בנימין צביאלי
 | |
| לידה |
20 בספטמבר 1918 י"ד בתשרי תרע"ט קאליש שבפולין |
|---|---|
| פטירה |
1 בפברואר 2004 (בגיל 85) ט' בשבט תשס"ד |
| מקום קבורה |
הר המנוחות  |
| מדינה |
 ישראל |
  | |
בנימין צביאלי (הרשקוביץ) (ערב סוכות, י"ד בתשרי תרע"ט, 20 בספטמבר 1918 – ט' בשבט תשס"ד, 1 בפברואר 2004) היה מראשוני קול ישראל וממניחי היסוד לשידורי הדת והמסורת בקול ישראל.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בשם בנימין הרשקוביץ ב-1918 בקאליש שבפולין, בנם של שלמה ואסתר-חנה הרשקוביץ. למד בישיבת תומכי תמימים בוורשה ובישיבת רדומסק. בשנת תרצ"ו (1936) עלה לארץ ישראל לבדו. רוב משפחתו נספתה בשואה. התיישב בירושלים ולמד בישיבת מרכז הרב, ובמקביל החל ללמוד בסמינר למורים "מזרחי". סיים תואר ראשון ואחר כך תואר שני בתלמוד ובלשון עברית באוניברסיטה העברית. בזמן לימודיו בירושלים הצטרף ל"הגנה".
בתחילת שנות החמישים ערך את עיתון "הצופה לילדים" במשך כשנתיים, החל מאוקטובר 1950. באותן שנים החל לעבוד ברדיו המנדטורי קול ירושלים ועסק בכתיבתן, עריכתן ושידורן של תוכניות הדת והמסורת. בשנת 1946 עבר קורס שדרים, ולאחריו החל לעבוד ב"קול ישראל".
לאחר קום המדינה הקים את המדור להווי ומסורת יהודית ב"קול ישראל", וניהל אותו במשך שנים רבות. היה אחראי לשידוריהן של תוכניות הדת והמסורת ב"קול ישראל", ובהן השידור היומי של "פרקי היום בתנ"ך". בשנות השישים ערך והגיש את התוכנית "קבלת שבת" ששודרה בימי שישי. כמו כן ערך את התוכנית "פרקי חזנות כבקשתך". בשנות השבעים העביר את עריכת התוכנית והגשתה לידי אחד מעובדי המחלקה הדתית, ברוך שיין.
בשנת 1958 ראה אור ספר הילדים שכתב, "יומנו של גדעון". ספר זה תיאר את חוויותיו ילד דתי בישראל באותה תקופה, בהן ההכנה לבר מצווה, הנחת תפילין, הליכה עם אבא לבית כנסת בשבועות וניסיון להישאר ער כל הלילה. קוראים רבים הזדהו עם ספר זה[1][2].
במהלך עבודתו ב"קול ישראל" הוסמך לרבנות, ובין הסומכים אותו הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן, הרב יצחק יעקב וכטפויגל והרב שלמה יוסף זוין. כונה "הרב של הרדיו", והשיא רבים מעובדי "קול ישראל".
בשנים 1958-1956 שהה בשליחות באנגליה מטעם המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של הסוכנות היהודית. במהלך שליחותו השתלם ברשות השידור הבריטית ה-BBC. בסוף שנות השישים הצטרף לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, ולאחר מכן התמנה למנהל תוכניות הדת בטלוויזיה (בין השאר, היה היוזם של סיום שידורי הלילה ב"פסוקו של יום"). בתפקיד זה שימש שנים רבות עד צאתו לגמלאות באמצע שנות השמונים.
בשנת ה'תשמ"ט הוענק לו תואר יקיר ירושלים[3]. על שמו קרוי רחוב בירושלים.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יומנו של גדעון; ציורים: ש' יורני, תל אביב: סיני, 1958. (לילדים) (הסיפור התפרסם במקור בהמשכים ב"הצופה לילדים")
- בנימין צביאלי (כתב וערך), ר' ישראל בעל שם טוב ותנועת החסידות: פרקי למוד וקריאה לבתי ספר ולעם, תל אביב: מורשת, תש"ך.
- אנו כולנו --- : שיחות מלב אל לב; ציורים: בינה גבירץ, ירושלים: קריית ספר, 1967.[4] ("שיחות ששוחחתי עם מאזינים צעירים על יד המיקרופון ב"קול ישראל")
- מאמר "הדמוקרטיה בהסתאבותה מול יהדות הנצח"[5], צפייה ג (תשמ"ט), עמ' 109-106.
- בנימין צביאלי (עורך), שיחות במקרא, 2 כרכים, ירושלים: רשות השדור – קול ישראל והחברה לחקר המקרא בישראל על ידי קרית ספר, תשכ"ח–תשל"ט.[6] (התוכן: כרך א: נביאים ראשונים ודברי הימים; כרך ב: נביאים אחרונים)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד תדהר (עורך), "בנימין צביאלי (הרשקוביץ)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יח (1969), עמ' 5394
- ד"ר שלמה צביאלי (בנו), הרב בנימין צביאלי: חלוץ התקשורת הדתית ברדיו ובטלוויזיה(הקישור אינו פעיל), בתוך: "שבת שלום מתורה מציון", גיליון 279: פרשת בשלח, פברואר 2009, י"ג בשבט תשס"ט
- בנימין צביאלי: בלי שטריימל, מעריב, 29 ביוני 1964
- בנימין צביאלי, דף שער בספרייה הלאומית
- בנימין צביאלי, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^
תמר רותם, דבורה עומר: גבוּרה שנויה במחלוקת, באתר הארץ, 12 במאי 2013
- ^ תמר פרלשטיין קשדן, מיכאל טוכפלד: "אני יודע עם מי לא הייתי רוצה להתחלף. יש 120 כאלה", בעיתון מקור ראשון, 12 באוגוסט 2022
- ^ אתר עיריית ירושלים
- ^ ביקורת: שולמית לפיד, ספרות לילדים ולנוער: דת היא דת היא דת..., מעריב, 28 בפברואר 1969.
- ^ הדמוקרטיה בהסתאבותה מול יהדות הנצח – ספריית אסיף
- ^ סקירה: כרך א: שמחה רז, שידורי התנ"ך יצאו בקובץ, מעריב, 11 באוקטובר 1968; כרך ב: חיים נגיד, ספרים חדשים – עיון ראשון: פרקי היום בתנ"ך, מעריב, טור 3, 19 בינואר 1979.
