פורטל:פמיניזם/פמיניסטית בזרקור/גלריה
גלריית פמיניסטית בזרקור של פורטל פמיניזם
לעריכת התקצירים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
בלה אבצוג (24 ביולי 1920 - 31 במרץ 1998) הייתה מנהיגה פמיניסטית יהודייה אמריקאית, פעילה למען זכויות האזרח ונגד מלחמת וייטנאם וחברת בית הנבחרים של ארצות הברית. נמנתה עם מנהיגות הגל השני של הפמיניזם.
קרול אדמס ( נולדה בשנת 1951) היא סופרת אמריקאית טבעונית, תאורטיקנית אקו-פמיניסטית ופעילה לזכויות בעלי חיים. אף על פי שנשים פמיניסטיות עסקו בקשר בין דיכוי האישה לדיכוי בעלי חיים עוד במאה ה-19, הייתה זו אדמס שפרסמה בשנת 1975 את המאמר השיטתי הראשון שהצביע על הקשר בין סקסיזם לסוגנות. עד כה הוציאה לאור תשעה עשר ספרים, ביניהם The Sexual Politics of Meat. עבודתה עוסקת בעיקר בקשר בין דיכוי האישה לדיכוי בעלי החיים.
אדמס פרסמה עשרות מאמרים העוסקים באקו-פמיניזם, צמחונות וטבעונות, זכויות בעלי חיים, אלימות במשפחה והתעללות מינית. בשנת 2011 נבחרה להיכנס להיכל התהילה האמריקאי לזכויות בעלי חיים מטעם הוועידה הלאומית לזכויות בעלי חיים בארצות הברית.
סוזן ב. אנתוני (15 בפברואר 1820 - 13 במרץ 1906) הייתה סופרז'יסטית, פעילה חברתית אמריקאית ופמיניסטית שמלאה תפקיד מרכזי בתנועה למען זכות ההצבעה לנשים. בשנת 1851, היא פגשה את אליזבת קיידי סטנטון, שהפכה לחברתה ושותפתה להובלת מאבקים חברתיים, בעיקר למען זכויות נשים וביטול העבדות. במהלך השנים הן הקימו איגודים וארגונים שונים לקידום נושאים אלו. בשנת 1852, לאחר שלא אפשרו לאנתוני לנאום בכינוס של פעילים בעד חוק היובש בגלל היותה אישה, הן הקימו ארגון נשים שפעל בתחום זה. בשנת 1863, הם הקימו את ליגת הנשים הלאומית הנאמנה לאיחוד שהובילה את מבצע איסוף החתימות הגדול ביותר שהיה באותה תקופה. בשנת 1866, הן יזמו הקמת האגודה האמריקאית לשוויון זכויות (American Equal Rights Association), אשר נאבקה למען שוויון זכויות הן לנשים והן לאפרו-אמריקאים. בשנת 1868, אנתוני וסטנטון החלו להוציא לאור עיתון בנושא זכויות נשים בשם "המהפכה". החל מ-1869, פעלה אנתוני במספר ארגונים וקבוצות למען זכות הבחירה לנשים.
14 שנים לאחר מותה, ב-1920, אושר בארצות הברית התיקון ה-19 לחוקה אשר הכיר בזכות בחירה לנשים בארצות הברית.
ג'וּן ג'ורדן (9 ביולי 1936 – 14 ביוני 2002) הייתה משוררת, מסאית, מחזאית, פמיניסטית ואקטיביסטית ביסקסואלית ג'מייקנית-אמריקאית. במאסה האישית שלה מ-1982 שהייתה לקלאסיקה, "דו"ח מאיי הבהאמה", ג'ורדן בחנה את האפשרויות ואת הקשיים באופציות השונות, ולפעמים המנוגדות, של חיבור קהילתי והזדהות עצמית על בסיס של גזע, מעמד, זהות מגדרית. הכתב אמנם לא זכה להכרה בשנת הופעתו הראשונה ב-1982, אך במהלך הזמן הוא צבר תפוצה וסטטוס בקורסים ברחבי ארצות הברית במחלקות נשים ומגדר, סוציולוגיה, ואנתרופולוגיה. ג'ורדן תרמה במאסה הזו סיכומים חדשניים למספר סוגיות, וכן מונחים חשובים בתחומי גזע, מעמד, וזהות מגדרית.
אנדריאה דבורקין (26 בספטמבר 1946 - 9 באפריל 2005) הייתה סופרת ופעילה פמיניסטית רדיקלית בארצות הברית. חלק ניכר מכתביה עוסקים בביקורת על הפורנוגרפיה, שאותה היא מקשרת לדימוי האישה כקניין מיני, דבר המוביל, לדבריה, לאונס ולצורות אחרות של אלימות כלפי נשים.
בשנות ה-60 נודעה דבורקין בהתנגדותה למלחמת וייטנאם ובהטפתה לאנרכיזם, אך הפכה לפמיניסטית רדיקלית לאחר שהצליחה להימלט מבעל מתעלל, וכתבה כעשרה ספרים המפרטים את התאוריה הרדיקלית הפמיניסטית. בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80 זכתה דבורקין למוניטין כדוברת התנועה נגד פורנוגרפיה. מאמריה וספריה על פורנוגרפיה ועל המיניות האנושית, ובייחוד ספרה "משגל", היו למסמכים רבי השפעה על החשיבה הפמיניסטית בת זמננו.
אודרי לורד (18 בפברואר 1934 – 17 בנובמבר 1992) הייתה סופרת, משוררת ופעילה חברתית פמיניסטית ולסבית, אמריקאית מהקריביים.
לורד נולדה וחייתה בהארלם בניו-יורק. עיקר פעילותה החברתית היה בקרב הקהילה השחורה והלסבית. לורד הייתה משוררת ידועה, זכתה בהוקרה ובפרסים רבים, כתבה ופרסמה ספרי עיון ופרוזה. היא הייתה פעילה פמיניסטית רבת השפעה שהנהיגה מאבקים של לסביות שחורות וקולה מרכזי להתפתחות תאוריה פמיניסטית בת זמננו.
גלוריה אנזלדואה (בספרדית: Gloria Evangelina Anzaldúa, 26 בספטמבר 1942 – 15 במאי 2004) הייתה משוררת, סופרת ותאורטיקנית פמיניסטית וקווירית צ'יקנה. בעבודותיה חקרה את הכעס והבידוד שהם תוצאה מהדרה לשולי התרבות והזהות הקולקטיבית. אנזלדואה זכתה בפרסים רבים, וחלק מכתביה נחשבים אף לפורצי דרך במסגרת תאוריות פמיניסטיות, תרבותיות וקוויריות.
אנזלדואה חשפה את הקהילה האקדמית למונח "מסטיסה", שבמקור מתייחס למי שבעל שורשים ילידיים אמריקאים וספרדים גם יחד, ושפירושו הוא להיות מעבר לחלוקה הבינארית בה יש 2 אפשרויות בלבד. אנזלדואה מתייחסת ל"מסטיסה החדשה" אותה היא מתארת כאשה המודעת לקונפליקטים ולעירוב הזהויות ומשתמשת בנקודת המבט החדשה הזו כדי לאתגר את כל החשיבה הבינארית של העולם המערבי. צורת החשיבה של "המסטיסה החדשה" באה לידי ביטוי בתפיסת הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי שספרה מהווה בו אבן דרך משמעותית. כפי שאנזלדואה חשה שלא ניתן לאפיין אותה כחלק ממוצא כזה או אחר כך גם תפסה את עצמה כבעלת מספר זהויות מיניות. על פי תפיסתה, קיים קשר בין שחרור מגזענות, מלאומנות ומדיכוי לשוני ותרבותי לבין שחרור מגדרי כאשה ושחרור מיני כלסבית. אנזלדואה, שראתה בזהותה תערובת של מרכיבים, טענה שפמיניזם העוסק רק במרכיב של מגדר אינו תשובה לפרויקט השחרור הכולל.
אמה גולדמן (27 ביוני 1869 - 14 במאי 1940) הייתה אנרכיסטית שפעלה במחציתה הראשונה של המאה ה-20. גולדמן נודעה בעיקר בשל פעילותה הפוליטית, כתיבתה ויכולתה הרטורית. כמו כן, גולדמן ידועה בשל תרומתה להתפתחות הפילוסופיה האנרכיסטית בצפון אמריקה ובאירופה. גולדמן פעלה בתקופת הגל הפמיניסטי הראשון, והביעה ביקורת רבה על התנועה אשר נשאה על דגלה אך את מאבק הסופרג'יזם.
שמה הואדר על ידי מעריציה כ"אישה מורדת" בעלת מחשבה חופשית, ואילו מבקריה הציגו אותה כתומכת ברציחות פוליטיות ובמהפכה אלימה. לאחר תקופת פעילותה גולדמן נשכחה מהשיח הציבורי, והתעניינות מחודשת בה ובמורשתה התעוררו למן שנות ה-70 של המאה ה-20.
אניטה סרקיזיאן (נולדה ב-1983, אונטריו, קנדה) היא עיתונאית, מבקרת תקשורת, ובלוגרית קנדית-אמריקאית. היא יסדה ארגון ללא כוונת רווח בשם Feminist Frequency ("תדר פמיניסטי", אבל גם "תכיפות פמיניסטית"), והפיקה, עם ג'ונת'ן מקינטוש, את סדרת סרטוני הווידאו Tropes vs. Women in Video Games, ("מוטיבים נגד נשים במשחקי מחשב").
בשנת 2012, הפכה סרקיזיאן מטרה למסע הטרדה והשמצה ברשת, בעקבות פתיחת מיזם מימון המונים עבור סדרת הסרטונים הזו. במקביל, תומכים בסדרה תרמו כמעט 160,000 דולר ארצות הברית למיזם, הרבה מעבר למטרת מיזם הגיוס, שהייתה 6,000 דולר. שני ההיבטים הללו עוררו עניין בתקשורת, בעיקר בארצות הברית, והציבו את סרקיזיאן במרכז דיונים רבים על שנאת נשים בתרבות משחקי המחשב, ועל הטרדה מקוונת. למרות ההטרדה, המשיכה סרקיזיאן להופיע בתקשורת ולפרסם מאמרים וביקורת על ייצוגי נשים במשחקי מחשב ועל הטרדה מינית בתעשיית המשחקים ובתרבות ההמונים.
ד"ר עמליה זיו היא חוקרת ישראלית, העוסקת בנושאים פמיניסטיים וקוויריים, וכן בייצוגים פורנוגרפיים של נשים. בזכות כתיבתה בתחום המיניות הלסבית זיו נחשבת לדמות בולטת בקהילה הפמיניסטית והלהטב"קית בישראל. נמנתה עם המייסדים והכותבים הראשונים בכתב העת "הזמן הוורוד". בשנת 2001, בהיותה דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, הייתה ממייסדות "סקס אחר" – הכנס השנתי לתאוריה קווירית המתקיים מדי שנה באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 2003 ערכה, ביחד עם יאיר קדר ואורן קנר, את קובץ המאמרים הקווירי הראשון בעברית, "מעבר למיניות". זיו ניכללה ברשימת 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב של האגודה למען הלהט"ב בישראל.
ויקי שירן (28 בפברואר 1947 - 15 במרץ 2004) הייתה קרימינולוגית, סוציולוגית, משוררת, במאית, ואשת תקשורת ישראלית, ופעילה פמיניסטית מזרחית. כפמיניסטית, שירן הייתה מהמייסדות של "קבוצת נשים מזרחיות", שנועדה לעורר את השיח הפמיניסטי הציבורי בישראל, לאור מה שראתה ככישלון של הגל השני של הפמיניזם: "ייתכן, שהסתגרותו ואף התנערותו של הפמיניזם בישראל מן הפרובלמטיקות החברתיות, גרמו להישארותו כפרח קיר בשיח הציבורי." קבוצה זו הפכה ב-1999 לתנועת "אחותי - למען נשים בישראל", הפועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי ולהעצמת הסולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל.
הלן סיקסו היא סופרת, מסאית ופילוסופית צרפתייה ממוצא יהודי-אלג'יראי. סיקסו היא גם מבקרת ספרות ומחזאית, פרופסור ופמיניסטית, היא אחת מהאינטלקטואליות המובילות בצרפת החל מ–1960 ועד היום. סיקסו כתבה למעלה מ–40 ספרים ועשרות מסות ומאמרים, רומנים, מחזות, סיפורים קצרים, מאמרי ביקורת ומסות הגותיות. עבודתה הפילוסופית עוסקת בסוגיות הקשורות לכתיבה בכלל ולכתיבה נשית, "Écriture féminine" בפרט. לסיקסו תפקיד משמעותי בעיצוב תאוריה ספרותית פוסט מודרנית, פילוסופיה קונטיננטלית, לימודי נשים וחשיבה פמיניסטית.
גלוריה סטיינם מוכרת כאחת ממובילות התנועה הפמיניסטית בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. היא עיתונאית, פעילה פוליטית, וממייסדות המגזין הפמיניסטי "מיז". סטיינם ידועה בשל שנינותה, והיא מהפמיניסטיות המצוטטות יותר, למרות שאחד מהציטוטים המפורסמים ביותר שמיוחסים לה אינו שלה כלל - "אישה צריכה גבר כמו שדג צריך אופניים" הוא בעצם של הפמיניסטית האוסטרלית אירינה דאן. בין עמדותיה ופעילויותיה של סטיינם בפמיניזם: היא ממובילות ההתנגדות לפורנוגרפיה ובדס"מ, וכן פועלת נגד השחתת אברי מין ריטואליסטית, בעיקר של נשים וילדות. סטיינם מתייחסת בבוז לתאוריה פמיניסטית וקווירית כבונטון של האקדמיה שלא רלוונטי לחיים האמיתיים, ונחשבת כחברה במחנה הפמיניסטי שהוא אנטי-טרנסג'נדריוּת. סטיינם עצמה ניסתה בשנות ה-2010 להבהיר את חלק מאמירותיה הקודמות, בעיקר משנות השבעים, כחלק מההתנגדות להשחתה גניטלית ולא התנגדות לזהויות מגדריות טרנסג'נדריות.
פולי מארי הייתה בין המייסדות של "ארגון לאומי לנשים (NOW)", ודמות מובילה בתנועה הפמיניסטית של שנות השישים והשבעים של המאה העשרים. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטורט מאוניברסיטת ייל, וגם עשתה היסטוריה כשב-1976 נאבקה באפליה גזענית ומגדרית בכנסייה האפיסקופלית והייתה לאישה השחורה הראשונה להתקבל לכמורה. לאחר מותה, הכנסייה הכריזה עליה כקדושה. מארי הייתה עורכת דין שהתמקדה בתחום זכויות האזרח, ותורגוד מרשל, לימים השופט השחור הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, כינה את ספרה על חוקי הגזענות "התנ"ך של תנועת זכויות האזרח".
טסלימה נאסרין היא סופרת, משוררת ורופאה. היא הוגלתה ממולדתה בבנגלדש, וכן מביתה המאומץ במערב בנגל שבהודו, בעקבות פתווה שהוצאה נגדה באמצע שנות ה-90, וכן תקיפות פיזיות שחוותה בשל כתביה על פמיניזם, ובמיוחד התנגדותה לכל הדתות הפטריארכליות, כולל אסלאם. במשך שנים נדדה ממדינה למדינה כאשר חוותה בין היתר חודשים של כליאה ומעצר בית, ונכון ל-2015 עדיין מקבלת איומים על חייה. היא חיה כיום בארצות הברית, וממשיכה לכתוב ולפעול למען זכויות אדם. נסרין זכתה בפרסים רבים, חלקם ספרותיים וחלקם בשל פעילותה הפמיניסטית והחברתית.
סוג'ורנר טרות' (1797-1883) הייתה אחת האקטיביסטיות הידועות והחשובות ביותר בארצות הברית במאה ה-19. היא נולדה לעבדות בשם איזבלה בומפרי, ובגיל 46 לאחר שחוותה לדבריה התגלות אלוהית, שינתה את שמה לסוג'ורנר טרות'. היא נמלטה מן העבדות והייתה לפעילה נמרצת במאבקים למען זכויות לעבדים משוחררים ולמען זכויות נשים. חכמתה ושנינותה, נאומיה ששילבו שירה עוצמתית, המראה המרשים שלה - גובהה היה 1.80 מ', וקולה הנמוך - הפכו אותה לאגדה, ומיתוס של אישה שחורה וחזקה. כנגד כל הסיכויים, בהיותה אישה שחורה בחברה לבנה, ואישה בחברה פטריארכלית, עונייה, מעמדה הנמוך ואי ידיעתה קרוא וכתוב, הצליחה טרות' להפוך לפעילה חשובה במאבק למען זכויות אדם ונשים, ללוחמת חופש ולמטיפה דתית ידועה. היא הייתה האישה השחורה הראשונה לזכות בתביעה משפטית נגד גבר לבן, והנאום המפורסם שלה משנת 1851 - "האין אני אישה?" - הפך למיתוס פמיניסטית, והיה להשראה לעבודתה של האקדמאית הפמיניסטית העכשווית, בל הוקס.
"האג'נדה הפמיניסטית היא פשוטה: היא מבקשת שנשים לא ייאלצו לבחור בין צדק ציבורי לבין אושר פרטי", כך על פי העיתונאית הפמיניסטית סוזן פלודי, זוכת פרס הפוליצר. בספרה המכונן "Backlash: The Undeclared War Against American Women" (תגובת נגד: המלחמה הלא מוצהרת נגד נשים בארצות הברית), היא בחנה את הדרכים בהן התקשורת והתרבות הפופולרית משפיעות על הבניית נשיות וגבריות באמריקה. פלודי טוענת שזה דווקא היותה פמיניסטית שאיפשר לה לראות כיצד גם גברים מחוברתים לתפקידי מגדר מגבילים והרסניים, גם כאשר הם מחזיקים בכוח בחברה, ומשום כך פמיניזם עוסק גם בטובתם של גברים.
טרב עבד אלהאדי הייתה פעילה פוליטית ופמיניסטית בתנועה הפלסטינית. היא הייתה מייסדת שותפה של ועידת הנשים הפלסטיניות בשנות ה-20, ארגון הנשים הערביות הראשון שקם בפלסטין תחת המנדט הבריטי, והייתה פעילה גם בארגון-האחות של הוועידה, אגודת הנשים הערביות. היא לקחה חלק בקמפיין נגד הרעלה, אשר עודד נשים פלסטיניות להסיר את כיסוי פניהן. היא גם עבדה בשיתוף פעולה עם נשים פלסטיניות מכל הדתות והעדות במטרה "לשחרר את האישה הפלסטינית מכל סוגי השעבוד". היא ביקרה בכפרים ועודדה נשים פלסטיניות להצטרף לשורות המאבק הלאומי, וכמו כן להשתחרר מהנורמות והמנהגים המסורתיים המגבילים אותן מהשתתפות במאבק נגד הציונים והבריטים.
אמילי מרפי הייתה משפטנית, פעילת זכויות נשים, וסופרת. ב-1916 יסדה עם פעילות אחרות את "בית משפט נשים" אשר שמע עדויות במקרים של גירושים ותקיפה מינית. באותה שנה היא מונתה כשופטת - האישה הראשונה בתפקיד זה בקנדה ובאימפריה הבריטית כולה. היא מוכרת בעיקר בשל תרומתה לתנועה הפמיניסטית הקנדית, ובמיוחד בתחום המשפטי, שם עסקה בשאלה האם נשים נחשבות לבני אדם תחת החוק הקנדי. מרפי הייתה אחת מ"החמישייה האמיצה", קבוצת נשים אקטיביסטיות אשר פתחו במאבק משפטי להכרה כאנשים על פי חוק, ספציפית החוק שקבע מי זכאי להיבחר לסנאט. הנשים הגיעו עם התיק (שנקרא "תיק בני האדם") עד לבית המשפט העליון, אשר קבע כי הן לא בני אדם לפי החוק. רק בפניה למשרד המשפטים זכו הנשים בעתירתן ועשו היסטוריה.
עם כל זאת, מרפי היא דמות שנויה במחלוקת בשל עבודתה המאוחרת יותר, אשר מקושרת לגזענות ואאוגניקה נגד מהגרים, בעיקר מסין.
מרים שפירו הייתה אמנית אמריקאית שנולדה בקנדה, ציירת, פסלת, אמנית הדפסים, ומחלוצות האמנות הפמיניסטית. האמנות של שפירו מטשטשת את הקו בין אמנות למלאכה. היא שילבה את אלמנטים מהמלאכה לתוך הציורים שלה בשל הקשר שלהם עם נשים ונשיות. שפירו השתמשה, לעיתים קרובות, בסמלים המקושרים לנשים, כמו לבבות, עיטורים פרחוניים, תבניות גאומטריות, והצבע ורוד. ב-1971 יחד עם האמנית ג'ודי שיקגו היא הקימה את התוכנית הראשונה לאמנות פמיניסטית, במכון קליפורניה לאמנויות, בוולנסיה. בשנות ה-70 היו שפירו ושיקגו אחראיות למספר פרויקטים שנחשבים מכוננים בהיסטוריית אמנות נשים ואמנות פמיניסטית, כולל מיצב שכלל עבודות של 28 אמניות, כאשר כמעט כל המוזיאונים והגלריות עסקו באמנות של גברים. מאוחר יותר החלה שפירו לעסוק ב"פמאז'" (הלחם של קולאז' ואישה), אמנות שמחברת בדים צבעים ואריגים המקושרים לפעילות של נשים והופכת את הלכאורה טריוויאלי לנשגב. שפירו הייתה מחויבת לקידום אמנות נשים. בשנת 1979, היא הייתה בין מייסדות המכון לאמנות פמיניסטית ניו יורק, ובאמצע שנות השמונים היא הפכה לחברה באיגוד האמנות האוניברסיטאי, משום שלא היה ייצוג נשי בספרי תולדות האומנות והיא ביקשה לשנות מגמה זו.
מרב מיכאלי היא חברת כנסת (בכנסת ה-19 ובכנסת ה-20) מטעם מפלגת העבודה. לפני בחירתה לכנסת הייתה עיתונאית, מנחת טלוויזיה ושדרנית רדיו.
מיכאלי היא פעילה פמיניסטית, שבין עמדותיה התנגדות למוסד הנישואים, והקפדה על דיבור בלשון אישה (גם ב"מחיר" של שיבוש לשוני). היא יצאה נגד "משמרת הצניעות" בכנסת, כאשר תחת תואנה של קוד לבוש, לא הורשתה העוזרת הפרלמנטרית שלה להיכנס למשכן. מיכאלי עצמה מנהלת מערכת יחסים לא קונבנציונלית עם בן זוגה, ליאור שליין - השניים גרים בדירות נפרדות, בשכנות, והחליטו במודע לא להביא לעולם ילדים. התנהלותה של מיכאלי בשם הפמיניזם פעמים רבות מעורר סערה, כמו במקרה בו הפשילה את חולצתה במהלך שידור חי בטלוויזיה, כמחאה נגד התייחסות מבזה ומחפיצה כלפי נשים בראיון מצד שדרן הרדיו רזי ברקאי ואמנון שומרון, מקורבו של הנשיא לשעבר משה קצב אשר הורשע באונס. גם בפעילותה בכנסת, מיכאלי מתמקדת רבות בחוקים שנועדו להיטיב עם נשים, אך לא רק - כולל חוקים להפללת צרכני זנות, הסדרת סכסוכים משפטיים במסגרת גירושים, ומניעת התעמרות במקום העבודה.
״אם תבוא אורחת ממאדים היא תהיה בטוחה שרק גברים גרו במדינת ישראל לאורך הדורות, שאם לא כן הרי גם נשים שחיו כאן היו מונצחות בשמות רחובות, לא?"
נוואל א-סעדאווי היא פסיכיאטרית, סופרת ופורצת דרך במאבק למען מעמד האישה במצרים. סעדאווי פיתחה מודל פמיניסטי המשלב בתוכו את המסורת האסלאמית והתרבות הערבית. לאחר שהוציאה כתב עת פמיניסטי נשלחה בשנת 1981 לשנה לכלא על ידי אנואר סאדאת. פרסמה יותר מ-40 ספרים. א-סעדוואי ידועה גם בדעותיה הפוליטיות החריפות, שבהן ביקורת נוקבת על ישראל וארצות הברית. ספרה המפורסם הוא "מאחורי הרעלה" (1988), בו מתארת סעדאווי באריכות ובשמצה את מנהג השחתת איבר המין הנשי, וכן מספרת על עמדתו של הנביא מוחמד ביחס לנשים ומעשיו לשיפור מעמדן בחברה, כמו ביטול מנהג רציחת תינוקות ממין נקבה שהיה קיים עד זמנו והקניית זכויות ירושה לנשים.
ג'ואן נסטל היא סופרת, תאורטיקאית ומנהיגה לסבית פמיניסטית, מייסדת-שותפה של "ארכיוני ההיא-סטוריה הלסבית".
מאז מהומות סטונוול ב-1969 מתמקדת פעילותה של נסטל בתנועה לזכויות להט"ב. ב-1974 יסדה עם חברות את ארכיוני ההיא-סטוריה הלסבית (Lesbian Herstory Archives), בו יותר מ-20 אלף ספרים, 12 אלף תצלומים ו-1,600 כתבי עת. ב-1979 החלה נסטל בכתיבה ספרותית, שהתמקדה ביחסים לסביים ארוטיים. כתיבה זו הפכה את נסטל לשנויה במחלוקת, וקוממה פמיניסטיות פעילות נגד פורנוגרפיה. היא יוצאת נגד אלו בתנועה הפמיניסטית המבטלות למעשה את ניסיון החיים שלה ושל עוד נשים רבות, בעיקר בנושאי זהויות הבוץ'-פם, ומתנגדת לגישה הפוסלת פרקטיקות מיניות מסוימות, למשל כאלה הקשורות ביחסי כוח או בבדס"מ, שייצגו בין השאר אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון. בעיני נסטל, זוהי השתקה של נשים בשם הפמיניזם. לכתיבתה בנושא נודעה השפעה רבה.
אנג'לה דייוויס היא פעילת כוח שחור, סוציאליסטית, ופמיניסטית שחורה הפועלת בזירות פוליטיות וחברתיות למען נשים, נגד גזענות וקולוניאליזם. היא פרצה לבמה הציבורית בשנת 1970, כאשר הפעילות שלה למען זכויות אסירים הובילה למעצרה ולמשפט באשמת חטיפה וקשירת קשר לרצח. בעקבות המאסר שלה - שארך שנה - קמה תנועת "לשחרר את אנג'לה" הבינלאומית. המקרה שלה הפך לסמל להפעלת כוח פוגענית מצד מערכת המשפט נגד מיעוטים. בשנת 1972 היא זוכתה מכל אשמה, ומשם פיתחה קריירה כאקדמית, סופרת וחוקרת, מרצה ונואמת, וממשיכה במאבקה למען רפורמות חברתיות, המלחמה בעוני, והעלאת נושאי דיכוי לשיח הציבורי.
סימון דה בובואר הייתה סופרת, פילוסופית אקזיסטנציאלית, וספרה "המין השני" הניח את היסודות לתנועת הפמיניזם המודרנית, והגל השני בפרט. למרות שבתחילת דרכה לא הגדירה את עצמה פמיניסטית כפי שתפשה את המונח, והייתה יותר עסוקה כמו רבים מהאינטלקטואלים בני זמנה, כולל בן זוגה סארטר, במאבק המעמדי ככלי שחרור. אך עם הזמן נוכחה לדעת שסוגיות המשפיעות על נשים לאו דווקא מטופלות בתנועות ופילוסופיות שלא מכלילות אותן באופן מכוון במטרותיהן. בעוד הגל הראשון של הפמיניזם, אותו הכירה דה בובואר, עסק בזכויות פורמליות כמו זכות ההצבעה, בגל השני הפמיניזם עסק באותם נושאים שהעסיקו את מחשבותיה של דה בובואר - מיניות, משפחה, תעסוקה וסביבת העבודה, זכויות רבייה, וכדומה. "המין השני" עוסק רבות באחרוּת של האישה בחברה הפטריארכלית, ובכפיפותה לגבר, שנחשב למין ה"ראשון" או ברירת המחדל מבחינת מגדרית. היא עסקה בתהליכי המיגדור שמייצרים את המצב הזה, ומכאן מגיע המשפט הידוע שהפך למכונן בחשיבה הפמיניסטית: ”אישה אינה נולדת אישה - היא נעשית אישה”.
הודא שעראווי (1879-1947) הייתה "אם הפמיניזם" במצרים ובעולם הערבי. היא עמדה בראש התנועה להסרת הרעלה, ויסדה בית ספר לבנות, מגזין פמיניסטי, וארגוני נשים בתחומי סיוע, השכלה, וזכויות.
שעראווי הייתה מנהיגה במאבק נגד קולוניאליזם. ב-1919 עמדה בראש הפגנת נשים אנטי-בריטית, הפגנת הנשים הראשונה בתולדות מצרים ואף בתולדות העולם הערבי, אשר התקיימה לאות הבעת תמיכה אקטיבית במאבק הלאומי המצרי נגד הכיבוש הבריטי. שעראווי כיהנה כיו"ר המועצה המרכזית לנשים של מפלגת הוופד, דרכה הגישה לפרלמנט המצרי רשימה של דרישות לקידום מעמד הנשים במצרים. היא הייתה ממקימות "האיחוד הפמיניסטי המצרי" והנשיאה הראשונה של הארגון.
ב-1923, לאחר שחזרה מהכנס הבינלאומיים של איחוד הנשים ברומא, שעראווי החליטה באקט הפגנתי להסיר מפניה את הרעלה שלה בציבור בפעם הראשונה בחייה, בתחנת רכבת הומה בקהיר. בכך יזמה יחד עם חברותיה את מהפכת כיסוי הפנים, כאשר הסירו וקרעו את הניקאב מעל פניהן ויחד הן יצאו לרחובות בפנים חשופות.
בל הוקס היא פמיניסטית, מחברת ספרים, מבקרת תרבות ופרופסור אפרו-אמריקנית ללימודים אפריקניים ואפרו-אמריקניים. כתיבתה נסובה על אודות הקשרים שבין גזע, מגדר ומעמד, ויכולתם לייצר מערכות הנצחה של דיכוי ושליטה. היא פרסמה מעל לשלושים ספרים, מאמרים אקדמיים רבים, הופיעה במספר סרטים תעודיים והשתתפה בהרצאות שונות בציבור. בעיקר באמצעות השקפה פוסטמודרנית. היא כותבת על גזע, מעמד ומגדר בחינוך, אמנות, מיניות, תקשורת המונים ופמיניזם.
אורית קמיר היא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, ופעילה פמיניסטית. קמיר יזמה והשתתפה בקידום וניסוח הצעות חוק (החוק למניעת אלימות במשפחה), עתירות בג"ץ (למשל בדבר זכויות עולות חדשות), הייתה פעילה בבצלם, חברה מייסדת של ארגון איתך - משפטניות למען צדק חברתי, והייתה המנסחת של החוק למניעת הטרדה מינית שנחקקה ב-1997. קמיר היא מייסדת שותפה ועומדת בראש הנהלת המרכז הישראלי לכבוד האדם
אורטל בן דיין הייתה סטודנטית לתואר שני כאשר התחילה מסכת התעמרויות נגדה מצד מרצה שהייתה עמו פעם ביחסים. הביטויים המיניים והגזענים שהשתמש כלפיה שיבשו את לימודיה וגרמו לגישה שלילית כלפיה בפקולטה. אך לא הייתה אז באוניברסיטה העברית מדיניות או הליך ברור לטיפול במקרה מסוג זה. אך בן דיין לא אמרה נואש ופתחה בהליכים משפטיים מול המרצה והאוניברסיטה, שבסופם קיבלה פיצוי על הלימודים שפספסה, הצהרת הכרה באמיתות טענותיה, התנצלות, וחשוב מכל - האוניברסיטה התחייבה להכניס "שינויים תקנוניים לגבי המותר והאסור ביחסים שיש בהם סמכות אקדמית", והתחייבה להחיל "צעדים מוסדיים לייעול הליך הטיפול בתלונות של תלמידות ותלמידים, למניעת פגיעה במעמדם של המתלוננים, והבטחת המשך סביבת לימודים תומכת עבורם". בן דיין מונתה לרשימת 50 המשפיעים על החינוך בישראל באותה שנה (2009) מטעם עיתון העיר.
אסתר עילם היא דמות מרכזית בפמיניזם הישראלי מראשית דרכו. עילם היא יוזמת ומקימת התנועה הפמיניסטית בתל אביב, ואחת ממייסדות מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. בעבר כיהנה כיושבת ראש של "התנועה הפמיניסטית בישראל" וכיום פעילה במגוון תחומים בפמיניזם הישראלי, בין השאר בתנועת אחותי - למען נשים בישראל. בשנות ה-80 הצטרפה לקולקטיב נשים נגד אלימות נגד נשים שערכו הפגנות, מצעדים, ומחקו שלטים פוגעניים וערכו מבצעים, כמו מבצע "נהגת תני טרמפ לאישה" שקורא לנהגות לתת טרמפים לנשים. עילם מזוהה עם צעדות "לקחת בחזרה את הלילה" שפעלו למען מטרות דומות לצעדת השרמוטות של שנות ה-2010.
סמירה חורי היא פעילה פמיניסטית, חברתית ופוליטית, החברה הערבייה הראשונה בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ממייסדות ארגוני הנשים תנד"י (תנועת נשים דמוקרטיות בישראל), גשר לשלום, בת שלום ונשים נגד אלימות. מנהיגה מוכרת בפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות. ממקימות ארגון הנשים אלנהדה אלנסאאיה (בערבית: النهضة النسائية) בנצרת. האישה הערבייה הראשונה בישראל שכיהנה כחברת מועצת עיר, בעיר נצרת.
סמפט פל דווי היא פעילה חברתית ופמיניסטית מאזור בונדלחאנד באוטר פרדש, בצפון הודו. היא המקימה של הגולאבי גאנג, ארגון הידוע גם כ"כנופיית הנשים בוורוד" בגין מנהגן ללבוש סארי וורוד בוהק, אשר פועלות להטבת מצבן של נשים ובמיוחד של נשים המוכות במסגרת נישואיהן. דווי, שהיא מהקאסטה הנמוכה בהודו, נישאה בכפייה בגיל 12. בגיל 16 פעלה למען נשים מוכות בפעם הראשונה, כאשר הובילה את נשות שכונתה להכות בגבר שהתעלל באשתו, עד שהתנצל. זה היה הבסיס לארגון שהקימה כעבור מספר שנים, ב-1980, במטרה לסייר עם מקלות במבוק בכפרים ולמנוע אלימות נגד נשים, ומאוחר יותר הרחיבו הנשים פעולתן גם למקרים של שוטרים או פקידים רשמיים אשר מסרבים לטפל בתלונות אונס או אלימות מינית ומגדרית. הגולאבי גם פועלות למיגור עוני של נשים בקאסטות הנמוכות. במהלך השנים, נשים מכל בהודו, ובהמשך גם מרחבי העולם הצטרפו לגולאבי גאנג, ומספרן הגיע למאות אלפים - כ-270,000 רק בצפון הודו.
.jpg)
ליילה זאנה היא פעילת זכויות נשים, זכויות אדם וזכויות אזרח, ופוליטיקאית כורדית, שנכלאה במשך 10 שנים בשל פעילותה הפוליטית, אשר על פי בית המשפט הטורקי הייתה כנגד אחדות המדינה. בעת שהייתה חברה במפלגת החברה הדמוקרטית, נאסר עליה להצטרף לכל מפלגה פוליטית במשך חמש שנים כאשר מפלגתה הוצאה מן החוק. בעקבות זאת, היא נבחרה כחברת פרלמנט עצמאית עבור מחוז דיארבקיר בתמיכת המפלגה לדמוקרטיה ושלום. מאז נעצרה עוד מספר פעמים וההאשמות נגדה ממשיכות. ב-1995, בעת מאסרה, הוענק לה פרס סחרוב מידי הפרלמנט האירופי, אך לא יכלה לקבל אותו עד שחרורה ב-2004. היא גם קיבלה את פרס ראפטו לזכויות אדם ב-1994, כשקרן ראפטו הכירה בה כאסירה פוליטית בגין פעילותה הבלתי-אלימה למען זכויות אדם ואזרח של העם הכורדי בטורקיה ובארצות השכנות לה.
פרנסואז דובון הייתה פמיניסטית צרפתייה, הידועה כמי שטבעה את המונח "אקופמיניזם" כדי לתאר את האלימות הגדולה המופנית כלפי נשים וכלפי הטבע כתוצאה משליטה גברית. היא ניתחה את החיבור בין התנהלות, מדיניות והחלטות שמשפיעות על הביוספירה לבין שליטה בהחלטות של נשים בנושאי מיניות ורבייה כביטויים של אותה תפיסה חברתית. כלומר - התפיסה החברתית שמאפשרת דיכוי ושליטה בנשים היא אותה מנטליות שמובילה באופן ישיר לניצול והרס הסביבה. דובון גרסה שהעולם עומד בפני קָטָקלִיזם סביבתי, ושהאפשרות היחידה לשנות את הכיוון מהאסון הקרב היא לשנות מהשורש את הסיבות שהביאו למצב. היא ייחסה את רוב הבעיות הסביבתיות לשימוש יתר במשאבי טבע והתפוצצות אוכלוסין, והציעה העקרונות אקופמיניסטיים לפתרון המצב: שינוי תפיסתי לראייה מערכתית-כוללנית - הכל מחובר והכל משפיע על הכל; שבני אדם אינם נפרדים מהטבע, אלא חלק ממנו, וחייבים לפעול על פי עקרונותיו, הכוללים שוויון וגיוון; ומיגור תפיסה היררכית, בה תמיד יש חזק מול חלש, והחלפתה בתפיסה מכילה של "גם וגם".
פונמילאיו רנסום קוטי הייתה מורה, פעילה פוליטית, פעילה למען זכויות נשים ובת לאצולה המסורתית של ניגריה. היא הייתה במהלך חייה אחת ממנהיגי הדור הבולטים. היא גם הייתה האישה הראשונה במדינתה לנהוג במכונית. פעילותה הפוליטית זיכתה אותה בכינוי "אם אפריקה" והיא נחשבה גם לאם תנועת הנשים בניגריה. היא הייתה דמות משפיעה במאבק למען הכרה בזכות הצבעה לנשים, וכונתה פעם בעיתון "הלביאה מליסאבי" בשל הנהגתה את הקמפיין של נשות עם האגבה נגד מיסוי לא הוגן. מאבק זה הוביל לוויתורו של המלך אובה אדמולה השני על כס מלכותו ב-1949. היא הייתה מייסדת שותפה במפלגת המועצה הלאומית של ניגריה וקמרון, ומייסדת מפלגת פשוטי העם. ב-1977 פרצו כאלף חיילים לשטח בית המשפחה, שם בנה - פלה אניקולאפו-קוטי, פעיל פוליטי מוביל בהתנגדות למשטר - יסד קומונה פוליטית אותה כינה רפובליקת קלאקוטה. החיילים תקפו את פונמילאיו, גררו אותה משערה, וזרקו אותה מחלון הקומה השנייה. היא נפלה לתרדמת, ונפטרה מסיבוכים מהפציעות מספר חודשים לאחר מכן.
לוסיה סאנצ'ס סאורניל הייתה משוררת, הוגה פמיניסטית ומהפכנית אנרכיסטית ספרדייה. היא מוכרת בעיקר כמייסדת הארגון האנרכה-פמיניסטי מוחרס ליברס וכפעילה בארגון האנרכו-סינדיקליסטי CNT. מתוך תסכול מהסקסיזם של חבריה בתנועה הרפובליקנית, חברה סאורניל למרסדס קומפוסאדה ואמפארו פוץ' אי גסכון ויחד ייסדו את הפדרציה האנרכה-פמיניסטית מוחרס ליברס בשנת 1936. הארגון חתר במאבק כפול לשחרור האישה ולמהפכה חברתית וחברותיו השתתפו במלחמת האזרחים בספרד. סאורניל וחברותיה דחו את הגישה הרווחת בקרב ארגונים מהפכניים כי שוויון מגדרי יבוא כפועל יוצא של חברה ללא מעמדות. עם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית, שורות המוחרס ליברס גדלו במהרה וכללו 30,000 חברות, שארגנו חללים חברתיים עבור נשים, בתי ספר, עיתונים ומסגרות עבור ילדים. עם תבוסתה של הרפובליקה השנייה נאלצו סאורניל ובת זוגה אמריקה בארוסו לברוח לפריז, שם המשיכה סאורניל את פעילותה ב-SIA. עם פלישת גרמניה לצרפת נאלצו השתיים להימלט שוב, הפעם בחזרה למדריד, אך במהרה זוהתה כאנרכיסטית ונאלצה להמלט שוב. היא ואמריקה עברו לולנסיה שם הייתה לאמריקה משפחה. חייהן היו בסכנה בצל עליית הפשיזם בגלל מערכת היחסים הלסבית שלהן, והן נאלצו לשמור עליה בסוד. בשנת 1970 נפטרה סאורניל מסרטן.
לוטיקה סארקאר הייתה פמיניסטית, עובדת סוציאלית, מחנכת, ועורכת דין הודית. היא הייתה חלוצה בתחום לימודי נשים וזכויות נשים בהודו. היא יסדה את המרכז ללימודי התפתחות נשים (CWDS) בדלהי, בשנת 1980, וגם את האגודה ההודית ללימודי נשים, ב-1982. החל משנת 1951, היא לימדה משפטים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת דלהי, עד 1983, ואז הייתה לדיקנית הפקולטה. היא הייתה האישה ההודית הראשונה שסיימה תואר ראשון באוניברסיטת קיימברידג', ולאחר מכן, ב-1951 היא גם הייתה האישה הראשונה לקבל תואר דוקטור במשפטים מהאוניברסיטה. בתנועת הנשים הייתה ידועה כ"לוטיקאדי" (Lotikadee).
צ'רי מורגה (Cherríe Moraga) היא מחזאית, משוררת וכותבת מסות, המגדירה את עצמה כלסבית, פמיניסטית ואקטיביסטית צ'יקנה. היא עוסקת בצמתים של מגדר, מיניות וגזע ובמיוחד יצירה תרבותית של נשים של צבע. בעבודתה היא אורגת שירה, פרוזה וכתיבת זיכרונות. כמו כן, מורגה מלמדת כתיבה יצירתית, עוסקת בתיאטרון צ'יקנו-לטינו, מלמדת לימודי ילידים, כותבת מחזות ועוד. מחזותיה ופרסומיה של מורגה קיבלו הכרה לאומית, לרבות מענקים ופרסים רבים הכוללים את פרס למדא, מענק תיאטרון של הקרן הלאומית לאמנויות, מלגת רוקפלר לספרות ופרס לדרמה מטעם ארגון פן. בשיתוף עם גלוריה אנזלדואה, מורגה ערכה את הספר This Bridge Called My Back: Writings by Radical Women of Color, שיצא לראשונה בשנת 1981.
קייטלין מורן (Caitlin Moran) היא עיתונאית וסופרת אנגלייה, פמיניסטית וכתבת בעיתון "הטיימס", בו היא כותבת שלושה טורים בשבוע: כתבה במוסף לשבת, טור סקירה במגזין טלוויזיה, והטור הסאטירי של יום שישי. מורן היא זוכת פרס כתבת השנה לשנת 2010 של ה-British Press Awards (ה-BPA), וכן זוכת פרס מבקרת השנה של ה-BPA לשנת 2011 וכמראיינת השנה של ה-BPA לשנת 2011. ב-2012, היא קיבלה את פרס טור השנה של ה-London Press Club (איגוד העיתונות של לונדון), וכן את פרס מבקרת התרבות לשנת 2013 של The Comment Awards.
רוז'דה פלאט (Rojda Felat) היא לוחמת כורדית-סורית פמיניסטית אשר נוטלת חלק פעיל במלחמת האזרחים בסוריה מאז שנת 2013 נגד המדינה האסלאמית. משמשת כמפקדת הצבאית של ה-YPJ, שם משרתות כ-24,000 לוחמות, ומפקדת בכירה בכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF), הנתמכים על ידי ארצות הברית. פלאט מחזיקה בדעות פמיניסטיות-מהפכניות, ומטרתה המוצהרת של מיליציית ה-YPJ שתחת פיקודה – להוביל שינוי חברתי במזרח התיכון באמצעות שוויון בין המינים ושחרור הנשים הכורדיות והערביות מהמגבלות המוטלות עליהן בחברה המסורתית הערבית והכורדית.
לברן קוקס (Laverne Cox) היא שחקנית, דוגמנית ומפיקה אפרו-אמריקאית, הידועה בעיקר בשל הופעתה בתוכנית הדרמה המצליחה "כתום זה השחור החדש". בנוסף לעבודתה כשחקנית, קוקס פעילה למען זכויות הקהילה הטרנסג'נדרית. בינואר 2014, הופיעה בתוכנית של קייטי קוריק וקוריק שאלה את קוקס שאלות על אברי מינה וניתוחים שהיא עברה וקוקס ענתה לה:
"אני חושבת שיש עיסוק יתר בנושא. העיסוק במעבר ובניתוחים מחפיץ אנשים טרנסג'נדרים. ואז אנחנו לא באמת זוכות להתמודד עם חוויית החיים האמיתית שלנו. המציאות של חייהם של אנשים טרנסג'נדרים היא כזו שאנו לעתים קרובות מטרות לאלימות. אנו חוות אפליה בפרופורציה גדולה יותר מכלל הקהילה. אחוזי האבטלה שלנו הם פי שניים מהממוצע הארצי; ואם את אישה טרנסג'נרית לא-לבנה, המספר הזה הוא פי ארבעה... שיעור הרציחות הוא גבוה ביותר בקרב נשים טרנסג'נדריות. אם נתמקד במעבר, לא נזכה לדבר על הדברים הללו."
לורה מאלווי (Laura Mulvey) היא תאורטיקנית בריטית. מחקריה משלבים בין תאוריה קולנועית, פסיכואנליזה ופמיניזם. מאמרה "עונג חזותי וקולנוע נראטיבי" נחשב למאמר מכונן במחקר הקולנוע הפמיניסטי. במאמר זה, מאלווי משתמשת ברעיונותיהם של פרויד ושל לאקאן בתור "נשק פוליטי", ודרכם טוענת שהמנגנון הקולנועי של הקולנוע ההוליוודי בהכרח מציב את הצופה בעמדה גברית, ומציג את דמות האישה על המסך כאובייקט של תשוקה עבור "המבט הגברי" (Male gaze) - מונח אותו טבעה, אשר נהיה שגור בתאוריה פמיניסטית.
.jpg)
שארלוט דספרד (Charlotte Despard) הייתה סופרג'יסטית וסופרת אירית-אנגלייה. דספרד הייתה אקטיביסטית מסורה, פעלה במסגרת שין פיין ובהתנגדות לגיוס חובה ונגד מלחמת הבורים ואף הקימה ארגון נשים להתנגדות למלחמת העולם הראשונה. היא הייתה חסידה של אסטרטגיית אי האלימות במסגרת עבודתה למען זכויות נשים, והיא גם פעילה בתנועה הצמחונית ובתנועה נגד ניסויים בבעלי חיים, וראתה את תנועות זכויות נשים וזכויות בעלי חיים כקשורים בקשר הדוק.
דוריה שפיק (درية شفيق) הייתה פעילה פמיניסטית, מחלוצות המאבק הפמיניסטי והתנועה לשחרור האשה במצרים במחצית הראשונה של המאה העשרים, בנוסף הייתה עיתונאית ואינטלקטואלית. הובילה, עם נשים מצריות אחרות, את המאבק עבור זכותן של נשים לבחור ולהיבחר, שהסתיים בהצלחה בעיגון זכות זו בחוקה של מצרים ב-1956. היא נחשבת כלוחמת למען השחרור הלאומי, אשר נאבקה בקולוניאליזם הבריטי במצרים.
קייט שופן הייתה סופרת אמריקאית במאה ה-19, אשר ידועה בעיקר עבור סיפוריה הקצרים. היא פרסמה סיפורים פמיניסטיים רבים בכתבי עת ספרותיים. עבודתה הידועה ביותר היא הרומן הקצר "היקיצה", שיצא בשנת 1899 והוחרם מכיוון שעסק בהתעוררות המינית והאמנותית של אישה אשר הייתה עד אז רעיה ואם ללא יומרות מחוץ לחיי המשפחה. הספר נדחק אל השוליים הספרותיים במשך שנים רבות, אך עם היווסדות תחומי לימודי נשים ופמיניזם, התגלה מחדש והפך לחלק מהקאנון הספרותי הפמיניסטי.
גאדיס אריביה היא פילוסופית, מרצה, חוקרת ופעילה פמיניסטית. אריביה מרצה לפמיניזם ופילוסופיה באוניברסיטת אינדונזיה, והיא המייסדת של "ג'ורנאל פרמפואן", כתב העת לתאוריה פמיניסטית הראשון באינדונזיה, ב-1996. היא נעצרה על ידי ממשלת סוהארטו כשמחתה נגד עליית מחירי החלב בשנת 1998.
קתלין קלארק הייתה חברה מייסדת של קומן נה מאן (ארגון פארה-מיליטרי פמיניסטי שחברותיה נלחמו בעד עצמאות אירלנד), אחת הבודדות בסוד התוכניות של מרידת חג הפסחא ב-1916. היא הייתה אחר מכן חברת פרלמנט בדאל אירן ואז סנטורית מטעם מפלגות שין פיין ופיאנה פול, ואף הייתה האישה הראשונה לשמש כראשת העיר דבלין (1939-41).
מינא כשוואר כמאל ידועה כמינא, הייתה מהפכנית אפגנית, פעילה פוליטית, פמיניסטית, פעילה למען זכויות נשים ומייסדת הארגון האגודה המהפכנית של נשות אפגניסטן (RAWA), כדי לקדם שוויון וחינוך לנשים ו"לתת קול לנשים המדוכות והמושתקות של אפגניסטן"; היא נרצחה ב-1987.
ג'וזפין באטלר הייתה פעילה חברתית ופמיניסטית בריטית בתקופה הוויקטוריאנית. היא פעלה למען זכות בחירה לנשים, זכותן של נשים לחינוך וכנגד סחר בנשים ותופעת זנות של ילדות, ובעד זכויותיהן של עובדות מין. היא עבדה למען דרי בית עבודה מקומי, וניהלה קמפיינים למען זכויות נשים. ב-1869 היא החלה לפעול לביטול החוק הבריטי למניעת מחלות מידבקות, אשר במסגרתו הצבא וחיל הים היו מאלצים עובדות מין לעבור בדיקות פולשניות, להן קראה "אונס פלדה" או "אונס כירורגי". החוק בוטל בשנת 1886. היא גם יסדה את הפדרציה הבינלאומית לאבולישן, ארגון כלל-אירופאי שנועד להיאבק בתוכניות דומות ברחבי היבשת.
אליזבת גארט אנדרסון הייתה רופאה ופמיניסטית בריטית פורצת דרך: האישה הראשונה באנגליה ובצרפת שעבדה כרופאה ומנתחת, מייסדת שותפה של בית החולים הראשון בו עבדו נשים, הדקאנית הראשונה של בית ספר לרפואה וחלק מהנהלת בית ספר לרפואה והאישה הראשונה באנגליה שנבחרה כראשת עיר.
.jpg)
מרי וולסטונקראפט הייתה סופרת, עיתונאית ופילוסופית בריטית. היא פעלה למען זכויות הנשים ונחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. במהלך הקריירה הקצרה שלה כתבה רומנים, מסות, יומני נסיעות, היסטוריה של המהפכה הצרפתית, ביקורות ספרים, ספר הדרכה וספר לילדים.
נוואל א-סעדאווי היא פסיכיאטרית, סופרת ומרצה פמיניסטית מצרית. סעדאווי פיתחה מודל פמיניסטי המשלב בתוכו את המסורת האסלאמית והתרבות הערבית, ונחשבת לפורצת דרך במאבק למען מעמד האישה במצרים ובעולם הערבי. א-סעדאווי נאבקת על זכות נשים לשוויון, השכלה וחרות, בפרט בעולם הערבי, ונלחמת נגד המשפחה הפטריארכלית שמקדשת את "הכבוד" אך לא מהססת לפגוע בבנותיה. לדבריה, היא אינה קוראת לנשים להתמרד או לדרוש חירות מוחלטת וחוסר כפיפות לקוראן ולדת, אלא להשמיע את קולן ולדרוש חיים של כבוד וערך תוך כפיפות לדת ללא תכתיבים שמרניים וקיצוניים.
פעילותה ומאבקיה הביאו אותה לעימות ארוך שנים עם השלטונות במדינתה, ועם הממסד הדתי האסלאמי. אנשי הדת האשימו אותה בכפירה ובביזוי הדת, ניצלו את דבריה על צרכים גופניים של נשים, כדי לטעון שהיא דורשת חופש מיני, וכדומה. מנגד, היא נלחמה נגד שחיתות השלטון, שלדבריה אף שיתף פעולה עם הקיצונים האסלאמיים או עודד אותם במאבקים נגדה. והאשימה את אנשי הדת בסילוף דבריה ודברי הדת, בשקרים, בחמדנות, ובקיבעון מחשבתי. היא מרבה להילחם נגד האידאולוגים המזויפים או האינטלקטואלים של המדינה.
הודא שעראווי הייתה מנהיגה ופמיניסטית ממצרים. מעמדה כחלוצה ופורצת דרך במאבק למען מעמד הנשים במצרים ובמדינות ערב הביא לכך שהוענק לה התואר "אם הפמיניזם" והיא נחשבת לאחת מהנשים הבולטות במהפכה הפוליטית והפמיניסטית של המאה ה-19 במצרים.
הודא שעראווי הייתה פמיניסטית חילונית אשר עמדה בראש הנשים המוסלמיות שקראו להסרת הרעלה והיא נחשבת כלוחמת למען שחרור לאומי, אשר נאבקה בקולוניאליזם הבריטי במצרים והייתה מנהיגת תנועת הנשים במצרים.
רוז'דה פלאט היא לוחמת כורדית-סורית פמיניסטית אשר נוטלת חלק פעיל במלחמת האזרחים הסורית מאז שנת 2013 נגד המדינה האסלאמית. משמשת כמפקדת הצבאית של ה-YPJ, שם משרתות כ-24,000 לוחמות, ומפקדת בכירה בכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF), הנתמכים על ידי ארצות הברית. פלאט מחזיקה בדעות פמיניסטיות-מהפכניות, ומטרתה המוצהרת של מיליציית ה-YPJ שתחת פיקודה – להוביל שינוי חברתי במזרח התיכון באמצעות שוויון בין המינים ושחרור הנשים הכורדיות והערביות מהמגבלות המוטלות עליהן בחברה המסורתית הערבית והכורדית.
עאדלה בייהם הייתה מנהיגה ופמיניסטית סורית. היא נחשבת לאחת הנשים החלוציות הערביות בתחילת המאה העשרים.
שאיפתה של בייהם הייתה להשיג זכות הצבעה לנשים, והיא נלחמה להשגת זכות הנשים לבחור ולהיבחר, וכאשר ניתן הצו המעניק את הזכות הזאת לנשים בבחירות הכלליוות, והיא הייתה מותנית בהיות האישה עם תעודה של בית ספר יסודי ומעלה, יצאה בייהם בראש עמותות הנשים בשכונותיה של דמשק וקראה לנשים לממש את זכותן להצביע, למרות שהייתה משוכנעת שבפועל זכות זו מופרת.