עקרונות נירנברג

עקרונות נירנברג (אנגלית: Nuremberg principles) הם קבוצת הנחיות להגדרת פשע מלחמה, פשע נגד השלום ופקודה בלתי חוקית בעליל. המסמך נוצר על ידי ועדת המשפט הבינלאומי של האו"ם לבקשת העצרת הכללית ועל בסיס ועידת לונדון. כדי להסדיר את העקרונות המשפטיים הבסיסיים למשפט של חברי המפלגה הנאצית בעקבות מלחמת העולם השנייה.

עקרונות נירנברג קובעים אחריות פלילית אישית עבור פשעים בינלאומיים ברי ענישה ונחשבים לבסיס תנועת זכויות האדם הבינלאומית.

רקע

ערך מורחב – משפטי נירנברג

קבוצת נאשמים במשפטי נירנברג

הסכם לונדון שנחתם ב-8 באוגוסט 1945 בין בריטניה, צרפת, ברית המועצות וארצות הברית היה הבסיס לבתי הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג ובטוקיו. ההסכם הגדיר פשעים בהם ניתן להאשים את הנאשמים: נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. על בסיס הסכם לונדון, בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג שפט 22 נאצים על פשעי מלחמה ומתוכם מצא 19 אשמים. ב-1950 ועדת המשפט הבינלאומי של האו"ם הציגה את שבעת עקרונות נירנברג. החלטה 177 (II) של העצרת הכללית של האו"ם מ-21 בנובמבר 1947, אימצה את עקרונות נירנברג.

העקרונות

עקרון ראשון

כל אדם המבצע מעשה המהווה פשע על פי המשפט הבינלאומי אחראי בגינו ונושא באחריות לעונש.

עקרון שני

העובדה כי המשפט הפנימי (כלומר, מקומי – לאומי או אזורי) אינו מטיל עונש על מעשה המהווה פשע על פי המשפט הבינלאומי אינה פוטרת את האדם שביצע את המעשה מאחריות על פי המשפט הבינלאומי.

עקרון שלישי

העובדה כי אדם שביצע מעשה המהווה פשע על פי המשפט הבינלאומי מכהן כראש מדינה או כפקיד ממשלתי אחראי, אינה פוטרת אותו מאחריות על פי המשפט הבינלאומי.

עקרון רביעי

העובדה כי אדם פעל בהתאם להוראת ממשלתו או של ממונה עליו אינה פוטרת אותו מאחריות על פי המשפט הבינלאומי, בתנאי שהייתה לו אפשרות לבחירה מוסרית למעשה (ציות לפקודה בלי חוקית בעליל).

עקרון חמישי

לאדם המואשם בפשע על פי המשפט הבינלאומי יש זכות למשפט הוגן על פי העובדות והדין.

עקרון שישי

הפשעים המפורטים להלן הם עבירות על פי המשפט הבינלאומי: פשע נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

עקרון שביעי

שותפות בביצוע פשע נגד השלום, פשע מלחמה או פשע נגד האנושות כמפורט בעיקרון השישי, הוא פשע על פי המשפט הבינלאומי.

השפעה

עקרונות נירנברג היוו את הבסיס לבתי הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג ובטוקיו ולהחלטות ואמנות בין-לאומיות נוספות. שנה לאחר ניסוחן, בדצמבר 1946, קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטה 96 (1) שעוסקת ברצח עם וקובעת כי רצח עם הוא פשע על פי המשפט הבינלאומי. החלטה זו נגזרת מעקרונות נירנברג. גם האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם מופיעים עקרונות אלו.

לעקרונות נירנברג ישנן השפעה משמעותית על תפיסת האחריות האישית. הם הרחיבו את ההבנה המסורתית של אחריות אישית, כך שגם מנהיגים ומפקדים צבאיים יכולים להיות אחראים לפשעים שבוצעו על ידי כפופיהם בשליחותם וכן את הפרשנות שמערכת משפט מקומית לעקרונות הנוגעים לאחריות אישית.

הנרי קינג , שהיה אחד השופטים במשפטי נירנברג, מנתח את האחריות האישית כפי שבאה לידי ביטוי בחקיקה במדינות שונות. האחריות לאכיפת עקרונות נירנברג נופלת על המדינות. ישנן שתי גישות עיקריות: קידוד: חקיקת חוקים פנימיים המייצגים את העקרונות והטמעה: הסתמכות על מנגנונים משפטיים קיימים כדי להחיל את המשפט הבינלאומי המנהגי. ארצות הברית, נמצאת תחת קטגוריה ההטמעה, שכן הקונגרס האמריקאי לא העביר חקיקה ספציפית המאמצת את עקרונות נירנברג. במקום זאת, בתי המשפט האמריקאים הסתמכו על חוקים קיימים ועקרון האדיבות הבינלאומי (international comity) במקרים של פשעי מלחמה פוטנציאליים או פשעים נגד האנושות. קינג מציין כי בתי המשפט האמריקאים מצאו לעיתים דרכים להעדיף את המשפט המקומי על פני הנורמות הבינלאומיות, גם כאשר הוצגו טיעונים המבוססים על עקרונות נירנברג למשל במקרים שעסקו במלחמת וייטאנם.

פולין, הונגריה, ברית המועצות וישראל בחרו לקודד את עקרונות נירנברג למערכות המשפט הפנימיות שלהן. ברית המועצות אימצה "הטמעה סלקטיבית", תוך קידוד אך ורק פשע ההסתה למלחמה בקוד הפלילי שלה. פולין והונגריה השתמשו בלשון רחבה בקודים הפליליים שלהן, דבר שיוצר עמימות ולא מבטיח הצמדות לעקרונות. ישראל, לעומת זאת, חקקה חוק ספציפי המתמקד בפשעים נאציים בלבד.