דוריה שפיק

דוריה שפיק

לידה	14 בדצמבר 1908 טנטא, מצרים
התאבדה	20 בספטמבר 1975 (בגיל 66) קהיר, מצרים
מדינה	מצרים
השכלה	סורבון
השקפה דתית	אסלאם

דוריה שפִיק (בערבית: درية شفيق; 14 בדצמבר 1908 – 20 בספטמבר 1975) הייתה פעילה פמיניסטית, עיתונאית ואינטלקטואלית, מחלוצות המאבק הפמיניסטי והתנועה לשחרור האשה במצרים במחצית הראשונה של המאה העשרים. הובילה, לצד נשים מצריות נוספות, את המאבק עבור זכות הנשים לבחור ולהיבחר, שהסתיים בהצלחה בעיגון זכות זו בחוקה של מצרים ב-1956. בנוסף, נלחמה למען השחרור הלאומי ונאבקה בקולוניאליזם הבריטי במצרים.

קורות חייה

דוריה שפיק נולדה ב-14 בדצמבר 1908 בטנטא, בבית של סבתה מצד אמה, היא הייתה הבת השלישית להוריה אחמד שפיק שעבד כמהנדס ברכבת, ורתיבה נאצף, שהייתה בת למשפחה עשירה מהמעמד הבורגני הגבוה. בשנת 1913 למדה אחותה הגדולה למדה בבית הספר של המיסיון בטנטא. שפיק נרשמה לאותו בית-ספר, לכן שלטה בשפה הצרפתית מילדותה. שפיק נחשפה לעולם הרוחניות והמיסטיקה כאשר ביקרה את קבר אחמד אל-בדאווי (مولد السيد البدوي, מוולד א-סייד אל-בדווי) שהיה מיסטיקן אדוק ממוצא מרוקאי שחי במאה השלוש עשרה. בשנת 1920 אמה מתה, אביה עבר לגור באלכסנדריה בשנת 1924, ודוריה ואחותה תוריא נשארו אצל סבתא בטנטא. לאחר מכן שפיק הצטרפה לאביה באלכסנדריה והחלה ללמוד בבית הספר "סנט וינסנט דה פול" של המשלחת הצרפתית. שפיק סיימה את לימודיה בבית הספר בהצטיינות, ובשנת 1930 אביה רצה שתלמד בצרפת אבל לא היה באפשרותו לממן את לימודיה, לכן הציע לה לבקש עזרה מהודא שעראווי, שהייתה מנהיגה ופעילה פמיניסטית מצרית. שעראווי הגיבה בחיוב והשיגה עבורה מלגת לימודים דרך משרד החינוך, כדי שתלמד בצרפת. שפיק נסעה לצרפת ולמדה באוניברסיטת הסורבון בחוג לפילוסופיה. בשנת 1937 התחתנה בפריז עם בן דודה נור אל-דין אל-רגגאאי, ממנו הייתה מבוגרת בשבע שנים. היא אמרה על נישואין "הנישואין שלי בפריז, לבד, בהיעדר המשפחה, נדוניה, והתנאים הכספיים נתנו לי להרגיש את החופש מההרגלים ומהמנהגים שהפכו את הנשים המצריות לשפחות". שפיק קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה בשנת 1940, ובכך הייתה למצרייה הראשונה להשלים עבודת דוקטורט בסורבון בפריז. עבודת הדוקטורט שלה הייתה בנושא "זכויות הנשים באסלאם" (حقوق المرأة بالأسلام, חוקוק אל-מראת (ב)אל-אסלאם). הפרופסור הצרפתי שבחן אותה בעבודת הדוקטורנט אמר עליה: "שפיק הצליחה לשנות את הרעיונות שלנו על האסלאם והיא תהיה האישה הפמיניסטית החזקה שתגן על נשים מוסלמיות ומצריות". באותה שנה חזרה שפיק למצרים, עם בעלה, שסיים גם הוא את הדוקטורט. כשחזרה מצרפת, רצתה ללמד במכללת הספרות בקהיר, אולם דיקן המכללה סירב לקבל אותה בשל היותה אישה. מאוחר יותר היא התמנתה למרצה במכללת הבנות אלכסנדריה, אך עזבה לאחר תקופה קצרה. לאחר מכן התמנתה למפקחת על לימודי השפה הצרפתית במשרד החינוך. מאוחר יותר עזבה את התפקיד הזה ועסקה בכתיבה עיתונאית.

שפיק הקימה את "איחוד בת הנילוס" (اتحاد بنت النيل, איתחאד בנת א-ניל) שמטרתו הייתה "השגת זכויות פוליטיות לנשים באופן מלא", ואת "המועצה הלאומית לנשים המצריות" (المجلس الوطني للنساء المصريات, אל-מג'לס אל-וטני ל (א)ל-נסאא אל-מצרייאת) ^{[דרושה הבהרה]} ובזכותה, הצטרף הארגון למועצה העולמית לנשים, כאשר שפיק נבחרה לעמוד בראשותו. לשפיק היו עימותים אידאולוגיים עם גמאל עבד אל נאצר וגם עם חברות האיחוד. בסוף חייה היא עברה משבר קשה והתאבדה בשנת 1975.

פעילותה החברתית והפוליטית והקמת מפלגת אל-ניל

שפיק נחשבת לאישה פורצת דרך, מנהיגת מאבק למען שוויון זכויותיהן של הנשים. היא הפגינה אומץ לב בעיסוקה בנושאים מעוררי מחלוקת וויכוח אינטלקטואלי, כמו: מעמד האישה, ייצוג הנשים בחוקת מצרים (الدستور المصري, א-דסתור אל-מצרי), והמאבק נגד ריבוי הנשים. בתחילת דרכה הפוליטית היא פרסמה מאמרים למען שוויון וזכויות הנשים, אבל מהר מאוד הבינה שדרישות כאלו למען הנשים לא יזכו לתמיכה כספית מהגברים, ואולי ירדפו אותה. עם תחילת שנת 1948 קבלה החלטה, והקימה את "איחוד בנת אלניל" (اتحاد بنت النيل) - תנועה נשית פמיניסטית - והקימה את מפלגת "בנת אל-ניל" (حزب بنت النيل) למען השגת זכויות הנשים הפוליטיות באופן מלא.

שפיק קראה לרפורמה חברתית שאפתנית בקהיר והתחילה עם החברות ממפלגת "אל-ניל" במספר של פעילויות חברתיות וכלכליות כדי לשרת את הנשים העובדות והנזקקים לעזרה. אחת הפעיליות הייתה פתיחת מסעדה/מטבח שסיפקה ארוחות חמות מסובסדות לנשים ממעמד הפועלים. בנוסף היא הקימה שני משרדים להעסקת סטודנטים מהאוניברסיטאות, ומועדון להופעות תרבותיות לצעירים וימי עיון להעלאת מודעות פוליטיות בקרב נשים ולעבוד על אוריינות בקרב הנשים העובדות.

הפגנת הנשים מול הפרלמנט המצרי

בשנת 1951 הפעילות הפוליטית הראשונה של "בנת אלניל" הייתה הפגנת נשים המורכבת מאלף אישה ליד הפרלמנט המצרי כאשר דוריה שפיק עמדה בראש ההפגנה. ההפגנה שיבשה את ישיבת הפרלמנט למשך ארבע שעות. הנשים לא עזבו את המקום עד שהבטיחו להן ראשות שתי מועצות בפרלמנט, שיגשימו את בקשותיהן וזכויותיהן. הפעולה הזאת הכעיסה את השמרנים המוסלמים, וראש איחוד העמותות האסלאמיות שלח הודעת מחאה למלך פארוק, ובקש לבטל את כל הגופים הנשיים שמבקשים את השתתפותן הפוליטית של הנשים ולהכריח אותן לחזור הביתה ולעטות את הרעלה.

בשנת 1952 השתתפו נשות "בנת אלניל", שבראשן עמדה דוריה, בהפגנות ופעילויות מחאה של הסטודנטים נגד הממשלה והמלך והבריטים, כאשר הן הפכו ליחידה מיוחדת בת כמאתיים נשים והודרכו הדרכה צבאית.

מאבקה נגד הקוֹלוֹניאליזם הבריטי

דוריה שפיק טענה כי שחרור האישה מוסיף למודעות הלאומית למען השחרור הלאומי. מאבק נגד ההגמוניה הבריטית הוא זה שיביא להסכמה קולקטיבית. היא אחזה בנשק נגד הכיבוש הבריטי. בתחילת שנות החמישים הכינה קבוצה צבאית של נשים מצריות שהתנגדו ופעלו נגד יחידות של הצבא הבריטי בתעלת סואץ, וכלל נכונות להילחם ולהכשיר אחיות לשדה. בין השנים 1953–1956 החלו שינויים במצרים כמו, נסיגת הבריטים ממצרים, והכרזת מצרים לרפובליקה. שפיק המשיכה במאבקה למען הזכויות הפוליטיות של הנשים במשך כל האירועים האלו.

שביתתה ובידודה

בשנת 1954 הוקמה המועצה לכתיבת חוקה החדשה, ולא היה בה ייצוג לנשים. שפיק הרגישה כי הרחקתן של הנשים מאיים עליהן. היא אמרה: "בלי ייצוג לנשים החוקה לא תוכל לממש את זכיותיהן של הנשים". במחאה על כך היא הודיעה לכל המנהיגים הגדולים במצרים ולסוכנויות הידועות המצריות והעולמיות, כי היא שובתת רעב במטרה להשיג זכויות הנשים הפוליטיות באופן מלא. היא הודיעה כי "אני מוחאת ולא מקבלת ולעולם לא אקבל את החוקה שלא השתתפו נשים בהכנתה!". עוד ארבע עשרה נשים הצטרפו לשביתת הרעב וגם חלק מחברות "איחוד הניל" באלכסנדריה. אז נשלח אליה מושל קהיר להודיע לה חוקת מצרים החדשה תגשים את זכויות הנשים באופן מלא, שפיק בקשה ממנו לכתוב את זה, והוא ענה: "גברתי אני לא יכול לבקש מהממשלה לכתוב דבר כזה! זה בלתי אפשרי, שפיק התפשרה ובקשה ממנו רק לכתוב על הדבר שנשלח למענו והוא הסכים והשביתה הסתיימה. שפיק הייתה מרוצה מהתוצאה ומפרשנות העיתונות העולמית סביב מאבקה.

שפיק כתבה אחרי חודש מהניצחון שזכו בו הנשים, בעיתון בנת אלניל, "התקשורת העולמית והמקומית התייחסה לדרישותינו בצורה מכובדת הם שבחו את מאבקנו וראו בו בסיס לדמוקרטיה וצריך להגביר את המודעות אצל כל העם המצרי, אין לנו עוד סבלנות לסבול את השלטון בלי פרלמנט, בלי חוקה, בלי חופש".

ייצוג נשים בחוקה המצרית

בשנת 1956 אפשרה החוקה המצרית לנשים לקבל את זכות ההצבעה, אבל רק לנשים שתבקשנה להצביע. התנאי הזה אינו דרוש מהגברים. דבר זה הרגיז את שפיק היא הביעה התנגדות חוקית כמייצגת את "איחוד הניל", שהנשים אינן מסכימות לקבל רק חלקים מהזכויות הפוליטיות. בשנת 1957 הכריזה שפיק על מחאה יותר חריפה נגד גמאל עבד אל נאצר, והצהירה לכל העיתונות המקומית והעולמית על "שביתת רעב עד למוות" כמחאה על הפרת זכויותיה והחופש האנושי. היא פתחה בשביתת רעב בשגרירות ההודית בקהיר. ראש ממשלת הודו נהרו תמך בה ונשאר בקשר עם עבד אל נאצר והשגרירות ההודית. ב-6 בפברואר 1957 בקש מעבד אל-נאצר שלא לאפשר שום פגיעה בד"ר שפיק, אם היא תרצה לצאת מהשגרירות ההודית בקהיר. נהרו הורה לשגרירות בקהיר לראות בד"ר שפיק אורחת של השגרירות ההודית, ואם ברצונה לעבור לבית החולים או לכל מקום אחר - להעביר אותה ברכבים השייכים לשגרירות הודו ובטיפולו של השגריר. ב-6 בפברואר 1957, נכנסה ד"ר שפיק לשגרירות ההודית ושלחה הצהרה לגמאל עבד אל נאצר שאמרה: "בשל התנאים הקשים שחוו המצרים החלטתי על שביתת הרעב עד מוות". "אני קוראת מחדש לרשויות המצריות להעניק לחופש מלא לגברים ולנשים מצריים ולשים קץ לשלטון הדיקטטורי".

בתגובה למחאתה זו, נדונה שפיק למעצר בית לשלוש שנים. כל עיתוניה נסגרו, והעיתונים קיבלו הוראה שלא להזכיר את שמה. כאשר יצאה מהמעצר, היה המשטר הנאצרי בשיא יוקרתו, ושפיק גזרה על עצמה שתיקה. השנים הבאות היו שנים של בדידות, במהלכן היא כתבה את זיכרונותיה.

בידוד ומוות

בעלה של שפיק, ד"ר רג'אאי, היה ידוע באהדתו למפלגת אל-ופד. בחודש פברואר 1967, פשטה המשטרה על הבית של שפיק כדי לתפוס את בעלה "באשמה במעורבות בקנוניה נגד נאצר". המשפחה לא ידעה את גורלו לתקופה של 4 חודשים. נישואיהן של ד"ר שפיק ובעלה הסתיימו ב-21 באוקטובר 1968 והם התגרשו. הם נפגשו בחתונה של בנותיהם עזיזה וג'ייהאן. ב-1969 סבלה שפיק מבידוד. בנותיה התחתנו ועזבו את הבית, ובעלה עזב את הבית לאחר הגירושים. היא התחילה לעסוק בתרגומים והמשיכה לכתוב ספרים ושירה. לאחר מותו של עבד אל נאצר בשנת 1970 היא השיגה הקלות בנסיעה. בשנת 1971 נסעה לקליפורניה לכבוד לידתו של נכדה הראשון, שריף, בנה של עזיזה. ב-1975 לאחר שבתה השנייה נסעה לאנגליה, סבלה שפיק מבידוד אמיתי ודיכאון עמוק. ב-20 בספטמבר 1975 שמה קץ לחייה.

עמדותיה

שפיק התאפיינה באינטליגנציה פוליטית. היא הייתה אישה חזקה, מיוחדת בהתמדתה במאבקה עם צורות וגישות חדשות, וללא פשרות עד שהתקבלו כל זכויות הנשים הפוליטיות. במאבקה של שפיק למען זכויות הנשים הפוליטיות, היא לא שכחה להתייחס לכך כי המודעות לזכויות הנשים היא גם מודעות לאומית נגד כל צורות הקולוניאליזם, וכי זה מדגיש את החופש של כל האומה.

שפיק הייתה שונה מחברותיה הפמיניסטיות באותה תקופה. מבחינת התרבות, שפיק העדיפה את גישת התרבות המערבית בנושאי החינוך והמאבק הפמיניסטי, בעוד האחרות העדיפו את התרבות המקומית והאסלאמית על התרבות המערבית.

יצירותיה

במהלך חייה פרסמה שפיק 16 ספרים, 4 מהם בנושאים על הפמיניזם, רומן אחד, ספרי שירה, וספר אוטוביוגרפי. בנוסף יש לה שני ספרים מתורגמים, לרבות תרגום הקוראן לצרפתית ואנגלית. היא חיברה שירה בצרפתית וכתבה פרוזה בשם: תפילת הודיה או אברה איזיס. שפיק ערכה שלושה ירחונים לנשים,"האישה החדשה" (المراة الجديدة), "בנת א-ניל" (بنت النيل, "בת הנילוס") ו"כתכות" (كتكوت), עיתון לילדים בשנת 1964.

ספרים שכתבה

• المرأة المصرية, 1955.
• تطور النهضة في مصر في عهد محمد على الى الفاروق, مكتبة الآداب للنشر والتوزيع, 1945.
• اتجاهات حديثة فى الإدارة العامة, د . ن القاهرة, 1963.
• اوروبا الموحدة بين مواقف الأحزاب ورؤى الزعامات, مؤسسة الاهرام, 1959.
• " المراة المصرية من الفراعنة الى اليوم (האישה המצרית מהפרעונים עד היום).
• رحلتي حول العالم 1956.

לקריאה נוספת

• ليلى أبو لغد: الحركة النسائية في الشرق الأوسط. ترجمة: نخبة من المرتجمين. לילא אבו לוגד: התנועה הנשית במזרח התיכון.
• حسنة بيجوم: النساء في العالم النامي. ترجمة: منى القطان. ביגום חסנה: הנשים בעולם המתפתח.
• أرلين علوي ماكليود: الإحتجاج الهادئ. ترجمة: إكرام يوسفالاحتجاج الهادئ.(ארלין מקלויד: המחאה השקטה).
• - هدى شعراوي ,مذكرات هدى شعراوي, تحرير عبد الحميد فهمي مرسي (القاهرة: الهلال, 1987). הודא שעראווי, ביוגרפיה של שעראווי.
• زاهية قدورة, رحلة العمر, 1999, دار اللواء للصحافة والنشر، מסע פעם בחיים, קדורה, זאהיה, 1999, דאר אללוא ואלנשר .
• Leila Ahmed; 1993. Women and Gender in Islam London: Yale Univerity press.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דוריה שפיק בוויקישיתוף

• امرأة مختلفة : درية شفيق : مصرية طالبة بالمساواة بين الجنسين Doria Shafik Egyptian Feminist: A Woman apart (אישה אחרת: דוריה שפיק).
• اغتيال النساء- السياسة تقتل المراة فى مصر - محمود فوزي 1999 (רצח נשים- הפוליטיקה רוצחת נשים)
• موقع أخبار عن نضالات درية شفيق (אתר על מאבק שפיק נגד הרחקת הנשים מהחוקה המצרית)
• رائدات الحركة النسائية (חלוצות התנועה הנשית).
• דוריה שפיק, האישה שנדחתה מספרי הלימוד כתבה בערבית, עיתון אל ספיר
• יובל מלחי, ז'אן ד'ארק של מצרים – דוריה שאפיק, באתר "קטעים בהיסטוריה", 19 בנובמבר 2017
• דוריה שפיק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)