פנקס שבי
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
פנקס שבי הוא תעודה מזהה של חייל בעת פעילות מבצעית או תרגיל, בה רשומים פרטים רפואיים לאפשר טיפול רפואי מתאים. זהו מסמך צבאי הכולל גם פרטים אישיים מצומצמים לזיהויו במידה ונפל בשבי האויב בהתאם לאמנת ז'נבה השלישית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי דיני המלחמה והמשפט ההומניטרי הבינלאומיים, יש להבדיל בין כוחות צבאיים לאזרחים הנדרשים להגנה ומתן יחס אנושי ורפואי הוגן.
ב-12 באוגוסט 1949, נחתמה אמנת ז'נבה השלישית, המגינה על השבוי מרגע נפילתו בשבי ועד לשחרורו, ומחייבת את הצבאות לנקוט באמצעים שיקלו על זיהוי השבויים. הפנקס מנופק מכוח סעיף 17 בה נכתב ”כל צד לסכסוך נדרש לספק לאנשים שתחת פיקודו, העלולים ליפול בשבי, תעודת זהות המציגה את שם משפחתו של החייל, שמו הפרטי, דרגתו, תאריך לידתו ומספרו האישי”. זאת לעומת דיסקית הזיהוי בה מוטבעים שם ומספר אישי בלבד. צבאות וכוחות אויב שאינם מכבדים את אמנת ז'נבה, לא יתייחסו למסמך זה ובפועל לא יספקו טיפול רפואי מספק או בכלל, יחקרו את השבוי תחת עינויים להשגת מידע נוסף וימנעו ביקור ארגונים בינלאומיים כמו הצלב האדום.
עצם החזקת התעודה אינה ערובה למתן הגנה למחזיקה, כאשר זו תלויה גם בחשיבות תפקיד המחזיק וברצון שוביו. הזיהוי מסייע במניעת היעלמות אזרחים והקלה על החיפוש אחריהם. חשיבות החזקת התעודה היא הדדית, כאשר גם לצד השובה יש מניע לזהות בקלות יתרה את אלו שנפלו בשביו, גם אם נפצעו או נהרגו.
תוכן התעודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמנה גם נקבעו עיצוב התעודה ותוכנה. גודל התעודה הוא 6 וחצי על 10 סנטימטרים והוא מונפק בשני עותקים. נקבע כי התעודה תוצג על ידי שבוי המלחמה על פי דרישה ואין ליטול אותה ממנו.
- שם מלא
- דרגה צבאית
- מספר אישי
- אלרגיות
- סוג דם
- חיסונים שניתנו במהלך השירות הצבאי
- מצבים רפואיים כמו רגישות לתרופות ופרופיל רפואי
מלבד הפרטים המחייבים על פי האמנה, ישנם פנקסים זרים הכוללים גם את אזרחות המחזיק, דתו, טביעות אצבעות, תמונה ותאריך תפוגה.
בצה"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]לחיילי צבא הגנה לישראל מופנק פנקס שבי, המכונה באופן רשמי "טופס 404" ביום גיוסם לצה"ל לצד החוגר ודיסקיות. הפנקס נחשב כפק"ל (ציוד) חובה לצד חוגר ותחבושת אישית והוא מלווה עד החייל לשחרור. כותרת המסמך היא "Carte d'identité" (בצרפתית: תעודת זהות). תוכן התעודה בן ארבעת הדפים נקבע בפקודות מטכ"ל "תעודות צבאיות 30.0106".[1] תוכן התעודה נכתב בעברית, אנגלית ובצרפתית שהייתה השפה הדיפלומטית בעת הקמת המדינה ובה נכתבה גם אמנת ז'נבה.
לפי הפקודה, בעת פעילות מבצעית או תרגיל בקרבת גבולות המדינה, חייל ישא את פנקס השבי לבדו ללא תעודות זיהוי נוספות למעט כרטיס זיהוי רפואי או דתי. בדף הראשון מופיעות הוראות בסיסיות בעת נפילה בשבי המורות לחייל השבוי למסור פרטים בסיסיים בלבד, להציג את התעודה בפני שוביו ולא למסור מידע נוסף.
הפנקס אינו משמש לזיהוי החייל בשגרה כתעודות אחרות אך לתקופה מסוימת שימש הפנקס לזיהוי בוועדת הקלפי בבחירות לרשויות המקומיות בישראל.[2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Means of Personal Identification,
באתר הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום 
הכי מיותר שיש: מה הסיפור של פנקסי השבי?, סרטון בערוץ "כאן דיגיטל - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 03:26)- עמליה נוימן, פנקס שבי, דקה ישראלית, גל"צ
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תעודות צבאיות 30.0106, אתר הפקודות של צה"ל, פברואר 2016
- ^ צילום תעודה מנובמבר 1969 בקבוצת ארכיון בפייסבוק
