פולטת שכבת זרע

בהלכה, פולטת שכבת זרע היא אישה שיוצאת מנרתיקה שכבת זרע לאחר קיום יחסי אישות, שמחילה עליה טומאה למשך יום אחד, כטומאת בעל קרי. ישנה מחלוקת תנאים למשך כמה זמן הזרע הנפלט נחשב עדיין כ"זרע" שראוי להזריע, יש אומרים יממה וחצי, ויש אומרים שלוש יממות, ויש דעות נוספות.

אחת המשמעויות העיקריות לדין של פולטת שכבת זרע היא לעניין סתירת מניין שבעה נקיים שאותם סופרת זבה גדולה. וכיוון שכיום, לאחר חומרת רבי זירא, ההלכה היא שכל אשה צריכה להחשיב עצמה כספק זבה, דין זה נעשה רלוונטי עבור כל אשה הטמאה טומאת נידה.

משמעות הלכתית נוספת לדין זה היא עליית נשים להר הבית, שכן מקובל להורות שאסור לבעל קרי ולפולטת שכבת זרע לעלות להר הבית. גברים בעלי קרי יכולים להיטהר בטבילה במקווה בלבד, אך נשים צריכות בנוסף לכך להמתין שתיפסק פליטת הזרע, ורק לאחר מכן יכולות הן לטבול במקווה ולהיטהר. בשל הלכה זו נשים נשואות רבות נמנעות מעלייה להר הבית.

מקור במקרא ובמשנה

בפרשת יתרו שבספר שמות, לאחר ציוויו של הקב"ה למשה רבנו לקדש את בני ישראל ולהכין אותם לקבלת התורה, נאמר בפסוק: ”וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה”. על פי התלמוד במסכת שבת, קבלת התורה הייתה בשבת, והציווי נאמר ביום רביעי לפי דעת רבי יוסי, או ביום חמישי לפי דעת שאר החכמים. ביום זה הוא אסר עליהם לקיים יחסי אישות עם נשותיהם, כדי שבשבת, היום בו עתידה התורה להינתן, תהיינה הנשים טהורות לקבלת התורה. מכאן למדו חז"ל כי פולטת שכבת זרע בתוך שלושה ימים אחרי קיום יחסים, טמאה.

מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה? שנאמר היו נכונים לשלשת ימים

— משנה, מסכת שבת, פרק ט', משנה ג'

בברייתא מפורשות שלוש דעות אודות דין זה: ”ת"ר פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה, רבי ישמעאל אומר: פעמים שהן ד' עונות, פעמים שהן ה' עונות, פעמים שהן ו' עונות. רבי עקיבא אומר: לעולם ה', ואם יצאתה מקצת עונה ראשונה - נותנין לה מקצת עונה ששית”.

בבית מדרשו של רב פפא פירשו החכמים את המשנה. רבי אלעזר בן עזריה סבור כי האזהרה ניתנה ביום חמישי, ובשלושת הימים ניתן למנות גם את היום שבו ניתנה האזהרה, על פי הכלל מקצת היום ככולו, וגם את יום השבת, על פי הכלל הנ"ל, וממילא נראה שהפולטת ביום השלישי, לאחר שכבר עברו יומיים - טהורה. רבי ישמעאל סבור גם הוא שמקצת היום ככולו, אלא שהוא סבור שהאזהרה ניתנה ביום רביעי, והכלל הוא שהפולטת ביום השלישי טמאה, ורק הפולטת ביום הרביעי טהורה. לעומת זאת, רבי עקיבא סבור שהאיסור אינו נקבע לפי מספר הימים אלא לפי מספר ה"עונות" (עונה היא יום או לילה), ולאחר חמש עונות, האשה אינה מטמאה יותר. לפי כל הדעות, הנשים טבלו בליל שבת, מכיוון שבליל שבת כבר עבר הזמן שבו אם האישה פולטת זרע היא טמאה.

בהמשך הגמרא מובאת פסיקה הלכתית: "זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים: שש עונות שלמות בעינן [=צריכים אנו]". ויש גורסים "שלוש עונות שלמות בעינן". ממחלוקת גרסאות זו נובעת המחלוקת ההלכתית להלן.

מחלוקת האמוראים בעניין סתירת שבעה נקיים

מחלוקת רמי בר חמא ורבא

במסכת נידה מובא דיון בין רמי בר חמא ורבא, האם דינה של אישה שפלטה שכבת זרע שווה לאישה שראתה דם זיבה שסותרת את ספירת השבעה נקיים, צדדי הספק הם האם הטומאה שחלה עליה היא משום שהזרע יצא מגופה והריהו מטמא אותה באותו אופן שהוא מטמא זכר שיצאה מגופו שכבת זרע שהוא טמא טומאת ערב, או שמא הטומאה שחלה עליה הוא רק מדין טומאת מגע, על ידי נגיעת השכבת הזרע בגופה, ואין בכוח טומאה זו לסתור את ספירת הנקיים:

בעי רמי בר חמא: פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה? רואה היתה וסותרת או דילמא נוגעת היתה ולא סתרה?

רבא הקשה על שאלת רמי בר חמא: מחד לא ניתן לטעון שתסתור בראיית הזרע את כל שבעת הנקיים, כי אפילו הבעל עצמו שיצאה שכבת זרע מגופו אינו סותר את כל שבעת הנקיים. מאידך, לא ניתן לומר שראיית הזרע תסתור רק יום אחד, שהרי אמרה התורה "ואחר תטהר" - שלא טומאה מפסקת ביניהם. אך חכמי התלמוד דחו את דבריו של רבא, והביאו ראיה מזב שסותר יום אחד אף על פי שגם בו נאמר שאסור שתהא טומאה מפסקת בין שבעת הנקיים לטהרתו.

לעומת זאת, בהמשך המסכת נכתב כי פולטת שכבת זרע מטמאה מדין "רואה" ולא מדין נוגעת, לדעת רוב החכמים. בברייתא, למדו זאת מהפסוק ”וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ”. המילים "דם יהיה זובה בבשרה" נראים מיותרים לכאורה, ומכאן למד בברייתא כי גם כאשר הדם הוא בבשרה ולא יצא עדיין לחוץ הוא גורם לה טומאה. ” תנו רבנן בבשרה, מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה, זבה מנין? תלמוד לומר זובה בבשרה. פולטת שכבת זרע מנין? תלמוד לומר "יהיה"”. מכאן נראה לכאורה, כי דינה של הפולטת שווה לדם נידה, שאינו נטמא מדין טומאת מגע שאינו קיים על ידי נגיעה במקום "בית הסתרים" הנחשב כחלק הפנימי של הגוף, אלא מדין ראייה הדומה לראיית דם נידה.

מחלוקת הראשונים בעניין סתירת שבעת הנקיים

דעת הראב"ד

לדעת הראב"ד, דין זה שפולטת שכבת זרע סותרת את ספירת שבעת הנקיים קיים רק ביחס לדיני טומאה וטהרה לעניין אכילת קדשים ותרומה וכניסה למקום המקדש, אך לעניין טהרת האשה לבעלה אין משמעות לפליטה זו. אולם הגישה המקובלת לפי רוב הראשונים היא שדין טומאה זו נאמר גם ביחס להלכות טהרת המשפחה, ולכן זבה הפולטת שכבת זרע סותרת את מניין שבעת הנקיים שצריכה לספור כדי להטהר לבעלה.

הסוברים שמשך הפליטה שלוש עונות

לדעת רבנו חננאל, המאירי, ורבים בדעת הרמב"ם, להלכה משך הפליטה הוא שלוש עונות, כלומר יממה וחצי. ממילא, ניתן להתחיל לספור שבעה נקיים לאחר שיעברו 36 שעות מקיום היחסים, כלומר החל מהיום השלישי.

הסוברים שמשך הפליטה שש עונות

לדעת הרוקח, התרומה, הרא"ש, המרדכי ושולחן ערוך להלכה משך הפליטה הוא שש עונות, ולכן את שבעת הנקיים תוכל להתחיל לספור רק לאחר שיעברו 72 שעות מקיום היחסים, כלומר החל מהיום החמישי.

אחרי חומרת רבי זירא

ערך מורחב – חומרא דרבי זירא

כיוון שמאז ימי האמוראים כל אשה נידה צריכה להתייחס לעצמה כאל ספק זבה, משום חומרת רבי זירא, נפסק להלכה שכל אשה צריכה להמתין לפחות שלוש יממות תמימות לפני תחילת ספירת שבעת הנקיים, ובפועל, המשמעות היא שיש להמתין ארבע יממות (כיוון שהיממה השלישית מסתיימת במהלך היום ולא בדיוק בסופו).

אמנם, דעתו של רבי אליעזר ממיץ היא שאין פולטת שכבת זרע צריכה להמתין לפני תחילת שבעת הנקיים מחמת חומרא דרבי זירא, ורק כאשר הצורך שלה בשבעה נקיים נובע מחמת תקנת רבי בשדות. בפועל, לדעתו, צריכה אשה להמתין מחמת חשש פליטת זרע רק במקרה שהאשה ראתה דם במשך 3 ימים בדיוק, כיוון שבראייה של יום או יומיים - לא תיקן רבי לשבת שבעה נקיים, ובראייה שנמשכת יותר מעל 3 ימים - כבר עברו שש עונות מאז התשמיש. ברם, אם אירע שאשה שימשה בעודה נדה, אף לדעתו יש להמתין שש עונות משום פליטת זרע.

בדומה לכך, כתב רבי יחזקאל לנדא בדעת הרי"ף, הרמב"ם והגאונים, שדין פולטת לא הוחל על חומרת רבי זירא. (אך הוא עצמו סבר שאין לסמוך על כך למעשה).

ברם, כאמור, אין שיטות אלו מקובלות על דעתם של מחבר השולחן ערוך ורוב פוסקי ההלכה.

מנהג החומרה באשכנז מאז סוף תקופת הראשונים

באשכנז נהגו להמתין ארבע יממות שלמות, כך שאת ההפסק ניתן לעשות בסיום היום החמישי לתחילת ראיית הדם. הטעם שניתן למנהג נעוץ בחשש למקרה בו קיום היחסים היה בין השמשות, במקרה כזה עלולים בני הזוג לשייך את התשמיש ליום הקודם, ולהתחיל למנות 7 נקיים לאחר שלושה ימים שלמים, בעוד שעל פי ההלכה זמן זה נחשב לספק לילה. בנוסף נהגו באשכנז, למנות את העונות מזמן ראיית הדם גם אם לא שימשו בימים שקדמו לראיית הדם, וזאת על מנת להימנע מבלבולים.

עניין נוסף בו מחמירים בני אשכנז בהקשר זה הוא שטיפה של שאריות הזרע: רוב הראשונים והשולחן ערוך פוסקים שהאשה יכולה לנקות את שאריות הזרע, על ידי שטיפה וניגוב, ובכך להיפטר מחובת ההמתנה לפני ספירת 7 נקיים. הרמ"א, לעומתם, פוסק שאין מספיק בקיאות בימינו כיצד יש לבצע שטיפה זו, ולכן אין לסמוך על ניקיון שאריות הזרע, אלא יש להמתין בכל מקרה 4 יממות שלמות מזמן ראיית הדם, ורק לאחריהן ניתן לקיים הפסק טהרה ולספור שבעה נקיים.

מנהג אוסטרייך למנות שישה או שבעה ימים לפני הספירה

במספר ראשונים מובא תיעוד לכך שבאוסטרייך (אוסטריה) נוהגות הנשים להמתין שישה או שבעה ימים בטרם תתחלנה לספור שבעה נקיים. הרמב"ם יצא כנגד מנהג זה וכתב:

זה שתמצא במקצת המקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה אף ע"פ שלא ראתה דם אלא יום אחד ואחר השבעה תשב שבעת ימים נקיים אין זה מנהג אלא טעות הוא ממי שהורה להם כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, דין פולטת שכבת זרע, באתר פניני הלכה
• הרב יאיר וייץ, דחיית ספירת שבעה נקיים בשל דין 'פולטת', באתר ישיבת הר ברכה