פורטל:יוון העתיקה/ערך נבחר/גלריה
אוסף ערכים נבחרים בנושא יוון העתיקה
לעריכת סדרות הערכים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
 |
פעמים רבות, אלכסנדר מתואר כגבר אתלטי ויפה תואר, אולם לא ברור עד כמה התיאור הוא אמת ועד כמה הוא בגדר דברי חנופה. כבר במהלך חייו נחשב לאל, ורבים, במיוחד במצרים התלמית, סגדו לו; אם כי לוחמיו היוונים סירבו בתוקף להשתחוות לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו מופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שהבולט בהם הוא יוליוס קיסר. אלכסנדר שינה במו ידיו את מהלכה של ההיסטוריה האנושית, אף שמת בגיל צעיר.
אלכסנדר הגדול נולד במוקדון, אזור הנמצא בצפון יוון ודרום מקדוניה הצפונית של היום. בזמנו של אלכסנדר הייתה מוקדון ממלכה עצמאית, והוא שלט בה בין השנים 336 - 323 לפני הספירה.
 |
אַסְפָּאסְיָה (470 לפנה"ס - 400 לפנה"ס) הייתה פילגשו של המדינאי האתונאי פריקלס ומהנשים המפורסמות ביותר שחיו ביוון העתיקה.
אספאסיה נולדה בעיר מילטוס שבאסיה הקטנה ובשלב מסוים בחייה עברה לאתונה, שם חיה עד מותה. לה ולפריקלס נולד בן הקרוי פריקלס הצעיר. ממקורות אחדים עולה כי לאחר מותו של פריקלס הייתה אספאסיה בת זוגו של מדינאי אתונאי אחר בשם ליסיקלס.
בכתביהם של אפלטון ופילוסופים אחרים וכן אצל חוקרים מודרניים מוצגת אספאסיה כדמות יוצאת דופן, המתבלטת בשל השפעתה הפוליטית הרבה והכריזמה האינטלקטואלית שלה. יחד עם זאת, מעט מאוד ידוע על חייה באופן ודאי. אומנם כתבים עתיקים מציינים כי אספאסיה הייתה יצאנית שניהלה בית בושת, אך רבים מהכתבים הללו היו שירים קומיים שמטרתם מלכתחילה הייתה ללעוג לפריקלס ולדרך בה ניהל את מלחמת סאמוס, ולא לשמש כמקור היסטורי. מכל מקום, העובדות אודותיה אינן נתמכות בראיות מוחלטות וברורות. חוקרים אחדים אף מעמידים בסימן שאלה אפילו את עצם היותה פילגש או הטאירה.
 עדות להשפעתו הרבה של פריקלס על החברה האתונאית - הדמוקרטית ניתן למצוא בכתביו של ההיסטוריון היווני בן זמנו, תוקידידס, אשר כינה אותו "האזרח הראשון של אתונה". פריקלס הפך את הליגה האטית-דלית לאימפריה האתונאית, והנהיג את בני עמו במהלך השנתיים הראשונות של המלחמה הפלופונסית. התקופה שבה הנהיג את אתונה, ככל הנראה משנת 461 עד שנת 429 לפנה"ס, נקראת בפי רבים בשם "עידן פריקלס" (אף על פי שיש המרחיבים את המושג החל מתקופת מלחמת פרס–יוון ועד למאה הרביעית לפנה"ס). |
 |
תיאטרון ביוון העתיקה (השירה הדרמטית היוונית), התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה. שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את יסודות הספרות הדרמטית עד ימינו.
התיאטרון התפתח בפסטיבלים לכבוד האל דיוניסוס ובעיקר בתחרויות הדרמה השנתיות בדיוניסיה העירונית של אתונה. השירה הדרמטית כללה שלושה סוגי מחזות: טרגדיה, מחזה סאטירים וקומדיה. הידע הקיים בימינו על הדרמה היוונית לוקה בחסר, בגלל מיעוט המחזות ששרדו, כ-40 טרגדיות וקומדיות מתוך כמה מאות שנכתבו, ומחזה סאטירים אחד. הדרמה הייתה מחוברת חיבור עמוק לחיי היוונים. הטרגדיות התבססו על סיפורי המיתוסים העתיקים שכל יווני הכיר היטב, הקומדיות תיארו את חיי היומיום ועסקו בביקורת פוליטית עכשווית ונוקבת, והפוליס ניהלה ומימנה את התחרויות שכל אזרחי העיר צפו בהן.
בתקופה ההלניסטית דעך התיאטרון. הקומדיה ויתרה על הביקורת הפוליטית והפכה להיות ה"קומדיה החדשה" - קומדיית מצבים על יחסים שבינו לבינה שהמחזאי המייצג שלה היה מנאנדרוס. הטרגדיה הידלדלה ובפסטיבלים העדיפו להעלות הפקות חוזרות של ענקי "תור הזהב" מאשר הפקות חדשות של מחזות דלים פרי יצירתם של מחזאי התקופה, ואפילו אריסטו ביקר את מחזאי תקופתו ותיאר אותם כנחותים ורדודים לעומת ענקי העבר. גם בדעיכתו של התיאטרון באה לידי ביטוי הזיקה החזקה בין הפוליס לחיי הרוח; היא התרחשה במקביל לשינויי השלטון ביוון ולשקיעתה של הפוליס.
 |
יסודות (ביוונית: Στοιχεῖα) הוא חיבור בן שלושה עשר חלקים, שנכתב על ידי המתמטיקאי ההלניסטי אוקלידס בראשית המאה השלישית לפנה"ס. בספר מאורגנים באופן שיטתי הגדרות, אקסיומות ומשפטים בגאומטריה, בתורת המספרים ובאלגברה בסיסית. "יסודות" הוא הספר הקדום ביותר מסוג זה ששרד עד ימינו, והייתה לו השפעה מכרעת על התפתחותם של הלוגיקה, המתמטיקה והמדע בכלל.
הספר נחשב לאחד הספרים המצליחים ביותר שנכתבו מאז ומעולם. עותקים של הספר הגיעו מביזנטיום לארצות ערב, ואז תורגמו מערבית ללטינית במאה ה-12. "יסודות" הודפס לראשונה בוונציה ב-1482, במהדורה המבוססת על עותק של ג'ובאני קמפנו משנת 1260, וזכה מאז ליותר מאלף מהדורות דפוס. בין המהדורות ראוי לציון תרגום לעברית שנעשה בעידודו של הגאון מווילנה (האג, תק"ם 1780). מספר עותקים של הטקסט היווני שרדו עד ימינו, ומצויים למשל בספריית הוותיקן ובאוקספורד. עותקים אלה אינם שלמים, ונדרשת עבודה רבה כדי לשחזר את המקור ברמת מהימנות גבוהה.
במשך מאות שנים, כאשר חטיבת הלימודים העליונה באוניברסיטאות של אירופה הייתה הקואדריוויום (לימודי אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה), היו ה"יסודות" חלק מן הידע הנדרש מכל סטודנט. כל אדם משכיל היה משתבח בכך שקרא גם את ספרו של אוקלידס. בזכות הספר נחשב אוקלידס לאב המכונן של הגישה האקסיומטית במתמטיקה ובמדע - "המייסד".
 |
חקר האמנות היוונית מבוסס על מחקר ארכאולוגי נרחב הכולל יצירות מקור יווניות, העתקים רבים של יצירות אשר נעשו בידי אמנים רומיים וכן עדויות של סופרים מיוון העתיקה ומרומא, אשר תיארו אמנים ויצירות בכתביהם. על פי תפישתם של חוקרי תולדות האמנות, חשיבותו של הפיסול היווני היא ביצירת סינתזה של מקורות קדומים ופיתוחם לכדי שפה אמנותית מגובשת. שפה זו היוותה מודל לתרבויות שבאו אחריה. בייחוד הדבר בולט באמנות של האימפריה הרומית אשר ציטטה והעתיקה מאמנותם של היוונים.
הפרשנות הרווחת של החוקרים תפשה את האמנות היוונית כמתפתחת על פני רצף זמן וחותרת לכדי סינתזה בין תיאור ריאליסטי בעיצוב האנטומיה, לבין רתימת אותו ריאליזם לשם ביטוי ה"אידיאל" של התקופה. גישה זו התבטאה בעיצובה של התקופה "הקלאסית", כמופת של אידיאל זה. מקורה של תפיסה זו היה ברנסאנס האיטלקי, אך היא קיבלה את ביטוייה המובהק בביקורת האמנות של המאה ה-18, בכתביהם של יוהאן יואכים וינקלמן ויוהאן גוטפריד הרדר. כתבים אלו התבססו על ידיעות חלקיות ועל תפישות מוטעות ביחס לאמנות והפיסול היווני. את הביטוי לתפישות מוטעות אלו ניתן למצוא באמנות של הזרם הנאו קלאסיציזם בצרפת של תחילת המאה ה-19.
החל מן העשורים האחרונים של המאה העשרים מתפתחת מגמת תיאור שונה. מגמה זו עדיין לא הגיעה אמנם לכלל בשלות אשר תאפשר תיאור היסטורי אלטרנטיבי, אך היא מנסה לתאר את האמנות היוונית שלא על פי הכרונולוגיה המקובלת אלא על פי בחינת נושאית, תוך השוואה בלתי פוסקת בין "מוקדם" ו"מאוחר".
 |
הפרתנון הוא מקדש יווני הניצב על האקרופוליס של אתונה העתיקה והוא נחשב לבניין המפורסם ביותר מתקופת יוון העתיקה, ולאחד הבניינים המפורסמים ביותר בעולם. המקדש נבנה במאה ה-5 לפנה"ס כהודיה לאתנה, האלה הפטרונית של העיר, על ניצחון אתונה והיוונים במלחמה היוונית-פרסית. הבניין נקרא רשמית "המקדש של אתנה הבתולה", והשם הפופולרי שלו מגיע מהמילה היוונית לבתולה, "פרתנוס".
הפרתנון נבנה במקום בו ניצב מקדש קודם שנהרס על ידי הפרסים. מלבד היותו מקדש, שימש הפרתנון כבית אוצר, ומשנת 454 לפנה"ס מוקם שם האוצר של הליגה האטית-דלית, גוף פוליטי שמאוחר יותר הפך לאימפריה האתונאית. במאה ה-6 לספירה הוסב המבנה לכנסייה נוצרית ובמאה ה-14 הוסב למסגד לאחר שיוון נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. הסבתו ממקדש פגאני לכנסייה ומאוחר יותר למסגד סייעו לשימורו והישארותו שלם עד המאה ה-17. המבנה חרב חלקית בשנת 1687 לאחר התפוצצות מחסן תחמושת שנפגע מפגז במלחמה בין ונציה והעות'מאנים. במאה ה-19 נלקחו חלק מעיטוריו לרבות האפריז המפואר שלו (הנודע כשיש אלגין) על ידי תומאס ברוס, הארל מאלגין והשגריר הבריטי לאימפריה העות'מאנית והובאו לאנגליה. בשנת 1975 החל תהליך שחזור ושימור המבנה על ידי משרד התרבות היווני אשר נמשך עד היום.
על אף שכיום הפרתנון הרוס בחלקו הגדול, ניתן להתרשם מגדולתו ומיופיו. בתקופה בה היה הפרתנון שלם, הוא נחשב לכליל השלמות וייצג את פסגת האדריכלות היוונית ואת אתוס הסגנון הדורי אשר לפיו נבנה. מעבר ליופיו המושלם, הפרתנון נחשב לסמל של הדמוקרטיה האתונאית ומייצג את שיאה של התרבות היוונית הקלאסית בעת העתיקה.
 |
קרב פילוס התחולל ב-425 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפלופונסית, בין האתונאים והספרטנים. הקרב התרחש בקרבת העיר פילוס (Pylos), כיום פאליו-נאווארינו (Palio-Navarino), הנמצאת בחצי האי קוריפאסיון (Koryphasion), החולש על הכניסה הצפונית למפרץ פילוס שבדרום-מערב הפלופונסוס.
מדובר, למעשה, בשלושה קרבות שהתרחשו בזה אחר זה: התקפה ימית ויבשתית שערכו הספרטנים לסילוק כוח אתונאי; קרב ימי במפרץ פילוס; ונחיתה מן הים והתקפה אתונאית על חיל הספרטנים ובעלי בריתם.
תבוסת הספרטנים הייתה אחד הגורמים לסיום חלקה הראשון של המלחמה הפלופונסית, הנקרא "מלחמת עשר השנים" (421-431 לפנה"ס).
יוון הקלאסית הוא כינוי מקובל לתקופה בת כ-150-200 שנים בתולדות יוון העתיקה שתחילתה במאה ה-5 לפנה"ס וסופה במאה ה-4 לפנה"ס. בתקופה זו הייתה פריחה אדירה בכל תחומי החיים ביוון, ובה הגיעה התפתחות הפוליס לשיאה. בין השאר, נוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה, חלה התפתחות רבה במדע היווני, בשיטות הלוחמה ובחיי החברה היווניים. התפתחות חשובה הייתה בתחומי האמנות ובמיוחד בפיסול ובארכיטקטורה. בתקופה זו הונחו יסודות ההיסטוריוגרפיה עם פעילותו של הרודוטוס, שנחשב להיסטוריון הראשון.
תקופה זו, אף שהיא קצרה יחסית, הייתה אות הפתיחה לתחילתו של עידן בתולדות אירופה. כיבושיו של אלכסנדר הגדול הפיצו את התרבות היוונית, וכינונה של התקופה ההלניסטית בכל רחבי העולם ההלניסטי, יחד עם כיבוש יוון בידי רומא תוך אימוץ רומאי של חלקים משמעותיים מתרבותה, הפיצו את התרבות היוונית בחלקים נרחבים של אירופה המערבית ואסיה.
כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה החלו מיד לאחר סיום כיבוש מרכזי השלטון של האימפריה הפרסית על ידי צבאו בקיץ שנת 330 לפנה"ס, והסתיימו בסוף האביב או בתחילת הקיץ של 327 לפנה"ס. במהלך המערכה באסיה התיכונה ניסה אלכסנדר להשיג מספר מטרות: המטרה הראשונית הייתה תפיסת הסטראפ של באקטריה, בסוס, שהכריז על עצמו כשליט האימפריה הפרסית (לאחר רצח דריווש השלישי) ונטל לעצמו את השם המלכותי ארתחששתא החמישי. מטרות נוספות היו השאיפה לזכות בתהילה אישית ולהנציח את שמו באמצעות כיבוש שטחים חדשים וסיפוחם לאימפריה שלו, וכן הרצון להשלים את כיבוש השטחים שהשתייכו לאימפריה הפרסית.
במהלך המערכה הצבאית הממושכת נתקל אלכסנדר הגדול באתגר גדול, שעמד גם בפני כובשים זרים אחרים של האזור, שבאו בעקבותיו: התנגדות עיקשת לכיבוש מצד האוכלוסייה המקומית שוחרת העצמאות. בנוסף לכך, הצבא היווני-מוקדוני התקשה להתמודד נגד טקטיקות הלוחמה שבהן השתמשו העמים והשבטים המקומיים, שהיו זרות לו, וכללו שימוש בטקטיקות גרילה (התקפות פגע וברח קטלניות והטמנת מארבים) על ידי כוחות פרשים (בעיקר קשתים רכובים) שנהנו מיתרון הניידות. כדי להתמודד עם האתגר נאלץ אלכסנדר לבצע שינויים משמעותיים בהרכב צבאו, ולגייס פרסים ובני שבטים מקומיים, כדי לחזק את האלמנטים הניידים בצבאו.
הצלחת המערכה של אלכסנדר באסיה התיכונה נבעה גם מיכולתו לגייס את תמיכתם של חלק מהשבטים המקומיים, בין השאר באמצעות קשרי נישואין. במסגרת זו התחתן גם אלכסנדר עצמו עם בתו של אחד מראשי השבטים המקומיים.