אלופון
בפונולוגיה, אָלוֹפוֹן (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: גוֹן הֶגְיָן[1]) הוא אחד ממספר צלילי-דיבור אפשריים שמשמשים להגיית פונמה אחת בשפה מסוימת. המונח בא מיוונית: ἄλλος – אחר ו-φωνή – קול, צליל. המונח נטבע על ידי הבלשן האמריקאי בנג'מין לי וורף.[2]
למשל, בעברית אין הבדל בין ר' רוטטת המבוצעת בקדמת הפה ונשמעת כמו R בשפה הספרדית, לבין ר' אחורית, המושמעת כמו R בשפה הצרפתית. ושתיהן מייצגות את אותה הפונמה, כלומר, שתיהן אלופונים של אותה פונמה. לעומת זאת, בערבית אלה שתי פונמות שונות (ر, غ), ולכן בשפה זו ניתן למצוא זוגות מינימליים של מילים המבחינים ביניהן.
האלופון המסוים שנבחר במקרה מסוים הוא לרוב צפוי וניתן לניבוי מתוך ההקשר הפונמי. אלופונים כאלה מכונים אלופונים מותנים או וריאנטים תלויי-מיקום (positional variants). אבל קיימים גם אלופונים שאינם מותנים בסביבה הפונטית (אלא, למשל, במבטאו של הדובר), והם מכונים וריאנטים חופשיים. על פי הדוגמה שהבאנו קודם, יש המבטאים את הר' העברית כעיצור מכתשי, מקיש, כדוגמת הר' בשפה הספרדית, ויש המבטאים אותה כעיצור ענבלי, חוכך, קולי, כדוגמת הר' הצרפתית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלופון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ גוֹן הֶגְיָן במילון תורת ההגה [בלשנות] (תשע"ה), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ Lee, Penny (1996). The Whorf Theory Complex — A Critical Reconstruction. John Benjamins. pp. 46, 88
| צלילי שפות העולם | |
|---|---|
| עיצורים | |
| בסיסי החיתוך | אופני החיתוך |
| דו-שפתיים - שפתיים-שיניים - שיניים-שפתיים - לשוניים-שפתיים שיניים - מכתשיים - בתר-מכתשיים - מכתשיים-חיכיים - כפופים חיכיים - וילוניים - ענבליים - סדקיים - כיסוי-גרוניים - לועיים בסיס חיתוך משני: מלועלעים - מוולנים - מחונככים - משופתתים |
ריאתיים: אפיים - סותמים - חוככים - מקורבים מקישים - רוטטים - צידיים - מחוככים לא ריאתיים: מסודקים - מפונמים - מצוצים |
| תנועות | |
| מיקום התנועות | גובה התנועות |
| אחוריות - כמעט-אחוריות - מרכזיות - כמעט-קדמיות - קדמיות | סגורות - כמעט-סגורות - חצי-סגורות - אמצעיות חצי-פתוחות - כמעט-פתוחות - פתוחות |
| ראו גם: אלפבית פונטי בינלאומי – פורמנט | |
