פיטר וילם בותה

פיטר וילם בותה
Pieter Willem Botha

לידה	12 בינואר 1916 מדינת אורנג' החופשית
פטירה	31 באוקטובר 2006 (בגיל 90) וילדרנס, דרום אפריקה
מדינה	דרום אפריקה
השכלה	אוניברסיטת המדינה החופשית Bethlehem Voortrekker High School
מפלגה	המפלגה הלאומית
בן או בת זוג	Anna Elizabeth Botha
נשיא דרום אפריקה ה־8 14 בספטמבר 1984 – 15 באוגוסט 1989 (4 שנים) → מרה פיליון פרדריק וילם דה קלרק ←
פרסים והוקרה
מסדר התקווה הטובה מסדר העננים מבשרי הטובות
חתימה

פיטר וילם בותה (באפריקאנס: Pieter Willem Botha‏; 12 בינואר 1916 - 31 באוקטובר 2006) היה מנהיג דרום אפריקה במשך 11 שנה. בותה כיהן כראש ממשלה משנת 1978 עד שנת 1984, ולאחר שינוי בחוקת המדינה שהפך את הממשל לנשיאותי, המשיך כנשיא עד שנת 1989. בותה הנהיג את המדינה על פני מרבית הרבע האחרון של שלטון האפרטהייד, תקופה קשה וסוערת בתולדות דרום אפריקה.

במדינתו ידוע בותה בראשי התיבות P. W., וכן בכינויו "הקרוקודיל הגדול" ("die groot krokodil"). במהלך כהונתו נעצרו אלפים ללא משפט, חלקם עונו ונרצחו, ואי לכך בותה נתפס בעולם כמנהיג סמכותני, כמעט דיקטטורי, פשיסטי וגזעני. אולם הצורה בה יישם את מדיניות האפרטהייד לדעת רבים הייתה מתונה בהרבה מזו של כל קודמיו וכללה שורת רפורמות מרחיקות לכת למדי, שבמידה רבה הכשירו את הקרקע לרפורמות הרדיקליות יותר של יורשו דה קלרק.

בצעירותו

בותה נולד בחווה במדינת אורנג' החופשית (אחת הפרובינציות המרכיבות את דרום אפריקה). בצעירותו פיתח חיבה לסוסים וכלי נשק, תחביב שליווה אותו גם בשנותיו המאוחרות. ב-1934 החל לימודי משפטים באוניברסיטת גריי בבלומפונטיין, שם החלה גם הקריירה הפוליטית שלו. הוא החל מתעניין בלאומנות אפריקאנרית, הצטרף למפלגה הלאומית (NP) והיה יושב ראש הסניף שלה באוניברסיטה. עינו של מנהיג המפלגה ולימים ראש הממשלה, דניאל פרנסואה מאלאן קלטה אותו בעת ביקור באוניברסיטה, והוא הציע לו להשתלב בפעילות הארצית של המפלגה.

פעילות פוליטית

בהשפעת מאלאן, נטש בותה את לימודיו ב-1936 ועקר לקייפטאון כפעיל פוליטי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 דגל בותה, כלאומנים אפריקאנרים אחרים, בעמדות פרו-נאציות והיה בין מקימי ומנהיגי ה-Ossewabrandwag ("משמר עגלות השוורים") - ארגון מיליטריסטי-ימני שפעל נגד הצטרפותה של דרום אפריקה למלחמה לצד בעלות הברית. על פעילות זו כמעט שנאסר. בותה נטש במהרה את האידאולוגיה הנאצית, וב-1941 פרש מהארגון והפך לאחד ממבקריו החריפים.

לאחר המלחמה פרחה הקריירה הפוליטית של בותה, והוא נבחר כחבר פרלמנט במערכת הבחירות של 1948. בחירות אלה העלו את המפלגה הלאומית לשלטון בראשות מאלאן, ובשלב זה החלו מאלאן וממשלתו ליישם את מדיניות האפרטהייד. בשנת 1958 מונה בותה כסגן שר הפנים בממשלתו של "אדריכל האפרטהייד" הנדריק פרוורד, וב-1961, לאחר פרישת דרום אפריקה מחבר העמים הבריטי והפיכתה לרפובליקה, קיבל את משרת השר לפיתוח קהילתי וענייני צבעונים. ב-־1964 מונה לשר העבודות הציבוריות, וב-1966 היה לשר ההגנה בממשלתו של ג'ון פורסטר, תפקיד שבו כיהן עד 1980. תפקיד זה העניק לו פרספקטיבה צבאית ומבט בינלאומי, ובמסגרתו הנהיג את המעורבות הצבאית של דרום אפריקה באנגולה המרקסיסטית לצד ארצות הברית, ונגד הסובייטים והקובנים שבחשו במדינה.

כמנהיג האומה

ראש ממשלה

עם התפטרותו של פורסטר בשנת 1978 על רקע חשיפת סקנדל פוליטי, מונה בותה כראש ממשלה. התקופה הייתה קשה לדרום אפריקה: היא נותרה לבדה במערכה מול הכוחות המרקסיסטיים באנגולה לאחר שארצות הברית פרשה ממעורבותה, פעילות גרילה לשחרור לאומי בעידוד אנגולה הייתה גם בדרום-מערב אפריקה (לימים נמיביה) הנשלטת על ידי דרום אפריקה, והחריף המאבק לשוויון זכויות לשחורים בתוך דרום אפריקה, אשר קיבל תאוצה לאחר מהומות סווטו (1976). במקביל, הלכו וגברו הלחץ הבינלאומי, הגינויים, הנידוי, ההחרמה והאמברגו עקב מדיניות האפרטהייד. גידול ניכר בתקציב הביטחון וירידה עולמית של מחירי הזהב, מטה לחמה העיקרי של דרום אפריקה, הביאו למשבר כלכלי קשה.

תוכניתו של בותה לטיפול במצב הייתה רדיקלית למדי, וכללה הנהגת רפורמות מסוימות במבנה החברתי והפוליטי של דרום אפריקה. הוא הבין כי נדרשת נסיגה מחלק מעקרונות האפרטהייד על מנת למנוע את המשך הידרדרות המצב ולנסות להחזיר את היציבות למדינה. לעם הדרום אפריקני (בהגדרתו, הלבנים שבו) הטיף "הסתגלו - או מותו" ("Adapt or die"). שאיפתו הייתה להפחית את הלחץ הפנימי והבינלאומי על ידי שיתוף קבוצות אתניות נוספות בשלטון, אך מבלי לאבד את ההגמוניה הלבנה. במקביל, פיתח בותה מאוד את עוצמתה הצבאית של דרום אפריקה, כולל יכולת גרעינית (על פי הערכות, בשיתוף פעולה ישראלי). על רקע הנידוי הבינלאומי שקד מאוד על פיתוח העצמאות הצבאית והכלכלית של דרום אפריקה, שכלל תיעוש נרחב – הן ביטחוני והן בתחום הצריכה.

נשיא

ב-1984 הוביל בותה מהלך של שינוי החוקה, שכלל מתן זכות בחירה לאזרחים ממוצא הודי ולצבעונים (בני תערובת), והפיכת הפרלמנט לתלת-ביתי – בית ללבנים, בית לצבעונים ובית להודים. עדיין, הרוב השחור במדינה נשאר מחוץ למשחק הפוליטי, אך בותה ביטל חלק נרחב מחוקי האפרטהייד, שלטענת מבקרים מבפנים לא שירתו כל מטרה למעט פגיעה במעמדה של דרום אפריקה בעולם, ומרחבי המדינה נעלמו השלטים המגבילים שימוש במתקנים ושירותים ללבנים בלבד. כמו כן, שונתה שיטת המשטר לממשל נשיאותי – בוטל התפקיד הקודם, הייצוגי גרידא, של נשיא המדינה והוחלף בנשיא ביצועי העומד בראש הקבינט – בותה עצמו, עם הרבה יותר עוצמה פוליטית שנועדה לסייע לו להתגבר על התנגדויות למהלכיו מצד גורמים שמרניים. ניסיונו לצמצם את המנגנון הביורוקרטי המסורבל לא צלח, היות ששיתוף קבוצות נוספות בשלטון בעקבות הרפורמות שלו חייב דווקא הרחבת כוח האדם הממשלתי. בותה התקשה לקדם עוד את תוכנית הרפורמות שהגה, ואיבד תמיכה במפלגתו ובממסד השלטוני שראו בו מנהיג בעל סגנון "אימפריאלי".

במקביל, בניגוד לתחזיותיו, נמשכו ואף התעצמו הלחצים הבינלאומיים על דרום אפריקה ומאבק השחורים מבית, ובותה הנהיג מדיניות של יד קשה לטיפול בהפרות הסדר, על רקע מצב הולך ומידרדר. הוא נקט בשורה של צעדים אכזריים נגד הפגנות של שחורים, כולל ירי חי על מפגינים. במהלך כהונתו נעצרו אלפים ללא משפט, חלקם עונו ונרצחו. ועדת הפיוס האשימה את בותה בהפרות רבות של זכויות אדם, בין השאר בכך שאישר לכוחות הביטחון להשתמש באמצעים חריגים ובלתי-חוקיים לדיכוי המחאה.

לאחר הנשיאות

ב-1989 לקה בותה בשבץ מוחי, שזמנית נטל ממנו את כושר התפקוד. מפלגתו ניצלה את המצב ואילצה אותו להתפטר, מהלך שהעלה לכס הנשיאות את יורשו פרדריק וילם דה קלרק. דה קלרק הדהים את שמרני המפלגה כשיזם מיד שורה של רפורמות רדיקליות בהרבה מאלה של בותה, שמשמעותן המעשית הייתה ביטול מוחלט של האפרטהייד והענקת זכות בחירה מלאה ושווה לשחורים, היינו העברת השלטון לידי הרוב. בותה היה מראשי המוחים נגד הרפורמות של דה קלרק, ללא הועיל.

לאחר עליית נלסון מנדלה לשלטון זומן בותה להתייצב בפני ועדת האמת והפיוס כדי למסור את עדותו על חלקו בהנהגת האפרטהייד. בותה סירב, הואשם בביזיון והורשע, אך בית משפט לערעורים קיבל את ערעורו וביטל את ההרשעה.

חיים אישיים

בותה התגורר בכף המערבי, היה נשוי לאליזה, ונולדו להם שני בנים ושלוש בנות. אשתו מתה בשנת 1997, כאשר היה בגיל 81. לאחר שלושה חודשים התארס לפקחית תנועה בת 46, ומאוחר יותר נפרד ממנה והתחתן עם בריטית בת 57.

בותה הלך לעולמו בביתו ב-31 באוקטובר 2006, בגיל 90.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיטר וילם בותה בוויקישיתוף

• אקונומיסט, סופו של הקרוקודיל הגדול, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2006
• אי-פי, מותו של מנהיג האפרטהייד, באתר nrg‏, 1 בנובמבר 2006
• פיטר וילם בותה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פיטר וילם בותה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)