עיצור הומופוני
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
עִיצוּר הוֹמוֹפוֹנִי בעברית, (מיוונית: חד-קולי), הוא עיצור שווה צליל לעיצור אחר הדומה לו, בהגייה הנפוצה של השפה העברית בימינו.
דוגמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיצורים ההומופוניים העבריים בזמננו מתחלקים לשישה זוגות: א=ע; ב=ו; ח=כ; ט=ת; כ=ק; ס=שׂ. כלומר, בכל אחד ששת זוגות האותיות הללו, נהגות בזמננו שתי האותיות באותה צורה וללא הבחנה, וכל ההבדל ביניהם מתבטא בצורת הכתב אך לא בצורת ההיגוי. בשנות האלפיים, נעלמת גם האות ה', הן בשיחות חולין והן בשפה רשמית, כגון בקריינות חדשות.
הלשונאית חנה מגיד, מחדדת את הנושא בספרה וכותבת[1]:
משום שהוגים את זוגות העיצורים ההומופוניים בלי להבחין ביניהם, יוצא, שמספר העיצורים אינו שווה למספר האותיות שיש לנו בלשון העברית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדעת חוקרי השפה,[2] מספר העיצורים בשפה העברית המקורית הוא כמספר האותיות; לכל עיצור היה צליל משלו כבשאר השפות השמיות החיות כיום, כגון השפה הערבית; עם הזמן נטשטשו עיצורים אלה בקרב יהודי הגולה אשר חיו בין עמים שבהם עיצורים אלה לא היו שימושיים או קיימים; כמו כן נוספו עיצורים אחרים, כאשר כל תהליכים אלו קרו בעיקר אצל יהודי אירופה או בהשפעתם, אך בחלק מהמקרים גם בקרב יהודי ארצות המזרח והמערב; בעוד שמרבית יהודי אשכנז כבר במאות הקודמות לא הבחינו בין האותיות א-ע; ב-ו; ח-כ; ט-ת; כ-ק; הרי שיהודי ארצות המזרח והמערב בתמיכת השפה השמית האחרת שהייתה שגורה על לשונם, השפה הערבית, הצליחו לשמר את הצליל המקורי של העיצורים הנ"ל והבדילו ביניהם.[3]
לשוננו, שהיא לשון שמית, הושמה בכלי הגייה אירופאיים שלא בטובתה. כלי הגייה אלה עוצבו ע״י הלשונות האירופיות חסרות הגרוניות, ובהתאם לכלל, שהאדם הולך בדרך הקלה, ויתרו דוברי העברית מאירופה על הגיים רבים של הלשון העברית, השמית (לרבות מורים ללשון באוניברסיטה).[4]
| תבחין / קריטריון | א-ע | ב-ו | ח-כ | ט-ת | כ-ק |
|---|---|---|---|---|---|
| הגיית השפה העברית הקדומה | א=ʔ; ע=ʕ | ב = v; ו = w (و) | ח = ħ; כ = χ | ט = t̴; ת = t | כ =k; ק = q |
| הגיית השפה העברית העממית בזמננו | א + ע = ʔ | ב + ו = v | ח + כ = χ | ט + ת = t | כ + ק = k |
רבות נכתב אודות נושא זה בשנים שלאחר קום מדינת ישראל, בתקופה בה הגיית השפה העברית עדיין לא התגבשה. לכן, אפשר למצוא לנושא זה הדים מהתקופה ההיא בכל בטאוני העברית למיניהם של האקדמיה ללשון, כמו גם של לשונאים ובלשנים שונים שהביעו את דעתם האישית לגבי נושא זה. כיום, עדיין נושא זה נדון בציבור הכללי בין בכתבי עת לשוניים ובין בספרי מדע הלשון, אך מנקודת מבט של הגייה מגובשת. לעומת זאת, אנשי דת, בעיקר מקרב עדות המזרח, מעוררים ותובעים לשמר את ההגייה המקורית ולא לשנותה להגייה זרה.[6]
המונח הומופוניה מקורו בשפה היוונית: הומו= אחיד; פוניה = קול[7] (מיוונית: φωνή, פוֹנֵה - קול). זמן הטבעת מונח זה בשפה העברית לא ידוע בדיוק אך נקל לשער שמונח זה הופץ בשלביה המאוחרים של התפתחות השפה העברית בארץ.
הומופוניה בתקשורת בזמננו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשונה מהדיבור הרגיל, בתקשורת ובפרט בחדשות "קול ישראל"[8] הושם דגש על הגייה נכונה של חלק מהאותיות הנ"ל, ועד זמננו ניכרת מגמה זו אם כי במידה פוחתת. קרייני "קול ישראל", ערוץ החדשות הרשמי והוותיק של מדינת ישראל, מקפידים להגות בצורה המקורית את האותיות אל"ף, עי"ן וחי"ת. כמו כן, אותם שדרנים מקפידים על כללי דקדוק אחרים כגון הגיית שווא נע, ובג"ד כפ"ת.
בשנת 1964 נפגשו נציגי האקדמיה ללשון העברית עם הצוות הבכיר של "קול ישראל" וקבעו כללים להגיית חי"ת ועי"ן, דגש חזק, ושו"א נע בפי קריני הרדיו; אבא בנדויד נתמנה כיועץ לעברית נכונה בשידורים[9]
המילונאי אברהם אבן-שושן, מציין בטבלת האל"ף-בי"ת שבמילונו,[10] שקרייני קול ישראל חויבו להקפיד לבטא את האותיות חי"ת ועי"ן כתיקנן; ואכן גם האקדמיה כתבה בכתב העת שלה,[11] על ההגיים המוזכרים בחוקי ההגייה של רשות השידור, אך מציינת כבר ב-1983 שקריינים רבים "לא שמים" על זה.[12]
ההומופוניה והאקדמיה ללשון העברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת תרע"ג החליט ועד הלשון העברית,[13] שיש להשמיע את ההגאים חי"ת, טי"ת, עי"ן קו"ף "על דרך הערבית", כלומר כפי ההגייה בשפה הערבית - שההיגוי הנוכחי של עיצוריה, מקביל להיגוי השפה העברית המקורית. ההחלטה הייתה כמעט פה אחד, והתבססה על סיבות שונות ונימוקים שונים של המשתתפים בה, להלן כמה ציטוטים לדוגמה, ממשתתפי האספה[14]:
מבטאו של רב מנין העם, לאמר המבטא האשכנזי איננו מזרחי, והוא בנוי בעקרו על יסוד של אותיות כפולות בבטוי אחד (=עיצורים הומופוניים), והמציאות גם היא דחתהו כבר, ועתה לא נוכל לשוב אליו ואין לנו כל צורך לשוב לקבלו[15]
המבטא החדש שקובל בא"י אמנם מזרחי הוא, אבל הנהו אך להצאין: קבל קבלנו את היותר קל לנו, את מבטא התנועות ואת בטוי התו הרפויה כדגושה. ישנם מעטים המבדילים כבר בין 'א' ל'ע' ובין 'ח' ל'כ' אך הלאה לא צעדנו ועדין ו, ב, ט, ת, כ, ק, משמשות בערבוביא, ובאותיות ג, ד, איננו מבדילים בין הרפויות והדגושות, ובכן עלינו להשלים מה שהחסרנו במבטא זה ולתקן מה שקלקלנו[16]
אכן ידעתי את כל טענות המתנגדים לשנוי המבטא ותקונו מהיושבים בארץ. "אנו באים עתה מאירפה וגרוננו איננו מסגל לאותיות המזרחיות הקשות. איככה נבטא את הטית והקוף הערביות במלוא חלל פינו עד לחצי גרוננו, ואת הוו והתו (הרפויה) הרכות והדקות?" אך כל אלה הן טענות של התרשלות, של אהבת רוחה ואי התאמצות; אלה הן תוצאות חֹסר אותו ההרגש, כי לתחית שפה ושפורה דרושים קרבנות מצד החפצים בזה. אחרים יראים מפני "המלעיגים" לכל חדוש מוזר ולכל היוצא מן הרגיל, אך את אלה נשאל: ומה בדבר הדבור העברי בכלל? האם בעניין זה אין נחיצות להלחם המלחמה היותר כבירה נגד ההרגל? והמדברים הראשונים בעברית האם לא היו לפנים לצחוק בעיני אחרים ולפעמים בעיני עצמם?[17]
לשון בלי מבטא מיחד לה, שנובע מתוך תוכו של העם וסגולותיו החמריות והרוחניות, בלי מבטא שמתהוה לפעמים במשך אלפי שנים, לשון כזו אינה אלא מין אספירנטו, יצירה בידי אדם, ואינה לשון לאומית, וכמובן שלא ללשון כזו מכונים מחיי לשוננו שבנו... הדבור העברי במבטא "כל-לאמי", במבטא "איזה שיהיה", שהתחיל בתקופת תחיתנו הלאמית הוא רק המדרגה הראשונה, הפעלה החיצונה בתחית לשוננו; אחר כך צריך לבוא תקון המבטא - היא סגולתה ה פ נ י מ י ת של לשוננו... לפי דעתי יוצא כי אלמלא היה לנו מבטא עברי מיחד היינו צריכים להמציאו, דגמת הלשונות המזרחיות. אבל הרי אין ספק כי ללשוננו יש מבטא מיחד רק לה, ורק בארצות הגולה שבאירופה, תחת השפעת המבטא של הלשונות הסלביות והרומניות, נשתנה מבטאה של לשוננו עד כדי שלא להכירו, ורק אלה שאזנם ערלה משמע אינם מבחינים אותו בדבורם של אחינו הספרדים והתימנים, מבטא רענן, מלא בטויים חזקים יוצאין מן החך ומן הגרון, כמו שתאר שוהמכר בספורו ההסתורי "כירניקה". וכשם שאחינו אלה עדות חיה ונאמנה הם על המבטא העברי, המצלצל, הנעים והמיחד שהיה ללשוננו בשבתנו בארצנו, ככה נאמנים עלינו אחדים מהאשכנזים שבאו לארץ ושסגלו להם את המבטא הזה באפן מצין (מצויין), כי יש יכולת לסגל המבטא הזה לבי קשי ביותר[18]
בדרך כלל עלינו לשאף לקבע לכל אות ואות צליל אחד... לא רק מפני שזה טבעי וכך היה בקדמותה של כל שפה, אלא מפני שזה דרוש ונחוץ מאוד להקלת הכתיב. לכל אות רק צליל אחד, ואין לשגות... מפני כל הטעמים האלה, מסכים אני בלי פקפוקים שצרך הכרחי הוא לנו להבחין במבטא בין א-ע, ח-כ, ט-ת, כ-ק. אי ההבחנה במבטא האותיות האלה גורמת אצל האשכנזים לקלקול גדול ולאי טבעיות גמורה: היא יצרה תהום בין המבטא והכתיב ומכבידה מאד על הילדים את ידיעתו הנכונה של זה האחרון. הילד שומע, למשל, את הצליל ועליו לזכור הלכתב כאן ט אם ת. אם נבחין במבטא בין האותיות הנ"ל, הרי מפטרים אנו את הילדים מלמוד הכתיב: איזה רוח ענקי![19]
לאחר דין ודברים באספה שהרצו בה אנשי ועד הלשון: דוד ילין, ישראל איתן, ד"ר א' מזיא, א"מ לונץ, ח"ל זוטא, יוסף מיוחס, הוחלט לבטא את העיצורים העבריים כפי דקדוקם אצל אנשי עדות המזרח.
אחרי ברור הדברים החלט לקבל את מבטא האותיות המספקות באופן הזה:
- ב רפויה = W גרמנית
- ו- וו ערבית, W אנגלית, oi צרפתית.
- ח, מן הגרון, כאות הא (בלי נקודה) הערבית.
- ט, במלוא הפה, כמבטא טא הערבית.
- ע, מן הגרון כהברת אות זו בערבית.
- צ= z גרמנית.
- ק, במלוא הפה כמבטא האות קף הערבית.
- ת רפויה, תא (בג' נקודות) בערבית, th אנגלית.
מאוחר יותר במאה העשרים, האקדמיה ללשון העברית התכנסה שוב והחליטה להקפיד על הגיית האותיות ה"א, חי"ת ועי"ן; מתוך כך הבינו שעל אלה צריך להקפיד ולא על אחרים. מטבע הדברים נשמעו ביקורות, בעיקר בציבור הדתי הספרדי, שקבלו על החלטתה השנייה של האקדמיה אשר מאשרת את ההגייה החדשה ומבטלת את הגיית השפה העברית המקורית.
...וכעבור חמישים שנה כבר הסכימו רוב המשתתפים בדיון שבין אנשי ״שירות השידור״ ואנשי האקדמיה ללשון העברית, ש״צריך להקפיד על הגיית חי״ת ועי״ן ודגש חזק ושווא נע״. משמע מכאן, שוויתרו על האחרים, וכן שניכרת היחלשות המבטאים המוזכרים הללו עצמם,[20]
גם לפי המצוין במילונו של אבן שושן,[21] אפשר להסיק כי האקדמיה ללשון העברית מסתייגת מהצורה הרווחת רק של חלק מהעיצורים ההומופוניים; אבן שושן מציין שהגיית העיצור חי"ת המקורית "כמבטא הספרדים, התימנים, ובלשון עדות המזרח" היא המאושרת על ידי האקדמיה; כך הוא כותב גם לגבי האות עי"ן.
שימור ההגייה המקורית בזמננו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההגייה העברית המקורית בזמננו נשמרת בעיקר על ידי קהילות דתיות מעדות המזרח המקפידות להגות את העיצורים כבמקוריותן ובפרט בבית הכנסת, בתפילות וכיוצא בזה. בין העדות המשמרות את ההגייה העברית המקורית אפשר למנות את העדות הבאות (לפי סדר א-ב): בבל (עיראק), מצרים, מרוקו, סוריה, תוניסיה, תימן.
נוסף על כך, בזמננו יש מספר מצומצם מאוד של אנשים דתיים - ללא זיקה עדתית - המקפידים לשמר את מסורת השפה העברית והוגים את העיצורים כצורתם המקורית המבחינה בין כל העיצורים לרבות האלופונים העבריים הקדומים: תי"ו רפויה, גימ"ל רפויה ודל"ת רפויה. חלק ניכר מאנשים אלה הם מקהילת ישיבת כסא רחמים של הרב מאיר מאזוז, המפיצה מודעות לנושא הדקדוק העברי המקורי בקרב קהילתה ובכלל, באמצעות הרצאות, קבצים תורניים, ספרים וסידורים בעלי ניקוד עזר.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חנה מגיד, לשוננו, הוצאת קרני, ת"א 1989.
- מגמות כרך 42, מכון הנרייטה סולד 2002, עמ' 47.
- זיכרונות האקדמיה ללשון העברית, כרכים 31–37, 1983, עמ' 54.
- מנחה לקודש, אסופת מאמרים על לשון ועל הנחלתה : מוקדש לשלמה קודש במלאת לו שבעים וחמש שנה; המועצה להנהלת הלשון, 1979, עמוד 44
- רות סבן, לקסיקון לשיפור הלשון, קרני 1969, עמ' 9.
- לשוננו לעם, טו (תשכ״ד), קונטרס ד —ה (חוברת מיוחדת), ״על המבטא העברי בקול ישראל״, עמ׳ 83 — 110
- נתן אפרתי, העברית בראי המדינה, האקדמיה ללשון העברית 2010.
- עם וספר - מהדורה שישית, ביטאון ברית עברית עולמית, 1990.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חנה מגיד, לשוננו לכיתה ז', ת"א 1989, עמוד 15. (שינוי קל של שתי מילים בציטוט, ראו שם)
- ^ ראו למשל אבן שושן המובא להלן, וכן דברי חברי ועד הלשון המצוטטים מתוך "זכרונו ועד הלשון".
- ^ ראו ערך "אלפבית פונטי בינלאומי" בוויקיפדיה.
- ^ לשוננו כרך 15, המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית., 1963, עמ' 98.
- ^ תוכל להיעזר אף בערך ערבית, ששם מופיעה טבלה ובה הייצוג העיצורים הערביים ב-IPA
- ^ ראו להלן.
- ^ ראו גם ראובן אלקלעי, לקסיקון לועזי-עברי חדש, מסדה 1976, בערכים: הומו; פון.
- ^ ראו להלן אודות אבן שושן.
- ^ ראו מנחה לקודש, אסופת מאמרים על לשון ועל הנחלתה: מוקדש לשלמה קודש במלאות לו שבעים וחמש שנה; המועצה להנהלת הלשון, 1979, עמוד 44
- ^ ראו אבן שושן בחלק השביעי של מילונו עמ' 3066.
- ^ זיכרונות האקדמיה ללשון העברית, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, 1983, עמ' 54.
- ^ פגישת האקדמיה ו״קול ישראל״, ראו לשוננו לעם, טו (תשכ״ד), קונטרס ד —ה (חוברת מיוחדת), ״על המבטא העברי בקול ישראל״, עמ׳ 83 — 110
- ^ ראו זכרונות האקדמיה ללשון העברית, כרכים 28–30, הוצאת האקדמיה 1988 התשמ"ח.
- ^ ניתן לקרוא את כל דברי האספה בקישור זה; כמו כן שימו לב, הדברים הועתקו ככתבם והם בכתיב חסר.
- ^ זכרונות ועד הלשון, מחברת ד' עמוד 28.
- ^ מתוך הרצאתו של דוד ילין, זכרונות ועד הלשון, שם.
- ^ דוד ילין, זכרונות ועד הלשון, שם.
- ^ ח. ל. זוטא, זכרונות ועד הלשון שם, עמ' 40
- ^ ישראל איתן, זכרונות ועד הלשון שם, עמ' 34. (שימו לב! הכתיב הוא כתיב חסר והוא נעתק בדיוק ככתבו.
- ^ עם וספר, ביטאון ברית עברית עולמית, מהדורה 6, 1990.
- ^ כרך שביעי, עמ' 3066.