פייסנות
פייסנות (באנגלית: Appeasement) בהקשרה הבינלאומי היא מדיניות דיפלומטית הדוגלת בהימנעות מעימותים כלפי ישות כוחנית גם במחיר וויתורים ערכיים או מעשיים. המונח מזוהה במיוחד עם מדיניות החוץ של בריטיניה בשנות ה-30 של המאה העשרים, בהובלת ראשי הממשלה שלה, נוויל צ'מברלין, רמזי מקדונלד וסטנלי בולדווין כלפי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית ב-1935-1939.[1] בעקבות לחץ בריטי, פייסנות גם הובילה חלק ממהלכיה של צרפת בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, אך בה המדיניות הייתה הרבה פחות פופולרית מבבריטניה.[2]
הפייסנות לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהובלת תנועת אנטי המלחמה (Anti-war movement), הייתה פופולרית מאד בעקבות הטראומה בבריטניה מהמלחמה. במהלך שנות השלושים, ובמיוחד לאחר הסכם מינכן, הנחשב לשיא של מדיניות הפייסנות, חלו תמורות משמעותיות בדעת הקהל ובפוליטיקה הבריטית ביחס לפייסנות. ככלל, מפלגת הלייבור התנגדה למדיניות הפייסנות וכן מספר חברים במפלגה השמרנית, כמו וינסטון צ'רצ'יל, מזכיר המדינה דאף קופר (Duff Cooper) ואנתוני אידן, לימים ראש ממשלת בריטניה. עם תומכי המדיניות נמנים רוב חברי המעמד העליון בבריטניה, כמו גם משפחת המלוכה כולל המלך ג'ורג' השישי, אנשי העסקים הבולטים, בית הלורדים והתקשורת ברובה, כולל רשת BBC ועיתון הטיימס.[3]
היסטוריונים, דיפלומטים ואנשי אקדמיה חלוקים ביניהם ביחס לאפקטיביות של נקיטה במדיניות הפייסנות כלפי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית בשנות השלושים של המאה העשרים. הערכותיהם נעות בין גינוי ותיעוב לפייסנות, המייצגת חולשה שאין להפגין אל מול רודנים ושסיכנה את אירופה לבין הערכות כי גרמנייה הייתה חזקה דיה די הצורך עוד טרם יישום המדיניות, ולולא הזמן היקר שנקנה באמצעות הפייסנות, ושנוצל להצטיידות והיערכות המערב, היטלר היה מנצח במלחמה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- טים בוברי, תרגום: כרמית גיא, לפייס את היטלר: צ'מברליין, צ'רצ'יל והדרך אל המלחמה, עם עובד, 2023, מסת"ב 978-965-13-2964-7[4]
- Ripsman, Norrin M.; Levy, Jack S. (2008). "Wishful Thinking or Buying Time? The Logic of British Appeasement in the 1930s". International Security. 33 (2): 148–181.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Mallett, Robert (1997). "The Anglo‐Italian war trade negotiations, contraband control and the failure to appease Mussolini, 1939–40." Diplomacy and Statecraft 8.1: 137–67.
- ^ Hucker, Daniel (2011). Public Opinion and the End of Appeasement in Britain and France. London: Routledge (פורסם ב-2016). ISBN 9781317073543. נבדק ב-12 באוקטובר 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Roberts, Andrew (2019-11-01). "'Appeasement' Review: What Were They Thinking?". Wall Street Journal (באנגלית אמריקאית). ISSN 0099-9660. נבדק ב-2023-08-25.
- ^
אורי משגב, כך נכשלה בריטניה בקריאת כוונותיה של גרמניה הנאצית, באתר הארץ, 20 ביוני 2023
