עבדות באימפריה העות'מאנית
העבדות באימפריה העות'מאנית הייתה מוסד מרכזי וחלק משמעותי מכלכלת האימפריה העות'מאנית ומהמסורת החברתית שלה.[1] המקורות העיקריים של עבדים היו מלחמות ומסעות שעבוד מאורגנים פוליטית בקווקז, מזרח אירופה, דרום אירופה, דרום מזרח אירופה ואפריקה.[2] במאה ה-16 וה-17 כחמישית מאוכלוסיית קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), המרכז המנהלי והפוליטי של האימפריה העות'מאנית, היו עבדים ושפחות.[3] נתונים סטטיסטיים בין מ-1453 עד 1700 מצביעים על כך שיבוא עבדים נוסף אל איסטנבול מהים השחור הסתכם בשנים אלה בסביבות 2.5 מיליון בני אדם.[4]
חבר במעמד העבדים העות'מאני, המכונה בטורקית קול, היה יכול להגיע למעמד גבוה. חלק מהתפקידים המוכרים יותר ששעבדים מילאו היו יניצ'רים (יחידות העילית בצבא האימפריה העות'מאנית), שומרים בהרמון, וסריסים, והם תפקדו למעשה כשומרים ומפקחים על שפחות משועבדות. עם זאת, נשים מילאו והחזיקו בתפקידים החשובים ביותר במוסד ההרמון.[5]
אחוז גדול מהפקידים בממשלה העות'מאנית נקנו כעבדים, הם היו חלק בלתי נפרד מהצלחתה של האימפריה העות'מאנית מהמאות ה-14 עד ה-19. פקידים משועבדים רבים בעצמם היו הבעלים של עבדים רבים, אם כי הסולטאן עצמו היה בעל העבדים הגדול ביותר.[6] העות'מאנים יצרו מנהלים בעלי ידע מורכב בממשל ונאמנות קנאית. על ידי גידול והכשרה מיוחדת של עבדים כפקידים בבתי ספר בארמון כגון אנדרון, שם לימדו אותם לשרת את הסולטאן והכשירו אותם במקצועות שונים,
בעקבות התנועה לביטול העבדות החלו מעצמות מערביות ללחוץ על עות'מאנים ועל מדינות אחרות לבטל את העבדות, כולל איסור על סחר ימי בעבדים. גם לאחר מספר צעדים לאיסור עבדות בסוף המאה ה-19, העבדות באימפריה העות'מאנית נמשכה ברובו אל תחילת המאה ה-20.
עבדות עות'מאנית מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע המאה ה-14, הסולטאן מוראד הראשון בנה צבא של עבדים, המכונה Kapıkulu. הכוח החדש התבסס על זכותו של הסולטאן לחמישית משלל המלחמה, שהוא פירש כדבר הכולל שבויים שנלקחו בקרב. השבויים הוכשרו בשירותו האישי של הסולטאן. דוושירמה הייתה שיטת גיוס לצבא שבה נוצרים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית היו מחויבים לספק מס קבוע של נערים צעירים ששועבדו והפכו לעבדים של הסולטאנים העות'מאניים. הדבר נחשב צורה של עבדות מכיוון שלסולטאנים היה כוח מוחלט עליהם. עם זאת, כ"משרת" או "קול" של הסולטאן, היה להם מעמד גבוה בחברה העות'מאנית בגלל ההכשרה והידע שלהם. הם יכלו להפוך לקצינים הגבוהים ביותר של המדינה ולחלק מהאליטה הצבאית, ורוב המתגייסים זכו לפריבילגיות ותוגמלו. אף שהצטוו לנתק כל קשר עם משפחותיהם, כמה מהם הצליחו לחלק הטבות למשפחותיהם. הורים נוצרים היו עשויים להפציר, או אפילו לשחד, פקידים לקחת את בניהם לתפקיד זה. ואכן, מוסלמים בוסנים ואלבנים ביקשו להיכלל במערכת והצליחו בכך.[7]
עבדים נסחרו בשווקים מיוחדים שנקראו "אסיר" (Esir) או "ישיר" (Yesir) ששכנו ברוב העיירות והערים, במרכז האימפריה העות'מאנית. מסופר שבשנות ה-60 של המאה ה-15 הסולטאן מהמט השני המכונה "הכובש" הקים את שוק העבדים העות'מאני הראשון בקונסטנטינופול, כנראה במקום שבו עמד שוק העבדים הביזנטי לשעבר. לפי ניקולס דה ניקולאי (אנ'), היו במקום עבדים מכל הגילים ומשני המינים, ורובם הוצגו עירומים – במיוחד ילדים ונשים צעירות – כדי שהקונים יוכלו לבדוק אותם ביסודיות.[8]
עבדות עות'מאנית במרכז ומזרח אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת הדוושירמה, שפירושו "גיוס", "מס דם" או "גביית ילדים", נלקחו נערים נוצרים צעירים מהבלקן ומאנטוליה מבתיהם וממשפחותיהם, הומרו בכפייה לאסלאם, וגויסו לענף המפורסם ביותר של הארגון. Kapıkulu, היניצ'רים, מעמד חייל מיוחד של הצבא העות'מאני שהפך לפלג חשוב בפלישות העות'מאניות לאירופה. רוב המפקדים הצבאיים של הכוחות העות'מאניים, המנהלים האימפריאליים ושליטי האימפריה בפועל, כמו סוקולו מחמד פאשה, גויסו בדרך זו.[9][10]
שיטת הגולאם או הקול, שבה הוכשרו עבדים כסוכנים וחיילים של הסולטאן, התרחבה באופן חסר תקדים תחת הסולטנות הריכוזיות הצבאיות הטיפוסיות של הממלוכים של מצרים והעות'מאנים, בתקופה של המאות ה-13 עד ה-16.[11] עם עליית מדינתם הריכוזית, הסולטאנים העות'מאניים נצרכו לגברים רבים עבור הגולאם שלהם מכיוון שהמלחמה לא הביאה עבדים בכמות מספקת, הם נאלצו לנקוט בשיטה של דוושירמה, היטל של נערים מקרב הנתינים הנוצרים שלהם, הריאיה.[11] העות'מאנים לא התייחסו לדוושירמה כאל שעבוד, אלא כאל אחד השירותים יוצאי הדופן שהטילה המדינה ב"שעת חירום". הנערים הועסקו תחילה כפועלים במספר עבודות ציבוריות (עבודות בנייה, עבודות הובלה וכו') בבירה ובגליפולי לפני שהפכו ליאניסים.[11] בתקופה הקלאסית שבין 1300–1600, גדל מספרם ניכר של הקאפי-קולו של הסולטאן, שגויס מנערי הדוושירמה וכן מקרב שבויי מלחמה ועבדים שנרכשו עבור הסולטן: 15–20 אלף תחת מחמד השני (1451–1481), 60 אלף בשנת 1568 וכ-100 אלף בשנת 1609.[11]
כרוניקה הוטרית מדווחת כי בשנת 1605, במהלך מלחמת טורקיה הארוכה, הצבא הטורקי העות'מאני ובני בריתם הטטרים, חטפו כ-240 הוטרים מבתיהם בהונגריה עילית ומכרו אותם לעבדות עות'מאנית.[12][13] רבים עבדו בארמון או עבור הסולטאן באופן אישי.
למעמד השליט היו מעט עבדים ביתיים יחסית לשימוש הצבאי בהם. על בסיס רשימת אחוזות השייכות לבני המעמד השליט שנשמרו בעיר הטורקית אדירנה בין השנים 1545–1659, נאספו הנתונים הבאים: מתוך 93 אחוזות, ל-41 היו עבדים.[11] סך כל העבדים באחוזות היה 140; 54 נשים ו-86 גברים. 134 מהם נשאו שמות מוסלמיים, 5 לא הוגדרו ואחת הייתה נוצרייה. נראה שחלק מהעבדים הללו הועסקו בחוות[11] המעמד השליט, אשר בגלל השימוש הרב בעבדים לוחמים ובשל יכולת הרכישה הגבוהה שלו, היווה את הקבוצה המרכזית שהחזיקה בחיים את שוק העבדים באימפריה העות'מאנית.[11]
עבדות כפרית הייתה במידה רבה תופעה אנדמית לאזור הקווקז, אשר עברה לאנטוליה ולרומליה לאחר ההגירה הצ'רקסית ב-1864.[14] סכסוכים צצו לעיתים קרובות בתוך קהילת המהגרים והממסד העות'מאני התערב לצד העבדים בזמנים שונים.[15]
המדינה הטטרית חאנות קרים המשיכה לקיים סחר עבדים מסיבי עם האימפריה העות'מאנית והמזרח התיכון עד תחילת המאה ה-18. הטטרים של קרים שיעבדו איכרים סלאבים מזרחיים בסדרה של פשיטות עבדים המכונה "קציר הערבות". חבר העמים הפולני-ליטאי ורוסיה סבל מסדרה של פלישות טטריות, שמטרתן הייתה לבזוז וללכוד עבדים. השפות הסלאביות אף פיתחו כינוי לעבדות העות'מאנית (jasyr, מבוסס על מילה טורקית וערבית ללָכוּד – esir או asir, בדומה למילה העברית אסיר).[16] עד המאה ה-18 אזור הגבול מדרום-מזרח היה במצב של לוחמה קבועה למחצה.
על פי הערכות, עד 75% מאוכלוסיית קרים הייתה מורכבת מעבדים או עבדים משוחררים.[17] הסופר והנוסע העות'מאני מהמאה ה-17, אווליה צ'לבי, העריך שהיו כ-400,000 עבדים בחצי האי קרים, אך רק 187,000 מוסלמים חופשיים.[18] ההיסטוריון הפולני בוהדן ברנובסקי הניח שבמאה ה-17 חבר העמים הפולני-ליטאי (פולין, אוקראינה ובלארוס של היום) איבד בממוצע 20,000 אנשים בשנה ועד מיליון איש בכל השנים ביחד מ-1500 עד 1644.[18]
פשיטות עבדים ברבריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שודדי ים ברברים
במשך מאות שנים, הסתמכו ספינות גדולות בים התיכון על עבדי ספינות משוטים אירופאים שסופקו על ידי סוחרי עבדים עות'מאנים ובֶּרְבֵּרִים. בין המאות ה-16 וה-19 נתפסו מאות אלפי אירופאים על ידי שודדי ים ברברים ונמכרו כעבדים בצפון אפריקה ובאימפריה העות'מאנית.[19][20] פשיטות עבדים אלו נערכו בעיקר על ידי ערבים וברברים ולא על ידי טורקים עות'מאנים. עם זאת, במהלך שיא סחר העבדים של ברברים במאות ה-16, ה-17 וה-18, מדינות ברבריות היו כפופות לסמכות השיפוט העות'מאנית, ולמעט מרוקו, נשלטו על ידי פאשה עות'מאנית. יתרה מזאת, עבדים רבים שנתפסו על ידי הקורזארים הברברים נמכרו מזרחה לשטחים עות'מאניים לפני, במהלך ואחרי תקופת השלטון העות'מאני על האזור הברברי.[21][22] בעוד שרוב פשיטות העבדים התרחשו במערב הים התיכון, חלק מהפושטים שדדו עד אזורים צפוניים כמו אירלנד, איי פארו ואיסלנד. חוקרים מעריכים, כי מהמאה ה־16 ועד המאה ה־19 שבו הקורסארים ומכרו לעבדות בין 800,000 ל־1,250,000 איש.[23]
עבדי זאנג'
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכיוון שהיו מגבלות על שעבוד של מוסלמים ושל "אנשי הספר" (יהודים ונוצרים) החיים תחת שלטון מוסלמי, אזורים פגאניים באפריקה הפכו למקור פופולרי לעבדים. עבדים אלה, הידועים כ-Zanj (בנטו[24]), מקורם בעיקר מאזור האגמים הגדולים באפריקה וכן ממרכז אפריקה. בני הזוג זנג' הועסקו במשקי בית, במטעים ובצבא כחיילי עבדים. חלקם יכלו לעלות להיות פקידים בדרגים גבוהים, אבל באופן כללי זאנג' נחשבו לנחותים מהעבדים האירופים והקווקזים.[25][26]
אחת הדרכים של עבדי זאנג' לשרת בתפקידים גבוהים הייתה להפוך לסריסים אפריקאים של הארמון העות'מאני. תפקיד זה שימש את הסולטאן מוראד השלישי (שלט בשנים 1574–1595) ככלי פוליטי בניסיון לערער את יציבות הווזיר הגדול על ידי הכנסת מקור כוח נוסף לבירה.
לאחר שנרכש על ידי חבר החצר העות'מאנית, הוצג העבד השחור מולה עלי בפני הסריס השחור הראשי הראשון, מהמד אגא.[27] בשל השפעתו של מהמד אגא, הצליח מולה עלי ליצור קשרים עם מכללות ומורים בולטים של אותם הימים, כולל Hoca Sadeddin Efendi (1536/37–1599), המורה של מוראד השלישי. באמצעות הרשת שבנה בעזרת השכלתו והסריסים השחורים, הצליח מולה עלי להשיג כמה תפקידים בשלב מוקדם. הוא עבד כמורה באיסטנבול, כסגן שופט ומפקח של הקדשים מלכותיים.[27] בשנת 1620, מונה מולה עלי לשופט הראשי של הבירה ובשנת 1621 הפך לקדיאסקר, או השופט הראשי, של מחוזות אירופה, והיה לשחור הראשון שישב במועצה האימפריאלית. בזמן הזה, הוא עלה לעוצמה כזו ששגריר צרפתי תיאר אותו כאדם שניהל את האימפריה דה פקטו.[27]
למרות שמולא עלי אותגר לעיתים קרובות בגלל עורו השחור והקשר שלו לסריסים האפריקאים, הוא הצליח להגן על עצמו באמצעות רשת התמיכה שלו וחוכמתו. כאינלקטואל בולט, הוא כתב ספר רב השפעה שבו השתמש בלוגיקה ובקוראן כדי להפריך דעות קדומות נגד אנשים כהי עור וכדי ולסתור טיעונים שאפריקאים צריכים להיות עבדים. כיום, ממשיכים לחיות בטורקיה המודרנית אלפי אפרו טורקים, צאצאיהם של עבדי זאנג' באימפריה העות'מאנית. מוסטפא אולפאק (אנ'), שהוא אפרו-טורקי, ייסד את הארגון הראשון המוכר רשמית של אפרו-טורקים, החברה לתרבות וסולידריות של אפריקאים (Afrikalılar Kültür ve Dayanışma Derneği) באייוואליק. אולפאק טוען שבטורקיה המודרנית חיים כ-2,000 אפרו-טורקים.[28][29]
עבדים מזרח אפריקאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמק הנילוס העליון ודרום אתיופיה היו גם הם מקורות משמעותיים לעבדים באימפריה העות'מאנית. למרות שהאתיופים הנוצרים הביסו את הפולשים העות'מאנים, הם לא מנעו שעבוד פגאנים ומוסלמים דרומיים כל עוד שילמו להם מיסים על ידי סוחרי העבדים העות'מאנים. עובדי אלילים ומוסלמים מאזורי דרום אתיופיה כמו קפא וג'ימה נלקחו צפונה למצרים העות'מאנית וגם לנמלים בים האדום לייצוא לחצי האי ערב ולמפרץ הפרסי. בשנת 1838 הוערך כי 10,000 עד 12,000 עבדים הגיעו למצרים מדי שנה באמצעות נתיב זה.
חלק ניכר מהעבדים הללו היו נשים צעירות, ומטיילים אירופאים באזור ראו מספר רב של עבדים אתיופים בעולם הערבי באותה תקופה. הנוסע השווייצרי יוהאן לואיס בורקהארדט העריך ש-5,000 עבדים אתיופים עברו בנמל סַוַואכֶּן (אנ') לבדו מדי שנה, פנו לאזור ערב, והוסיף כי רובן היו נשים צעירות שבסופו של דבר שימשו כשפחות מין על ידי בעליהן. הנוסע האנגלי צ'ארלס מ. דוטי תיעד מאוחר יותר (בשנות ה-80) גם עבדים אתיופים במדינות ערב, וציין שהם הובאו לערב מדי שנה במהלך העלייה לרגל בחג'. במקרים מסוימים, שפחות אתיופיות הועדפו על פני עבדים אתיופים גברים, ובחלק ממטעני העבדים האתיופים נרשם יחס של שתי שפחות לכל עבד. זובאי מנאוס מצפון סודן, שהשיג את הדרגות ביי ופאשה, היה משעבד ידוע לשמצה.
עבדים בחקלאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהשוואה לשימוש בעבדים במושבות מערביות, היה שימוש מוגבל בעבדים בתחום החקלאות. תחת סולימאן הראשון (1520–1566) בחלק המרכזי של רומלי המקיף את תראקיה ומקדוניה, עבדים חקלאים מנו רק 6,021 גברים, כולל אלה בח'סלאר, כ-2% מכלל אוכלוסיית האזור; וכן, במחוז אנטוליה 1,981 גברים. היה קושי לשלוט בעבדים אלה בגלל נישואים והתערבבות בקרב רוב ה"רעיה" – הקבוצה הנמוכה באימפריה.[30]
עבדות הייתה בעלת משמעות חשובה לחברה העות'מאנית. לא רק בארגון הממלכתי אלא גם בחלקים שונים של הכלכלה כמו תעשיית המשי, חקלאות ציפטליק (Chiflik). עם זאת, עבדות זו הייתה תלויה באספקה סדירה של עבדים שיובאו מבחוץ, שכן העבדות בחברה מוסלמית יכלה לשמר על עצמה רק ביבוא עבדים חדשים בגלל שלרוב בני השפחות והעבדים היו בני חורין.[30]
תורת המשפט האסלאמית הכירה רק בקטגוריה אחת של עבדים – אלה שנולדו בעבדות או שבויים במלחמה. מוסלמים שנולדו בעבדות או שינו את דתם לאסלאם בזמן שעבדים יכלו להישאר בעבדות, אבל שום נתין מוסלמי חופשי או ד'ימי, לא מוסלמי, לא יכול היה להיות להילקח לעבדות. כאשר לשפחה נולד ילד מאת אדונה, הילד נולד חופשי. האסלאם גם עודד שחרור עבדים. ילדיה של שפחה נעשים חופשיים עם שחרורה. הענקת חופש שנכנסת לתוקף עם מות האדון – מנהג שנקרא תדביר, המועדף על ידי החוק הדתי ונמצא בשימוש נרחב כפי שמוכיחים רישומי הקאדי העות'מאניים והצוואות – הייתה אולי הגורם החשוב ביותר בצמצום אוכלוסיית העבדים.[30]
עבדים בהרמון הסולטאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעט מאוד ידוע למעשה על הרמון הסולטאן, והרבה מהדיווחים עליו מבוססים על השערות ודמיון.[31] יש שתי סיבות עיקריות להיעדר דיווחים מדויקים בנושא. הראשונה היא המחסום הפיזי שהטילו אנשי החברה העות'מאנית על כניסה להרמון ובגלל שנכפתה שתיקת מקורבים.[31] השנייה היא שכל הדיווחים מתקופה זו הם מנוסעים אירופאים, שגם לא היו בקיאים במידע, וגם לא הייתה להם גישה למה שקורה בתוך ארמון הסולטאן בשל היותם זרים לא מוסלמים (כאפר).[31]
למרות זאת, סיפורים שערורייתיים על הרמון הסולטאן והמנהגים המיניים של הסולטאנים היו פופולריים, גם אם הם לא היו נכונים.[31] דיווחים מהמאה ה-17 שאבו הן ממגמה חדשה יותר, מהמאה ה-17, כמו גם מסגנון מסורתי יותר של מספר היסטוריה; הם הציגו מראית עין של הכחשת דיווחים קודמים וחשיפת אמיתות חדשות, תוך שהם ממשיכים להפיץ סיפורים ישנים כמו גם ליצור סיפורים חדשים.[31] עם זאת, דיווחים אירופיים של שבויים ששימשו כשומרים בארמון הסולטאן, והדיווחים, השליחות והמכתבים של שגרירים תושבי איסטנבול, של מזכיריהם ושל שאר חברי הסוויטות שלהם, מספקים תובנות אמינות יותר מאשר ממקורות אירופיים אחרים, שלרבים מהם הייתה מוטיבציה דתית.[31] בנוסף, מתוך קבוצה זו של מקורות מהימנים יותר, כתבי הוונציאנים במאה ה-16 עלו על כל האחרים בנפח, במידת הכיסוי, בתחכום ובדיוק.[31]
.jpg)
הפילגשים של הסולטאן העות'מאני כללו בעיקר שפחות קנויות. פילגשים של הסולטאן היו בדרך כלל ממוצא נוצרי (בדרך כלל אירופאי, צ'רקסי, אבחזי או גאורגי). האליטות של הרמון האימפריה העות'מאנית כללו נשים רבות, כמו אמו של הסולטאן, פילגשים מועדפות, פילגשים מלכותיות, ילדים (נסיכים/נסיכות) ואנשי מינהל. הצוות האדמיניסטרטיבי של הארמון היה מורכב מקצינות רבות בדרגים גבוהים, שהיו אחראיות על הכשרתן של ג'אריות (אנ') למטלות הבית.[31][5]
אמו של סולטאן, למרות שמבחינה טכנית הייתה שפחה, קיבלה את התואר רם המעמד "ולידה סולטאן" אשר העלה אותה למעמד של שליטת האימפריה (ראה סולטנות הנשים). אמו של הסולטאן מילאה תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות עבור הרמון הסולטאן. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה קסם סולטאן, בתו של כומר נוצרי יווני, ששלטה באימפריה העות'מאנית במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-17.[32] רוקסלנה (הידועה גם בשם Hürrem Sultan), דוגמה בולטת נוספת, הייתה אשתו האהובה של סולימאן המפואר.[33] היסטוריונים רבים החוקרים את האימפריה העות'מאנית, מסתמכים על עדויות עובדתיות של משקיפים על האסלאם של המאה ה-16 וה-17.
הצמיחה האדירה של מוסד ההרמון שחזרה את הקריירה ותפקידיהן של נשים במבנה הכוח של השושלת. היו נשות הרמון שהיו האימהות, הנשים החוקיות, בני הזוג, הקלפסות והפילגשים של הסולטאן העות'מאני. רק כמות קטנה מנשות ההרמון הללו שוחררו מעבדות ונישאו לבני זוגן. הנשים האלה היו: Hurrem Sultan, Nurbanu Sultan, Kosem Sultan, Gulnus Sultan, Bezmialem Sultan ו-Perestu Sultan.
הפילגשים נשמרו על ידי סריסים משועבדים, לעיתים קרובות מאפריקה הפגנית. בראש הסריסים עמד הקיזלר אגה ("אגה של הבנות [שפחה]"). בעוד פרשנות מסוימת של החוק האסלאמי אסרה על סירוס גברים, לנוצרים באתיופיה לא היו הגבלות כאלה; לפיכך, הם שיעבדו את חברי השטחים מדרום ומכרו את הסריסים שהתקבלו לפורטה העות'מאנית.[34][35] הכנסייה הקופטית-אורתודוקסית השתתפה רבות בסחר בעבדים סריסים. כמרים קופטים כרתו את הפין והאשכים של נערים בסביבות גיל שמונה בניתוח סירוס.[36]
הנערים הסריסים נמכרו אז באימפריה העות'מאנית. רוב הסריסים העות'מאנים סורסו בידי הקופטים במנזר אבו גרבה בהר גבל אטר.[36] נערים שנלכדו באזור האגמים הגדולים באפריקה ומאזורים אחרים בסודן כמו דארפור וקורדופאן, שועבדו, ואז נמכרו ללקוחות במצרים.[34]
בעוד שרוב הסריסים הגיעו מאפריקה, רוב הסריסים הלבנים נבחרו מתוך הדוושירמה, נערים נוצרים שגויסו מהבלקן העות'מאני ומהיוונים האנטוליים. בשונה מהסריסים השחורים, שסורסו במקום מוצאם, הם סורסו בארמון. מספר סריסים ממוצא דוושירמה המשיכו למלא תפקידים חשובים בצבא העות'מאני ובממשלה, כמו הווזירים הגדולים האדים עלי פאשה, סינאן בורוביניץ' והאדים חסן פאשה.
עבדות מינית עות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – עבדות מין
באימפריה העות'מאנית, שפחות בבעלות גברים היו זמינות מינית לאדוניהם, וילדיהן נחשבו לגיטימיים כמו כל ילד שנולד מאישה חופשית. שפחות בבעלות נשים לא יכלו להיות זמינות לבעלה של האדונית על פי חוק. פירוש הדבר שאי אפשר היה למכור או לתת כל ילד של שפחה. עם זאת, בשל העוני הקיצוני, כמה עבדים צ'רקסים ואנשים חופשיים במעמדות הנמוכים של החברה העות'מאנית נאלצו למכור את ילדיהם לעבדות; זה סיפק יתרון פוטנציאלי גם לילדים, הן כדי לא לגווע ברעב והן בגלל שעבדות טמנה בחובה הזדמנות לניידות חברתית.[37] אם שפחת הרמון נכנסה להיריון והבעלים הכיר באבהותו, לפי החוק היה אסור למכור אותה פעם נוספת, והיא זכתה לחירות עם מות בעליה הנוכחי.[37] העבדות כשלעצמה הייתה קשורה זמן רב לפעילות הכלכלית ולהתפשטות של האימפריה העות'מאנית.[38]
עד סוף המאה ה-18 חלה ירידה משמעותית ברכישת עבדים כתוצאה מהפחתת פעילות ההתפשטות.[38] מאמצי המלחמה היו מקור גדול לרכישת עבדים, ולכן האימפריה העות'מאנית נאלצה למצוא שיטות אחרות להשגת עבדים מכיוון שהם היו מקור הכנסה עיקרי בתוך האימפריה.[38] מלחמת הקווקז גרמה לנהירה גדולה של עבדים צ'רקסים לשוק העות'מאני, ואדם בעל עושר צנוע יכול היה לרכוש עבד עם כמה חתיכות זהב.[38] בזמנו, העבדים הצ'רקסים הפכו לשכיחים ביותר בהרמון הסולטאן.[38]
צ'רקסים, סורים ונובים היו שלושת המוצאים האתניים העיקריים של נקבות שנמכרו כשפחות מין (Cariye) באימפריה העות'מאנית.[39] נערות צ'רקסיות תוארו כבהירות ובהירות עור ושועבדו תכופות על ידי הטטרים של קרים ואז נמכרו לאימפריה העות'מאנית כדי לחיות ולשרת בהרמון.[39] הן היו השפחות היקרות ביותר, שהגיעו עד 500 לירות שטרלינג, והפופולריות ביותר בקרב הטורקים. במקום השני בפופולריות היו בנות סוריות, שהגיעו בעיקר מאזורי החוף באנטוליה.[39] המחיר שלהן יכול היה להגיע עד 30 לירות שטרלינג. בנות נוביות היו הזולות והפחות פופולריות, ומחירן היה עד 20 פאונד שטרלינג.[39] תפקידי מין וסמליות בחברה העות'מאנית פעלו כפעולה נורמלית של כוח. הארמון שהכיל את ההרמון הדיר שפחות מין משאר החברה.[31]
לאורך המאות ה-18 וה-19, העבדות המינית לא הייתה רק מרכזית בפרקטיקה העות'מאנית אלא גם מרכיב קריטי בממשל האימפריאלי וברבייה של החברה העילית.[25]
גם בנים יכלו גם להפוך לעבדים מיניים, אם כי בדרך כלל הם עבדו במקומות כמו בתי מרחץ (חמאם) ובתי קפה. במהלך תקופה זו, היסטוריונים תיעדו גברים שהתמסרו לפעילות מינית עם גברים אחרים ונתפסו. יתרה מזו, האיורים הוויזואליים בתקופה זו של חשיפת מעשה סדום שהוכתם על ידי קבוצת אנשים עם כלי נשיפה טורקיים מראים את הנתק בין מיניות למסורת. עם זאת, אלה שהתקבלו הפכו לטלקים (מעסים), köçeks (רקדנים צולבים) או sāqīs (מוזגי יין) כל עוד היו צעירים וחסרי זקן. ה"אהובים" היו אהובים לרוב על ידי אהובים לשעבר שהיו משכילים ונחשבו למעמד העליון.
חלק מהשפחות ששועבדו על ידי נשים נמכרו כעובדות מין לפרקי זמן קצרים. נשים גם רכשו עבדים, אך בדרך כלל לא למטרות מיניות, וקרוב לוודאי חיפשו עבדים נאמנים, בריאים ובעלי כישורי בית טובים. יופי היה גם תכונה מוערכת כשחיפשו לקנות עבד מכיוון שלעיתים קרובות הם נתפסו כמוצרי ראווה – כחפצים להשוויץ בהם בפני אנשים.
בעוד שזנות הייתה עבירה על החוק, נרשמו מעט מאוד מקרים שבהם בתי המשפט השרעיים הטילו עונשים על סרסורים, על זונות, או על אנשים שביקשו את שירותיהם. במקרים שבהם כן הוטל עונש, לרוב העונש היה גירוש של הזונה או הסרסור מהאזור שבו הם שהו. עם זאת, זה לא אומר שאנשים אלה תמיד קיבלו עונשים קלים. לפעמים פקידי צבא לקחו על עצמם לאכוף עונש חוץ-שיפוטי. הדבר היה כרוך בתליית סרסורים על עצים, בהרס בתי בושת ובהטרדת זונות.
הרמון הסולטאן העות'מאני היה דומה למוסד הכשרה לפילגשים, ושימש כדרך להתקרב לאליטה העות'מאנית.[31] לנשים ממשפחות מהמעמד הנמוך היו הזדמנויות טובות במיוחד לניידות חברתית בהרמון הסולטאן מכיוון שניתן היה להכשיר אותן לשמש כפילגשים של פקידי צבא בכירים.[31] לפילגשים היה סיכוי לכוח גדול עוד יותר בחברה העות'מאנית אם מצאו חן בעיני הסולטאן.[31] הסולטאן החזיק מספר רב של בנות כפילגשים שלו בארמון החדש, שכתוצאה מכך נודע כ"ארמון הבנות" במאות ה-16 וה-17.[31] פילגשים אלו כללו בעיקר שפחות נוצריות צעירות. מסמכים טוענים שהסולטאן החזיק פילגש בארמון החדש לתקופה של חודשיים, שבמהלכם עשה איתה כרצונו.[31]
הפילגשים נחשבו כמתאימות לתשומת הלב המינית של הסולטאן עד שנכנסו להיריון; אם פילגש נכנסה להיריון, הסולטאן עשוי היה לשאת אותה לאישה ולהעביר אותה לארמון הישן שם ימתינו ללידת הילד המלכותי; אם לא נכנסה להיריון עד סוף החודשיים, היא נישאה לאחד מאנשי הצבא הבכירים של הסולטאן.[31] אם פילגש נכנסה להיריון וילדה בת, היא עדיין הייתה עשויה לקבל תשומת לב מינית נוספת מהסולטאן.[31] מערכת ההרמון הייתה חלק חשוב גם בחברה העות'מאנית-מצרית; היא ניסתה לחקות את הרמון הסולטאן בדרכים רבות, כולל הסודיות של חלק ההרמון במשק הבית, שבו הנשים הוסתרו הרחק מזכרים מחוץ למשפחתן, השמירה על הנשים על ידי סריסים שחורים, וגם באימון נשים כיצד להפוך לפילגש.[37]
דעיכה וביטול העבדות העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19, מדינות אירופה וארצות הברית לחצו על האימפריה העות'מאנית לצמצם את סחר העבדים, שהיה תקף מבחינה משפטית לפי החוק העות'מאני מאז תחילת האימפריה. צבא האימפריה הרוסית ניהל בקווקז את אחת המערכות החשובות נגד העבדות וסחר העבדים העות'מאני[40]
במרץ 1785 יצאו תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס ללונדון כדי לשאת ולתת עם שליח מטריפולי, הציר סידי חאג' עבדרחמן (או סידי חאג' עבדול רחמן עג'ה) על הפסקת פשיטות הברברים על מלחים מארצות הברית. כשנשאל "על מה מתבססת יומרתם לאסור מלחמה על מדינות שלא עוללו להם כל רע", ביסס השגריר את תשובתו על תפיסת העבדות באסאלם שהייתה מקובלת באותה תקופה:
כתוב בקוראן, כי כל המדינות שאינן מכירות בנביא נחשבות לכופרות, וזכותו וחובתו של המאמין לשדוד ולשעבד אותן, וכל מוסלמי הנהרג במלחמה שכזו יגיע אל נכון לגן עדן. הוא הוסיף ואמר, כי האיש הפושט ראשון על האונייה מקבל עבד אחד בנוסף לחלקו בשלל, וכי כאשר הם פושטים אל סיפונה של אוניית אויב, אוחז כל מלח חרב ביד אחת ופגיון בין שיניו, והם מפילים אימה כה גדולה על אויביהם, עד כי אלה נכנעים מיד תוך זעקות.
בין 1801 ל-1805 התרחשה המלחמה הברברית הראשונה שבה אוניות הצי האמריקאי תקפו אוניות ונמלים בחוף הברברי. המלחמה הסתיימה בחוזה שלום שבו שליט טריפוליטניה התחייב להימנע מלפגוע בספינות ומלחים אמריקאים. מלחמה נוספת עם ארצות הברית התרחשה ב-1815. עם סיום המלחמות הנפוליאוניות נפנו גם המעצמות האירופיות לדיכוי הפירטיות, אך היא נעלמה לגמרי רק ב־1830, לאחר כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת.
כתוצאה מהלחץ המערבי פורסמו שורה של גזירות להגבלת העבדות, בתחילה את העבדות של אנשים לבנים, ולאחר מכן את זו של אנשים מכל מוצא אתני או דת. בשנת 1830, פירמאן (צו מלכותי) של הסולטאן מחמוד השני נתן חופש לעבדים לבנים. קטגוריה זו כללה צ'רקסים, אשר נהגו למכור את ילדיהם, יוונים משועבדים אשר מרדו נגד האימפריה ב-1821, ועוד כמה אחרים.[43] באוקטובר 1854, בניסיון לדכא את הנוהג, הוצא פירמאן נוסף המבטל את סחר הצ'רקסים והגיאורגים.[44]
מאוחר יותר, סחר בעבדים נאסר בפועל על ידי אכיפת תנאים ספציפיים של עבדות שהופיעו בשריעה, החוק האסלאמי, למרות שהשריעה התירה עבדות באופן עקרוני. לדוגמה, על פי הוראה אחת, אדם שנתפס לא יכול להיות עבד אם הוא כבר היה מוסלמי לפני לכידתו. יתרה מכך, לא ניתן היה ללכוד עבדים באופן לגיטימי ללא הכרזת מלחמה רשמית, ורק הסולטאן יכול היה להכריז מלחמה כזו. כיוון שהסולטאנים העות'מאנים המאוחרים רצו לעצור את העבדות, הם לא אישרו פשיטות למטרת לכידת עבדים, ובכך הפכו השגת עבדים חדשים לדבר בלתי חוקי, אם כי אלו שכבר היו בעבדות נותרו עבדים.[45][46] בנובמבר 1874 דנה שגרירות בריטניה עם הממשלה העות'מאנית בצעדים להגבלת סחר העבדים מצפון אפריקה.[47] אולם בתקופה זו הבריטים, שפעלו באופן כללי למניעת סחר עבדים ימי, התרשלו במניעת הובלת עבדים על פני הים התיכון (למשל, מצפון אפריקה לאיסטנבול).[48]
בשנת 1890, האימפריה העות'מאנית ו-16 מדינות נוספות חתמו על אמנת ועידת בריסל לדיכוי סחר העבדים. העבדות החשאית נמשכה עד תחילת המאה ה-20. חוזר של משרד הפנים העות'מאני מאוקטובר 1895 הזהיר את הרשויות המקומיות שכמה ספינות קיטור לקחו ממלחי זאנג' את "תעודות השחרור" שלהם והחזירו אותם לעבדות. חוזר אחר מאותה שנה מגלה שכמה עבדי זאנג' שזה עתה שוחררו נעצרו על סמך האשמות מופרכות, נכלאו ונאלצו לחזור לאדוניהם.[43]
הוראה משנת 1897 של משרד הפנים לוואלי בבצרה הורתה להנפיק לילדי העבדים המשוחררים תעודות שחרור נפרדות כדי להימנע גם משעבוד בעצמם. ג'ורג' יאנג, המזכיר השני של שגרירות בריטניה בקונסטנטינופול, כתב בספרו "קורפוס החוק העות'מאני", שפורסם ב-1905, כי בזמן זה, סחר העבדים באימפריה היה נהוג רק כסחורה מוברחת.[43]
]
מסחר העבדים באימפריה העות'מאנית נמשך עד מלחמת העולם הראשונה. הנרי מורגנטאו האב, ששימש כשגריר ארצות הברית בקונסטנטינופול מ-1913 עד 1916, דיווח ב"סיפורו של השגריר מורגנטאו" כי באותן שנים פעלו כנופיות שסחרו בעבדים לבנים.[49] כתביו של מורגנטאו גם אישרו דיווחים שלפיהם בנות ארמניות נמכרו כשפחות במהלך רצח העם הארמני של 1915.[49]
הטורקים הצעירים אימצו עמדה נגד עבדות בתחילת המאה ה-20. עבדיו האישיים של הסולטאן עבדול חמיד השני שוחררו בשנת 1909 אך בני שושלתו הורשו לשמור על עבדיהם. מוסטפא כמאל אטאטורק סיים את העבדות החוקית ברפובליקה הטורקית. טורקיה חיכתה עד 1933 כדי לאשרר את אמנת חבר הלאומים משנת 1926 על דיכוי העבדות. למרות זאת, על פי הדיווחים, מכירה בלתי חוקית של בנות נמשכה לפחות עד תחילת שנות ה-30. חקיקה האוסרת במפורש על עבדות אומצה לבסוף ב-1964.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Supply of Slaves". אורכב מ-המקור ב-2017-05-04. נבדק ב-2007-10-30.
- ^ Spyropoulos Yannis, Slaves and freedmen in 17th - and early 18th-century Ottoman Crete, Turcica, 46, 2015, p. 181, 182.
- ^ Welcome to Encyclopædia Britannica's Guide to Black History.
- ^ The Cambridge World History of Slavery: Volume 3, AD 1420–AD 1804
- ^ 1 2 Keddie 2012
- ^ Dursteler 2006, p. 72
- ^ "BBC - Religions - Islam: Slavery in Islam" (באנגלית בריטית). נבדק ב-2018-10-03.
- ^ Fisher, Alan W. (1978). "The sale of slaves in the Ottoman Empire" (PDF). Beşeri Bilimler (Humanities). 6. אורכב מהמקור ב-11 בינואר 2012.
{{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link) - ^ "Internet History Sourcebooks Project". sourcebooks.fordham.edu.
- ^ "Schonwalder.com". schonwalder.com. אורכב מ-המקור ב-2006-10-18. נבדק ב-2007-10-30.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Halil Inalcik. "Servile Labor in the Ottoman Empire", in A. Ascher, B. K. Kiraly, and T. Halasi-Kun (eds), The Mutual Effects of the Islamic and Judeo-Christian Worlds: The East European Pattern, Brooklyn College, 1979, pp. 25-43, chapter "In the Service of the State and Military Class", archived
- ^ John A. Hostetler: Hutterite Society, Baltimore 1974, page 63.
- ^ Johannes Waldner: Das Klein-Geschichtsbuch der Hutterischen Brüder, Philadelphia, 1947, page 203.
- ^ ""Horrible Traffic in Circassian Women—Infanticide in Turkey," New York Daily Times, August 6, 1856". chnm.gmu.edu.
- ^ "Osmanlı İmparatorluğu'nda Kölelik". אורכב מהמקור ב-21 בפברואר 2006. נבדק ב-2007-10-30.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link) - ^ "Avalanche Press". www.avalanchepress.com.
- ^ "Slavery – Slave societies". Encyclopædia Britannica.
- ^ 1 2 Brian L. Davies (2014). Warfare, State and Society on the Black Sea Steppe. pp. 15–26. Routledge.
- ^ "When Europeans were slaves: Research suggests white slavery was much more common than previously believed". אורכב מ-המקור ב-25 ביולי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "BBC - History - British History in depth: British Slaves on the Barbary Coast". www.bbc.co.uk.
- ^ Milton, G. (2005). White gold: the extraordinary story of Thomas Pellow and Islam's one million white slaves. Macmillan.
- ^ Maddison, A. (2007). Contours of the world economy 1–2030 AD: Essays in macro-economic history. Oxford University Press.
- ^ Davis, Robert. "British Slaves on the Barbary Coast". bbc.co.uk.
- ^ Khalid, Abdallah (1977). The Liberation of Swahili from European Appropriation. East African Literature Bureau. p. 38. נבדק ב-10 ביוני 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 Zilfi 2010
- ^ Michael, Michalis N.; Gavriel, Eftihios; Kappler, Matthias (1 בפברואר 2009). Ottoman Cyprus: A Collection of Studies on History and Culture. Otto Harrassowitz Verlag. ISBN 9783447058995 – via Google Books.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Tezcan, Baki (2007a). "Dispelling the Darkness: The Politics of 'Race' in the Early Seventeenth Century Ottoman Empire in the Light of the Life of Mullah Ali". International Journal of Turkish Studies. 13: 75–82.
- ^ "Afro-Turks meet to celebrate Obama inauguration". Today's Zaman. Todayszaman.com. 20 בינואר 2009. אורכב מ-המקור ב-18 בפברואר 2009. נבדק ב-22 בינואר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^
"Esmeray: the untold story of an Afro-Turk music star". The National. thenational.ae. 22 במרץ 2016. נבדק ב-22 במרץ 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Halil Inalcik. "Servile Labor in the Ottoman Empire", in A. Ascher, B. K. Kiraly, and T. Halasi-Kun (eds), The Mutual Effects of the Islamic and Judeo-Christian Worlds: The East European Pattern, Brooklyn College, 1979, pp. 25-43 chapter "In the Agricultural Sector", archived
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Peirce 1993
- ^ See generally Jay Winik (2007), The Great Upheaval.
- ^ Ayşe Özakbaş, Hürrem Sultan, Tarih Dergisi, Sayı 36, 2000 (אורכב 13.01.2012 בארכיון Wayback Machine)
- ^ 1 2 Gwyn Campbell, The Structure of Slavery in Indian Ocean Africa and Asia, 1 edition, (Routledge: 2003), p.ix
- ^ See Winik, supra.
- ^ 1 2 Henry G. Spooner (1919). The American Journal of Urology and Sexology, Volume 15. The Grafton Press. p. 522. נבדק ב-2011-01-11.
- ^ 1 2 3 Shihade 2007
- ^ 1 2 3 4 5 Karamursel 2016
- ^ 1 2 3 4 Von Schierbrand, Wolf (28 במרץ 1886). "Slaves sold to the Turk; How the vile traffic is still carried on in the East. Sights our correspondent saw for twenty dollars--in the house of a grand old Turk of a dealer" (PDF). The New York Times. נבדק ב-19 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ L.Kurtynova-d'Herlugnan, The Tsar's Abolitionists, Leiden, Brill, 2010
- ^ "American Peace Commissioners to John Jay," March 28, 1786, Thomas Jefferson Papers, Series 1. General Correspondence. 1651–1827, Library of Congress
- ^ Philip Gengembre Hubert (1872). The Atlantic monthly, vol. 30, p. 413
- ^ 1 2 3 George Young, Turkey (27 באוקטובר 2017). "Corps de droit ottoman: recueil des codes, lois, règlements, ordonnances et …". The Clarendon Press – via Internet Archive.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Badem, C. (2017). The Ottoman Crimean War (1853-1856). Brill. p353-356
- ^ "Slavery in the Ottoman Empire".
- ^ See also the seminal writing on the subject by Egyptian Ottoman Ahmad Shafiq Pasha, who wrote the highly influential book "L'Esclavage au Point de vue Musulman." ("Slavery from a Muslim Perspective").
- ^ "News in Brief". The Times of London. 2 בנובמבר 1874.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Frank, Alison (2012). "The Children of the Desert and the Laws of the Sea: Austria, Great Britain, the Ottoman Empire, and the Mediterranean Slave Trade in the Nineteenth Century". American Historical Review. 117 (2): 410–444. doi:10.1086/ahr.117.2.410.
- ^ 1 2 "Ambassador Morgenthau's Story. 1918. Chapter Twenty-Four". www.gwpda.org.
| עבדות | ||
|---|---|---|
| עבדות מודרנית | סחר בבני אדם • שימוש צבאי בילדים ובנערים • גיוס חובה • סחר בילדים • סחר במין • תיירות מין • עבדות מין • חטיפת נשים • עבדות חוב בדרום מזרח אסיה | .jpg)
|
| היסטוריה | צמיתות • שוק עבדים • תמיכה בעבדות • עבדות בתנ"ך • עבד עברי • ביוון העתיקה • ברומא העתיקה • ספינת עבדים • עבדות בסין • עבדות ברוסיה • עבדות באימפריה העות'מאנית • סחר העבדים הערבי • עבדות באסלאם • עבדות באפריקה • סחר העבדים האטלנטי • עבדות בברזיל • עבדות בקובה • עבדות בארצות הברית • מדינת קונגו החופשית | |
| התנגדות לעבדות | התנועה לביטול העבדות • ציר זמן של ביטול העבדות והצמיתות• חוק סחר העבדים 1807 • מרד העבדים בהאיטי • מסילת הרכבת המחתרתית • חוק העבד הנמלט 1850 • מלחמת האזרחים האמריקנית • התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית • ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם • האגודה לביטול סחר העבדים | |
| עבדות בתרבות | אוהל הדוד תום • שורשים • הרפתקאותיו של האקלברי פין • 12 שנים של עבדות | |