על הרוחני באמנות

על הרוחני באמנות

מידע כללי
מאת	וסילי קנדינסקי

"על הרוחני באמנות, בייחוד בציור" הוא חיבור אסתטי פילוסופי, משנת 1912, מאת הצייר וסילי קנדינסקי.

החיבור, אשר פורסם בתוך קובץ חיבורים של תנועת הפרש הכחול, שקנדינסקי נמנה עם חבריה, ניסה להגדיר את ערכיה השונים של אמנות הציור ואת התופעות והאפקטים שבה מתוך גישה מטאפיזית-פנומנולוגית, שבמסגרתה הציע ניתוח להשפעה של הראייה החזותית בעיני המתבונן.

כך לדוגמה, תיאר קנדינסקי, שהיה בעל הכשרה מוזיקלית, את השפעת הצבעים על האדם אשר לדעתו מעוררת את התחושות הגופניות:

"הכוח הפיזי היסודי הראשון נעשה נתיב שבו הצבע משיג את הנפש".

קנדינסקי ניסה ליצור שיטה מתודית בה הערכים הציוריים מהווים סמלים אוניברסליים. הוא תיאר את ההשפעה הפסיכולוגית שבראיית צורות גאומטריות או צבעים. בכך הוא ניסה להעניק להם גם משמעות תוכנית. הצבע הכחול, לדוגמה, נתפש בעיניו כ'רוחני' ו'מתרחק' וצורת המשולש דינמית יותר לעומת צורת הריבוע.

בסיום חיבורו, מבחין קנדינסקי בין מקורות השראה שונים. המקור הראשון הוא התרשמות ראשונית מן הטבע אותה כינה בשם "התרשמות". השני הוא הבעה ספונטנית בעלת אופי פנימי ו'רוחני' שאותה כינה בשם "אימפרוביזציה", ואילו השלישי הוא רגשות המעוצבים והמעובדים שוב ושוב. עיבוד זה הוא כבר פעולה שכלתנית שבה שותפים ההכרה והשכל ונקראת "קומפוזיציה".

קנדינסקי משווה את החיים הרוחניים של האנושות למשולש גדול הדומה לפירמידה. לאמן ישנה שליחות להוביל את בני האדם האחרים אל פסגת משולש זה באמצעות שימוש בכישרונו. בקצהו של המשולש נמצאים רק מתי מעט, רק אלו שמביאים את ה"בשורה" הנשגבה לאנשים הרגילים האחרים. זהו משולש רוחני ספיריטואלי שנע קדימה בתנועה איטית כלפי מעלה, גם אם לעיתים הוא נראה כחסר תנועה. בתקופות דקדנטיות מנוונות, נופלת נפש האדם לתחתית המשולש, כשאז האנשים נוהים אחר הצלחה חיצונית ראוותנית ומתעלמים מהכוחות הרוחניים הטהורים המיטיבים.

כשבוחנים את לוח הצבעים (הפָּלֶטָה) של הצייר, מתרחש אפקט כפול: תחילה מתקיים אפקט פיזי טהור המתבצע באמצעות העיניים, נובע מיפי הצבעים, וגורם לתחושת שמחה כאילו טעמנו אוכל משובח. אך אפקט זה יכול להיות עמוק הרבה יותר ולגרום לריגוש ולרעד נפשי, מעין "תהודה נפשית", שהיא תופעה רוחנית טהורה שבה הצבעים נוגעים ופוגעים בנפש עצמה.

ה"צורך הפנימי" הוא, על-פי קנדינסקי, העיקרון שממנו נובעת האמנות במיטבה, והוא הבסיס ליצירת ההרמוניה של צורות וצבעים. הוא מגדיר אותו כעיקרון שבאמצעותו נוצרת אינטראקציה יעילה ואפקטיבית בין הצורה ונפש האדם. כל צורה היא תיחום של משטח אחד על ידי משטח אחר. היא כוללת תוכן פנימי עצמי, שהוא למעשה האפקט שהצורה מייצרת על מי שמביט בה בתשומת לב. "צורך פנימי" הוא גם זכותו של האמן לחופש אמנותי מוחלט, אך ניתן להשתמש בחופש זה רק אם הוא אכן מבוסס על צורך פנימי אמיתי ובלתי מזויף. התהליך שבו נולדת היצירה האמנותית מאותו "צורך פנימי" של האמן הוא תהליך מסתורי ולעיתים מיסטי, אך מרגע שנולדה היצירה האמנותית היא זוכה בחיים עצמאיים משל עצמה. היא הופכת לישות עצמאית בעלת חיים ו"נושמת" באופן עצמאי ובלתי תלוי.

התכונות הראשונות הברורות שאנו יכולים לחוות כשאנו מביטים בצבע כלשהו כשלעצמו, ומתירים לו לפעול עלינו הן, מחד, החום או הקור של גוון הצבע, ומאידך, מידת הצלילות או העכירות שלו.

החמימות של צבע היא נטייתו לצהוב, והקרירות של צבע היא נטייתו לכחול. הצהוב והכחול יוצרים את הקונטרסט הגדול הראשון, שהוא בעל אופי דינמי. לצהוב ישנה תנועה אקסצנטרית חדה וזוויתית, ולכחול תנועה קונצנטרית מעגלית. משטח צהוב נראה כמתקרב אלינו (לצופה), ומשטח כחול כמתרחק מאיתנו. ה"צהוב" הוא גשמי וארצי יותר וכוחו עשוי להיות מכאיב ואגרסיבי. הכחול הוא, באופן טיפוסי, צבע שמיימי שמשרה עלינו, בדרך כלל, שלווה עמוקה. הערבוב של צהוב עם כחול יוצר סטטיות חסרת תנועה וכתוצאה - שלווה, רוגע ושפיות, שמתבטאת בצבע הירוק.

בהירות היא הנטייה ללבן, ועכירות היא הנטייה לשחור. הלבן והשחור יוצרים את הקונטרסט הגדול השני, שהוא בעל אופי סטטי. הלבן מגלם "שקט" עמוק ומוחלט אך עתיר אפשרויות. השחור מגלם "אין" וחידלון חסר אפשרויות, שהוא שקט נצחי חסר תקווה, ומדמה, לפיכך, את המוות. זוהי הסיבה לכך שכל צבע אחר מהדהד באופן כה חזק עם הצבעים הסמוכים לו. הערבוב של לבן ושחור מוביל לאפור, שאין בו כוח אקטיבי, ושהשפעתו החושית דומה לזו של הצבע הירוק. אפור מבטא חוסר תנועה שאין בו תקווה. הוא מטה לכיוון של ייאוש כשהוא כהה יותר, ומשיב מעט תקווה כשהוא בהיר יותר.

ה"אדום" הוא צבע חם, חי וסוער. יש בו כוח רב והוא מבטא תנועה עצמית. כשאדום מתערבב בשחור נוצר הצבע החום, שהוא צבע "נוקשה". כשאדום מתערבב עם צהוב הוא מקבל חמימות ונוצר הצבע הכתום, שיוצר תנועה הקורנת על סביבתו. כשאדום מעורבב עם כחול, הוא מרחיק את עצמו מהאדם ונוצר הצבע הסגול, שהוא אדום קריר. האדום והירוק יוצרים את הקונטרסט הגדול השלישי, והכתום והסגול יוצרים את הקונטרסט הגדול הרביעי.

לקריאה נוספת

• וסילי קנדינסקי, על הרוחני באמנות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1972.