עקיבא אזולאי
 | |
| לידה |
1913 יפו, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
8 בספטמבר 1984 (בגיל 71 בערך) |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| כינויים נוספים | "אבו דאוד", "מוגרבי" ו"איבן אל ערב" |
| פעילות בולטת | סגן ראש עיריית ירושלים |
| מפלגה | מפלגת העבודה הישראלית |
  | |
עקיבא (משה אבנר) אזולאי (1913 – 8 בספטמבר 1984, י"א באלול ה'תשמ"ד) היה איש ציבור ישראלי, פעיל ארגון ההגנה, מראשוני הנוטרים בירושלים, סגן ראש העיר, סגן יו"ר המועצה הדתית ונשיא ועד העדה המערבית בירושלים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד ביפו כבן זקונים לסוליקה ולרב דוד אזולאי, שהיה מקובל ורבה הראשי של העדה ביפו, מצאצאי החיד"א. מצד אמו היה בן למשפחת אמזלג ממרקש שבמרוקו, ומצד אביו היה בן למשפחת רבנים ספרדית שהגיעה למרוקו עם גירוש ספרד, ומשם הגיעו בהמשך חלק מבני המשפחה לארץ ישראל. סבו, הרב משה אזולאי, יליד ארץ ישראל שהיה אחד מצאצאיו של החיד"א, יצא בשליחות כשד"ר למרוקו והחליט להישאר בה ולהינשא לאשה מקומית. בנו מנישואים אלו היה הרב דוד, אביו של עקיבא. הוריו הגיעו עם משפחתם לארץ ישראל בעלייה של יהודי מרוקו בשנת 1906, וכשנולד, היה אביו בן 89 ואמו בת 25. שמו שניתן לו בלידתו היה משה, אולם לאחר שחלה בחזרת ומצבו היה אנוש, הוחלף שמו לאבנר, והבריא. בגיל שנה חלה שוב, ואביו לקח אותו לקברו של רבי עקיבא, ובהזדמנות זו הוחלף שמו לעקיבא.
בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורש עם בני משפחתו למצרים בשל היותם נתינים זרים. בתקופה זו התגוררו במעברה באלכסנדריה, שם החל ללמוד בתלמוד תורה (כותאב). עם סיום המלחמה חזר עם משפחתו לישראל בשנת 1919, ולאחר תקופה עברה המשפחה להתגורר ברובע המוגרבים שבעיר העתיקה, שם החל ללמוד בתלמוד תורה ובישיבה של העדה הספרדית.
בשנת 1921 התייתם מאביו, ובגיל 13 עזב את לימודיו כדי לסייע לאמו בפרנסה. הוא עסק בתיקון פרימוסים ופטיפונים, וכן ניסה לעסוק בנגרות. במקביל התגייס לארגון ההגנה, שהיה אז במחתרת, ותפקידו היה לשמור על ביטחון השכונה. לאחר מאורעות תרפ"ט פונו משפחות העיר העתיקה לבית הספר למל, ששימש כמחנה פליטים. כשהסתמנה רגיעה, ליווה פליט שהיה בבית הספר אל ביתו שבעיר העתיקה, כדי להביא ממנו חפצים אל המחנה המאולתר. באמצע הדרך הותקפו על ידי ערבי מקומי, ואזולאי נעץ בו מסמר כהתגוננות. בשל המקרה הוא היה מבוקש על ידי ערביי המקום, ואמו הבריחה אותו למרוקו, שם שהה במשך כשנה. עם חזרתו לישראל בשנת 1929 חזר שוב לשורות ארגון ההגנה, בו שימש כקשר, ולקח חלק רב בפעילות ההגנה על העיר. במקביל החל לשמש כשרברב באזור ירושלים, מיריחו ועד שכם, והצליח בתקופה זו להשיג מידע מודיעיני, ועסק גם ברכישת כלי נשק.
בשנת 1932 נישא לאסתר חרוש, ובשנת 1936 התגייס לנוטרות כדי להגן על היישובים העבריים בירושלים, ונמנה עם ראשוני השומרים בעיר. רוב פעילותו כשומר התרכזה סביב ערביי העיר, ולאחר שרכש את אמונם, כינוהו "אבו דאוד", "מוגרבי" ו"איבן אל ערב".
בשנת 1940 החל לשרת במחלקה הערבית של ארגון ההגנה, ובשנת 1948 הועבר מהנוטרות אל מחלקת המים של עיריית ירושלים, כאחראי אספקת המים לעיר. תפקידו הרשמי היה לפקח על קווי המים המובילים את המים מראש העין ונחל פרת לירושלים. אולם המטרה העיקרית הייתה העברת מידע לארגון ההגנה וכניסה למחנה ריכוז של אסירי מחתרות ישראל לשם סיוע. כדי למלא תפקיד זה עבר להתגורר בלטרון, בסמוך למחנה הריכוז.
במחנה הריכוז רוכזו כל אסירי המחתרות, ובהם יהודים שעלו לישראל באופן לא חוקי, ולא היה בידיהם מסמכים המאשרים את שהותם בארץ. אל המחנה היה נכנס באמתלה של אספקת מים, שם היה מקבל תמונות של האסירים והיה דואג שיסופקו להם תעודות זהות.
עם כניסתו לתפקיד, בכל ארבע התחנות שסיפקו מים לירושלים עבדו רק שני יהודים. בעקבות מידע שהעביר לארגון ההגנה, לפיו אבטחת הדרך לירושלים תלויה בהעסקת יהודים נוספים בתחנות המים, והודות לשוחד שהעביר לאחד ממנהלי התחנות הערביות ולאמון שרחשו לו הערבים, החלו להעסיק יהודים נוספים בתחנות. היהודים שהצטרפו לעבודה בתחנות סייעו רבות להגנה על הדרך לירושלים.
בתקופות פעילותו באספקת המים לירושלים, קיבל סיוע רב מתושבי אבו גוש, והם עמדו איתו בקשר הדוק, תוך שהם עובדים איתו גם תחת הפגזות בסכנם את חייהם.
במלחמת השחרור שימש כסגן מפקד אזור ג' בירושלים ואחראי על חזית שבע, שכללה את השכונות גבעת שאול, קריית משה, הפועל המזרחי, וחרבת אל חממה (שלוחה של הר הרצל).
בשנת 1950 החל לשמש כחבר וועד עובדי עיריית ירושלים, ולאחר מכן כיושב ראש ועד עובדי העירייה, עד לשנת 1969. במסגרת תפקידיו אלו פעל להגביר את המאמצים המשותפים לפיתוחה ולשגשוגה של ירושלים.
במבצע קדש שירת בהג"א ומילא מספר תפקידים חיוניים.
בשנת 1963 מונה על ידי ראש העיר מרדכי איש-שלום לשמש כמנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים. כשנכנס לתפקיד, הייתה תפוקת עבודת המחלקה מזערית, בעיקר בשל התמרמרות העובדים, ובעזרת גיבוש חברתי הצליח להביא את המחלקה לתפוקת עבודה גבוהה.
במלחמת ששת הימים נשלח לבקר בעמדות בחזית ולעודד את רוחם של החיילים, כלוחם ותיק לשעבר. לאחר המלחמה נשלח מטעם עיריית ירושלים לוועדה הקרואה של בית שאן, שהופגזה קשות, כדי לסייע בארגון מחדש של שירותי העיר. בשליחות זו פעל להחזרת הסדר על כנו, הודות לידע שצבר בנושא הפעלת שירותים משקיים וחברתיים.
בשנת 1965 נבחר לשמש כנציג מרכז מפא"י בירושלים. כן התמודד לחברות במועצת העיר ירושלים ברשימה מטעם מפלגת העבודה, ובשנת 1969 החל לכהן כסגן ראש עיריית ירושלים טדי קולק. בין היתר שימש בשנה זו כראש מטה הבחירות של המערך במזרח ירושלים, ובשנת 1970 מונה לשמש כמתאם פעולות הסיוע לבית שאן.
כשפרץ סכסוך במועצה הדתית בירושלים, מונה מטעם העירייה ליישב את הסכסוך, ובהמשך אף שימש כסגן יושב ראש המועצה הדתית. כן שימש כנשיא ועד העדה המערבית, ובמסגרת פעילותו בוועד יצר קשר עם אישים בארץ ובחו׳׳ל כדי שיסייעו ויתרמו לביסוס העדה.
בשנת 1975 נבחר לשמש כסגן נשיא הוועד הפועל של התנועה העולמית של יוצאי צפון אפריקה. בשנה זו נבחר לשמש גם כיו"ר הוועדה למען השוטר בירושלים.
על פעילותו הציבורית קיבל את התואר "עמית הכבוד של התנועה הציונית העולמית", ואת תואר "יקיר ההסתדרות".
הלך לעולמו ב-8 בספטמבר 1984 לאחר מחלה.
על שמו רחוב בשכונת גבעת שאול בירושלים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סולי שרביט, עקיבא אזולאי - איש ירושלים
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עקיבא אזולאי - איש ירושלים, באתר מורשת מרוקו
- ערב השקת הספר לזכרם של עקיבא אזולאי ואשתו, חלק א' וב' באתר יוטיוב
- אלפרד שטיינהרדט, מה קרה ליהדות מרוקו, בהשתתפות עקיבא אזולאי, באתר יוטיוב
| בקרת זהויות |
|
|---|
[[קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות]