פנג יו-שיאנג
 | |
| לידה |
6 בנובמבר 1882 באודינג, הרפובליקה העממית של סין  |
|---|---|
| פטירה |
1 בספטמבר 1948 (בגיל 65) הים השחור, בולגריה |
| מקום קבורה |
קבר פנג יו-שיאנג |
| מדינה |
שושלת צ'ינג, הרפובליקה הסינית |
| השכלה |
אוניברסיטת חביי |
| בן או בת זוג |
Liu Dezhen (1905–1923) לי דקוואן (1924–?) |
| צאצאים |
Feng Hongda, Feng Lida |
| השתייכות |
צבא יבשה |
| תקופת הפעילות |
מ-1896 |
| דרגה |
גנרל |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם השנייה | |
  | |
פנג יו-שיאנג (באנגלית: Feng Yuxiang; 6 בנובמבר 1882 – 1 בספטמבר 1948) היה מצביא ומנהיג ברפובליקה של סין. הוא כיהן כסגן ראש ממשלת הרפובליקה של סין בשנים 1928 – 1930.[1] הוא נודע גם בשם "הגנרל הנוצרי" עקב שאיפתו להמיר את דת חייליו. הוא נטה לפרוץ את מסגרות הממסד כאשר הצטרף אליו. בשנת 1911 הוא היה קצין בשורות של הצבא הרפובליקה הצעירה, של יואן שה-קאי והצטרף למהפכנים נגד שושלת צ'ינג. הוא עלה לדרגה גבוהה בתוך הצבא של אילי המלחמה ז'ו-פי-ז'ילי ושל וו פאיפו, אבל חולל את הפיכה בבייג'ינג ב־1924 שהפילה את ז'ילי מהשלטון והביאה את סון יאט-סן לבייג'ינג. הוא הצטרף לקוומינטנג (KMT), ותמך במבצע הצבאי - ״המשלחת הצפונית״ והפך בשלב מסוים לתומך בצ'יאנג קאי שק. בהמשך התנגד לצבירת הכוח של צ'יאנג, ויצא נגדו ב״מלחמת המישורים המרכזיים״, והצטרף אליו שוב בהתנגדות לפלישה היפנית ב-1933. בהמשך השנים תמך בוועדה המהפכנית של הקוומינטנג.
ראשית חייו וקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבן של קצין בצבא הקיסרי, פנג בילה את נעוריו מוקף בחיים הצבאיים. הוא הצטרף לצבא הקיסרי כשהיה בן 11, בדרגה הנמוכה ביותר, קיבל מדים ואוכל, אבל לא שכר, בניגוד לחיילים הסדירים. בגיל 16 הוא הוכיח את עצמו והפך לחייל סדיר. שלא כחיילים אחרים שהימרו ובזבזו את שכרם, פנג חסך את משכורתו והשתמש בחלקה כדי לסייע לחיילים אחרים שנזקקו, במיוחד לזוטרים שבהם. לכן היה אהוד על חבריו לנשק. פנג היה מסור לתפקידו ובעל הנעה, ובשנת 1902 הצטרף לצבא של יואן שה-קאי שהוקם זה מכבר.
במהלך מהפכת שינהאי של 1911, שבה סולקה המלוכה ונוסדה הרפובליקה הסינית, פנג הצטרף להתקוממות ותמך במהפכנים בדרום. ההתקוממות דוכאה על ידי הצבא הרפובליקה ופנג נכלא על ידי יואן שה-קאי. בשנת 1914 הוא חזר וקיבל דרגה צבאית ובילה את ארבע השנים הבאות בהגנה על המשטר של יואן. ביולי 1914, כמפקד חטיבה, השתתף בדיכוי מרד האיכרים באילאנג בחנאן ובשאאנשי. במהלך ״מלחמת ההגנה הלאומית״ של 16–1915, הוא נשלח לסצ'ואן להילחם נגד המתנגדים ליואן, אבל בחשאי התקשר עם מנהיג ההתנגדות. באפריל 1917 נשללה דרגתו הצבאית אבל עדיין הוביל את כוחותיו הקודמים למסע קרבות, נגד ג'אנג שון, ובהמשך קיבל חזרה את דרגתו. באוגוסט 1921 הוא התמנה כמפקד אוגדה והתבסס בשאנשי.
המרה לנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פנג, כמו קצינים צעירים רבים, היה מעורב בפעילות מהפכנית וכמעט הוצא להורג בבגידה. מאוחר יותר הוא הצטרף לצבא הממשלה של יואן שה-קאי ובעזרתו ועצתו של הדיפלומט הסיני וואנג זנגטינג, התנצר ב -1914, הוטבל לכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית.[2]
הקריירה של פנג כמצביא-שליט החלה זמן קצר לאחר התמוטטות ממשלת יואן שה-קאי ב-1916. פנג, לעומת זאת, הבדיל את עצמו ממצביאים אזוריים אחרים על ידי שליטה באזורו בתערובת של סוציאליזם נוצרי ומשמעת צבאית.[3] הוא אסר על זנות, הימורים ומכירת אופיום.[4] משנת 1919 הוא נודע בכינוי ה"גנרל הנוצרי".[5]
נאמר עליו שאהב להטביל את חייליו במים בעזרת צינור כיבוי אש. עם זאת, לא מתועד מקרה כזה בביוגרפיה המפורטת שכתב שרידן,[6] או במקורות אחרים. הם אומרים שהתנצרות נלקחה על ידו ברצינות רבה, ולא כל החיילים שלו הוטבלו. העיתונאי ג'ון גינטר, בספרו משנת 1939 בתוך אסיה, הכחיש במפורש כי היו טבילות המוניות כאלה.[7]
התהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות העשרים המוקדמות עלה פנג לגדולה בקרב סיעת אנשי ז'ילי (Zhili clique) מצביאי המלחמה שפרשו מהצבא לאחר מותו של יואן שה-קאי, והפך לאחד הכוחות האזוריים הלוחמים בממשל המרכזי. את שמם הם קיבלו משום שבסיס הכוח שלהם היה סביב מחוז ז'ילי. ״החבורה של ז׳ילי״ הביסה חבורות שליטים צבאיים אחרים בראשות ג'אנג דזוו-לין, בשנת 1922. בתקופה זו פנג החל להתקרב לברית המועצות.
בתוך סיעת חבורת ז'ילי נדחק פנג ממעמדו על ידי וו פאיפו ונשלח עם חייליו לשמור על הפרברים הדרומיים של בייג'ינג. בשנת 1923 פנג היה בקשר עם הנשיא סון יאט-סן, לקשור קשר ולדחוק את רגלי וו פאיפו ואחרים שהשתלטו על ממשלת הרפובליקה. כאשר החלה מלחמת הסיעות השנייה בין החבורה של ז'ילי לזו של פנגטיאן בשנת 1924, היה פנג אחראי להגנה על מחוז ריה נגד החבורה של פנגטיאן. עם זאת, הוא החליף את הצדדים ותפס את הבירה בייג'ינג ב-23 באוקטובר 1924. בקרבות אלה הכוחות של חבורת ז׳ילי, שפנג נטש אותם, ספגו תבוסה גדולה. לפיכך, ההפיכה של פנג הביאה שינויים פוליטיים מרחיקי לכת בסין. פנג כלא את מנהיג חבורת ז'ילי ואת הנשיא קאו קון. העלה לשלטון מנהיג ליברלי יותר, גירש את הקיסר פואי האחרון שנותר בעיר האסורה, והזמין את סאן יאט-סן לבייג'ינג להחיות את הממשלה הרפובליקנית ולאחד את המדינה. למרות היותו חולה מאוד, סאן הגיע לבייג'ינג ומת שם באפריל 1925.[8]
ניצחונו של פנג לא היה לזמן רב, בהמשך הקרבות בין הסיעות היריבות הוא איבד את השליטה בביג׳ינג בתחילת 1926. אז הוא התחבר עם צ'יאנג קאי שק כשזה יצא למבצע ״המשלחת הצפונית״ למאבק בשליטים הצבאיים של הצפון. פנג מיזג את צבאו עם הצבא המהפכני הלאומני של צ'יאנג. האיחוד הצבאי ניצח את קבוצת המצביאים בדרום ובצפון, ואילו גי׳אנג ז׳ולין נאלץ לסגת ולחזור לבסיסו באזור מנצ'וריה.
באוקטובר 1928 מונה פנג יו-שיאנג כסגן נשיא ושר המלחמה של הרפובליקה של סין על ידי הנשיא צ'יאנג קאי צ׳אק.[9][10] בתחילת 1929 פנג לא הסכים עם מדיניות הממשלה הלאומית של צ'יאנג קאי-שק בנאנג'ינג. הוא הצטרף למצביאים נוספים כדי לערער את עליונותו של צ'יאנג, אבל הוא הובס על ידי צ'יאנג ב״מלחמת המישורים המרכזיים״. התבוסה הושגה בין השאר מאחר שצ'יאנג קאי-שק, הסית את המוסלמים והמונגולים, תושבי האזורים ההם, לזנוח את תמיכתם בפנג ושותפיו, ולדחוק אותם מאזוריהם.[11]
איבוד התהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ההפסד ב״מלחמת המישורים המרכזיים״, וללא כוחו הצבאי, פנג, עסק בראשית שנות השלושים בביקורת על כישלונו של צ'יאנג להתנגד לתוקפנות היפאנית. ב־26 במאי 1933, הפך פנג יו-שיאנג למפקד הכללי של הברית הצבאית של צבא מחוז צ'אהר (Chahar) וביולי 1933 הניסו את הכוחות היפנים מהמחוז. בסוף יולי, פנג ושותפיו הקימו את "הוועדה לשיקום ארבעת המחוזות של צפון-מזרח". צ'יאנג קאי-שק, שחשש כי הקומוניסטים השתלטו על צבא בעלי הברית שנלחמו ביפנים, הקים מצור על צבא הברית עם 60,000 איש. מצד אחד צבאו של פנג היה מוקף בחיילי צ'יאנג קאי שק, ומצד שני ביחידות היפניות. פנג התפטר מתפקידו כמפקד צבא הברית, ופרש למחוז שאנדונג.
אחרית ימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 45–1935 תמך פנג בקוומינטנג וקיבל בתפקידים שונים בצבא הלאומני ובממשלה. באוקטובר 1935 הזמין אותו צ'יאנג לנאנג'ינג לשמש סגן נשיא המועצה הצבאית הלאומית. הוא החזיק בתפקיד עד 1938 ונותר לאחר מכן חבר המועצה הצבאית עד 1945. במהלך תקרית שיאן, כאשר צ'יאנג קאי-שק הוחזק בשבי על ידי מורדים, פנג קרא מיד לשחרורו של צ'יאנג.[12] לאחר שהחלה מלחמת סין-יפן השנייה החלה בשנת 1937 הוא התמנה למפקד העליון של אזור המלחמה השלישי.
לאחר מלחמת העולם השנייה נסע לארצות הברית, שם ביקר בגלוי את המשטר של צ'יאנג ואת תמיכתו של הנשיא טרומן בו. אף שמעולם לא היה קומוניסט, היה קרוב אליהם בשנותיו האחרונות.[13]
פנג נפטר כשהיה על ספינה בים השחור, בדרכו לברית המועצות ב-1948, יחד עם אחת מבנותיו. יש הסבורים שהוא נרצח; אחרים מכחישים זאת. רבים האמינו שפנג נרצח על ידי יריבים פוליטיים. אלה שידעו פרטים על האש שפרצה על הספינה ועל נסיבותיה, דיווחו כי פנג ובתו נספו באמצע הלילה מאחורי דלת תא הנוסעים שננעלה מבחוץ. הקומוניסטים הסינים סיווגו את פנג כ"מצביא טוב", ושרידיו נקברו בכבוד רב ב-1953 בהר מקודש בשאנדונג.[14]
אלמנתו לי דקוואן כיהנה כשרת הבריאות של הרפובליקה העממית של סין.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פנג יו-שיאנג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Powell, John (2001). Powell, John, ed. Magill's Guide to Military History: Cor-Jan (illustrated ed.). Salem Press. p. 507. ISBN 0-89356-016-2. Retrieved 2011-05-28.
- ^ Chinese Warlord: The Career of Feng Yu-hsiang, page 55
- ^ Gao, James Z. (2009). "Feng Yuxiang (1882–1948)". Historical Dictionary of Modern China (1800-1949). Lanham, MD: Scarecrow Press. p. 113
- ^ Marshall Feng: A Good Soldier of Jesus Christ, 2nd edition, page 19.
- ^ Chinese Warlord: The Career of Feng Yu-hsiang, page 82
- ^ Chinese Warlord: The Career of Feng Yu-hsiang
- ^ Marshall Broomhall (Marshall Broomhall); Marshall Feng: A Good Soldier of Jesus Christ; London: China Inland Mission and Religious Tract Society, 1923.
- ^ United Press, Christian General Feng Charges British Caused Rioting, Evening Independent, 15 July 1925 (Statement of General Feng to the United Press on the Shanghai and Canton riots)
- ^ "Foreign News: Chiang's Cabinet". TIME. 29 Oct 1928. Retrieved 22 May 20
- ^ Suisheng Zhao (1996). Power by design: constitution-making in Nationalist China. University of Hawaii Press. p. 112. ISBN 0-8248-1721-4. Retrieved 2011-05-28.
- ^ Hsiao-ting Lin (2010). Modern China's Ethnic Frontiers: A Journey to the West. Taylor & Francis. p. 22. ISBN 0-415-58264-4. Retrieved 2010-06-28.
- ^ Chinese Warlord: The Career of Feng Yu-hsiang, page 276
- ^ Chinese Warlord: The Career of Feng Yu-hsiang, page 281
- ^ Chinese Warlord: The Career of Feng Yu-hsiang, page 282