה" את עצמה למען גוזליה.
מאידך, נראה שתפקיד הפסיפסים לתאר מציאות מקומית, יכולות חקלאיות, להעביר מסרים ריאליסטיים ומובנים לצופים של השקפות תרבותיות ודתיות, יכולות ציד, השתלטות על הטבע וניצולו, הישגים בהשגת מזון איכותי, ובכנסיות ובבתי כנסת נוסף אלמנט של הבטחה למאמינים שיסתופפו בצל האמונה ויתברכו אף הם בשפע מזון, מן החי ומן הצומח והגנה, כמו פטרוני המבנה.
השוואה לפסיפס הציפורים בקיסריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פסיפס הציפורים (קיסריה)
בשנת 1950 נתגלתה בגבעה בקיסריה רצפת פסיפס מלבנית בגודל של כ-16 על 14 מטרים. הפסיפס מציג 120 ציפורים מסוגים שונים כמו טווסים, חסידות, שקנאים ואנפות, הנתונות כל אחת בתוך מדליון. סביב הפסיפס מסגרת עבה, ובה בעלי חיים שונים, כמו אריה, נמר, חזיר בר, יעל ועוד. בתחילה זוהה הפסיפס כרצפת כנסייה, אולם בחפירות שניות שנערכו במקום ב-2004 התברר כי מדובר בחצר ארמון מפואר משלהי התקופה הביזנטית.
פסיפס הציפורים מקיסריה, למרות שגם מתוארים בו עופות, הוא שונה מהפסיפס הארמני. הפסיפס מקיסריה הושפע ביצירתו מרצפות מעבר הירדן המזרחי, מידבא וכנסיית פטרה. הקומפוזיציה של פסיפס הציפורים מקיסריה שונה באופן מהותי מהפסיפס הארמני הנוכחי, אבני הפסיפס גדולות יותר, המדליונים גדולים יותר ונושאי הפסיפס שונה.
למרות הדמיון הרב מבחינה סגנונית ונושאית בין הפסיפס בקיסריה והפסיפס בירושלים, אין כל קשר נוסף בין השניים: הפסיפס הירושלמי קטן, המדליונים בו מחולקים בשריגי גפן, הציפורים בו פונות למרכז, והוא שימש מבנה קודש; בעוד שהפסיפס בקיסריה גדול ממנו כמעט פי שלושה, המדליונים עשויים תבנית אבן, כל הציפורים בו פונות שמאלה, והוא שימש מבנה פרטי. כן לא ידוע מי יצר את הפסיפס בקיסריה, ואין כל הוכחה שנעשה בידי ארמנים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מיכאל אבי יונה, פסיפסים עתיקים, הוצאת כתר, ירושלים 1978
- מיכאל אבי-יונה, "רצפות פסיפס בבתי כנסת ובכנסיות נוצריות בארץ ישראל", ידיעות א-ב (תמוז תרצ"ד), עמ' 1–9
- נורית כנען-קדר, "ציפורי גן העדן" - מרי בליאן והקרמיקה הארמנית של ירושלים, מוזיאון ארץ ישראל, 2000, עמ' 26–27
- Frederick J. Bliss and Archibald Dickie, Excavations at Jerusalem, London, 1898, pp. 253-259
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מידע על הפסיפס (באנגלית)
- הפסיפסים הארמנים של ירושלים (באנגלית)
- רצפת הציפורים בתוכנית המתאר של ירושלים
- ד"ר ענת אביטל, פסיפס הציפורים הארמני הביזנטי ותולדות השואה הארמנית – המוזיאון הארמני החדש בירושלים, באתר "מטיילים עם ענת"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Michael E. Stone, The New Armenian Mosaic from Jerusalem
- ^ יורם צפריר ולאה די סגני, "ההרכב האתני בתקופה הביזאנטית", בתוך: ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית, הוצאת יד בן צבי ירושלים, 1999, עמ' 272-273
- ^ אדם אקרמן, הפינה ההיסטורית: סיפורו של פסיפס הציפורים הארמני ברחוב הנביאים
- ^ מיכאל אבי יונה, פסיפסים עתיקים, עמ' 38-4
- ^ נירית שלו-כליפא, ציפורי גן העדן, עמ' 26
- ^ תמונה
- ^ תמונה
- ^ The Holy Land: an Oxford archaeological guide, Oxford University Press 1998 p. 141
- ^ ציפור בכלוב מופיעה גם בפסיפס בית הכנסת במעון, הדומה בסגנונו מאד לפסיפס הציפורים
- ^ מיכאל אבי-יונה, "רצפת-הפסיפס של בית הכנסת במעון (נירים)", בתוך ארץ ישראל כרך ו' 1961, עמ' 89, וכן על הטווס כסמל אלמוות כאן: http://www.jesuswalk.com/christian-symbols/peacock.htm
- ^ נירית שלו-כליפא, ציפורי גן העדן, עמ' 27
- ^ Armenian Mosaic, Jerusalem
-
סלסלת אשכולות הענבים -
האמפורה והטווסים -
חוגלה בכלוב נצרים -
פֶּרֶס - דורס יום -
פלמינגו -
פורפיריה כחולה -
המוזיאון הארמני החדש בירושלים עם פסיפס הציפורים -
אמפורה עם שריגי גפן, סל עם תפוחי-עץ אדומים -
טווס זכר
