פנומנולוגיה של הדת
הפנומנולוגיה של הדת נוגעת להיבט החווייתי של הדת, ומתארת תופעות דתיות במונחים התואמים את האוריינטציה של המתפללים. היא רואה את הדת כמורכבת ממרכיבים שונים, וחוקרת את המרכיבים הללו על פני מסורות דתיות על מנת לקבל הבנה מסוימת לגביהם.
גישה שונה היא פנומנולוגיה טיפולוגית או מיונית (מלושן "מיון"), המבקשת לתאר ולהסביר את הדת על ידי ניתוח התופעות המגוונות של הדתות כגון טקסים, מקומות קדושים, נרטיבים, תפקידים דתיים ושאר ביטוייהם של המאפיינים הדתיים. מבחינה זו, הפנומנולוגיה של הדת תופסת את התפקיד ההכללתי שיש לבלשנות על פני פילולוגיות או לאנתרופולוגיה על פני אתנוגרפיות ספציפיות: ההיסטוריה של הדתות מייצרת תובנות לגבי מסורות דתיות ספציפיות, אך הפנומנולוגיה של הדת הופכת לכלל מחקרי או מדעי שמסביר ומפרש תופעות דתיות באופוככן כללי.[1]
שנטפי דה לה סוסיי
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש המפורש הראשון בביטוי "פנומנולוגיה של הדת" תועד במדריך לתולדות הדתות (Lehrbuch der Religionsgeschichte), שכתב פייר דניאל שנטפי דה לה סוסיי ב-1887, שבו ניסח את המשימה של מדע הדת ונתן "מתווה של הפנומנולוגיה של הדת".[2] תוך שימוש בטרמינולוגיה של גאורג וילהלם פרידריך הגל, שנטפי חילק את מדע הדת לשני תחומי חקירה, מהות וביטויים, אליהם ניגשים באמצעות חקירות בפילוסופיה ובהיסטוריה, בהתאמה. עם זאת, הפנומנולוגיה של שנטפי "אינה שייכת לא להיסטוריה ולא לפילוסופיה של הדת כפי שהגל חזה אותן".[3] עבור שנטפי, המשימה של הפנומנולוגיה היא להכין נתונים היסטוריים לניתוח פילוסופי באמצעות "איסוף, קיבוץ, סידור וסיווג של הקבוצות העיקריות של תפיסות דתיות".[4] פנומנולוגיה כקיבוץ של ביטויים דומה לתפיסת הפנומנולוגיה שניסחו רוביסון (Robison) והבריטים; עם זאת, שנטפי תפס את הפנומנולוגיה כהכנה לבירור הפילוסופי של המהויות, בדומה לפנומנולוגיה של הגל.
קריסטנסן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרו של שנטפי היה בעל השפעה רבה, תורגם לאנגלית וצרפתית, וחוקרים רבים החלו במאמצים דומים.[5] ויליאם ברד קריסטנסן מונה בשנת 1901 לפרופסורה הראשונה המתייחסת לפנומנולוגיה של הדת באוניברסיטת ליידן.[6] חלק מהחומרים מהרצאותיו על הפנומנולוגיה של הדת נערך לאחר מותו, והתרגום לאנגלית פורסם ב-1960 בשם The Meaning of Religion.[7] ג'ורג' ג'יימס ציין שהפנומנולוגיה של קריסטנסן "מאמצת רבות מהמאפיינים של מצבור התופעות הדתיות של שנטפי", וחודרת אל נבכי הגישה הפנומנולוגית של שנטפי.[8]
עבור שנטפי, הפנומנולוגיה מושפעת מהפילוסופיה ומההיסטוריה של הדת, אבל עבור קריסטנסן, היא גם המדיום שבו הפילוסופיה וההיסטוריה של הדת פועלות זו בזו ומשפיעות זו על זו.[9] במובן זה, התיאור של קריסטנסן של הקשר בין ביטויים היסטוריים לפילוסופיה דומה יותר לזה של הגל מאשר לשנטפי. בהגדרת המהות הדתית שבה הוא חוקר את הביטויים ההיסטוריים של הדתות, קריסטנסן ניכס את תפיסתו של רודולף אוטו לגבי הקדושה (das Heilige). אוטו תיאר את Das Heilige בביטוי mysterium tremendum et fascinans – כוח עצום המתגלה ברגע של "יראת כבוד", הודיה ברעד הנורא של ה"פחד הדתי" (tremendum) ובפליאה המרתקת (fascinans) נוכח ההוד המכריע (majestas) של התעלומה הבלתי ניתנת לתיאור, ה"אחרת לגמרי" (mysterium, מסתורין).[10]
כמו שנטפי, קריסטנסן טען שהפנומנולוגיה מחפשת את "המשמעות" של תופעות דתיות. קריסטנסן הבהיר סברה זו על ידי הגדרת המשמעות שהפנומנולוגיה שלו מחפשת, כ"משמעות שיש לתופעות הדתיות עבור המאמינים עצמם".[11] קריסטנסן טען שהפנומנולוגיה אינה שלמה בקטלוג או סיווג התופעות לפי משמעותן, אלא במעשה ההבנה. "על הפנומנולוגיה לבוא כמה שיותר במגע ולהבין את הנתונים הדתיים המגוונים והשונים ביותר".[12]
בהיותו פנומנולוג, קריסטנסן התעניין פחות בהנחות יסוד פילוסופיות מאשר במחקר העומק הקונקרטי שלו לגבי התופעות הדתיות המקריות. נושאים אלו עסקו בחומר מיתולוגי (הבריאה, המבול וכו') ובפעולה אנושית (הטבלה, המשחקים האולימפיים וכו'), וחפצי טבע ומלאכת יד. הוא עשה שימוש רק במקורות האותנטיים: כתבים ודימויים של המאמינים עצמם. הליך זה אילץ אותו לצמצם את תחום המחקר שלו – הוא היה צריך לשלוט בצורה עמוקה בכל השפות והכתבים הקשורים כדי להיות מסוגל להבין את מקורותיו באופן שהמאמינים שכתבו אותם היו רוצים להיות מובנים. כתוצאה מכך, הוא צמצם את תחום המחקר שלו לתופעות בדתות שחיו סביב מוצא הנצרות: במהלך אלפי השנים שלפני ישו ובמאות שאחרי ישו, באיראן (אווסטה), בבל ואשור, בישראל, במצרים, ביוון ורומא. הידע הנדרש בנאומים הוא אחד הגורמים לכך שרק מעטים מתלמידיו (Van der Leeuw, Bleeker) המשיכו במחקריו, אם כי חוקרים רבים גילו עניין בתוצאות מחקריו. מלבד התקציר שלו "משמעות הדת" (The Meaning of Religion), ומבואו הפשוט Introduction in History of Religion, פרסומיו מוגבלים בעיקר לתוצאות מחקריו החלקיים, שפורסמו בהודעות האקדמיה המלכותית של הולנד (Royal Netherlands Academy of Arts and Sciences).
ואן דר ליאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגישה הפנומנולוגית לדת שפותחה ב-Phänomenologie der Religion של חררדוס ואן דר ליאו (Gerardus van der Leeuw, 1933) עוקבת אחר קריסטנסן במובנים רבים, תוך שהיא מנכסת את הפנומנולוגיה של מרטין היידגר ואת ההרמנויטיקה של וילהלם דילתיי.
עבור ואן דר ליאו, ההבנה היא ההיבט הסובייקטיבי של תופעות, השזור מטבעו באובייקטיביות של מה שבא לידי ביטוי. ואן דר ליאו ביטא את היחס של הבנה לתופעות מובנות על פי הסכימה המתוארת בהגדרתו של דילתיי את מדעי האדם (Geisteswissenschaften) כמדעים "המבוססים על היחסים בין חוויה, ביטוי והבנה" ("Verhältnis von Erlebnis, Ausdruck, und Verstehen").[13] ואן דר ליאו תיאם חוויה סובייקטיבית, ביטוי והבנה עם שלוש רמות אובייקטיביות של הופעה – הסתרה יחסית (Verborgenheit), שקיפות יחסית (Durchsichtigkeit), והפיכה בהדרגה לגילוי או חשיפה (Offenbarwerden), שבה ההבנה של מה שמתגלה היא רמה ראשונית של הופעה ממנה נגזרות ההסתרה הנחווית והשקיפות המובעת של ההופעה.[14]
ואן דר ליאו, כמו קריסטנסן, מנכס את המושג "קדושה", "דאס הייליגה", של רודולף אוטו (Rudolf Otto) אל הגדרת הקטגוריה המהותית של הדת, ולכן ניתן לתאר את הטרנסצנדנטיות המתגלה בכל הבנה אנושית כקדושה – "אחרות טוטאלית", המתגלה ברגעים מדהימים. של יראה איומה (Scheu) והיקסמות נפלאה.[15] ואן דר ליאו טען שמושג זה של אימה דתית נוכח גם בעבודתו של קירקגור על Angst (צער, ובהשאלה – יראה) ובאמירה של היידגר כי "מה שמעורר אימה הוא 'להיות בעולם' עצמו".[16] יתרה מכך, ואן דר ליאו מכיר בכך שאף על פי שהיות-בעולם היא נוראה, היות-בעולם מאופיינת כדאגה (Sorge), המבנה הקיומי לפיו ה"היות-בעולם", Dasein, עוסק ביחסים משמעותיים בעולם לצד יצורים אחרים.[17]
מכיוון שכל החוויות חושפות טרנסצנדנטיות סמויה (אחרוּת טוטאלית), כל החוויות של הוויה-בעולם הן בסופו של דבר חוויות דתיות של הקודש, בין אם הן מוכרות באופן מפורש ככאלה או לא. האדם ככזה הוא "האדם הדתי", homo religiosus ההפך "מהאדם הזניח" (homo negligens). לפי הפרשנות הזו, החוויה הדתית שמה את האדם במרכז, כי היא עוסקת באופן שבו האדם עצמו חווה את העולם, לא באופן שבו אלוהות מסוימת פועלת בעולם.[18]
המשימה של הפנומנולוגיה של הדת היא לפרש את הדרכים השונות שבהן הקדושה מופיעה לבני האדם בעולם, את הדרכים שבהן בני האדם מבינים את מה שמתגלה להם ופועלים לפי התגלות זו 0 נושא שהוא בסופו של דבר מסתורין אחר לגמרי. בין הפנומנולוגים הגדולים האחרים שהשפיעו על הפנומנולוגיה של הדת נמנים הנרי קורבין, ניניאן סמארט, מירצ'ה אליאדה וקלאס יוקו בלקר (Claas Jouco Bleeker).
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מירצ'ה אליאדה. 1987. "הקודש והחול: טבעה של הדת", סן דייגו: Harcourt Brace Jovanovich, Inc.
- ג'ורג' ג'יימס. 1995. "לפרש את הדת: הגישות הפנומנולוגיות של פייר דניאל שנטפי דה לה סוסיי, ברדה קריסטנסן וחרארדוס ואן דר ליאו". וושינגטון: הוצאת האוניברסיטה הקתולית של אמריקה.
- הגל. 1968. "הרצאות על הפילוסופיה של הדת: יחד עם עבודה על הוכחות קיומו של אלוהים", 3 כרכים. ניו יורק: Humanities Press, Inc.
- מרטין היידגר. 1962. Being and Time, ניו יורק: הארפר ורו.
- מרטין היידגר. 2004. "פנומנולוגיה של החיים הדתיים", בלומינגטון: הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה.
- אדמונד הוסרל. 1970. "המשבר של מדעי אירופה ופנומנולוגיה טרנסנדנטלית: מבוא לפילוסופיה פנומנולוגית". אוונסטון: Northwestern University Press.
- עמנואל קאנט. 1960. "הדת בגבולות התבונה בלבד". ניו יורק: הארפר ורו.
- סרן קירקגור. 1980. "מושג החרדה". פרינסטון: הוצאת אוניברסיטת פרינסטון.
- מריו קופיץ'. 2010. "סקסטנט". בלגרד: 1971. "משמעות הדת: הרצאות בפנומנולוגיה של הדת". האג: מרטינוס נייהוף.
- רודולף אוטו. Das Heilige. Über das Irrationale in der Idee des Göttlichen und sein Verhältnis zum Rationalen. ברסלאו, 1917. "רעיון הקדוש". לונדון: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. 1958.
- ניניאן סמארט. 1973. "תופעת הדת". ניו יורק: The Seabury Press.
- חרארדוס ואן דר ליאו. 1956. Phänomenologie der Religion. מהדורה 2. טובינגן: JCB Mohr.
- ג'רארדוס ואן דר ליאו. 1963. "דת במהות ובביטוי: מחקר בפנומנולוגיה", תורגם על ידי JE טרנר. 2 כרכים. ניו יורק: הארפר אנד רו.
- ז'אק וורדנבורג. 1978. "הרהורים על חקר הדת: כולל חיבור על עבודתו של ג'רארדוס ואן דר ליאו". האג: מוטון מו"ל.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Bettis, Joseph D., עורך. (1969). "פנומנולוגיה של הדת: שמונה תיאורים מודרניים של מהות הדת". לונדון: הוצאת SCM. SBN 334-01247-3
- ג'נסן, ג'פה סינדינג (2003). "חקר הדת במפתח חדש". "הרהורים תאורטיים ופילוסופיים במחקר השוואתי וכללי של דת". ארהוס, דנמרק: הוצאת אוניברסיטת ארהוס.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jensen, Jeppe Sinding (2003). The Study of Religion in a New Key. Aarhus, Denmark: Aarhus University Press. ISBN 87-7934-091-1.
- ^ Van der Leeuw 1963: 694; cf. James: 42-45)
- ^ 45
- ^ 43
- ^ 141
- ^ ibid
- ^ Kristensen: xiii
- ^ James: 141-43
- ^ Kristensen: 9
- ^ Kristensen: 15-18; Otto: 5-32
- ^ James: 144
- ^ Kristensen: 11
- ^ Van der Leeuw 1956: 776; 1963a: 676
- ^ 1956: 769; 1963a: 671
- ^ Van der Leeuw 1963: 23, 681; Otto: 14-32
- ^ Van der Leeuw 1963: 463; cf. Kierkegaard; Heidegger 1962; 230
- ^ Van der Leeuw 1963: 339, 543; cf. Heidegger 1962: 364-70
- ^ Van der Leeuw 1963: 50, 680
