פורטל:מוזיקה/מאמר נבחר/גלריה
ערך נבחר
לעריכה לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
הלהקה נוסדה בדבלין באוקטובר 1976. היא החלה דרכה כאשר לארי מולאן, שהיה אז בן 14, פרסם בלוח המודעות של התיכון בו למד מודעה לגבי חיפוש מוזיקאים עבור להקה חדשה. התוצר היה להקה בשם “Feedback” עם מולאן על התופים, קלייטון על גיטרה בס, בונו על תקן הזמר ודייב אוונס (דה אדג') ואחיו דיק אוונס, על הגיטרה. |
זרם ההבי מטאל במוזיקה ידוע בכך, שרבים מיוצריו נושאים מסרים ביצירותיהם, חלקם הגדול מסרים אידאולוגיים ופוליטיים. הרוק בשנות השישים היה פוליטי במידה רבה, וכמעט כל יוצריו השתייכו לצד השמאלי של המפה הפוליטית ושרו שירים על שלום, אחווה בין בני אדם וכדומה. לעומת זאת, המטאל, אשר יצא מחלציו של הרוק, הרבה פחות אחיד מבחינת מסריו. בניגוד לסגנונות מוזיקליים רבים אחרים (כמו הפאנק, למשל), המטאל בהגדרתו לא בא לייצג אידאולוגיה מסוימת; אך במהלך השנים קמו להקות רבות שהיה להן הרבה מה להגיד בכל מה שקשור למלחמה ושלום בין בני האדם. |
רוי קלטון אורביסון (23 באפריל 1936 – 6 בדצמבר 1988), אשר נודע בכינויו The Big O, היה זמר ופזמונאי אמריקאי רב-השפעה וחלוץ בתחום הרוק אנד רול. רוי אורביסון שר והקליט במשך יותר מארבעה עשורים. כבר באמצע שנות השישים היה אורביסון מוכר בעולם כזמר בלדות על אהבות אבודות וכמחבר פזמונים קצביים ומתקדמים. משקפיו הכהים, המסתירים תמיד את עיניו, וקולו הגברי הגבוה הפכו לחלק מדמותו. בין להיטיו נודעו במיוחד: "Only the Lonely", "In Dreams", "Oh, Pretty Woman", "Crying", "Running Scared". בשנת 1987 התקבל אורביסון להיכל התהילה של הרוק אנד רול ובשנת 1989, לאחר מותו מהתקף לב, התקבל להיכל התהילה של האקדמיה הלאומית האמריקאית למוזיקה ומחברי פזמונים עממיים. |
 וולפגנג אמדאוס מוצרט (27 בינואר 1756 – 5 בדצמבר 1791), מלחין אוסטרי. כמות היצירות אותן חיבר במשך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן מעמידות אותו כאחד מגדולי המלחינים הקלאסיים של כל הזמנים. מוצרט הלחין במשך 35 שנות חייו 637 יצירות ידועות, אשר מקוטלגות ברשימת קכל מ-K.1a עד K.626. המוזיקה אשר חיבר הושפעה, אמנם, ממלחינים אחרים, הבולטים בהם יוזף היידן ויוהאן כריסטיאן באך, אך הוא הביא עמו סגנון חדש ורענן אל התקופה הקלאסית, והיה אחד מהמלחינים הבולטים בה. מוצרט תרם רבות למוזיקה הקלאסית, והמוזיקה אשר חיבר שימשה השראה רבה ובולטת לשורת מלחינים (בכללם הגדולים והידועים ביותר). |
 שליחי הג'אז הוא שמו של הרכב הג'אז שהוביל המתופף ארט בלייקי. זהו אחד ההרכבים החשובים ביותר בתולדות הג'אז המודרני: הוא היה חלק במהפכת הבי בופ וכן ייסד את סגנון ההארד בופ, יצר עשרות סטנדרטים מודרניים והפיק למעלה ממאה ועשרים אלבומים לאורך למעלה משלושים שנות פעילות רציפה. כמו כן, ההרכב נודע ביכולתו לזהות כישרונות: כמעט כל המוזיקאים שנבחרו בידי בלייקי בצעירותם הפכו ברבות הימים לחשובים ומשפיעים. למעשה, רבים מהנגנים החשובים של הג'אז המודרני החלו את דרכם בהרכב זה. עם המוזיקאים שהתחילו את דרכם עם שליחי הג'אז נמנים ויין שורטר, לי מורגן, הרבי האנקוק, בובי טימונס, בני גולסון, קית' ג'ארט ורבים אחרים. מלבד העובדה שבלייקי העסיק מוזיקאים צעירים ולא מוכרים בהרכב, הוא אף איפשר להם לתפקד כמנהלים המוזיקליים, ובכך סייע בידם להתפתח. ההרכב היה פעיל החל בשנות הארבעים ועד מותו של בלייקי ב-1990. |
 |
ניצוח הוא מעשה ההנחיה של ביצוע מוזיקלי באמצעות מחוות נראות לעין. תזמורות סימפוניות וקאמריות, מקהלות ותזמורות צבאיות משתמשות על פי רוב במנצחים. בהרכבים קאמריים הנגן הראשי מקבל עליו את תפקיד ההנחיה.
מנצח קבוע של תזמורת (בניגוד למנצח אורח), המעורב בניהול האמנותי של התזמורת או להקת האופרה, מכונה לפעמים "מנהל מוזיקלי", או, בימינו, במונח הגרמני קאפלמייסטר. מנצחי מקהלה מכונים לפעמים מנהלי מקהלה. מנצחים בכירים (כמו נגנים בכירים) זוכים לפעמים לתואר הכבוד האיטלקי מאסטרו.
בוב מארלי (6 בפברואר 1945 – 11 במאי 1981) היה מוזיקאי ופעיל פוליטי ג'מייקני.
מארלי הוא זמר הרגאיי המפורסם ביותר בעולם וזכה להכרה ולפרסים רבים על פועלו כמוזיקאי. אלבומו "Legend" ("אגדה") נמצא במקום ה-54 ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים בארצות הברית, ומכר למעלה מעשרה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה.
בפעילותו הפוליטית ניסה לגשר בין הצדדים במהומות הפוליטיות בג'מייקה בשנות השבעים ופעל למען השלום במדינות שונות באפריקה, פעילות שזכתה להכרה מטעם האו"ם. רבים משיריו הכילו מסרים פוליטיים למען אפריקה והטיפו לעקרונות דת הראסטפארי, והוא נחשב עד היום לאחד ממובילי התנועה וממפיציה.
אוליביה ניוטון-ג'ון (נולדה ב-26 בספטמבר 1948) היא זמרת ושחקנית אוסטרלית ילידת אנגליה. במהלך הקריירה זכתה בכמה פרסי גראמי והייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב. לפסגת הצלחתה הגיעה בשלהי שנות השבעים ובראשית שנות השמונים. בשנת 1978 כיכבה בסרט הקולנוע המוזיקלי המצליח "גריז". הפסקול של הסרט היה בראש טבלת המכירות בארצות הברית במשך 12 שבועות והניב שלושה סינגלים בחמישייה הראשונה במצעד של המגזין האמריקני בילבורד. בשנת 1981 הוציאה ניוטון-ג'ון את אלבומה המצליח ביותר Physical – אלבום פלטינה כפול – ששיר הנושא מתוכו שהה עשרה שבועות במקום הראשון במצעד האמריקני. מאז שנות התשעים היא פעילה בנושאי איכות הסביבה ובהגברת המודעות לסרטן השד, ואף עוסקת ביזמות עסקית.
האופרה הגרמנית הופיעה זמן קצר לאחר הולדת האופרה באיטליה. בשנת 1627 הלחין היינריך שיץ את המוזיקה לתרגום הגרמני ללברית של האופרה האיטלקית הראשונה "דפנה". במשך רוב המאה ה-17 והמאה ה-18 השתדלו כותבי האופרות הגרמניות, בלי הצלחה יתרה, להשתחרר מההשפעה האיטלקית, והמלחינים הגרמנים הטובים ביותר, כמו גאורג פרידריך הנדל וכריסטוף ויליבלד גלוק, העדיפו ליצור אופרות במסורת ה"אופרה סריה" האיטלקית.
כמה מלחינים בתקופת הבארוק, כגון ריינהרדט קייזר, ניסו ליצור זרם אופראי גרמני נבדל שיתחרה בעליונות האיטלקית, אבל רק עם הופעתו של וולפגנג אמדאוס מוצרט החלה להסתמן מסורת בת-קיימא של אופרה רצינית בשפה הגרמנית. הוא נטל את הסוגה הפשוטה והעממית של הזינגשפיל והפך אותה לדבר מתוחכם ו"גבוה" יותר. לודוויג ואן בטהובן הלך בעקבותיו ב"פידליו", וקרל מריה פון ובר ביצירה "הקלע החופשי" ייסד צורת אופרה גרמנית ייחודית בהשפעת הרומנטיקה. את חידושיו של ובר נטל ריכרד וגנר, אחת הדמויות המשפיעות ביותר והשנויות במחלוקת בתולדות המוזיקה, לכיוונים חדשים ומהפכניים.
בִּי בּוֹפּ או בופ הוא ז'אנר מרכזי בג'אז, שהתפתח בשנות ה-40 של המאה ה-20. אף על פי שבי בופ ספג זלזול מהקהל ומהמוזיקאים בראשית דרכו, כיום הוא מוכר כחשוב שבסגנונות הג'אז. זאת מכיוון שניגוני הג'אז שהולחנו ובוצעו מאז נמנים עליו או על סגנונות שהיו המשכיו הישירים. הבופ אף עיצב בדמותו את מרבית התרבות הסובבת את הג'אז – החל במועדוני הג'אז שהיו שונים בתכלית לפני כן, עבור בציבור החובבים וכלה באופי ההרכבים ובמניין חבריהם.
הבי בופ נבדל מהסווינג שקדם לו בשתי נקודות עיקריות: המלודיות מורכבות יותר, אף על פי שהן נכתבו על סמך אותו רצף אקורדים; והאלתור נעשה בצורה הרבה יותר חופשית, ללא קשר למלודיה המקורית של השיר. בבי בופ נעלמת בדרך כלל המלודיה המקורית כבר בפזמון השני או השלישי. נוסף על כך, הטמפו (מפעם) בבופ מהיר בדרך כלל, והמבנה ההרמוני מורכב יותר. פיתוח הסגנון מיוחס בעיקר לנגן הסקסופון אלט, צ'ארלי פרקר, אשר במהלך חייו הקצרים הספיק להוביל מספר מוזיקאים הרפתקנים ואמיצים למהפכה הגדולה ביותר בתולדות הג'אז.
הסימפוניה החמישית של בטהובן, המכונה "סימפוניית הגורל", היא בין היצירות המוכרות ביותר במוזיקה הקלאסית. לודוויג ואן בטהובן כתב את הסימפוניה בשנים 1804–1808, ומאז היא שומרת על מקום של כבוד בקרב חובבי המוזיקה בכל הרמות, בעיקר הודות למוטיב הפתיחה המפורסם שלה. מוטיב זה מופיע בסגנונות מוזיקה שונים לצד הסגנון ה"קלאסי", ובהם מוזיקה לקולנוע, מוזיקת פופ ואף מוזיקת רינגטון בטלפונים סלולריים. מקור המוטיב שנוי במחלוקת, וישנן גרסאות שונות לגביו. בעת כתיבת הסימפוניה סבל בטהובן מחירשות חלקית, שגברה עם השנים והפכה לחירשות מלאה בשנותיו האחרונות.
הסימפוניה השנייה בדו מינור של גוסטב מאהלר, המכונה "התחייה", נכתבה בין 1888 ל-1894 ובוצעה לראשונה ב-1895. מלבד הסימפוניה השמינית, הייתה זו היצירה הפופולרית והמצליחה ביותר של מאהלר בתקופת חייו. אורך היצירה בין 80 ל-90 דקות.
הסימפוניה השנייה כתובה בסגנונו האופייני, הקל לזיהוי, של מאהלר, הן במבנה והן בתזמור. יש בה פאתוס והומור, לגלוג וייאוש, נעימת מחול קלילה וכמיהה לירית, השלמה ותקווה לחיי נצח. הרכב התזמורת גדול מן הרגיל וכולל כלי נשיפה וכלי הקשה מעבר למקובל, נוסף לנבלים ולעוגב, ומאהלר אף מרחיב את תחום התזמורת ומציב קבוצות נגנים גם מאחורי הקלעים. מאהלר בנה את הסימפוניה בהדרגה, תחילה כפואמה סימפונית בת פרק אחד, ובהמשך צירף אליו עוד שלושה פרקים. רק ב-1894, בעת הלווייתו של הנס פון בילוב, באה לו ההשראה לכתיבת הפרק האחרון, הכוראלי, בהשפעת "התחייה", פואמה של פרידריך גוטליב קלופשטוק. מאהלר הוסיף טקסט משלו לפואמה המקורית, ופסקת המפתח שלו הייתה:
- על כנפיים שעמלתי להשיגן
- אמריא אל על, חותר אל אהבה יוקדת,
- אל אור, שלא שזפה עוד עין!
- מות אמות כדי לחיות!
פסטיבל ביירוית מתקיים מדי שנה בבַּיְרוֹיְת שבגרמניה, ומוקדש בעיקר לביצוע אופרות של המלחין הגרמני בן המאה ה-19, ריכרד וגנר. וגנר עצמו הגה וקידם את רעיון הפסטיבל להצגת יצירותיו הוא, בייחוד את מחזור האופרות "טבעת הניבלונג" המונומנטלי שלו ואת האופרה הדרמטית "פרסיפל".
ההופעות נערכות בתיאטרון שתוכנן במיוחד לכך, ה"פסטשפילהאוס" (Festspielhaus). וגנר פיקח אישית על תכנון ובניית התיאטרון, שהוכנסו בו שכלולים וחידושי אדריכלות רבים כדי להכיל את תזמורות הענק שדרשה המוזיקה שלו, ובה בשעה לענות על חזונו הייחודי בכל הנוגע לבימוי יצירותיו.
מאז פתיחתו בשנת 1876, פסטיבל ביירוית הוא תופעה סוציולוגית-תרבותית יוצאת דופן. באירוע מוזיקלי ייחודי זה נכחו אורחים רמי מעלה: הקייזר וילהלם השני, דום פדרו השני, קיסר ברזיל, לודוויג השני, מלך בוואריה (שבא בחשאי, כנראה כדי להתחמק מפגישה עם הקייזר) וכן מלחינים ידועי-שם כמו אנטון ברוקנר, אדוורד גריג, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ופרנץ ליסט.
הסימפוניה הרביעית בסול מז'ור של גוסטב מאהלר, נכתבה בין 1899 ל-1900. ביצוע הבכורה היה ב-25 בנובמבר 1901, במינכן שבגרמניה, בביצוע התזמורת הפילהרמונית של מינכן ובניצוחו של מאהלר עצמו. היא הקצרה ביותר בתשע הסימפוניות שכתב מאהלר, למעט אולי הסימפוניה הראשונה, והיא באה לאחר הסימפוניה הארוכה ביותר של מאהלר, הסימפוניה השלישית, שהזמן הדרוש לביצועה קרוב לשעתיים. משך נגינתה של הסימפוניה הרביעית נע בין 50 ל-60 דקות. לסימפוניה ארבעה פרקים, המבנה המקובל עוד מהתקופה הקלאסית, אך לנגינתה נדרשת תזמורת גדולה יחסית, אף כי חסרים בה כמה מכלי הנשיפה שמאהלר מרבה להשתמש בהם בסימפוניות שלו, כמו טובּות וטרומבונים. לעומת זאת, פרטיטורת הסימפוניה מכילה כלים יוצאי דופן, שאינם מופיעים בסימפוניות אחרות של מאהלר, כמו פעמוני מזחלת בפרק האחרון, וכינור "צוענים" המכוון לטון אחד מעל שאר התזמורת, מה שמקנה לצלילו גוון זיופי ונבוב, אפל משהו.
הסימפוניה הרביעית היא האחרונה מבין ארבע סימפוניות קרן הפלא של הנער. בשלוש הסימפוניות הבאות לא השתמש מאהלר בקול שירה, עד הסימפוניה השמינית, שחיבר כחמש שנים מאוחר יותר. זו הסימפוניה הראשונה של מאהלר שלא קיבלה כינוי כולל (כמו בסימפוניה הראשונה "טיטאן" והשנייה "התחייה"), או כינויים לפרקים נפרדים (כמו בסימפוניה השלישית).
משינה היא להקת רוק ישראלית, הנחשבת בעיני רבים לאחת הלהקות הבולטות שפעלו בישראל ויש שהגדירוה המצליחה ביותר בתולדות הרוק הישראלי.
את הלהקה הקימו ב-1983 הסולן יובל בנאי והגיטריסט שלומי ברכה. בסוף 1985 יצא אלבומה הראשון, שבו השתתפו לצד בנאי וברכה הבסיסט מייקל בנסון והמתופף איגי דיין. לאחר מכן הצטרף ללהקה הקלידן אבנר חודורוב, ומאז לא השתנה הרכבהּ.
עד לפירוקה ב-1995 הוציאה הלהקה שבעה אלבומי אולפן ואלבום אוסף אחד. בשנת 2003 שבה לפעילות, ומאז הוציאה שני אלבומי הופעה ושני אלבומי אולפן נוספים.
-->