עפרה אליגון

עפרה אליגון
	עפרה אליגון
	עפרה אליגון בצעירותה תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	31 במרץ 1921; פולין
פטירה	22 בדצמבר 2012 (בגיל 91); תל אביב-יפו
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
מדינה	ישראל
מעסיק	דבר הפועלת, דבר, מעריב
צאצאים	תלמה אליגון-רוז
קישורים חיצוניים
	www.ofra-alyagon.co.il

עפרה אַליָגוֹן (31 במרץ 1921 – 22 בדצמבר 2012) הייתה סופרת ועיתונאית ישראלית. כתבה בכתב העת "דבר הפועלת", הייתה כתבת בעיתון "דבר" ולאחר מכן כתבת ב"מעריב" במשך 25 שנה (1960–1985).

ביוגרפיה

אליגון נולדה ב-1921 בפולין. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בשכונת פלורנטין בתל אביב.

בילדותה החלה לכתוב בעיתוני נוער. הייתה כתבת בעיתון "דבר" ובדבר הפועלת. בשנת 1948 החלה לכתוב טור בשם "האמן מאחורי הקלעים" ב"דבר"^[1], טור שהמשיך להופיע פרט להפסקה אחת עד שנת 1956^[2]. כן כתבה בדבר טורים סיפוריים על דמויות בנוף הישראלי^[3]. לאחר שעברה למעריב קיבל המדור את השם "בינינו"^[4]. כן כתבה טור לנשים בשם "לי לך"^[5].

כתיבתה האישית הייתה בסגנון הטורים האישיים של הניו ז'ורנליזם. בהמשך כתבה טורים על ערים ברחבי העולם^[6]. בשנת 1969 קיבלה את פרס שלמה מרץ של מסדר ז'בוטינסקי^[7]. אליגון גם הביעה את דעתה נגד פגמים שראתה בחברה. היא כתבה נגד שביתות פראיות^[8], נגד הפרקטיקה הפרטית של רופאים בבתי חולים ציבוריים^[9], על התור לקבלת טלפון^[10], נגד שחיקת דמי השכירות לבעלי הבתים שחוק הגנת הדייר חל עליהם ונגד בניית מבני ציבור מפוארים מדי.

בשנות ה-80 סגרה מעגל ושבה לכתוב על אמנים^[11].

אליגון הייתה נשואה לאליעזר אליגון, מ"גדוד מגיני השפה העברית". הם חיו ברמת גן והיו הורים לבת, תלמה, ולבן, גיורא. אליעזר נפטר בספטמבר 1961 ועפרה, שנותרה אלמנה בגיל 40 בלבד, החלה לעבוד כעיתונאית והייתה הכתבת (האישה) הצבאית הראשונה^[^{דרוש מקור]} וליוותה את הלוחמים בשדה ברבות ממלחמות ישראל: היא ליוותה את יחידה 101 בתקופת "פעולות התגמול" של שנות החמישים, ביקרה ביחידות הלוחמות במלחמת ששת הימים, סיירה בשטחים שנכבשו במכוניתה הפרטית וראיינה מנהיגים ערבים שונים (ביניהם ג'עברי, ראש עיריית חברון), סיקרה את יישובי בקעת הירדן בתקופת "המרדפים"^[12] ובמלחמת יום הכיפורים יצאה בשליחות "דבר" לסקר את הטיפול בפצועים תחת התואר "כתבת צבאית"^[13]. היא ביקרה בירדן עוד לפני חתימת חוזה השלום.

כעיתונאית מעורבת חברתית, סיקרה יישובים חדשים עם עלייתם על הקרקע, כתבה על העולים וגם על האוכלוסייה הערבית בישראל. בין מרואייניה לאורך השנים ניתן למצוא את יצחק בשביס-זינגר, ארתור רובינשטיין, יצחק רבין, לוי אשכול, פנחס ספיר, חנה רובינא, ארתור מילר ועוד. אליגון כתבה עם רחל ינאית בן-צבי את סיפור חייה "אנו עולים".

במקביל לפעילותה הספרותית בעברית, הייתה אליגון מעורבת בקהילה הספרותית היידית, בכללם יוצרים ואנשי אקדמיה, והייתה מיודדת עם יצחק בשביס-זינגר, איתו ערכה סדרת ראיונות בניו יורק. היא תרגמה שירים יידיים, טיפלה וסעדה את גדול המשוררים היידים אברהם סוצקובר, וטיפחה דור חדש של חוקרים ומורים של תרבות היידיש.

היכרותה עם אברהם יצחק לרנר, שהיה חובב תרבות יידית והעריך את אהבתה ליידיש, הביאה אותו להקים קרן לקידום התרבות היידית, לצוות את כל רכושו לקרן ולייעד אותה לנהל את הקרן אחרי מותו^[^{דרוש מקור]}. קרן לרנר ליידיש פעלה הן במישור האקדמי - העניקה מלגות לחוקרים מצטיינים בתחום ופרסים לעידוד המחקר, והן במישור התרבותי - בתמיכה בתיאטרון היידיש ובספרים וסרטים המוקדשים לשפה ולתרבות היידיות. אליגון ניהלה את הקרן עד לסגירתה בשנת 2011.

עפרה אליגון כתבה כ-1,500 סיפורים קצרים שהתפרסמו ב"דבר השבוע", ב"מעריב" ובמוספים ספרותיים. כמו כן כתבה ותרגמה שירים למקהלת צדיקוב (פעמונים), למחזמר "צלילי המוסיקה" לתוכניות ברשות השידור, ולזמרים שונים, בהם אסתר עופרים ובני אמדורסקי.

בתה תלמה אליגון-רוז היא סופרת, משוררת, פזמונאית, מלחינה ומפיקה מוזיקלית.

עפרה אליגון נפטרה ב-22 בדצמבר 2012, בגיל 91, נקברה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתה בשדרות דוד המלך 47.

ספריה

מספר אחד נפגע: סיפור חייו של הטייס סרן ארנון לבנת ז"ל, תל אביב: אל"ף, תשל"א 1970.
להוציא צליל מן החיים, רמת גן: כנרת, 1985^[14]. (סיפורים)
צימוקים ושקדים מרים, חולון: כנרת, 1996. (אוסף סיפורים רפורטז'יים קצרים, שחלקם הופיעו בטורה ב"מעריב" וחלקם חדשים)
כשאמא ואבא היו ילדים; איורים: דני קרמן; עורכת הספר: יעל גובר; אור יהודה: כנרת, 2009^[15]. (סיפורים לילדים ונוער, שראה אור בהוצאת כנרת בשנת 2009, ובו תיאורים מההווי המשפחתי שלה, על אודות בעלה, אליק אליגון המנוח, וילדיה תלמה וגיורא)

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של עפרה אליגון
רשימת הפרסומים של עפרה אליגון, בקטלוג הספרייה הלאומית
פרטים על עפרה אליגון בארכיון שמוליק עצמון-וירצר, בספרייה הלאומית
מידע על עפרה אליגון בקטלוג הספרייה הלאומית
עפרה אליגון, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
עפרה אליגון, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
אריה יאס, גן נעול ופורח, מעריב, 29 באפריל 1986
דינה חלוץ, ראיון עם עפרה אליגון, תלמה אליגון רוז ואביגיל רוז, לאישה, 11 במאי 2009, באתר כנרת זמורה-ביתן דביר
יהודה אטלס, סיפור מתדפק בדלת, באתר הארץ, 8 באפריל 2009 - ביקורת על ספרה "כשאמא ואבא היו ילדים"
העיתונאית עפרה אליגון הלכה לעולמה, באתר ynet, 23 בדצמבר 2012
כרמית ספיר ויץ, נפטרה הסופרת והעיתונאית עפרה אליגון, באתר nrg‏, 23 בדצמבר 2012
דוד אברהם‏, העיתונאית עפרה אליגון הלכה לעולמה, באתר וואלה, 23 בדצמבר 2012
מיה סלע, הסופרת עפרה אליגון מתה בגיל 91, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2012
עפרה אליגון, באתר זמרשת
עפרה אליגון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
עפרה אליגון, דף שער בספרייה הלאומית
עפרה אליגון, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

הערות שוליים

^ האמן מאחורי הקלעים, דבר, 24 בדצמבר 1948
^ בימים שחצבנו בסלע, דבר, 15 באפריל 1949
הדמויות החתומות בלבי, דבר, 8 ביולי 1949
מה קשה לשנוא את מסקין, דבר, 29 במאי 1953
השאנסה הגדולה של רחל, דבר, 10 ביוני 1955
^ כדור לב, דבר, 6 ביוני 1960
^ שומרת פסי הרכבת, מעריב, 5 בפברואר 1960
הפנסיונר, מעריב, 30 במרץ 1962
פרוטקציה, מעריב, 15 בפברואר 1963
הקץ לטרמפים?, מעריב, 4 באוגוסט 1969
קראו לי עלמה, מעריב, 3 באוגוסט 1962
צדק? סדק תרדוף, מעריב, 24 באוגוסט 1973
^ והכבסים על החבל, מעריב, 15 בינואר 1965
הצנחניות שלא צנחו, מעריב, 9 באוגוסט 1963
אספר לכם על המחזר שלי, מעריב, 22 בינואר 1965
^ עיר שראשה הוא בארמן, מעריב, 28 באוקטובר 1968
ניגריה - שוק פתוח ליצוא ישראלי, מעריב, 31 ביולי 1962
^ פרס מרץ הוענק אמש לעופרה אליגון ממעריב, מעריב, 12 במאי 1969
פרס ש. מרץ לעפרה אליגון, דבר, 13 במאי 1969
^ חגיגות הצחנה ברמת גן, מעריב, 17 באוקטובר 1966
^ קשר השתיקה, מעריב, 13 במאי 1966
^ עט - לעזרה ראשונה, מעריב, 23 באוגוסט 1964
^ המוסיקה זה אני, מעריב, 24 בדצמבר 1982
ומי אינו צועני?, מעריב, 5 ביוני 1985
תור הזמיר הגיע, מעריב, 31 ביולי 1985
^ אחד מהחברה מייצג את האחזות ארגמן, מעריב, 22 באפריל 1969
ארגמן ומלח, מעריב, 28 בפברואר 1969
^ האמהות, דבר, 22 באוקטובר 1973
המערכה על חיי הפצועים, דבר, 28 באוקטובר 1973
^ סקירה קצרה: מג"ל, עיון ראשון: דמויות מן החיים, מעריב, טור 1, 12 ביוני 1986.
^ ביקורת: יהודה אטלס, סיפור מתדפק בדלת, באתר הארץ, 8 באפריל 2009.

[1] האמן מאחורי הקלעים, דבר, 24 בדצמבר 1948

[2] בימים שחצבנו בסלע, דבר, 15 באפריל 1949
הדמויות החתומות בלבי, דבר, 8 ביולי 1949
מה קשה לשנוא את מסקין, דבר, 29 במאי 1953
השאנסה הגדולה של רחל, דבר, 10 ביוני 1955

[3] כדור לב, דבר, 6 ביוני 1960

[4] שומרת פסי הרכבת, מעריב, 5 בפברואר 1960
הפנסיונר, מעריב, 30 במרץ 1962
פרוטקציה, מעריב, 15 בפברואר 1963
הקץ לטרמפים?, מעריב, 4 באוגוסט 1969
קראו לי עלמה, מעריב, 3 באוגוסט 1962
צדק? סדק תרדוף, מעריב, 24 באוגוסט 1973

[5] והכבסים על החבל, מעריב, 15 בינואר 1965
הצנחניות שלא צנחו, מעריב, 9 באוגוסט 1963
אספר לכם על המחזר שלי, מעריב, 22 בינואר 1965

[6] עיר שראשה הוא בארמן, מעריב, 28 באוקטובר 1968
ניגריה - שוק פתוח ליצוא ישראלי, מעריב, 31 ביולי 1962

[7] פרס מרץ הוענק אמש לעופרה אליגון ממעריב, מעריב, 12 במאי 1969
פרס ש. מרץ לעפרה אליגון, דבר, 13 במאי 1969

[8] חגיגות הצחנה ברמת גן, מעריב, 17 באוקטובר 1966

[9] קשר השתיקה, מעריב, 13 במאי 1966

[10] עט - לעזרה ראשונה, מעריב, 23 באוגוסט 1964

[11] המוסיקה זה אני, מעריב, 24 בדצמבר 1982
ומי אינו צועני?, מעריב, 5 ביוני 1985
תור הזמיר הגיע, מעריב, 31 ביולי 1985

[12] אחד מהחברה מייצג את האחזות ארגמן, מעריב, 22 באפריל 1969
ארגמן ומלח, מעריב, 28 בפברואר 1969

[13] האמהות, דבר, 22 באוקטובר 1973
המערכה על חיי הפצועים, דבר, 28 באוקטובר 1973

[14] סקירה קצרה: מג"ל, עיון ראשון: דמויות מן החיים, מעריב, טור 1, 12 ביוני 1986.

[15] ביקורת: יהודה אטלס, סיפור מתדפק בדלת, באתר הארץ, 8 באפריל 2009.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]