לדלג לתוכן

פיגועי התאבדות פלסטינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בפיגוע ההתאבדות באוטובוס 37 בחיפה במרץ 2003, שביצע חמאס, נהרגו 17 נוסעים, רבים מהם ילדים, בני נוער וסטודנטים.

פיגועי התאבדות פלסטינים[1] הם פיגועים המבוצעים על ידי ארגוני טרור פלסטינים במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פיגועים אלו מכוונים בעיקר כנגד אזרחים ישראלים, ומיעוט קטן מהם מכוון למטרות צבאיות.[1]

טקטיקה זו החלה להתפשט בשנות ה-90 והגיעה לשיאה במהלך האינתיפאדה השנייה (2000–2005) עם פיגועים במקומות שונים, כולל מרכזי קניות, אוטובוסים ציבוריים, מועדוני לילה ומסעדות, שהביאו למותם של מאות ישראלים.[2]

רוב פיגועי ההתאבדות הפלסטינים נגד ישראלים בוצעו על ידי ארגוני טרור[3] שלעיתים קרובות מגייסות מחבלים פוטנציאליים מחוץ לשורותיהם, במקום להסתמך על חברים קיימים.[4] [3] בתחילת שנות ה-90 ארגוני טרור איסלאמיסטיים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אימצו את האסטרטגיה הזו כתגובה להסכמי אוסלו.[5][6] במהלך האינתיפאדה השנייה התגברו פיגועי ההתאבדות נגד ישראל וזכו לתמיכה של אזרחים ומנהיגים פלסטינים, מה שהוביל ל"קידוש השהיד" בחברה הפלסטינית.[6] בנוסף, פיגועים אלו הובילו לאימוץ השיטה גם על ידי ארגוני טרור נוספים כמו גדודי חללי אל-אקצא והתנזים של פת"ח, שהשתמשו בפיגועי ההתאבדות כדי לשפר את מעמדם בדעת הקהל הפלסטינית.[5][6]

בחברה הפלסטינית, פיגועי התאבדות מכונים בדרך כלל "מבצעי מות קדושים".[7] עבור מחבלים מתאבדים פלסטינים רבים, מות קדושים הוא מילוי חובה דתית, המונעת על ידי פרשנות איסלאמיסטית של הג'יהאד המחשיבה את מות הקדושים למצווה דתית.[8] פרספקטיבה זו, בשילוב עם איבה כלפי יהודים ותגובה להשפלה לאומית לתפיסתם, הופכת את "מות הקדושים" לפעולה הגיונית לתפיסתם.[9] המחבלים מונעים גם על ידי רצון לנקמה, גאווה אישית וכבוד, והבטחה לתגמולים רוחניים וחומריים בחיים שלאחר המוות.[9] תמיכה ציבורית במחבלים מתאבדים באה לידי ביטוי בפרקטיקות תרבותיות כמו הלוויות המוניות, קריאת שמות של מרחבים ציבוריים על שם מחבלים,[10] וקידום באמצעות מדיה חברתית, תקשורת כתובה, חינוך ותוכניות ילדים.[11]

פיגועי התאבדות בשנות ה-90 וה-2000 השפיעו באופן משמעותי גם על החברה הישראלית, והקשיחו את היחס לפלסטינים כשותפי שלום פוטנציאליים לפתרון שתי המדינות.[2] בנוסף, תרמו הפיגועים להחלטת ראש ממשלת ישראל אריאל שרון להקים את מכשול הגדה המערבית ביהודה ושומרון ובסביבתה.[2]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-80, פיגועי התאבדות הופיע כשיטת תקיפה במקומות שונים בעולם, החל בתקריות בעלות פרופיל גבוה בלבנון.[12][13] פיגוע ההתאבדות המודרני הראשון התרחש בשגרירות עיראק בביירות בשנת 1981 על ידי מפלגת הדעווה האסלאמית, ואחריה הפצצות הצריפים של חזבאללה ב-1983 בביירות.[13] [4] כמו כן, פיגועים מסוג זה התבצעו במדינות כמו הודו, אינדונזיה, איראן, עיראק, קניה, לבנון, פקיסטן, רוסיה, ערב הסעודית, סרי לנקה, טורקיה, בריטניה, ארצות הברית ותימן.[13] ההתקפות של חזבאללה השפיעו באופן ספציפי על קבוצות פלסטיניות כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, והובילו אותם לאמץ נהלים דומים לבחירה והכשרת מחבלים מתאבדים.[14]

מארגני הפיגועים והמחבלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוב המכריע של פיגועי ההתאבדות נגד ישראלים אורגנו על ידי קבוצות פלסטיניות קיצוניות. ארגונים אלה נוטים לגייס מפציצים פוטנציאליים מחוץ לשורותיהם במקום להסתמך על חברים פנימיים.[3]

חמאס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמאס, באמצעות הזרוע הצבאית שלו גדודי עז א-דין אל-קסאם,[15] אחראית לפיגועי התאבדות רבים מאז 1993. הארגון ביצע יותר פיגועי התאבדות וגרמה ליותר נפגעים ישראלים מכל ארגון פלסטיני אחר.[15]

חמאס מציגים בגלוי את הנזק וההרתעה שהפיגועים הללו גורמים לחברה הישראלית. מבחינה דוקטרינית, הם מהללים את מות הקדושים כפסגת הג'יהאד והאמונה האסלאמית.[16] אמנת חמאס מבטאת את מטרת הארגון, וקובעת: "ישראל תתקיים ותמשיך להתקיים עד שהאסלאם ימחק אותה, בדיוק כפי שחיסל אחרים לפניה". בנוסף, סעיף 7 לאמנה מכריז, "זמן [של הגאולה] לא יגיע עד שהמוסלמים ילחמו ביהודים ויהרגו אותם, ועד שהיהודים יתחבאו מאחורי סלעים ועצים כשהקריאה תועלה: 'הו מוסלמי, הנה. יהודי מסתתר בוא והרוג אותו.'"[17] עוד טוענת חמאס כי פיגועי התאבדות מבססים "מאזן של פחד" (תוואזון רב) נגד ישראל על ידי גרימת אבדות משמעותיות ומצוקה פסיכולוגית לישראלים, למרות הצבא הישראלי החזק. בנוסף, חמאס מסגר את ההתקפות הללו כעדות ל"גאונות חדשנית פלסטינית" ('אבקריית אל-עבדה' אל-פלסטיני), ומציג את היצירתיות הנתפסת וכושר ההמצאה האסטרטגי שלהם בסכסוך המתמשך.[16]

צילום מפיגוע ההתאבדות בדיזנגוף סנטר, שביצע חמאס במרכז תל אביב במרץ 1996, שם נהרגו 13 ישראלים

הפיגוע הגדול הראשון של חמאס אירע ב-13 באפריל 1994 בפיגוע ההתאבדות בתחנת האוטובוסים בחדרה, בו נהרגו חמישה ישראלים.[15] חיסולו של המחבל יחיא עיאש בינואר 1996 הוביל לזינוק בכמות פיגועי חמאס עד סוף 1997.[15] במהלך 21 החודשים הראשונים של האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000 עד יוני 2002), חמאס היה אחראי לכ-43% מכלל פיגועי ההתאבדות נגד ישראלים, והוא הרג 161 ישראלים ופצע למעלה מ-1,100.[15] משנת 2000 עד 2005, חמאס ניהל 92 מתוך 155 פיגועים בסך הכול.[18] פיגועי חמאס היו מאופיינים בקטלניות גבוהה ולעיתים קרובות גרם ליותר נפגעים מאשר קבוצות פלסטיניות אחרות.[15]

גא"פ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ) החל לבצע פיגועי התאבדות בין השנים 1994 ו-1997.[19] ההתקפות של הגא"פ כוונו בעיקר לאזרחים בתוך ישראל.[19]

צילום מהפיגוע בצומת בית ליד, שבוצע על ידי הג'האד האסלאמי בפלסטין בינואר 1995, בו נהרגו 22 ישראלים

פתחי שיקאקי, מייסד שותף של הג'האד האסלאמי בפלסטין, דגל ברעיון שהג'יהאד הוא חובה אישית.[20] מנהיג הג'האד האסלאמי הטרוריסט רמדאן שלח, הביע את הסתמכותו של הארגון על הג'האד כטקטיקה, וקבע, "אין לנו שום דבר כדי להדוף את ההרג והבריונים נגדנו מלבד נשק הקדושים. זה קל ועולה לנו רק בחיינו [... לא ניתן להביס פצצות אנושיות, אפילו לא על ידי פצצות גרעיניות".[21]

המתקפה הבולטת הראשונה של הגא"פ התרחשה ב-11 בנובמבר 1994, כאשר מחבל של הארגון השתמש בפצצת אופניים כדי להרוג שלושה ישראלים. ב-22 בינואר 1995, ביצע הארגון את אחד הפיגועים הקטלניים ביותר בתולדות ישראל עם פיגוע כפול בצומת בית ליד, שהביא ל-19 הרוגים. במהלך 21 החודשים הראשונים של האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000 עד יוני 2002), הג'האד האסלאמי הפלסטיני היה אחראי לכ-20% מכלל פיגועי ההתאבדות, והרג לפחות 28 ישראלים ופצע 213. מספר התקיפות של ההגא"פ גדל עם הזמן, והגיע לשיא עם הפיגוע בצומת מגידו ביוני 2002, שבו נהרגו 17 ישראלים.[19]

פת"ח, תנזים וגדודי חללי אל-אקצא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האינתיפאדה השנייה, הפת"ח, הפלג העיקרי של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בראשותו של יאסר ערפאת, היה שחקן מרכזי בשימוש בטרור מתאבדים. במהלך 21 החודשים הראשונים של האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000 עד יוני 2002), הפת"ח היה אחראי לכמעט שליש מכלל פיגועי ההתאבדות והפך לארגון הפעיל ביותר מבחינת מספר ההתקפות על ישראלים. האסטרטגיה של הארגון כללה הפעלת התנזים וחטיבות חללי אל-אקצא כדי לספק אלטרנטיבה חילונית לקבוצות איסלאמיסטיות כמו חמאס וגא"פ.[22]

התנזים, הזרוע החמושה של הפת"ח, היו מעורבים בפיגועים משמעותיים, במיוחד לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר הבית. פיגוע ההתאבדות הגדול הראשון של התנזים אירע ב-17 בינואר 2002 בחדרה, בו נהרגו שישה בני אדם ונפצעו 33 בחגיגת בת מצווה.[22]

גדודי חללי אל-אקצא, פלג בתוך הפת"ח שהוקם לאחר ספטמבר 2000, צמח במהלך האינתיפאדה השנייה כארגון מוביל בביצוע פיגועי התאבדות. בחודשים הראשונים של 2002, הארגון היה אחראי ליותר ממחצית מפיגועי ההתאבדות, מה שגרם למשרד החוץ האמריקאי להגדיר אותה כארגון טרור זר במרץ 2002. רבים מחברי הארגון היו גם חלק מכוחות הביטחון הרשמיים של הרשות הפלסטינית.[22]

PFLP

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית העממית לשחרור פלסטין, פלג מרקסיסטי-לניסטי חילוני שמקורו באש"ף, ביצע מספר מצומצם של פיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה השנייה.[22] הארגון פעל תחת הנהגתו של ג'ורג' חבש.[23] בהובלת אחמד סעדאת, החזית העממית הייתה אחראית למספר אירועים בולטים, כולל רצח שר התיירות הישראלי רחבעם זאבי. ב-16 בפברואר 2002, החזית העממית ביצעה פיגוע התאבדות בקניון בקרני שומרון, שהביא ל-2 הרוגים ישראלים ול-29 פצועים. כשלושה שבועות לאחר מכן ביצעה החזית העממית פיגוע התאבדות נוסף באריאל, בו פצעו 15 אנשים.[22]

מניעים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מות קדושים (ג'האד) בקרב מחבלים מתאבדים פלסטינים מונע לעיתים קרובות על ידי שילוב של אמונות דתיות, סנטימנט לאומני ותמריצים אישיים.[3] [24] [25] המניעים האישיים להפוך למחבל מתאבד עשויים לנבוע מגורמים שונים, כולל הרצון להשיג תגמולים צפויים בחיים שלאחר המוות, דחף לחפש נקמה על מותו או פציעתו של אדם אהוב. [3] מעורבותן של קבוצות חילוניות כמו הפת"ח בארגון פיגועי התאבדות מעידה על כך שהלהט הדתי אינו הדבר היחיד שמניע את פיגועי ההתאבדות.[8]

מניעים דתיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניעים דתיים הם בעלי משמעות רבה בקרב מחבלים מתאבדים פלסטינים. השפעתם ניכרת בתהליכי הגיוס של קבוצות כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (PIJ), שמחפשות אנשים דתיים ביותר. המניע הדתי המרכזי של חלק מהפלסטינים להשתתף במשימות התאבדות הוא הפרשנות האסלאמית של ג'יהאד. הג'יהאד כולל שני מושגים עיקריים: ג'יהאד אל-נפס, המאבק הפנימי לשליטה עצמית, וג'יהאד בי אל-סייף, המאבק המזוין או "מלחמת הקודש". האסלאמיסטים דוחים את המושג הראשון ככפירה ומדגישים את השני כ"ג'יהאד הגדול" האמיתי, תוך שימוש בפסוקי הקוראן התומכים בכך ומכילים זיקה בין מלחמה לבין חובתם הדתית של המוסלמים. חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שניהם טוענים שהג'יהאד בפלסטין הוא חובה אישית (פַרְד עַיְן) ולא חובה קהילתית (פַרְד כִּפַאיָה). קבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות משתמשות במונחים כמו "שהיד" לתיאור מחבלים מתאבדים, בניגוד להתאבדות רגילה האסורה באסלאם. המונח נובע מהמילה הערבית "שהדה", שמשמעותה "להעיד", ומתייחס לשהיד שמת תוך כדי עדות לאמונתו או עקרונותיו. חמאס, בפרט, רואה את השהידיות כחלק חיוני מזהות פלסטינית וגיוס המונים, ומתארת אותה כמעשה העליון של ג'יהאד ומסירות לאסלאם.[8]

בנוסף, ארגונים איסלאמיסטיים תופסים לעיתים קרובות את ישראל ואת המערב כאיום משמעותי על ערכי האסלאם, מה שמוביל אותם לבצע מעשי אלימות, לרבות פיגועי התאבדות, כ"ג'יהאד הגנתי" נגד הכובשים. הרטוריקה הזו הסלימה לקריאות לאלימות נגד יהודים באופן רחב יותר. במהלך האינתיפאדה השנייה, הרטוריקה של השייח' איברהים מאדהי הדגימה את התפיסה הרדיקלית הזו. בדרשה באוגוסט 2001 במסגד שייח' איג'לין בעיר עזה, הכריז שייח' מאדהי כי הקוראן מזהה את היהודים כ"האויבים הגדולים ביותר של האומה האסלאמית ", וטען כי "שום דבר לא ירתיע אותם חוץ מזה שאנו מרצון נפוצץ את עצמנו בתוכם".[8]

מאז תחילת שנות ה-90, ובמיוחד עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, הג'יהאד הפך לנשגב בקרב הפלסטינים, והוא מונע על ידי מסורות באסלאם ומועצם על ידי מנהיגים איסלאמיסטיים מודרניים. מגמה זו נמצאת בעלייה.[8] המוטיבציה לג'יהאד מוזנת עוד יותר על ידי נרטיב איסלאמיסטי שמתאר את המערב, כולל ישראלים, כמושחתים מבחינה מוסרית ופחדנים בשל חוסר הרצון שלהם להקריב את חייהם.[8]

בשנת 2001, בתקופת האינתיפאדה השנייה, אמר המופתי של ירושלים, עכרמה צברי: "המוסלמי מחבק את המוות. [...] תראה את החברה של הישראלים. זו חברה אנוכית שאוהבת את החיים... היהודים יעזבו את הארץ הזו במקום למות, אבל המוסלמי שמח למות". השקפה זו מובילה דמויות איסלאמיסטיות לבקש להוכיח את גבורתם על ידי התמודדות מרצון עם המוות, תוך ניגוד בין אומץ לבם הנתפס לפחדנות לכאורה של אויביהם.[8] מנהיג חמאס איסמעיל הנייה הדהד את הסנטימנט הזה במרץ 2002, כשצוטט כאומר ש"יהודים אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, והם מעדיפים לא למות".[26]

מניעים לאומיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחבלים מתאבדים פלסטינים רבים מונעים על ידי רגשות לאומניים, ומצטרפים לקבוצות כמו חמאס, הג'האד האסלאמי בפלסטין ופת"ח כדי להילחם בעוולות הנתפסות ולהגן על אדמתם מפני מה שהם רואים כהתערבות של "הישות הציונית ".[27] תחושת העוול הזו הקשורה למלחמת העצמאות ולכיבוש הישראלי, מניעה את נכונותם למות למען מטרתם. המשמעות של אדמה ובית בתרבות הפלסטינית, בשילוב עם תחושת ההשפלה והתסכול, מלבה את נחישותם.[27] הלהט הלאומי קשור גם למושג "ג'יהאד לאומי", שמטרתו לחזק את הזהות והגאווה הפלסטינית באמצעות "התנגדות". פיגועי התאבדות נתפסים כטקטיקה חזקה בלוחמה א-סימטרית, שנועדה להחדיר פחד בחברה הישראלית ולהפגין נחישות פלסטינית.[27]

דוברי חמאס טענו כי פיגועי התאבדות מטילים פחד משמעותי בקרב "הכובשים הציונים".[16] הם חגגו את התפיסה שהחיים בישראל הפכו דומים ל"גיהנום" וטענו כי התקפות אלו מערערות את המטרה הציונית של מקלט בטוח ליהודים, והובילו לספקות לגבי עתידה של ישראל וכן להגירה משמעותית אליה.[16] איש הדת יוסוף אל-קרדאווי הצהיר כי "הפלסטיני שמפוצץ את עצמו הוא אדם שמגן על מולדתו. כשהוא תוקף אויב כובש, הוא תוקף מטרה לגיטימית".[28] מנהיג ארגון הטרור חמאס לשעבר עבד אל-עזיז אל-רנטיסי, בתגובה לטבח בדולפינריום ב-2001, הצהיר ברשת התקשורת תומכת הטרור אל ג'זירה כי הפלסטינים "לעולם לא יאשרו את כיבוש המולדת [שלהם]".[27]

מניעים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניע משמעותי למחבלים מתאבדים הוא המעמד המוגבר שהם משיגים לאחר המוות. בחברה הפלסטינית, שבה כבוד הוא מוטיב מרכזי, ההפיכה לקדוש מעונה נתפסת כצורת הכבוד הגבוהה ביותר. עליית מעמד זה מתחזק על ידי הנצחת ה"קדושים" באמצעות פוסטרים, עלונים ועצרות גדולות.[29] עבור צעירים פלסטינים רבים, האדרה זו והתהילה הנלווית לכך עשויים לגרום למות קדושים (ג'יהאד) להיראות כדרך להשיג מעמד חברתי משמעותי והכרה.[29]

אחד המניעים שצוינו עבור מחבלים מתאבדים פלסטינים הוא האמונה בתגמולים בחיים שלאחר המוות, כולל ההבטחה להתחתן עם שבעים ושתיים בתולות שחורות עיניים, המכונה בתולות גן העדן. בתמונה: תיאור כתב יד מהמאה ה-15 של בתולות גן העדן.

מניע נוסף למחבלים מתאבדים הוא ההבטחה לתגמולים בחיים שלאחר המוות, כפי שמתואר בתורה האיסלאמית, כולל חדית'ים שונים.[29] [30] [31] תגמולים אלה כוללים סליחה על חטאים, הגנה מהגיהנום, כתר תהילה, נישואים לשבעים ושתיים בתולות ("בתולות גן העדן") והיכולת להרחיב את ההרשאות הללו לשבעים קרובי משפחה.[29] [31] הבטחות אלו יוצרות תמריץ חזק למחבלים לבצע התאבדות, ורואים בכך דרך להחליף את רכושם הארצי המוגבל תמורת התגמולים היוקרתיים שהובטחו בגן עדן.[29] הצהרות של אנשים ודיווחים מצביעים על כך שרבים משוכנעים בתגמולים שהובטחו אלה, אשר משפיעים באופן משמעותי על נכונותם לבצע מות קדושים.[29] כמה מחבלים מתאבדים אפילו נקטו בצעדים, כמו לעטוף נייר טואלט סביב איבר המין שלהם, כדי לשמר את יכולתם ליהנות מתגמולים אלה.[29] התקשורת הפלסטינית הגדירה את מות הקדושים במונחים של נישואים לבתולות, ובכך חיזקה עוד יותר את הציפייה הזו.[29]

מניע משמעותי נוסף למחבלים מתאבדים הוא התמיכה הכספית והחברתית שניתנה למשפחותיהם בעקבות הפיגוע. משפחות מחבלים מתאבדים מקבלים לעיתים קרובות תשלומים נכבדים, הנעים בין 1,000 דולר במזומן לכמה אלפי דולרים, מארגונים כמו חמאס או הג'האד האסלאמי בפלסטין, ולעיתים אף מתומכים חיצוניים.[29] בשנת 2002, דווח כי נשיא עיראק סדאם חוסיין הציע עד 25,000 דולר למשפחות של מחבלים מתאבדים פלסטינים.[32] תמיכה כלכלית זו, בשילוב עם המעמד החברתי המוגבר המוענק למשפחה עקב מות הקדושים של אחד מבניהם, מביאים לשיפור משמעותי בתנאי החיים ובמעמדם הציבורי של המועמדים להתאבדות.[29]

עם זאת, על פי מחקרים, בעוד שקושי כלכלי יכול לגרום לפלסטינים מסוימים לחפש מות קדושים, הוא לבדו אינו מסביר את התופעה במלואה, ובמהלך השנים היו מחבלים מתאבדים רבים שהגיעו ממשפחות אמידות.[33] מכון ראנד מצא שכמעט 60% מהמחבלים המתאבדים שגויסו על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי היו בעלי השכלה מעבר לתיכונית, בעוד שפחות מ-15% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית הבוגרת. בנוסף, הסיכוי של מפציצים אלה להגיע מרקע עני היה נמוך משמעותית בהשוואה לחבריהם.[34]

מניע מרכזי נוסף למחבלים מתאבדים הוא הרצון לנקום. באזור המושפע מאוד מסכסוך, פלסטינים רבים מונעים מאובדנים אישיים ומבקשים לנקום את מותם או הפציעה של חברים קרובים או בני משפחה. נקמה היא מניע רב עוצמה, הנשמע לעיתים קרובות במהלך תהלוכות לוויה של פלסטינים ומשתקף בעדויות אישיות של מחבלים המודים כי נקמת יקיריהן שנפלו הייתה הסיבה העיקרית למעשיהם.[29] מראיונות שנערכו עם משפחות וחברים של מחבלים מתאבדים פלסטינים עולה כי אנשים אלו אינם מפגינים רמות גבוהות יותר של דיכאון ממה שנצפה בדרך כלל באוכלוסייה הכללית.[35] [4]

מחקר מזהה מספר פרופילים של מחבלים מתאבדים פלסטינים. ביניהן "המחבל המתאבד המנוצל", המונע ממשברים אישיים או רצון לכפר על חטאים הנתפסים כמו מערכות יחסים מחוץ לנישואין, הומוסקסואליות או שיתוף פעולה עם ישראל. פרופיל נוסף הוא המחבל "מבקש גמול על סבל".[30]

גיוס, הדרכה ותכנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיוס למשימות התאבדות על ידי ארגוני הטרור הפלסטינים כולל בדרך כלל תהליך סלקטיבי שבו מועמדים פוטנציאליים נבחרים על סמך מחויבותם הדתית, נאמנותם ויכולתם לשמור על סודיות. קבוצות פלסטיניות מעדיפות לזהות ולפנות לאנשים שכבר הפגינו התאמה אידאולוגית חזקה. מגייסים מכוונים לרוב לסטודנטים וצעירים במסגדים, באוניברסיטאות, בפעילויות חברתיות ובבתי כלא בישראל. המועמדים נבחנים על יכולתם להתמודד עם לחץ פסיכולוגי, וכן בדיקה של הרקע האישי והמשפחתי שלהם, ולעיתים אף רישומם הפלילי.[36]

ההכשרה למחבלים מתאבדים נמשכת בדרך כלל בין מספר שבועות עד חודשים ונועד להכין את המועמדים באופן מעשי, נפשי ורוחני. היא מתחילה בשיעורים על תורות ספציפיות של הקוראן והחדית' על הגיהאד והחיים שלאחר המוות, כמו גם חשיפה לתעמולה אנטי-ישראלית. המועמדים גם עוברים טיהור רוחני באמצעות צום, תפילה וסליחה על חטאי העבר. ההכשרה המעשית כוללת פירוק והרכבה של מטעני חבלה, ביצוע פיצוץ ותרגול נתיבי מילוט, לרוב באמצעות משימות מדומה כדי להבטיח היכרות עם נהלים וציוד.[36]

תכנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון פיגועי התאבדות מבוצע בחשאיות מרבית ובמידור קפדני. תהליך זה כולל איסוף מודיעין על ידי הארגון המתכנן, רכישת נשק - לעיתים קרובות מוברח ממצרים או איראן - וארגון לוגיסטי. התכנון מחולק לתפקידים ספציפיים: מנהיגות הארגון מציבה יעדים אסטרטגיים, מפעילים מנהלים את הבחירה וההכנה של המחבלים המתאבדים, ועוזרים זוטרים מטפלים ברכישת חומרים ותמיכה לוגיסטית.[36] במקרים מסוימים, מדינות זרות היו מעורבות באימונים ובתכנון פיגועי התאבדות פלסטינים. כך למשל, לאחר מעצרו ב-1996, הודה חסן סלמה, בכיר בחמאס, כי הוא אומן באיראן להתכונן להתקפות נגד מטרות ישראליות.[37]

ככל שזמן המשימה מתקרב, מועמדים נעלמים בדרך כלל מבתיהם וממשפחותיהם כדי להימנע מגילוי התוכנית. הם עוברים הכשרה אינטנסיבית אחרונה ותדרוכים על הפיגוע הספציפי שלהם. בימים שלפני השליחות, מחבלים רבים מקליטים הודעה שעשויה לכלול הצהרת כוונתם וקריאה לאחרים ללכת בעקבותיהם. הקלטות אלו נעשות לרוב על רקע הסמלים הארגוניים ולעיתים כוללות אלמנטים דתיים.[36]

מחבלים מקבלים בדרך כלל תחפושות, כגון ביגוד דתי יהודי, מדי צבא ישראלי או ביגוד תיירים, והם מקבלים הוראה לכוון למקומות ציבוריים צפופים תוך הימנעות ממחסומים ביטחוניים.[36] היעדים כללו מרכזי קניות, אוטובוסים ציבוריים, מועדוני לילה, מסעדות ומקומות פופולריים בקרב בני נוער וילדים.[38] ההכנות האחרונות כוללות כתיבת צוואה, קיום טקסים דתיים וסיום פרטים תפעוליים.[36]

חמאס השתמש בפיגועי התאבדות כדי לעורר תגובה תוקפנית מצד ישראל, במטרה להציג את האלימות שלה כמתגוננת וכמעלה מזו של קבוצות פלסטיניות יריבות.[39] גישה זו שואפת לגייס אהדה בינלאומית לטרוריסטים ולבקר את התגובה הישראלית, ובכך לעצב את דעת הקהל ותמיכה בינלאומית.[40]

מעורבות נשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים איסלאמיים שללו בתחילה מנשים להשתתף בפיגועי התאבדות. עם זאת, דבר זה השתנה במהלך האינתיפאדה השנייה כאשר קבוצות כמו גדודי חללי אל-אקצא החלו להשתמש במחבלות מתאבדות. עד 2003, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני לקח אחריות על שתי מחבלות מתאבדות.[41] בסופו של דבר, חמאס גם הכיר בשהידיות,[41] במה שתואר על ידי הארגון כ"אבולוציה משמעותית" בפיגועי ההתאבדות.[42] המחבלת המתאבדת הראשונה הייתה רם ריאשי, אם צעירה לשני ילדים, שביצעה את הפיגוע במעבר ארז בינואר 2004.[41] [43]

מספר חוקרים ציינו כי גיוסן של מחבלות מתאבדות על ידי קבוצות פלסטיניות מונע מהצורך לעקוף את אמצעי הביטחון הישראליים והמחסומים.[42]

השפעה זרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו של חזבאללה, ארגון טרור שיעי לבנוני, ניכרת בפיגועי ההתאבדות שבוצעו הן על ידי חמאס והן על ידי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. שתי הקבוצות אימצו את הנהלים של חזבאללה לבחירה והכשרת מחבלים מתאבדים, כולל הכנה פסיכולוגית, כתיבת מכתבי פרידה והכנת קלטות וידאו.[14] ח'אלד משעל, המנהיג המדיני של חמאס, הצהיר ביולי 2000, "תמיד יש לנו את הניסוי הלבנוני לנגד עינינו... זה היה מודל נהדר שאנו גאים בו".[39] פתחי שיקאקי, מייסד הגא"פ, אמר שהוא פיתח תוכנית למבצעי קדושים "חריגים" המבוססת על ההצדקות התאולוגיות של חזבאללה.[39] מנהיג הג'האד האסלאמי בפלסטין, רמדאן שלח, הודה כי פיגועי ההתאבדות של הארגון הושפעו מההפצצות של חזבאללה ב-1983.[21]

מחקר השוואתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוואת ההפצצות הפלסטיניות לאלו שבוצעו על ידי קבוצות אחרות מדגישה כמה הבדלים בטקטיקה ובבחירת מטרות. פיגועי התאבדות פלסטינים כוונו בעיקר נגד אזרחים ולעיתים קרובות בוצעו על ידי חברים חדשים שגויסו. לעומת זאת, בסרי לנקה, ארגון הטרור טיגריסי השחרור של טמיל אילם כיוונו בעיקר למטרות צבאיות או לדמויות אזרחיות בעלות פרופיל גבוה והעסיקו יחידה מיוחדת המכונה "הנמרים השחורים" במיוחד עבור פעולות אלו.[4]

דעת הקהל הפלסטינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב הפלסטינים, פיגועי התאבדות מלווים בדרך כלל בהפגנות תמיכה, חלוקת כרוזים ולוויות גדולות בהשתתפות מאות או אלפי תומכים. במקום להתאבל, מעודדים את המשפחות לחגוג את מות יקיריהן. בנוסף, רחובות, בתי ספר וכיכרות ציבוריים נקראים לעיתים קרובות על שם השהידים המתים. תרבות השהידיות מושרשת עמוק, וניכרת בצורות שונות, כולל קריאת טורנירי ספורט על שם מחבלים מתאבדים או הצגת דרמות על דמויות כמו יצרן הפצצות יחיא עיאש.[44]

ציור קיר של איאת אל-אח'ראס, מחבלת מתאבדת שהרגה שני בני אדם בסופרמרקט בירושלים ב-2002, מוצגת בבית ספר לבנות בעיר הולדתה דהיישה.

ארגונים פלסטינים השתמשו בשיטות שונות כדי לקדם את פעילותם, לרבות הצגת פוסטרים של מחבלים מתאבדים בקהילות, שיתוף סרטונים ותמונות של חללים ברשתות החברתיות, העסקת אימאמים להסתה לאלימות במסגדים, שילוב מסרים מסיתים במערכת החינוך האזרחית וארגון מחנות קיץ שבו ילדים מקבלים הכשרה בשימוש בנשק וכישורי הישרדות.[11] מחקרים מציינים כי ילדים פלסטינים בני 6 מביעים לעיתים קרובות רצון להפוך לשהידים, אם כי ייתכן שהם אינם מבינים עד הסוף את משמעותו. עד שתים עשרה, בדרך כלל יש להם הבנה ברורה יותר והם מחויבים יותר לרעיון.[45]

הרשות הפלסטינית תמכה גם היא בהנצחת מחבלים מתאבדים. [46] בשנת 2002 קראה הרשות הפלסטינית לטורניר כדורגל על שמו של עבד אל באסט עודה, המחבל המתאבד של חמאס שאחראי לטבח במלון פארק שבו נהרגו 30 בני אדם במהלך ליל סדר בנתניה. בעוד שטורנירים אחרים נקראו על שם מחבלים מתאבדים פלסטינים, זה היה המקרה הראשון של כבוד כזה שניתן על ידי הרשות למחבל של חמאס.[46]

לפני 1996, התמיכה הציבורית בפיגועי התאבדות בקרב פלסטינים הייתה מתחת ל-30 אחוזים. [47] עד 1999, התמיכה בג'יהאד הייתה 26.1%, אך היא עלתה ל-66.2% שלושה חודשים לתוך האינתיפאדה השנייה.[48] בקיץ 2001, התמיכה בפיגועי התאבדות הגיעה לשיא של למעלה מ-70%, על פי סקר של המרכז הפלסטיני לדעות הציבור. עד קיץ 2002, תמיכה זו פחתה מעט אך נותרה חזקה, כאשר יותר משני שלישים מהפלסטינים תומכים בהתקפות מסוג זה.[49]

תבניות ומגמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקירה כללית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעתם של פיגועי התאבדות פלסטינים בשנות ה-90 ייצגה הסלמה משמעותית באלימות בהשוואה לאינתיפאדה הראשונה (1987–1993).[4] כמעט כל פיגועי ההתאבדות הפלסטינים כוונו לאזרחים,[38] [4] ובוצעו על ידי מחבלים חדשים שגויסו.[4] בין 1993 לתחילת אוגוסט 2002, למעלה מ-135 מחבלים מתאבדים פלסטינים ביצעו פיגועים נגד אזרחים וחיילים ישראלים.[12]

אחד הפיגועים ההרסניים ביותר של האינתיפאדה השנייה היה הפיגוע במלון פארק בפסח 2002, כאשר מחבל המזוהה עם חמאס, מחופש לאישה, פוצץ מטען חבלה בחדר האוכל של מלון במהלך ליל הסדר. בהתקפה נהרגו 30 אורחים ו-140 נוספים נפצעו

בסך הכל, במהלך האינתיפאדה השנייה, מספטמבר 2000 עד פברואר 2005, היו כ-116 פיגועי התאבדות שבוצעו על ידי 127 מחבלים.[50] רק במרץ 2002 היו 23 פיגועים, שהביאו ל-135 הרוגים ישראלים.[51] אחד התקריות ההרסניות ביותר היה הפיגוע במלון פארק בנתניה, שבו עבד אל-בסת עודא המזוהה עם חמאס, מחופש לאישה, פוצץ בערב פסח מטען חבלה במשקל עשרה ק"ג בחדר האוכל, והרג את עצמו ו-30 אורחים ופצע 140 ישראלים נוספים.[51] טרור ההתאבדות הפלסטיני הגיע לשיאו במהלך השנה הזו, ולאחר מכן חלה ירידה הדרגתית, כאשר הפיגועים פסקו עד 2005.[52]

במהלך האינתיפאדה השנייה, ההוצאה האופיינית של פיגוע התאבדות הייתה בסביבות 150 דולר. למרות העלות הנמוכה הזו, התקפות מסוג זה הובילו פי שישה יותר מקרי מוות וכפי עשרים ושישה יותר נפגעים מאשר צורות אחרות של טרור. [53]

מקורות גאוגרפיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרור ההתאבדות הפלסטיני נבע ברובו ממרכזים עירוניים ומחנות פליטים סמוכים ברצועת עזה ובגדה המערבית. ג'נין תוארה כ'בירת' של טרור ההתאבדות הפלסטיני, עם התקפות שמקורן בעיר האחראית למותם של 124 בני אדם. [54] לפי המודיעין הישראלי, חמאס פעל בעיקר מצפון הגדה המערבית, בעיקר סביב שכם, בעוד שהג'יהאד האיסלאמי מיקד את פעילותו בג'נין. למרות ששתי הקבוצות שמרו על נוכחות בעזה, פעילותן הוגבלה על ידי הגדר המקיפה את רצועת עזה, והגבילה את התקפותיהן למטרות מקומיות כמו חיילים, אנשי ביטחון ומתנחלים. [54]

תפוצה גאוגרפית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרם של קליוט וצ'רני על 120 פיגועי התאבדות פלסטינים מ-1994 עד ספטמבר 2005 מראה כי רוב הפיגועים כוונו לערים גדולות בישראל, כאשר ירושלים חוותה את המספר הגבוה ביותר (30), ואחריה תל אביב (11), וחיפה (7). גם ערים ויישובים קטנים יותר ספגו פיגועים, בהם נתניה (6) וערי מטרופולין תל אביב (10). [54] כ-65% מהתקיפות התרחשו בערים, מה שמשקף את נגישותן ואת הפוטנציאל לגרום לנפגעים המוניים. שאר התקיפות התרחשו ברצועת עזה (14), בגדה המערבית (7) ובמטרות קטנות יותר, הגיוניות פחות, לרוב בשל מגבלות תכנוניות או קרבה למרכזים פלסטינים בגדה המערבית. ההתקפות בהתנחלויות ישראליות בגדה המערבית ובעזה היו מינימליות, ככל הנראה בשל אמצעי ביטחון חזקים. [54]

השפעה ותוצאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיכול טרור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל העדיפה להתמודד עם טרור המתאבדים בעזרת סיכולים ממוקדים, מתוך אמונה שניסיון ללכוד מחבלים בחיים תגרום למספר נפגעים ישראלים גבוהים יותר.[55] ב-1995 ביצעה ישראל חיסולים של מנהיגי טרור מרכזיים, כמו פתחי שיקאקי של הג'האד האסלאמי במלטה באוקטובר 1995 ויחיא עיאש של חמאס שלושה חודשים לאחר מכן. עיאש, המכונה "המהנדס", היה יצרן פצצות ראשי שאחראי לפיגועים רבים והציע לראשונה להשתמש בפיגועי התאבדות.[39] בעקבות גל של פיגועי התאבדות בתחילת 1996, ממשלת ישראל הקימה מערך אבטחה נרחב ויקר להגנה על גבולות, כבישים ומתקנים מרכזיים. זה כלל יחידות אבטחה חדשות המתמקדות בתחבורה ציבורית ואבטחת בתי ספר. [56]

בתחילת 2002, גל של פיגועי טרור שהגיע לשיאו בטבח הקטלני בפסח ערער את האסטרטגיה מבוססת ההרתעה של ראש הממשלה אריאל שרון, שכן האלימות התגברה למרות מאמצי הצבא הישראלי. תגובתו של שרון התפתחה מחיסולים ממוקדים לגישה מקיפה יותר שמטרתה פירוק תשתיות טרור. [57] זה הוביל למבצע חומת מגן, שכלל כיבוש מחדש של אזורים שבשליטת הרשות הפלסטינית כדי לסתור את הטרור. למרות הצלחת המבצע בהשפלת יכולות הטרור, נמשכו התקיפות, שהובילו להגברת הלחץ הציבורי לבניית מכשול הגדה המערבית, שהחל ב-2002 [57]

תוצאות פוליטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפות הקשיחו את עמדות הציבור הישראלי כלפי פלסטינים כשותפים פוטנציאליים להסכם שלום של שתי מדינות.[2]

בשנות ה-90 חמאס השתמש בפיגועי התאבדות כדי לשבש את הסכמי אוסלו ואת תהליך השלום, במטרה להחליש את הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ולקטב את הפוליטיקה הישראלית. [14] בתוך חודש מרגע החתימה על הסכם אוסלו, פתח חמאס בסדרת הפצצות חדשה שבה נהרגו עשרים ושישה ישראלים ופצעו רבים נוספים. תגובה אלימה זו שידרה את עמדתו של חמאס לפיה לא ניתן להשיג שלום וביטחון "אלא ועד שהחמאס [הוכר] ודרישותיו [ייענו]".[58]

ב-1996, סדרה של פיגועי התאבדות הרסניים של חמאס, שהביאו לנפגעים משמעותיים וכמעט מחצית ממספר ההרוגים מהשנתיים הקודמות, מיוחסת לרוב בעיצוב תוצאות הבחירות הכלליות בישראל ב-1996. ההפצצות הגבירו את הפחד בציבור והעבירו את סנטימנט הבוחרים, ותרמו לניצחונו של בנימין נתניהו על שמעון פרס. עמדתו הנוקשה של נתניהו בעניין הביטחון הפכה מושכת יותר לבוחרים. [14] כשנתניהו החל את כהונתו הוא מיקד את האג'נדה הפוליטית שלו במאבק בטרור. בניגוד לגישת הממשלה הקודמת לטפל בטרור ובשלום בנפרד, מדיניות נתניהו הדגישה את השאיפה לשלום רק בהיעדר טרור. [59]

השראה לקבוצות איסלאמיסטיות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההערכות, השימוש בפיגועי התאבדות על ידי ארגונים איסלאמיסטיים פלסטיניים השפיע על ארגונים כמו חזבאללה ואל -קאעידה.[60] אל-קאעידה, ארגון איסלאמיסטי טרנס-לאומי, השתמש בטקטיקה זו בהתקפות בעלות פרופיל גבוה, כולל הפצצות שגרירות ארצות הברית בקניה וטנזניה ב-1998, הפצצת USS Cole בתימן ב-2000, ובסופו של דבר התקפות 11 בספטמבר על ארצות הברית ב-2001. זה האחרון סימן הסלמה משמעותית בטרור העולמי, גרם לרפורמות ביטחוניות נרחבות ולגיטימציה נוספת לתנועה הג'יהאדית, ומשך עוד לוחמים זרים לאל-קאעידה. [60]

שינוי טקטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות האינתיפאדה השנייה, חמאס עבר משימוש בפיגועי התאבדות להתמקדות בהתקפות רקטות נגד ישראל. עד שנת 2005 החל חמאס לאמץ אסטרטגיה דומה לזו של חזבאללה, תוך מינוף התמיכה האיראנית ונתיבים להברחה לבניית ארסנל רקטות משמעותי.[61] בשנים 2006–2007 השתלט חמאס מידי פתח על רצועת עזה והחל לשלוט בשטח. אתגרים מבצעיים, כמו מכשול עזה-ישראל ושיפור המודיעין הישראלי, הגבילו את האפקטיביות של פיגועי התאבדות מסורתיים. כתוצאה מכך, חמאס אימץ ירי רקטות לעבר מרכזים עירוניים ישראלים כאסטרטגיה ראשית, שהובילה להפרעות משמעותיות ולאבדות בדרום ישראל ומהווה איום מתמשך על אוכלוסייה אזרחית גדולה יותר. [61] בין ההשתלטות של חמאס ב-2007 ל-2023, הארגון עסק בכמה מלחמות עם ישראל. [62]

שינוי משמעותי התרחש בסוף 2023, כאשר חמאס הוביל את המתקפה על ישראל ב-7 באוקטובר, והרג כ-1,200 בני אדם, כולל ילדים, קשישים ו-364 צעירים בפסטיבל המוזיקה נובה. התקיפות כללו מקרים רבים של אונס ואלימות מינית, והארגון לקח יותר מ-250 בני ערובה לעזה. אירוע זה עורר את מלחמת ישראל-חמאס המתמשכת.[62]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Moghadam 2003, p. 65; Pedahzur, Perliger & Weinberg 2003, p. 419; Kliot & Charney 2006, pp. 353, 359, 361; Cohen 2016, p. 753; Aran 2023
  2. ^ 1 2 3 4 Mpoke Bigg & Sobelman 2024.
  3. ^ 1 2 3 4 5 Moghadam 2003, p. 68.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Horowitz 2015, p. 72.
  5. ^ 1 2 Gupta & Mundra 2005, p. 578.
  6. ^ 1 2 3 Nanninga 2019, p. 7.
  7. ^ Merari et al. 2010, p. 118.
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Moghadam 2003, pp. 69–71.
  9. ^ 1 2 Moghadam 2003, p. 87.
  10. ^ Pedahzur 2006, pp. 30–31.
  11. ^ 1 2 Ganor 2015, pp. 76–77.
  12. ^ 1 2 Moghadam 2003, pp. 65.
  13. ^ 1 2 3 Ganor 2015, pp. 142–143.
  14. ^ 1 2 3 4 Hoffman 2017, pp. 159–160.
  15. ^ 1 2 3 4 5 6 Moghadam 2003, pp. 78–80.
  16. ^ 1 2 3 4 Litvak 2010, pp. 724–725.
  17. ^ Hoffman 2017, p. 94.
  18. ^ Ganor 2015, p. 157.
  19. ^ 1 2 3 Moghadam 2003, pp. 81–82.
  20. ^ Pedahzur 2006, p. 64.
  21. ^ 1 2 Hatina 2014, pp. 99.
  22. ^ 1 2 3 4 5 Moghadam 2003, pp. 82–83.
  23. ^ Pedahzur 2006, p. 45.
  24. ^ Soibelman 2004, pp. 88–89.
  25. ^ Pedahzur 2006, p. 62.
  26. ^ Hoffman 2017, pp. 164.
  27. ^ 1 2 3 4 Moghadam 2003, pp. 74–75.
  28. ^ Fierke 2009, pp. 163.
  29. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Moghadam 2003, pp. 71–73.
  30. ^ 1 2 Pedahzur 2006, pp. 90–92.
  31. ^ 1 2 Pedahzur 2006, pp. 64–65.
  32. ^ Horowitz 2015, pp. 79.
  33. ^ Moghadam 2003, pp. 75–76.
  34. ^ Berrebi 2007.
  35. ^ Brym & Araj 2012, pp. 79.
  36. ^ 1 2 3 4 5 6 Moghadam 2003, pp. 83–86.
  37. ^ Ganor 2015, p. 70.
  38. ^ 1 2 Pedahzur 2006, p. 42.
  39. ^ 1 2 3 4 Hoffman 2017, pp. 159.
  40. ^ Pedahzur 2006, p. 43.
  41. ^ 1 2 3 Pedahzur 2006, p. 47.
  42. ^ 1 2 Thomas 2021, pp. 775–776.
  43. ^ McGreal 2004.
  44. ^ Pedahzur 2006, p. 99.
  45. ^ Pedahzur 2006, p. 38.
  46. ^ 1 2 Midlarsky 2004, p. 188.
  47. ^ Gupta & Mundra 2005, pp. 590.
  48. ^ Fierke 2009, p. 172.
  49. ^ Moghadam 2003, p. 76.
  50. ^ Pedahzur 2006, p. 56.
  51. ^ 1 2 Ganor 2015, p. 111.
  52. ^ Halder 2020, pp. 49–50.
  53. ^ Hoffman 2017, pp. 141.
  54. ^ 1 2 3 4 Kliot & Charney 2006, pp. 360–361.
  55. ^ Pedahzur 2006, p. 49.
  56. ^ Ganor 2021, pp. 189.
  57. ^ 1 2 Ganor 2021, pp. 216–218.
  58. ^ Hoffman 2017, pp. 158.
  59. ^ Ganor 2021, pp. 166.
  60. ^ 1 2 Halder 2020, pp. 107.
  61. ^ 1 2 Ganor 2015, pp. 163–164.
  62. ^ 1 2 BBC What Is Hamas 2024.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פיגועי_התאבדות_פלסטינים&oldid=39932326"