פסוקו של יום
"פסוקו של יום" הייתה פינה יומית קצרה בערוץ הראשון, שסיימה יום שידורים בהקראת פסוקים נבחרים מהתנ"ך או מהמדרש והאגדה.
לפינה הטלוויזיונית קדמה מסורת בת יותר מ-24 שנים של קריאת פרקי תנ"ך ברדיו בישראל, שהחלה ב-1945 ב"קול ירושלים" (השידורים העבריים בתחנת הרדיו המנדטורית), ולאחר קום המדינה נמשכה במסגרת שידורי "קול ישראל".[1]
בקיץ 1968 החלו שידוריה של הטלוויזיה הישראלית, ובחודש נובמבר 1969 הורחבו שעות השידור היומיות והטלוויזיה עברה לשידורים יומיים. כבר באותו חודש הוחל בשידורי הפינה "פסוקו של יום", ביוזמתו של בנימין צביאלי, מנהל המחלקה למורשת ישראל ברשות השידור. הוא הראשון שקרא את הפסוקים, ומזכירת המחלקה, לאה, העבירה את האצבע המורה (אחר כך צורפו הקריינים יעקב בנאי, משה חובב, בצלאל לוי, משה ניסן ומרדכי פרימן). לאחר פרישתו של צביאלי בשנות ה-80 החליף אותו בתפקיד מרדכי פרימן. ב־2012 הורדה הפינה מלוח השידורים.
הפינה שודרה מידי לילה לקראת סיום השידורים הרגילים, במתכונת קבועה שלא השתנתה במשך יותר משלושים שנה: על המסך נראו הפסוקים כתובים בגופנים מסורתיים, והקריין (לפי תור: בנימין צביאלי, יעקב בנאי, משה חובב, משה ניסן, בצלאל לוי, מרדכי פרימן, ובסוף שנות ה-70 ובמהלך 1971 הקריא גם ישראל לנצ'נר). בעוד ה"אצבע" מעיטורי ספר תורה, הצביעה על הכתוב והוליכה את קצב ההקראה מילה במילה. קטע מוזיקלי קצר בהלחנתו של צבי בן-פורת, בסגנון ניגון טעמי המקרא, פתח וסיים את הפינה.
בסיום הפינה, לסיום יום השידורים, נשמעה קריינות בקולו של מלאכי חזקיה: ”כאן נסתיימו שידורי הטלויזיה הישראלית לערב זה, לילה טוב מירושלים” על רקע קו הרקיע של ירושלים, ובסופה נשמע המנון המדינה על רקע תמונתם של דגלי ישראל מתנופפים ברוח.
בשנות השמונים והתשעים הופקו לפינה מספר תוכניות בת, כמו "פסוקו של מקום" ו"אגדה של מקום", שהציגו אתרים בארץ ופסוקים ואגדות הקשורים אליהם.
בפולקלור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפינה מהווה חלק מהפולקלור הישראלי, והיא נזכרת במגוון רחב של הקשרים הנעים מכובד-ראש ועד זלזול.[2]
הפינה גם הייתה מטרה לחצי לעג. שידורה בשעת לילה מאוחרת מעורר אסוציאציה של עייפות ושינה, הפורמט הקבוע והבלתי משתנה נראה מיושן, והתוכן המסורתי העתיק עִם מילים שאינן שגורות ביום-יום – כל אלה היוו חומרים של הומור, הן בשיח היומיומי והן בכתיבה סאטירית.
חזרה למסך
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסגרת מבצע הערוץ הראשון להחזרת תוכניות ישנות לחודשיים בסוף 2016, צולמו 30 פרקים חדשים בהגשת מאור כהן, המוקדשים להיסטוריה של רשות השידור. הפרקים החדשים נכתבו על ידי גיל סלוביק ואסף וול מחברת "המתכנה" ובוימו בידי הבמאית טלי רייף.[3]
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בפרק "המפלצות" מתוך "זהו זה!" הופיע בתחילת הפרק פרק כביכול של "פסוקו של יום" ואחרי כן פרק מתוכנית פיקטיבית בשם "פסוקו של המן", בשני הקטעים מקריין יעקב בנאי.
- פרודיה נוספת הייתה בתוכנית "סיבה למסיבה" שבה מקריא שלמה ניצן טקסט, כביכול מהמקורות, שכתוב על פני דגל שמחת תורה.
- בסרט "שלאגר" מקריא ירון לונדון כביכול קטע מהתכנית, כאשר אחד מאנשי ההפקה מחזיק יד ענקית.
- בתוכנית "הקומדי סטור" במסגרת הפינה "חיים שכאלה" (שהיא עצמה פרודיה על תוכנית בעלת שם דומה) מראיין המנחה (צביקה הדר) את היד עצמה (בדיבובה של אסף אשתר).
- מנגינת פתיח התוכנית מופיעה בשירו של חנן בן ארי, "חולם כמו יוסף".
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יהושע משולח, פסוקו של יום בעידן החלל: 25 שנה לקריאת פרקי תנ"ך ברדיו, דבר, 16 באוקטובר 1970.
- ^ לדוגמה ליחס האחרון ראו: נחום ברנע, תשדיר השירות של אלוהים, דבר, 3 במרץ 1978 (נדפס שוב בספרו יורים ובוכים, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשמ"א 1981, עמ' 63).
- ^ כל הפרקים באתר רשות השידור