פורטל:פסיכולוגיה/ערך נבחר/אוסף
לעריכה לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
 |
תאוריית ההתפתחות בשלבים היא תאוריה בפסיכולוגיה התפתחותית שיוצרה הוא ז'אן פיאז'ה. התאוריה מתייחדת בכך שאינה מסבירה את ההתפתחות כנובעת רק משיפורים כמותיים ביכולת הזיכרון ועיבוד המידע, אלא כתהליך המורכב משלבים הנבדלים זה מזה איכותית, ואשר הם אוניברסליים - משותפים לילדי כל התרבויות.
מנגנון האיזון הוא שמניע את התקדמותו של הילד, שכאשר נתקל במצב שאינו יודע כיצד להתמודד עמו נוקט בפעולה של התאמה, שכלול פעולותיו כדי שיתאימו לסיטואציה החדשה, או הטמעה, התמודדות עם המצב החדש בדרכים הישנות.
מתאוריית פיאז'ה יוצא שאין הרבה תועלת באימון שיזרז את ההתפתחות הקוגניטיבית.
תסמונת אספרגר, ידועה גם כתסמונת הרנוי, היא אחת מהלקויות ההתפתחותיות המכונות תסמונות הקשת האוטיסטית. הלקות מתאפיינת בקשיים חברתיים, תקשורתיים והתנהגותיים שונים. בהשוואה לבעלי תסמונות אחרות מהקשת האוטיסטית, ללוקים באספרגר יש פחות נטיות כפייתיות/חזרתיות, פחות הפרעות במשחק דמיוני ופחות הפרעות בשפה מדוברת. עיקר לקותם הוא בתקשורת לא מילולית כגון, הבנת סיטואציות חברתיות, הבנת הבעות פנים וכיוצא בזה. התסמונת נקראת על שם רופא הילדים הנס אספרגר, שתיאר את מאפייני הלקות ב-1944.
 |
סכיזופרניה (בעברית: שסעת) היא מחלת נפש כרונית ונפוצה השייכת לקבוצת המחלות הפסיכוטיות המאופינת לרוב בהזיות שמיעה, מחשבות שוא פרנואידיות או מוזרות, דיבור וחשיבה לא מאורגנים וקשיים תפקודיים רבים. המחלה פוגעת ברוב תחומי התפקוד המנטלי והחברתי; במצב הרוח, התחושות והאפקט, בתפיסה, בחשיבה (תוכן והלך), וכן בתפקודים קוגניטיביים. הסכיזופרניה היא מחלה בעלת מהלך כרוני עם התלקחויות. אבחנתה תעשה בציר הראשון של האבחון הפסיכיאטרי לפי הסיווג האמריקאי DSM. המונח "סכיזופרניה" נטבע בידי הפסיכיאטר השווייצרי אויגן בלוילר (קודם לכן נקראה המחלה "שיטיון היבחרות" או "שיטיון הנעורים"; בלטינית: Dementia praecox).
למרות הסברה השגויה הרווחת בציבור, הנשענת במידת-מה על תרגום מילולי של שמהּ לעברית, סכיזופרניה אינה הפרעת זהות דיסוציאטיבית ("פיצול אישיות").
 |
תאורית השלבים, או התאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסון, היא תאוריה בפסיכולוגיה התפתחותית שפותחה על ידי אריק אריקסון. התאוריה מתארת את מהלך החיים מינקות עד שיבה כסדרה בת שמונה שלבים, שבכל אחד מהם ניצב האדם בפני קונפליקט בין צרכיו האישיים לבין דרישות החברה, כל שלב והקונפליקט המיוחד לו. על פי אריקסון, מביא הקונפליקט בכל שלב למשבר אותו ניתן לפתור באופן מוצלח או כושל: התמודדות מוצלחת עם קונפליקט תבוא לידי ביטוי במציאת "שביל הזהב" בין הדרישות הסותרות, ותצייד את האדם בכלים להתמודדות טובה יותר עם קונפליקט השלב הבא. התמודדות בלתי מוצלחת תהיה כניעה ללחצי החברה או לדחפים האישיים, וזו תקשה על הסתגלות חברתית ועל ההתמודדות עם השלב הבא.
 |
פוביה ספציפית (נקראת גם פוביה פשוטה) היא פחד מתמיד ומוגזם, שמתעורר עקב הופעת אובייקט או מצב ספציפי, או עקב ציפייה להופעתו. החשיפה לגירוי זה גורמת כמעט תמיד לתגובת חרדה מיידית, שההבדל הבולט היחיד בינה להתקף פאניקה הוא העובדה שפאניקה אינה מתעוררת על ידי אובייקט חיצוני ברור. סימפטומים שיכולים להופיע הם למשל קוצר נשימה, הזעה, סחרחורת, פחד למות או "להשתגע", ועוד.
אדם שסובל מפוביה ספציפית, בדרך כלל ינסה להימנע ככל האפשר מהמצב המפחיד, או מהמצוקה שמעורר בו המצב המפחיד. הימנעות זו משבשת באופן משמעותי את התפקוד הרגיל שלו, ומעוררת בו מצוקה גבוהה. הירידה בחרדה, שמתרחשת בכל הימנעות מהמצב המפחיד, מחזקת את ההתנהגות הפובית ומשמרת אותה. פוביות משתמרות גם בגלל רווחים משניים שנוצרים מהן – יתרונות שנובעים מהמוגבלוּת הזו, כמו תשומת לב, אהדה, ושליטה מסוימת על הזולת.
רשימת הפוביות הספציפיות ארוכה ומגוונת מאוד. חלקן מתעוררות עקב גירויים שכל אדם מפחד מהם קצת (כמו חושך, מחלות, עקרבים ונחשים). ההבדל הוא שבפוביה ספציפית עוצמת הפחדים גבוהה מאוד, והשיבוש בתפקוד היומיומי שנוצר בגלל ההימנעות הוא גדול.
 |
בְטיפול היא סדרת דרמה ישראלית זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה, ששודרה לראשונה בערוץ הוט 3 ב-28 באוגוסט 2005. הסדרה, שנוצרה בידי חגי לוי, עוקבת אחר הטיפולים הפסיכולוגיים השבועיים שעורך למטופליו פסיכולוג קליני בשם ראובן דגן, שמגולם על ידי אסי דיין. במקביל מציגה העלילה אירועים מחייו הפרטיים של דגן. הסדרה שודרה חמישה ימים בשבוע (א'-ה') בערוץ הוט 3, כאשר שידור עונתה הראשונה החל כאמור ב-2005 ושידור עונתה השנייה ב-2008. בעקבות הצלחה ביקורתית גדולה לה זכתה "בטיפול" נוצרה על ידי רשת HBO גרסה אמריקאית לסדרה, שעלתה לשידור כשנתיים לאחר הסדרה המקורית. הסדרה זכתה לתיאור "מופת טלוויזיוני", ואנשי מקצוע הצהירו עליה כבעלת השפעה על תחום הפסיכולוגיה.
 |
ברפואה, מקובל לראות בהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD), ובהפרעת קשב וריכוז (ללא היפראקטיביות - ADD), הפרעות התפתחותיות הנובעות מפתולוגיה נוירולוגית המובנת באופן חלקי. ל-ADHD יש תסמינים משלוש קבוצות - קשיי קשב, אימפולסיביות והיפראקטיביות; ואילו ל-ADD יש תסמינים מאחת מקבוצות אלה בלבד - קשיי קשב, ללא תסמינים הקשורים בהיפראקטיביות. סיבת תופעות אלה היא רפואית, אך לצד אנשי מדע הרפואה חוקרים אותן גם פסיכולוגים, חוקרי חינוך ומדענים אחרים. יש מדענים המתייחסים ל-ADHD ול-ADD כאל שתי הפרעות שונות, למרות המאפיינים הדומים ביניהן. ה-ADHD נדיר בערך פי שלושה מה-ADD. ההערכות המקובלות הן שבישראל הפרעת הקשב נפוצה בקרב כ-5% מאוכלוסיית הילדים ו-3%-4% מהבוגרים.
 |
דיכאון (Depression) הוא מצב נפשי מתמשך של ירידה במצב הרוח, שקיעה לתוך עצבות וייאוש עמוקים ואיבוד עניין והנאה ברוב תחומי החיים אשר מגיעים לנקודה המשבשת את כל תפקודי החיים.
אנשים מדוכאים חווים רגשות שליליים לרוב, בין אם בתחושתם כלפי עצמם (מרגישים שאינם בני אדם בעלי ערך) ובין אם כלפי אחרים (סבורים שהזולת לא אוהב אותם ולא חפץ בקרבתם). מתוך אי הבנת מצוקת הסובלים מדיכאון עלול הצופה מהצד לחשוב כי הם "עצלנים" ופשוט "צריכים לקחת עצמם בידיים". עבור האדם המדוכא ביקורת זו היא עוד מקור לאכזבה ולמחשבות ביקורתיות כלפי עצמו. דיכאון קליני, שאיננו דיכאון חולף או דיכאון קל, הוא הפרעה נפשית שההתמודדות עמה קשה ביותר. על פי המקובל, דרושים לפחות שבועיים של ירידה קשה במצב הרוח לצורך הגדרת דיכאון.
 |
מבחן כתמי הדיו של רורשאך, או בשמו המקוצר מבחן רורשאך, הוא מבחן השלכה שמיועד להערכה פסיכולוגית של מאפייני אישיות ותפקודים חשיבתיים ורגשיים של האדם. זהו אחד המבחנים הנפוצים ביותר לשימוש בקרב הפסיכולוגים הקליניים באבחון מטופליהם, ומוכר כאחד מחמשת המבחנים מהם מורכבת סוללת המבחנים הפסיכולוגיים הבסיסית (בנוסף לוקסלר למבוגרים או לילדים; בנדר; ציורים; ו-TAT או CAT). המבחן נחשב שנוי במחלוקת בקרב אנשי המקצוע והציבור הרחב, בין השאר בשל מהימנות ותוקף נמוכים ובעיות אובייקטיביות בקביעת הציונים והפירוש של המבחן. שיפורים שנעשו בשיטת הפירוש של המבחן לאורך השנים מנסים לתת מענה לבעיות אלו.
 |
טיפול באמנות הוא שיטת טיפול פסיכולוגי בו נעשה שימוש בטכניקות של אמנות חזותית כמו ציור, פיסול וצילום. הטיפול באמנות הוא אחד משיטות הטיפול בתוך תחום טיפול בהבעה ויצירה. הטיפול באמנות משלב תאוריות מסורתיות של פסיכותרפיה, טכניקות מתחום הפסיכולוגיה ותאוריות הנוגעות לתהליכי יצירה והמאפיינים השונים של חומרי האמנות והשימוש בהם.
כאחד ממקצועות בריאות הנפש הטיפול באמנות מיושם במקומות שונים ומגוונים ומופנה לקהלי יעד רבים. ניתן למצוא תהליכים של הטיפול באמנות בסדנאות אמנים המתמקדים בפיתוח יצירתיות. מטפלים באמנות עובדים עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים, ומציעים טיפול ליחידים, זוגות, משפחות, קבוצות וקהילות.
מטפלים באמנות משתמשים בתהליך היצירה ובתכנים שעולים באמנות לסייע למטופל להתמודד במצבי מתח, משברים, חוויות טראומתיות, ולסייע לו בשיפור התפקוד הקוגניטיבי, שיפור יחסיו עם משפחתו וחבריו, ושיפור איכות החיים באופן כללי.
 |
הפרעה דו-קוטבית, הידועה גם בשמה הקודם מאניה דֶפרסיה, היא הפרעה נפשית שהחולה בה סובל מתנודות קיצוניות ומחזוריות במצבי הרוח, ללא תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות. זו הפרעה אפקטיבית, כלומר קשורה למצב רוח. בזמן ההתקף נע מצב הרוח של החולה בין מאניה - מצב רוח מרומם באופן קיצוני - לבין דפרסיה, כלומר דיכאון. ההפרעה מאופיינת בתנודה בין שני הקטבים באופן התקפי ומחזורי. בין התקף להתקף יכולות לחלוף שנים של מצב רוח מאוזן. ספר האבחנות הפסיכיאטרי DSM IV שינה את הגדרת ההפרעה ממחלת נפש - מאניה-דפרסיה, להפרעת מצב רוח - הפרעה דו-קוטבית.
תפוצת ההפרעה מוערכת בכאחוז אחד בקרב האוכלוסייה בארצות המערב. היא תוארה בתרבויות שונות במהלך ההיסטוריה. אנשי שם רבים – מוזיקאים, סופרים ומנהיגים - סבלו מהפרעה דו-קוטבית, ורבים מהם ומרופאיהם הוטרדו מהאפשרות כי טיפול תרופתי הכובש את מצב הרוח עלול להפחית את יכולת היצירה שלהם. מכל מקום, קיימות עדויות רבות לכך שאנשים עם הפרעה זו הם יצירתיים יותר דווקא כאשר הם מטופלים ביעילות. רק השלבים המוקדמים של המאניה תורמים ליצירתיות. המאניה במלוא עוזה משבשת את היצירתיות ואת מהלך החיים כולו.
התעללות מינית בילדים היא סוג של התעללות בילדים שבמסגרתה אדם מבוגר או מתבגר מתעלל בילד לשם גירוי מיני. קיימות צורות שונות של התעללות מינית בילדים: פנייה או הפעלת לחץ על ילדים לעסוק בפעילויות מיניות (ללא קשר לתוצאות הפנייה), חשיפת איברי מין בנוכחות ילדים, חשיפת ילדים למדיה פורנוגרפית, מגע מיני עם ילדים או הפקת פורנוגרפיית ילדים בעזרתם.
להתעללות מינית בילדים השלכות רבות מבחינתו של הילד: דיכאון, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, חרדה, וזאת בנוסף לפגיעה פיזית אפשרית ובעיות אחרות. התעללות מינית על ידי בן משפחה היא סוג של גילוי עריות והיא יכולה לגרום לטראומה פסיכולוגית ארוכת טווח ומשמעותית ביותר, במיוחד במקרה שבו אחד ההורים הוא הפוגע.
על פי סקרים ומחקרים שונים, כ-15% עד 25% מהנשים וכ-5% עד 15% מהגברים בעולם עברו התעללות מינית בילדותם.
 |
עקרון הרצף הוא שיטה המתייחסת להתפתחות האדם ולגידול תינוקות, שנוסחה על ידי התרפיסטית האמריקנית ג'ין לידלוף. השיטה נועדה להבטיח את התפתחותו הגופנית, המנטלית והרגשית של התינוק מיום היוולדו, ועד הגיל בו הוא מסוגל להתרחק מאמו על פי רצונו. שם השיטה מתבסס על תפיסתה כהמשך רציף לאופן בו גודלו ילדים באופן טבעי משחר ההיסטוריה.
לידלוף שהתה בקרב שבט ההיקואנה בוונצואלה בשנות ה-70, ולטענתה שמה לב שתינוקות השבט מאושרים יותר מהתינוקות בעולם המערבי. היא טענה כי הסיבה לכך היא הנשיאה התמידית של התינוק על ידי אמו שיוצרת מגע וקרבה פיזית רצופה ביניהם, תוך למידה פסיבית, וכן חופש התנועה המוחלט לו זוכים ילדי השבט, דבר המאפשר להם לחקור את המרחב בנחת, תוך הכרה ביכולותיהם ובחושיהם.
ספרה של לידלוף על עקרון הרצף זכה לפופולריות רבה, והמלצותיה לגידול תינוקות אומצו על ידי אמהות רבות. עם זאת, רבים מתנגדים לשיטה וטוענים כי היא קיצונית, לא מבוססת על מחקר מדעי, ומתאימה לחברות אינדיאניות ולא לחברות מודרניות.
 |
מבחן בית-עץ-אדם הוא מבחן אישיות השלכתי המיועד להערכת מאפייני האישיות ועולמו הרגשי של האדם. המבחן משמש כלי אבחון המועבר על ידי פסיכולוגים קליניים, חינוכיים ותעסוקתיים. במבחן מקבל הנבדק הוראה קצרה ועמומה (גירוי) לצייר בית, עץ ודמות אדם, ולאחר ביצועה הוא מתבקש לספר על הציורים שצייר, כל זאת מתוך הנחה כי בעת הציור הוא משליך מעולמו הפנימי על הדף. הבודק במבחן משתמש בכלים ובמיומנות שרכש לשם פירוש והבנת עולמו של הנבדק דרך הציורים.
בדרך כלל מבחן זה מועבר לנבדק כחלק מסדרת מבחני אישיות ואינטליגנציה, כמו מבחן רורשאך, מבחן TAT (או מבחן CAT לילדים צעירים), מבחן בנדר ומבחן וכסלר. הבודק עורך אינטגרציה של הממצאים העולים ממספר מבחנים, וזו מהווה בסיס להערכת אישיותו של הנבדק מבחינה קוגניטיבית, רגשית, תוך-אישית ובין-אישית.
המבחן ושיטת הניתוח שלו ספגו ביקורת בשל בעיות משמעותיות בתוקף שלו, אך במספר מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים נמצאו תוצאות חיוביות לגבי התוקף בקרב מספר אוכלוסיות מחקר ספציפיות.
בפסיכותרפיה, חשיפה עצמית היא מצב שבו המטפל משתף רגשות או מידע אישי אודותיו בתהליך טיפולי, דבר העשוי להיות כלי משמעותי של התערבות טיפולית. חוקרים רבים שבדקו את הכלי מצאו כי יש בו פוטנציאל גבוה לקידום התהליך הטיפולי ולהתפתחות הקשר הטיפולי. יחד עם זאת, כתלות בדרך, בעיתוי ובסיבות לשימוש בכלי, הוא יכול להוות הפרה של הגבולות הטיפוליים והאתיים או לעיתים אף להקשות על הטיפול; ההבנה של השלכות החשיפה העצמית חיונית לכל מטפל.
הלגיטימציה של השימוש בחשיפה העצמית ככלי התערבות בידי המטפל הולכת וגוברת; זאת בניגוד לקביעתו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, שהתנגד לשיתוף המטופל בעולמו הפנימי של המטפל בטענה שהמטופל לא יידע שובע, והזהיר מפני ההשלכות של חשיפת פרטים על אודות המטפל ושבירת עקרון האנונימיות. גישות חדשות יותר (כמו הגישה הבין-אישית, האינטרסובייקטיבית וההתייחסותית), נתנו פתח לחשיפה עצמית בתהליך הטיפולי, והציעו לעשות בה שימוש באופן שקול וסלקטיבי, ומבלי לפגוע בחוסר הסימטריה ביחסים הטיפוליים בין המטפל למטופל. לטענתם של הדוגלים בגישות אלו, שימוש זה יכול לשחרר מצבים בהם הטיפול תקוע, לחזק את ההדדיות בקשר ולהקטין את תחושת ההירארכיה שבטיפול. בנוסף, חשיפה זו מגבירה תחושה של שיתוף פעולה ושל אותנטיות, ומצליחה לפתוח אזורים חדשים בחוויית המטופל, שלא היה להם ביטוי במערכות היחסים שלו. בנוסף, היעדר תחושת המטופל שהוא נמצא בתהליך של היכרות עם המטפל, מעידה על חוסר בליבת התהליך הטיפולי ועל יחסים טיפוליים לא אישיים.
מנגד, מזהירים התאורטיקנים מפני נזק אפשרי שיכולה להביא החשיפה העצמית לתהליך הטיפולי כשנעשה בה שימוש שגוי, הממקד את החקירה במטפל, כשהיא עולה ממניעים שגויים, כשהיא מביאה לתוצאות לא רצויות, או כשהיא אינה נשקלת בכובד ראש על פי כללי האתיקה.
פורטל:פסיכולוגיה/ערך נבחר/16 פורטל:פסיכולוגיה/ערך נבחר/17 פורטל:פסיכולוגיה/ערך נבחר/18 פורטל:פסיכולוגיה/ערך נבחר/19 פורטל:פסיכולוגיה/ערך נבחר/20