אינטלקטואליזציה
בפסיכולוגיה, אינטלקטואליזציה (בעברית: שִׂכְלוּן[1]) היא מנגנון הגנה משני שבו נעשה שימוש באינטלקט כדי להימנע מעימות עם רגשות ומתחים נפשיים, על ידי חשיבה עליהם או הבעה שלהם באמצעים מופשטים.
באמצעות מנגנון זה יכול האדם להוציא את עצמיותו מתמונת המצב ובכך לבטל את פעולתם של מנגנונים נפשיים כמו חרדות ודחפים אחרים.
מנגנון זה תואר שלא בשמו בידי זיגמונד פרויד, ואנה פרויד הציבה אותו בין מנגנוני ההגנה הבוגרים, והקדישה לו פרק בספרה "האני ומנגנוני ההגנה" (בעברית בהוצאת זמורה-ביתן, 1987).
מנגנון זה עשוי להשפיע על הפרט בכמה רבדים:
יצירת אופי: אינטלקטואליזציה הופכת לתכונה יציבה המשולבת באישיותו של הפרט בשלב מוקדם ונשארת עקבית בבגרותו. היציבות האורכית של האינטלקטואליזציה מרמזת שמרגע שהיא מאומצת, היא ממשיכה לעצב את האופן שבו אנשים מנהלים את עולמם הרגשי ומתקשרים עם הסביבה שלהם לאורך כל חייהם.
השפעות קוגניטיביות ורגשיות: אינטלקטואליזציה משקפת ומשפרת ביטוי קוגניטיבי גבוה, במיוחד ביכולות מילוליות, מה שמצביע על כך שאנשים שמשתמשים במנגנון הגנה זה מיומנים בתהליכי חשיבה מורכבים ושימוש בשפה. גישה קוגניטיבית זו מאפשרת להם להתמקד בפרטים ולשמור על אובייקטיביות, מה שיכול להיות יתרון במיוחד בעיסוקים אינטלקטואליים. עם זאת, הדגש על ניתוח מעמיק ומנותק עשוי גם לתרום לריחוק רגשי, ועלול להגביל את יכולתם לעסוק באופן מלא ברגשותיהם או ברגשותיהם של אחרים.
השפעה פסיכולוגית וחברתית: אינטלקטואליזציה יכולה לשמש כלי שימושי לניהול מצוקה רגשית ושמירה על קור רוח, אך היא עשויה גם להוביל גם לתחושות של ניתוק ודיכאון. אנשים המסתמכים במידה רבה על מנגנון הגנה זה עלולים למצוא עצמם מרוחקים רגשית מחוויותיהם ומאחרים, מה שעלול להפריע לביטוי רגשי וחום ספונטניים.
למרות האתגרים הללו, אנשים כאלה מצטיינים לעתים קרובות בסביבות תובעניות מבחינה אינטלקטואלית, שבהן הקפדנות הקוגניטיבית שלהם נזקקת, יעילה ומוערכת.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנה פרויד, האני ומנגנוני ההגנה, הוצאת זמורה-ביתן, 1987
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שִׂכְלוּן, באתר האקדמיה ללשון העברית
