מדינת קונגו החופשית
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | קולוניה | ||
| ראש המדינה |
Sovereign of the Congo Free State  | ||
| Sovereign of the Congo Free State | לאופולד השני, מלך הבלגים | ||
| שפה נפוצה | צרפתית, הולנדית, שפות ילידים | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך | 1885 | ||
| פירוק | |||
| תאריך | 1908 | ||
| ישות קודמת |
ממלכת לובה ממלכת צ'וקווה ממלכת יקה | ||
| ישות יורשת |
 קונגו הבלגית | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | פרנק קונגולזי | ||
  | |||
מדינת קונגו החופשית (בצרפתית: État indépendant du Congo) הייתה מדינה גדולה במרכז אפריקה משנת 1885 עד 1908. היא נשלטה באופן אישי על ידי המלך לאופולד השני ולא על ידי ממשלת בלגיה. לאופולד השני הצליח להשתלט על האזור על ידי שכנוע מדינות אחרות בוועידת ברלין שהוא יהיה מעורב בעבודה הומניטרית ופילנתרופית ולא יטיל מיסים.[1] באמצעות ההתאחדות הבינלאומית לקונגו, הוא הצליח לתבוע את מרבית אגן קונגו. ב־29 במאי 1885, לאחר סיום ועידת ברלין, הודיע המלך כי הוא מתכנן לכנות את רכושו "מדינת קונגו החופשית", כינוי שעוד לא שימש אותו בוועידת ברלין ואשר החליף רשמית את השם "האיגוד הבינלאומי של קונגו" ב-1 באוגוסט 1885.[2] המדינה כללה את כל שטח הרפובליקה הדמוקרטית הנוכחית של קונגו.[3]
שלטונו של לאופולד בקונגו זכה בסופו של דבר לגינוי עולמי בגלל הזוועות שבוצעו בתושבים. המדינה של ליאופולד השני ייצאה שנהב, גומי ומינרלים מאגן הקונגו למכירה בשוק העולמי באמצעות סדרה של חברות זכיינות בינלאומיות. אף על פי שתכליתה לכאורה הייתה לפתח את התושבים המקומיים ואת האזור, תחת ממשלו של ליאופולד השני הפכה המדינה לאחת השערוריות הבינלאומיות הגדולות של ראשית המאה העשרים. דו"ח קאסמנט והקונסול הבריטי רוג'ר קזמנטל, הביא למעצרם וענישתם של גורמים שהיו אחראים להרג הרב במהלך איסוף הגומי בשנת 1903.
אובדן החיים והזוועות היוו השראה לספרות כמו הרומן של ג'וזף קונרד "לב המאפליה" שעורר זעקה בינלאומית. בתקופה זו נמשכו ויכוחים על שיעורי המוות הגבוהים.[4] ההערכות הקיצוניות ביותר טוענות כי מערכת עבודות הכפייה הובילה באופן ישיר ועקיף למותם של 50% מהאוכלוסייה.[5] היעדר רישומים מדויקים מקשה על כימות מספר מקרי המוות שנגרמו כתוצאה מהניצול האכזרי והיעדר חסינות למחלות חדשות שהביאו האירופיים.[6] במהלך מלחמת התעמולה של קונגו החופשית חשפו רפורמיסטים אירופאים ואמריקאים את הזוועות לציבור באמצעות "האגודה לרפורמות בקונגו", שהוקמה על ידי רוג'ר קייסמנט והעיתונאי, הסופר והפוליטיקאי אד מורל. הסופר סר ארתור קונאן דויל היה פעיל אף הוא בחשיפת פעילותה של קונגו החופשית, וספרו "פשע בקונגו" זכה לתפוצה גדולה בראשית שנות העשרים. בשנת 1908, לחץ ציבורי ותמרונים דיפלומטיים הביאו לסיום שלטונו האבסולוטי של ליאופולד השני ולסיפוח מדינת קונגו החופשית כמושבה של בלגיה שנקראה - קונגו הבלגית.[7]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]חקירה אירופאית מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]דיוגו קאו נסע סביב שפך נהר הקונגו בשנת 1482,[8] מה שהביא את פורטוגל לטעון על ריבונות באזור כפי שעשתה אנגליה עם נהר ויקטוריה. עד אמצע המאה ה-19, קונגו הייתה לב לבה של אפריקה שלא תחת חסות הקולוניאליזם, שכן לעיתים רחוקות נכנסו האירופאיים לפנים הארץ. בנוסף להתנגדות מקומית עזה, יערות הגשם, הביצות והמלריה ומחלות אחרות כמו מחלת שינה, הקשו על אירופאים להתיישב. תחילה לא ששו מדינות המערב להתיישב באזור בהיעדר יתרונות כלכליים ברורים.
החקירות של סטנלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1876 אירח ליאופולד השני מבלגיה ועידה גאוגרפית בבריסל, בה הזמין חוקרים, פילנתרופים מפורסמים וחברי חברות גאוגרפיות לעורר עניין במאמץ ה"הומניטרי" שהאירופאים יעשו במרכז אפריקה כדי "לשפר" את תרבותם וחייהם של העמים הילידים.[9] בוועידה ארגן ליאופולד את "ההתאחדות האפריקאית הבינלאומית" בשיתוף חוקרים אירופאים ואמריקאים ותמיכה של כמה ממשלות אירופיות, והוא עצמו נבחר ליושב ראש. ליאופולד השתמש באגודה לקידום תוכניותיו לשם השגת ריבונות על מרכז אפריקה במסווה הפילנתרופי הזה.
הנרי מורטון סטנלי, שהתפרסם ביצירת הקשר עם המיסיונר הבריטי דייוויד ליווינגסטון באפריקה בשנת 1871, חקר את האזור במהלך מסע שהסתיים בשנת 1877 ותיאר אותו ברומן משנת 1878 "דרך היבשת האפלה".[10] הרומן הגביר את ההתעניינות בפיתוח אזור הקונגו, ולכן נכנס סטנלי לשותפות עם ליאופולד השני כששכר אותו לסייע בדריסת רגל וסיפוח האזור לעצמו.
מאוגוסט 1879 ועד יוני 1884 סטנלי שהה באגן קונגו, שם סלל דרך מקונגו התחתונה למקום שנקרא "סטנלי פול" וייסד קו ספינות קיטור על החלק העליון של הנהר. במהלך סיוריו חתם סטנלי חוזים עם מנהיגים מקומיים. לאף אחד ממנהיגי השבטים האלה לא היה מושג על מה הם חותמים, ובעצם המסמכים העניקו למלך ליאופולד השני את כל הזכויות על אדמותיהם. בעזרתו של סטנלי, לאופולד הצליח להשתלט על שטח גדול לאורך נהר קונגו, והוקמו בו עמדות צבאיות.
תוכנית המלך לאופולד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאופולד רצה לשכנע מעצמות אירופיות אחרות בלגיטימיות תביעתו לריבונות באזור, כל זאת תוך שמירה על המסווה שעבודתו הייתה לטובת העמים הילידים. המלך פתח במסע תעמולה בבריטניה כדי להסיח את דעתם של המבקרים, ולמשוך תשומת לב לעמדתה של פורטוגל בנושא העבדות, והציע לסלק את סוחרי עבדים מאגן הקונגו.
הוא גם אמר בסתר לסוחרים הבריטים שאם תינתן לו שליטה פורמלית בקונגו למטרה זו ולמטרות הומניטריות אחרות, אז הוא ייתן להם את אותו מעמד מועדף שהציעה להם פורטוגל. במקביל, ליאופולד הבטיח לביסמרק שהוא לא יעניק לאף אחד מעמד מיוחד, וכי סוחרים גרמנים יתקבלו בברכה כמו כל מדינה אחרת.
במקביל ליאופולד הציע לצרפת את תמיכת העמותה לבעלות צרפתית על כל הגדה הצפונית של נהר הקונגו, והמתיק את העסקה בכך שהציע שאם ההון האישי שלו לא יספיק כדי להחזיק את קונגו כולה, הוא יעביר אותה לצרפת. ב־23 באפריל 1884, תביעת האיגוד הבינלאומי על אגן דרום קונגו הוכרה רשמית על ידי צרפת בתנאי שהצרפתים קיבלו את האופציה הראשונה לרכוש את השטח אם האיגוד יחליט למכור. ייתכן שהדבר עזר גם לליאופולד לזכות בהכרה בתביעתו על ידי המעצמות הגדולות האחרות, שרצו בכך שהוא יצליח במקום למכור את שטחיו לצרפת.[11]
המלך לאופולד רצה שארצות הברית תתמוך בתוכניותיו לקונגו כדי לזכות בתמיכה מצד מדינות אירופה. הוא קיבל את עזרת הנרי שלטון סנפורד, פוליטיקאי ואיש עשיר, שהיה שגריר ארצות הברית בבלגיה, וקישר אותו עם הנרי מורטון סטנלי, שהפך לנכס חשוב לליאופולד. הנרי סנפורד שכנע את הנשיא האמריקאי צ'סטר ארתור כשהזמין אותו להישאר כאורחו במלון באגם מונרו בזמן שהותו בבלגיה. ב-29 בנובמבר 1883, במהלך פגישתם הוא שכנע את הנשיא שהאג'נדה של ליאופולד הייתה דומה למעורבות של ארצות הברית במדינת ליבריה. יחסים כאלה התאימו לפוליטיקאים ולאנשי העסקים האמריקאיים הדרומיים, ובמיוחד ג'ון טיילר מורגן. מורגן ראה בקונגו את הזדמנות להביא חופש לאפריקה, כדי שהם יוכלו לפתח את שוקי הכותנה שם. סנפורד גם שכנע את אנשי ניו יורק, שהם מתכוונים לבטל את העבדות ולסייע לחוקרים ולמדענים לקבל את תמיכת הציבור. לאחר ששכנע הנרי את הנשיא ארתור, ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שהכירה בקונגו החופשית כמדינה ריבונית לגיטימית.[12]
תביעת הריבונות באזור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליאופולד הצליח לקבל גיבוי מדעי והומניטרי ל"אגודה האפריקאית הבינלאומית" (בצרפתית: Association internationale africaine, או AIA), אותה הקים במהלך ועידה של חברות גאוגרפיות שהתקיימה בבריסל, שאירח בשנת 1876. בוועידה, ליאופולד הציע להקים ועדה בינלאומית שתפעל להפצת התרבות בקרב עמי מרכז אפריקה (אזור קונגו). בסופו של דבר האגודה ההומניטרית הפכה לחברת פיתוח שבשליטת ליאופולד.
לאחר 1879 והתפוררות האגודה האפריקאית הבינלאומית, עבודתו של לאופולד נעשתה בחסות "הוועדה ללימודי קונגו עילית" (בצרפתית: Comité d'Études du Haut-Congo). הוועדה, הייתה כביכול קבוצה מסחרית, מדעית והומניטרית בינלאומית, אך למעשה הייתה מורכבת מקבוצת אנשי עסקים שהיו להם מניות בקונגו, כאשר ליאופולד החזיק חלק גדול מהמניות באמצעות מיופה כוח. גם הוועדה הזאת התפוררה בסופו של דבר (אך ליאופולד המשיך להתייחס אליה ולהשתמש בה כמסך עשן לצורך פעילותו בהגשת התביעה לריבונות באזור בקונגו).
בוועידת ברלין 1884–1885 מנהיגי אירופה תמכו רשמית בשליטתו של לאופולד שטח של 2,600,000 קמ"ר כמדינה קונגו החופשית.[13]
ועידת ברלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנובמבר 1884 כינס אוטו פון ביסמרק ועידה של 14 מדינות לדון בשאלת קונגו כדי לסיים את החלוקה הקולוניאלית של יבשת אפריקה. מרבית המעצמות העיקריות (כולל אוסטריה-הונגריה, בלגיה, צרפת, גרמניה, פורטוגל, איטליה, בריטניה, רוסיה, האימפריה העות'מאנית וארצות הברית) השתתפו בוועידת ברלין, וניסחו קוד בינלאומי השולט בדרך שבה מדינות אירופה צריכות להתנהג כלפי שטח חסותם האפריקני. הוועידה הכירה רשמית באגודה האפריקאית הבינלאומית, וקבעה כי אין לו קשר עם מדינת בלגיה או עם כל מדינה אחרת, אך יהיה בשליטתו האישית של המלך לאופולד.
הוועידה קבעה גבולות ספציפיים וקבעה כי לכל המדינות תהיה גישה לעסקים בקונגו ללא מכסים. בשנת 1885 יצא ליאופולד מהועידה כמנצח. צרפת קיבלה 666,000 קמ"ר בגדה הצפונית (שטח קונגו-ברזוויל המודרנית והרפובליקה המרכז-אפריקאית), פורטוגל 909,000 קמ"ר מדרום לקונגו (אנגולה המודרנית). הארגון האישי של המלך ליאופולד קיבל 2,344,000 קמ"ר, עם כ-20–30 מיליון איש. עם זאת, עדיין היה צורך לפתח שטחים אלה בהשפעת "העיקרון של כיבוש אפקטיבי" שקבעה הוועידה.
הכרה בינלאומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ההכרה של ארצות הברית במושבה של ליאופולד, מעצמות אירופיות אחרות התלבטו בנושא. פורטוגל התלבטה בתחילה עם הצרפתים, אך הבריטים הציעו לתמוך בתביעתה של פורטוגל בקונגו כולה בתמורה להסכם סחר חופשי למרות יריביהם הצרפתים. בריטניה לא הייתה מרוצה מהתרחבות הצרפתית והייתה לה טענה טכנית בקונגו שנשענה על משלחתו של סגן קמרון משנת 1873 שהגיע לאזור מכיוון זנזיבר כדי להביא את גופתו של ליווינגסטון הביתה, אך לא רצתה לקחת על עצמה עוד מושבה יקרה ולא יצרנית.
לביסמרק מגרמניה היו שטחים גדולים חדשים בדרום מערב אפריקה, ולא היו לה תוכניות לקונגו, אך הוא היה שמח לראות את יריבותיו בריטניה וצרפת מודרות מהמושבה.[2]
בשנת 1885 התממשו מאמציו של לאופולד לבסס את ההשפעה הבלגית באגן קונגו על ידי החברה הפרטית שלו. על פי החלטה שהתקבלה בפרלמנט הבלגי, ליאופולד הפך למלך ריבוני, של מדינת קונגו החופשית שזה עתה הוקמה, ועליה הוא נהנה משליטה כמעט מוחלטת. מדינה של למעלה משני מיליון קמ"ר, הפכה לרכוש האישי של ליאופולד. בסופו של דבר, מדינת קונגו החופשית, קיבלה הכרה כריבונות עצמאית נייטרלית על ידי מדינות שונות באירופה וצפון אמריקה.
ממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליאופולד השתמש בתואר מלך ריבוני כשליט מדינת קונגו החופשית. הוא מינה את ראשי שלוש מחלקות המדינה: פנים, חוץ וכספים. בראש כל אחד עמד מנהל-כללי, שהיה מחויב לבצע את מדיניות הריבון או להתפטר. מתחתם הייתה סדרה של ביורוקרטים בדרג יורד: מנכ"לים, דירקטורים, ראשי אגפים, וראשי לשכות. מטה המחלקות היה בבריסל.[14]
האוצר היה אחראי על חשבונאות ההכנסות וההוצאות ומעקב אחר החוב הציבורי. מלבד הדיפלומטיה, משרד החוץ היה אחראי לחינוך, דת ומסחר. משרד הפנים היה אחראי על ההגנה, המשטרה, בריאות הציבור ועבודות ציבוריות. כמו כן, היה פיקוח על ניצול משאבי הטבע והמטעים של קונגו.
הפיקוח על כל המחלקות היה בידי הנגיד הכללי, אולם תפקיד זה היה לעיתים יותר תואר כבוד מאשר מעשי. כאשר המושל הכללי היה בבלגיה, הוא היה מיוצג בקונגו על ידי סגן המושל הכללי, שהיה שווה בדרגה למזכ"ל. בשנת 1887 הוקמה מועצה המורכבת מעובדי מדינה כדי לסייע לנגיד הכללי, אך הוא לא היה חייב להיוועץ בה. לסגן המושל הכללי בשטח היה מזכיר המדינה דרכו התקשר עם קציני המחוז שלו.
למדינה החופשית הייתה מערכת שיפוט עצמאית בראשות שר המשפטים שישב בעיר בומה. השר היה שווה בדרגה לסגן המושל הכללי אך בסופו של דבר הוטלה עליו האחריות כלפי הריבון בלבד. היה גם בית משפט עליון המורכב משלושה שופטים, ששמע ערעורים, ומתחתיו בית משפט גבוה של שופט אחד. גם אלה ישבו בבומה. בנוסף לכל אלה היו בתי משפט מחוזיים ותובעים ציבוריים. אולם הצדק היה איטי והמערכת לא התאימה לחברה האפריקאית.
השליטה של ליאופולד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליאופולד לא נזקק למינהל החברה הפרטית והחליף אותה בקבינט ממונה של בלגים שיעשה את רצונותיו. לבירה החדשה הזמנית שהייתה בעיר בומה, ליד שפך נהר הקונגו, הוא שלח מושל כללי ומפקד המשטרה. אגן הקונגו העצום חולק ל-14 מחוזות מינהליים, כל מחוז לאזורים, כל אזור לנפות. מראשי המחוז ומטה כל הממונים היו אירופיים. עם זאת, קבלו מעט אמצעים כספיים. המדינה הסתמכה בעיקר על אליטות מקומיות כדי לשלוט ולהטיל מיסוי בשטח קונגו העצום שקשה היה להגיע אליו.[15]
ליאופולד הפעיל שליטה אישית מוחלטת מבלי שהאציל סמכויות רבות למינהל שלו.[16] ראשי השבטים האפריקאים מילאו תפקיד חשוב בממשל על ידי יישום הוראות הממשלה בקהילותיהם.[17] עם זאת, לאורך חלק גדול מקיומה, נוכחותה של המדינה בשטח עצמו הייתה מגושמת. הפקידים המעטים התרכזו במספר "תחנות" קטנות שהיו מפוזרות ומרוחקות זו מזו. למעשה הן שלטו על שטח קטן.[18] בשנת 1900 היו בקונגו רק 3,000 אנשים לבנים, שמחציתם היו בלגים.[19] המושבה התרוקנה ללא הפסקה מצוות המנהלים והפקידים הלבנים, שמנה בדרך כלל בין 700 ל-1,500 במהלך התקופה.
ליאופולד התחייב לדכא את סחר העבדים במזרח אפריקה, ולקדם מדיניות הומניטרית. להבטיח סחר חופשי בתוך המושבה. לא להטיל מיסי יבוא במשך עשרים שנה. לעודד ארגונים פילנתרופיים ומדעיים. החל מאמצע שנות השמונים של המאה ה-19, לאופולד קבע לראשונה כי המדינה מקבלת את זכויות הקניין של כל האדמות הפנויות בשטח קונגו.[20] ליאופולד קבע הגבלה על סחר פרטי בגומי עם הילידים. בנוסף, השלטון הקולוניאלי שחרר אלפי עבדים.[21]
ארבע בעיות עיקריות נוצרו במהלך השנים הבאות:
- ליאופולד השני התמודד עם חובות ענק כדי לממן את המאמץ הקולוניאלי שלו והסתכן באיבוד מושבתו למדינה הבלגית.[22]
- חלק גדול מהמדינה היה יער משווני בלתי ממופה, שהציע מעט מאוד תשואה כספית ומסחרית.
- ססיל רודס, ראש ממשלת הכף הבריטית (חלק מדרום אפריקה המודרנית), רצה להרחיב את אדמות המושבה הבריטית ואיים לכבוש את קטנגה (דרום קונגו) על ידי ניצול פרצה של "עקרון האפקטיביות" באמנת ברלין. מהלך זה נתמך על ידי הארי ג'ונסטון, נציב בריטניה במרכז אפריקה.[23]
- בחלק המרכזי והמזרחי של קונגו שלטו למעשה סוחרי העבדים הערבים, שאפילו יצרו שטחי חסות פוליטיים ונגסו בריבונות של המלך לאופולד.
חוקים וכלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליאופולד לא יכול היה לעמוד בעלויות הפעלת המדינה החופשית בקונגו. לכן הוא הפעיל מערכת למיקסום ההכנסות. השינוי הראשון היה הצגת המושג "קרקע פנויה", שכלל כל השטח שלא הכיל יישוב או חלקות מעובדת. לפיכך, רוב שטח המדינה נחשב כשייך למדינה וניתנת לניצול.
זמן קצר לאחר הוועידה נגד העבדות שנערכה בבריסל בשנת 1889, הוציא ליאופולד צו חדש שאמר כי אפריקאים יכולים למכור את המוצרים שייצרו (בעיקר שנהב וגומי) רק למדינה. חוק זה נבע מחוק הקרקעות הקודם שטען כי כל האדמות ה"לא מעובדות" שייכות למדינה. כל השנהב או הגומי שנאספו מהאדמות בבעלות המדינה, כך נאמר בהנמקה, חייב להיות שייך למדינה. בפועל הוא ייצר מונופול בשליטת המדינה. המדינה הייתה המוצא היחידי למכירת התוצרת לחלק גדול מהאוכלוסייה המקומית. המדינה כמונופול קבעה את מחירי הרכישה ולכן שלטה על ההכנסה שהילידים יכלו לקבל עבור עבודתם. עם זאת, עבור האליטות המקומיות מערכת כלכלית זו נתנה הזדמנויות חדשות מכיוון שהמדינה וחברות הזיכיון שילמו להן שוחד בנשק על מנת שיקפו את המדיניות.
במצב של מונופול, חברות מסחריות פרטיות החלו להפסיד כספים בתחרות מול הממשלה. הממשלה לא רק שלא שילמה מיסים אלא גם גבתה את כל ההכנסות הפוטנציאליות. חברות אלה זעמו על ההגבלות הסחר החופשי, שוועידת ברלין הגנה עליו בהחלטותיה.[24]
באוקטובר 1892 עשה ליאופולד מספר ויתורים לחלק מהחברות המסחריות. לכל חברה ניתנה כמות גדולה של שטחים במדינה שמהם יכלו לאסוף גומי למכירה באירופה. חברות אלה הורשו לעצור אפריקנים שלא עבדו מספיק קשה, וכן לקחת לעצמם את כל מוצרי היער משטחים אלה. בתמורה לוויתורים, החברות האלה שילמו דיבידנדות שנתיות למדינה. בשיא הביקוש העולמי לגומי, משנת 1901 ועד 1906, הדיבידנדות האלה מילאו גם את קופת המלוכה.[25]
אזור הסחר החופשי בקונגו היה פתוח ליזמים של כל מדינה אירופאית, שהורשו לקנות חוזי מונופול של 10 ו-15 שנים על כל דבר בעל ערך: שנהב, שטחי מחוז או זיכיון הגומי. השאר - שני שלישים מקונגו - נחשבו לנכס פרטי ובלעדי של המדינה.
פרשת קטנגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית שלטונו של לאופולד טופלה הבעיה השנייה - התפשטותה של דרום אפריקה הבריטית לדרום אגן קונגו. ממלכת ייקה בקטנגה שבנהר לולאבלה העליון לא חתמה על שום אמנות והייתה ידועה כעשירה בנחושת ובזהב, והרוויחה הרבה מפעילותה בסחר העבדים. סירי השליט החזק של ממלכה זו דחה את האמנה שהביא אלפרד שארפה מטעם ססיל רודוס. בשנת 1891 שלח ליאופולד השני משלחת צבאית חמושה, בראשות הקפטן הבריטי-קנדי ויליאם סטארס, כדי להשתלט על קטנגה.
שליט ממלכת ייקא, ניסה לתמרן בין מדינת קונגו החופשית וססיל רודוס. כאשר התקיים המשא והמתן, המשלחת הצבאית הניפה בכל זאת את דגל קונגו החופשית ונתנה לשליט אולטימטום. המשלחת הצבאית רדפה אחרי מלך הייקא, ופגעה בו. ראשו נכרת ונתלה על עמוד כפי שעשה לא פעם לאויביו. פעולה זו באה כדי להרשים את המקומיים, שיבינו ששלטונו של מלכם באמת הסתיים, יורשו חתם על האמנה עם קונגו החופשית.[26]
מלחמה סוחרי העבדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבעיה השלישית, שעמדה לפני לאופולד היו סוחרי העבדים הערבים כמו אלה שהתרכזו בזנזיבר, ומשם שלטו על החלקים המזרחיים של קונגו שהיו בפיקוח צבאי חלש.
בתחילת 1887 הגיע הנרי מורטון סטנלי לזנזיבר והציע להעניק לאחד מסוחרי העבדים הגדולים טיפו-טיפ (אחמד בן מוחמד בן ג'ומה) תואר של מושל אזורי במדינת קונגו, באזור מפלי סטנלי. גם לאופולד השני וגם סוחר העבדים הסכימו למינוי זה וב־24 בפברואר 1887.
בטווח הארוך ברית זו בין המלך הבלגי לסוחר העבדים הייתה גרועה. ליאופולד השני ספג ביקורת קשה מצד דעת הקהל האירופית על התנהלותו עם סוחר העבדים. בבלגיה נוסדה בשנת 1888 "האגודה הבלגית נגד העבדות", בעיקר על ידי אינטלקטואלים קתוליים בראשות הרוזן היפוליט ד'ארסל, שמטרתה הייתה לבטל את סחר העבדים הערבי. יתר על כן, סוחר העבדים והמלך ליאופולד הפכו ליריבים מסחריים: כל עבד שהוא תפס, וכל קילו של שנהב שהעביר לזנזיבר היו הפסד עבור המלך. הפסדים כספיים אלה וכן והתחייבויות ההומניטריות שנתן לאופולד בוועידת ברלין - לשים קץ לעבדות, משמעותם הייתה שמלחמה בין הבלגים לערבים הייתה בלתי נמנעת.
המלך ארגן משלחת צבאית בראשות לואי צ'לטין ופרנסיס דהניס, שאליהם הצטרף ריצ'רד מוהון. הקרבות פרצו בסוף נובמבר 1892. שני הצדדים נלחמו באמצעות כוחות צבאיים. נערכו מספר קרבות לאורך הנהר ובעומק השטח בחלק המזרחי של הקונגו. כמו כן הם חימשו אוכלוסיות מקומיות שתמכו בהם. בתחילת 1894 הובסו הכוחות של סוחרי העבדים במזרח קונגו ומלחמת ערב קונגו הגיעה לסיומה.
כלכלה בתקופת ליאופולד
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד שנת 1890 עמד לאופולד בפני קשיים כלכליים ניכרים. שכרם של פקידי המחוזות הופחת למינימום, והסתכם בתשלום עמלה על בסיס הרווחים שהעבירו לליאופולד. לאחר ביקורת נרחבת, מערכת ראשית זו הוחלפה בשיטה אחרת בה הוענק חלק גדול מהתשלום, בסיום השירות, רק לאותם אנשים שהתנהלותם נחשבה מספקת על ידי הממונים עליהם. פירוש הדבר היה שבפועל דבר לא השתנה. התושבים הילידים נדרשו לספק לפקידי המדינה מכסות גומי ושנהב במחיר קבוע ומוסמך על ידי הממשלה ולתת מזון לאנשי הממשל.[27]
תוך הפרה ישירה של הבטחותיו לסחר חופשי בתוך קונגו בהתאם לאמנת ברלין, לא רק שהמדינה הפכה לגוף מסחרי במישרין, אלא גם ליאופולד אימץ לאט לאט שיטת המונופול על כמות נכבדה של סחר שנהב וגומי על ידי הטלת מיסי יצוא על המשאבים הנסחרים על ידי סוחרים אחרים. מבחינת התשתית, החל משטרו של לאופולד התחיל בבניית קו הרכבת שתחבר את החוף לעיר לאופולדוויל (קינשאסה). פרויקט זה, "רכבת מטאדי - קינשאסה" הסתיים רק אחרי שנים רבות.
כבר בעשור האחרון של המאה ה-19, המצאתו של ג'ון בויד דאנלופ בשנת 1887 של צמיגי אופניים מתנפחים מגומי, והפופולריות הגוברת שלהם הגבירה באופן דרמטי את הביקוש העולמי לגומי. כדי להפוך למונופול חוקק ליאופולד שלושה חוקים בשנים 1891 ו-1892 שהפכו את האוכלוסייה הילידית לצמיתים. חוקים אלה אילצו את הילידים למסור את כל השנהב והגומי שהם אספו או מצאו לפקידי המדינה. הגומי הופק מצמחים מטפסים (דמויי גפן) בג'ונגל, בשונה מהגומי מברזיל (Hevea brasiliensis), שהופק מעצים.
צבאו הפרטי של ליאופולד, שימש לאכיפת מכסות הגומי. בתחילת הדרך שימש הצבא בעיקר למאבק נגד סחר העבדים הערבי בקונגו העליונה, וכדי להגן על האינטרסים הכלכליים של ליאופולד ולדכא את ההתקוממויות התכופות במדינה. הקצינים של הכוח היו רק אירופאים (חיילים קבועים ושכירי חרב בלגיים וממדינות אחרות). בנוסף לכך ליאופולד עודד למעשה את סחר העבדים בקרב ערבים בקונגו העליונה, ובתמורה גייס חלק מהעבדים לשורות הצבא. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, תפקידו העיקרי של הצבא היה לנצל את הילידים כפועלים לאיסוף הגומי.
רבים מהחיילים המקומיים היו מאנשים שהתגוררו באזורים רחוקים במזרח קונגו. כמו כן חיילים אחרים נחטפו כילדים בפשיטות על כפרים והובאו למנזרים קתוליים. שם גדלו וקיבלו הכשרה צבאית בתנאים הקרובים לעבדות. חמושים בכלי נשק מודרניים ומסורתיים חיילי הכוח הצבאי לקחו ועינו באופן שגרתי בני ערובה, שחטו משפחות של מורדים, והטילו טרור והתעללות בחיי התושבים. תיאור אופייני של המצב: "תמיד היינו מסתובבים ביער למצוא את גפני הגומי, היינו הולכים בלי אוכל ונשותינו נאלצו לוותר על טיפוח השדות והגנים. ואז הורעבנו... כשנכשלנו וכמות הגומי שלנו הייתה קטנה, החיילים הגיעו לכפרים והרגו בנו. רבים נורו, לחלקם נחתכו האוזניים. אחרים היו קשורים בחבלים סביב צווארם ונלקחו משם."[28]
החיילים שרפו כפרים שלמים, ומעל לכל נהגו לכרות את ידיהם של ילידי קונגו, כולל ילדים. הידיים האנושיות נאספו בהוראת הקצינים להראות כי לא בוזבזו כדורי רובים. הקצינים חששו כי פיקודיהם עשויים לבזבז את התחמושת שלהם בציד בעלי חיים, ולכן הם חייבו את החיילים להביא יד אחת לכל כדור שירו.[29] כריתת ידיים שימשה גם להטיל אימת טרור על התושבים.
אסון הומניטרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – זוועות קונגו
מסעי הטרור וההרג שליוו את המכסות שהטילו השלטונות, היה רבי ממדים. אי עמידה במכסות הביא כאמור לשריפת כפרים, להרג תושבים, לכריתת ידיים ולעינויים קשים. על מנת לעמוד במכסות, התנהלו גם קרבות בין התושבים עצמם, והיה סחר גדול בידיים כרותות בין אנשי הצבא לכנופיות של מקומיים.
ההרג הרב הביא לצמצום אוכלוסיית קונגו. דלדול האוכלוסייה ניכר על ידי כל מי שהשווה את נתוני המדינה בראשית שלטונו של ליאופולד עם הנתונים בתחילת שלטון המדינה הבלגית בשנת 1908, אך הערכות מניין ההרוגים משתנות במידה ניכרת.
הערכות של כמה חוקרים בהווה מראים כי האוכלוסייה פחתה במחצית בתקופה זו. לדברי אדמונד ד. מורל, אוכלוסיית קונגו החופשית מנתה בראשיתה 20 מיליון נפשות.[30] מכאן שהמספר שמארק טוויין הזכיר של עשרה מיליון מקרי מוות, היה הגיוני.[31] על פי הדיפלומט הבריטי רוג'ר קאסמנט, לאוכלוסייה זו היו ארבעה גורמי מוות עיקריים: "מלחמה ללא הבחנה", רעב, צמצום לידות ומחלות.[32] מחלת שינה הייתה גם סיבה חשובה לתמותה באותה תקופה. לדעת מתנגדי שלטונו של ליאופולד הממשל עצמו יכול להיחשב כאחראי להפצת המגפה.[33]
בהיעדר מפקד אוכלוסין בסיסי אין מידע לגבי גודל אוכלוסיית המדינה החופשית של קונגו (המפקד הראשון היה בשנת 1924)[34] למעשה אי אפשר לכמת את שינויי האוכלוסייה בתקופה הנדונה. למרות זאת, לאחרונה, פורבאת טען כי צמצום האוכלוסייה היה לפחות חמישה מיליון.[35] אדם הוכשילד ויאן ונסינה נוקטים במספר 10 מיליון. האנתרופולוג יאן ונסינה ואחרים, הבוחנים מקורות מקומיים (רישומי משטרה, רישומי דת, מסורות בעל פה, יוחסין, יומנים אישיים), מסכימים בדרך כלל עם הערכת הוועדה של ממשלת בלגיה משנת 1919: בערך מחצית האוכלוסייה נספתה בתקופת המדינה החופשית. מאז המפקד הרשמי הראשון של הרשויות הבלגיות בשנת 1924 שהעריך את האוכלוסייה ב-10 מיליון, גישות שונות אלה מציעות הערכה גסה של כ־10 מיליון הרוגים.[36]
אין הסכמה מדעית על מספרי האוכלוסייה בתקופת מדינת קונגו החופשית, אך ברור שמדובר במיליוני בני אדם שנהרגו או מתו.
ביקורת בינלאומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליאופולד התמודד עם חובות גבוהים בהשקעותיו בקונגו לפני תחילת שגשוג הביקוש העולמי לגומי בשנות ה-1890. המחירים עלו לאורך העשור כאשר התעשיות גילו שימושים חדשים בגומי בצמיגים, צינורות, בידוד לטלגרף וכבלי טלפון וחיווט. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 עלתה התמורה מגומי הבר הרבה יותר מזו של השנהב כמקור ההכנסות בקונגו. שנת השיא הייתה 1903, כאשר הגומי הביא את הכנסה הגבוהה ביותר וחברות הזכייניות זכו ברווחים שמנים.
עם זאת, הפריחה עוררה מאמץ למצוא יצרני גומי בעלות נמוכה יותר. חברות הזכיינות בקונגו החלו להתמודד מול התחרות מגידולי גומי בדרום מזרח אסיה ואמריקה הלטינית. כאשר החלו להניב המטעים באזורים טרופיים אחרים - בעיקר בבעלותם של הפירמות הבריטיות המתחרות - מחירי הגומי העולמי החלו לצנוח. התחרות הגבירה את הדחף לניצול עבודות כפייה בקונגו על מנת להוריד את עלויות הייצור. בינתיים, עלות האכיפה כרסמה בשוליים הרווחיים. עם התגברות התחרות מאזורים אחרים של גידול גומי, שלטונו הפרטי של לאופולד נשאר חשוף יותר ויותר לבדיקה בינלאומית.
האיגוד לרפורמות בקונגו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת התעמולה של מדינת קונגו החופשית
הרומן "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד, שפורסם במקור בשנת 1899 כסדרה בת שלושה חלקים במגזין של בלקווד, בהשראת שירותו כקברניט על ספינת קיטור בקונגו במשך 12 שנה, עורר אופוזיציה בינלאומית מאורגנת נגד ליאופולד. בשנת 1900, אדמונד דינה מורל, עיתונאי במשרה חלקית ושעבד בחברת ספנות שסחרה עם קונגו, הבחין בנמל אנטוורפן כי האוניות שהיו מביאות כמות גדולה של גומי מקונגו חזרו לשם עמוסות בנשק, תותחים ותחמושת ולא לוקחות סחורות אחרות. מורל הפך לעיתונאי ואחר כך פרסם את תצפיותיו בניסיון להכפיש את משטרו של ליאופולד. בשנת 1902 הוא הקים מגזין משלו, "The West African Mail", וערך מסע הסברה בבריטניה.
הגברת הזעקה הציבורית על הזוועות בקונגו גרמה לממשלה הבריטית לפתוח בחקירה רשמית. בשנת 1903 הצליחו מורל ומחוקקים שהסכימו איתו מבית הנבחרים הבריטי, הצליחו להעביר החלטה שקראה לממשלת בריטניה לערוך בירור על הפרות לכאורה של הסכם ברלין. רוג'ר קייסמנט, שהיה אז הקונסול הבריטי בבומה (בשפך נהר קונגו), נשלח למדינת קונגו החופשית לפתוח בחקירה.[37]
אד מורל הוצג בפני רוג'ר קייסמנט על ידי חברם המשותף הרברט וורד רגע לפני פרסום דו"ח עדי הראייה המפורט של קייסמנט ב-1904 - המכונה דו"ח קייסמנט - הבין שמצא את בעל הברית שחיפש. קייסמנט שכנע את מורל להקים ארגון לטיפול ספציפי בשאלת קונגו, "האיגוד לרפורמות בקונגו". בסיועו של קייסמנט וד"ר גינס הוקמה האגודה שפעלה לסיום שליטתו של לאופולד בקונגו. סניפי העמותה הוקמו במקומות רבים בעולם כולל ארצות הברית. חברי התנועה הרפורמית בקונגו כללו את סר ארתור קונאן דויל, מארק טוויין, ג'וזף קונרד, ברטרנד ראסל ועוד.
מקרי המוות ההמוניים בקונגו הפכו לנושא ציבורי חם בשנותיה האחרונות של המאה ה-19. תנועת הרפורמה בקונגו הובילה פעילות בינלאומית נמרצת נגד ההתעללות באוכלוסיית קונגו.[38][39] המלך ליאופולד ניהל מלחמת תעמולה נגד כל המשמיצים אותו, אך העובדות על הנעשה בקונגו הלך והצטבר. הפרלמנט הבריטי דרש התכנסות של 14 המדינות שחתמו על הסכם ברלין, 1885, על מנת לבדוק את מימושו. הפרלמנט הבלגי, אילץ את ליאופולד להקים ועדת חקירה עצמאית, ולמרות מאמצי המלך, בשנת 1905 היא אישרה את דו"ח קייסמנט.
אחת הדרכים העיקריות שאנגליה הייתה מעורבת בחיסול שלטונו של ליאופולד בקונגו, היה בהגברת המודעות למתרחש במושבה בבלגיה עצמה. אחת השיטות שמורל השתמש כדי להגביר את המודעות בעולם על הזוועות בקונגו היה דרך העיתונות. מאמרים רבים פורסמו הן במגזינים והן בעיתונים יומיים בארצות הברית ובמדינות אירופה. במקביל מסע הפרסום, הופעל לחץ על ממשלת בלגיה לקחת את השליטה בקונגו מליאופולד.[40]
סופה של קונגו החופשית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליאופולד השני הציע לבצע רפורמה במדינת קונגו החופשית, אך האווירה הבינלאומית תמכה בסיום שלטונו של המלך, ואף מדינה לא הייתה מוכנה לקבל אחריות על קונגו. בלגיה הייתה המועמדת האירופאית הברורה לסיפוח של קונגו. הלחצים הבינלאומיים השפיעו על הפרלמנט הבלגי והיא הכריזה על סוף ממשלו של המלך, ב־15 בנובמבר 1908 והפכה אותה למושבה בשם קונגו הבלגית.[41]
ליאופולד השני נפטר בבריסל ב-17 בדצמבר 1909.
באותה תקופה דרום מזרח אסיה ואמריקה הלטינית הפכו ליצרניות גומי בעלות נמוכה יותר מזו של קונגו. לצד ההשפעות של דלדול המשאבים בקונגו, מחיר הגומי הבינלאומי ירד לרמה שהפכה את מיצוי הגומי בקונגו ללא רווחי. רגע לפני ששחרר את ריבונות מדינת קונגו החופשית, ליאופולד נתן הוראה להשמיד את כל הראיות על פעילותו שם, כולל ארכיוני מחלקות הכספים והפנים. ליאופולד השני איבד את הכוח המוחלט שהיה לו שם.
האוכלוסייה זכתה כעת במשטר קולוניאלי בלגי, שהפך לפטרנליסטי, כאשר הכנסיות, מוסדות המדינה וחברות פרטיות התחילו לפקח על רווחת התושבים ושיקום הטריטוריה.[42]
שאלת רצח עם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1998 התפרסם הספר "רוח הרפאים של המלך לאופולד" (King Leopold's Ghost) מאת אדם הוכשילד (Hochschild), שכתב "ההרג בקונגו היה בעל ממדים רצחניים, אך אין מדובר ברצח עם", העיתון "הגרדיאן" דיווח כי המוזיאון המלכותי למרכז אפריקה בבריסל מימן חקירה של כמה מהטענות שהועלו בספר. ועדת חקירה שהוקמה בשנת 2002, בראשותו של פרופסור ז'אן-לוק וולט, הייתה אמורה לדווח על ממצאיו בשנת 2004. רוברט ג' ווייסבורד הצהיר בכתב העת לחקר ג'נוסייד מ-2003 כי די בניסיון לחסל חלק מהאוכלוסייה כדי שהמקרה ייחשב לרצח עם במסגרת החלטות האו"ם. במקרה של מדינת קונגו החופשית, המצב התאים להגדרתו כרצח עם.[43]
בעקבות הדו"ח נערכה תערוכה ב"מוזיאון המלכותי למרכז אפריקה" תחת הכותרת "זיכרון קונגו". מבקרים, כולל הוכשילד, טענו כי היו "עיוותים והתחמקויות" בתערוכה: "התערוכה עוסקת בשאלה שנכתבה בהבלטה על קיר הכניסה לתערוכה - 'רצח עם בקונגו?' ועוד נאמר, שאף היסטוריון מכובד של קונגו לא טען שהיה רצח עם. מערכת עבודות כפייה, אף שהיא עלולה להיות קטלנית באותה מידה איננה בהכרח רצח עם."[44]
הצעה לדיון מזורז בפני הפרלמנט הבריטי בשנת 2006 תיארה את "הטרגדיה של משטרו של המלך ליאופולד" כרצח עם וקראה להתנצלות מצד ממשלת בלגיה. היא קיבלה את חתימתם של 48 חברי פרלמנט.[45]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלן ריידינג, 10 מיליון מצאו את מותם במדינתו הפרטית של המלך ליאופולד, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2002
- מדינת קונגו החופשית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Gifford, Paul (1971). France and Britain in Africa. Imperial Rivalry and Colonial Rule. New Haven: Yale University Press. pp. 221–260
- ^ 1 2 Cornelis, Sabine. 1991. "Stanley au service de Léopold II: La fondation de l'Etat Indépendant du Congo (1878-1885)". In H.M. Stanley: Explorateur au service du Roi, edited by Sabine Cornelis, 41-60. Tervuren: Royal Museum for Central Africa
- ^ "Map of the Belgian Congo". World DIgital Library. Retrieved 21 January 2013.
- ^ Vansina, Jan (2010). "Being Colonized. The Kuba Experience in Rural Congo, 1880-1960". Madison
- ^ Hochschild, Adam (2006). King Leopold's Ghost: A Story of Greed, Terror, and Heroism in Colonial Africa. pp. 225–33
- ^ John D. Fage, The Cambridge History of Africa: From the earliest times to c. 500 BC, Cambridge University Press, 1982, p. 748
- ^ Gann, L.H. (1979). The rulers of Belgian Africa, 1884-1914. New Jersey: Princeton University Press
- ^ Encyclopædia Britannica, Inc. (2011). World Exploration From Ancient Times. Encyclopædia Britannica, Inc. p. 65
- ^ Ewans, Martin (2015). European atrocity, African catastrophe : Leopold II, the Congo Free State and its aftermath. London: Routledge. p. 41
- ^ Sir Henry Morton Stanley (1978). Through the Dark Continent. New York: Harper and Brothers – via Internet Archive.
- ^ (Pakenham, Thomas, The scramble for Africa, Abacus. (1991
- ^ "Sanford Was Pawn In Congo Plot". tribunedigital-orlandosentinel. Retrieved 2018-12-01.
- ^ akenham, Thomas, The scramble for Africa, Abacus. (1991), pp. 255-6
- ^ Lewis H. Gann and Peter Duignan (1979), The Rulers of Belgian Africa, 1884–1914 (Princeton, NJ: Princeton University Press), 86–91.
- ^ De Roo, Bas (2014). "The blurred lines of legality. Customs and contraband in the Congolese M'Bomu Region (1889-1908)". Journal of Belgian History. XLIV (4).
- ^ Slade, Ruth M. (1962). King Leopold's Congo: Aspects of the Development of Race Relations in the Congo Independent State
- ^ Slade, Ruth M. (1962). King Leopold's Congo: Aspects of the Development of Race Relations in the Congo Independent State, p. 162
- ^ Stengers, Jean (1969). "The Congo Free State and the Belgian Congo before 1914". In Gann, L. H.; Duignan, Peter (eds.). Colonialism in Africa, 1870–1914. I. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 261–92.
- ^ Van Reybrouck, David (2014). Congo: The Epic History of a People. London: Fourth Estate
- ^ "Congo's brutal regime under King Leopold II of Belgium : Western Civilization II Guides". westerncivguides.umwblogs.org. 27 March 2012. Retrieved
- ^ David Northrup. Beyond the Bend in the River. African Labor in Eastern Zaïre, 1865–1940 (Athens: Ohio University Press, 1988).
- ^ Stengers, Jean (1985). "King Leopold's Congo 1886-1908". The Cambridge History of Africa. 6.
- ^ Joseph Moloney: With Captain Stairs to Katanga. Sampson Low, Marston & Co, London (1893), p11.
- ^ De Roo, Bas (2015). "The Trouble with Tariffs: Customs Policies and the Shaky Balance between Colonial and Private Interests in the Congo (1886-1914)". Low Countries Journal of Social and Economic History. 10 (2).
- ^ Vos, J. (2008). "The Economics of the Kwango rubber trade c. 1900". Angola on the Move: Transport Routes, Communications and History. B. Heintze and A. von Oppen. Frankfurt am Main, Lembeck: 85–98.
- ^ René de Pont-Jest: L'Expédition du Katanga, d'après les notes de voyage du marquis Christian de Bonchamps Archived February 5, 2010, at the Wayback Machine published 1892 in: Edouard Charton (editor): Le Tour du Monde magazine, website accessed 5 May 2007
- ^ Hochschild, Adam (1999). King Leopold's Ghost. Mariner Books. pp. 161–162, 229–230.
- ^ Cook, Scott B. (1996). Colonial Encounters in the Age of High Imperialism. New York: HarperCollins. p. 53
- ^ Cawthorne, Nigel. The World's Worst Atrocities, 1999. Octopus Publishing Group
- ^ Morel, E. D. (1904) King Leopold's Rule in Africa. London: William Heinnemann, p. 105
- ^ Twain, M. (1905) King Leopold’s soliloquy a defense of his Congo rule. Boston: P. R. Warren Co., p. 12.
- ^ Hochschild, Adam, King Leopold's Ghost, Pan (1999),p. 226-232
- ^ Hochschild, Adam, King Leopold's Ghost, Pan (1999), pp. 231-232
- ^ Shelton, D. (2005). Encyclopedia of Genocide and Crimes Against Humanity. Detroit, Michigan: Macmillan. p. 621.
- ^ Forbath, P. (October 1977). The River Congo: The Discovery, Exploration, and Exploitation of the World's Most Dramatic River, 1991 (Paperback). Harper & Row.
- ^ Hochschild, A. (2006). King Leopold's Ghost: A Story of Greed, Terror, and Heroism in Colonial Africa. pp. 225–33
- ^ דמותו וקורותיו של קייסמנט, מתוארים בספרו של מריו ורגס יוסה, 2012, חלומו של הקלטי, הוצאת ידיעות אחרונות
- ^ R. J. Rummel Exemplifying the Horror of European Colonization:Leopold's Congo"
- ^ Andrew Osborn. "Belgium exhumes its colonial demons". The Guardian, July 13, 2002.
- ^ "George W. Williams - Ohio History Central". www.ohiohistorycentral.org. Retrieved 2018-12-01.
- ^ Senelle, R., and E. Clément (2009), Léopold II et la Charte Coloniale, Brussels: Editions Mols.
- ^ Manning, Patrick, The African Diaspora, pg. 227.
- ^ Weisbord, Robert G. (2003). "The King, the Cardinal and the Pope: Leopold II's genocide in the Congo and the Vatican". Journal of Genocide Research. 5: 35–45.
- ^ Hochschild, Adam (October 6, 2005). "In the Heart of Darkness". The New York Review of Books. Retrieved July 15, 2014
- ^ "Early day motion 2251 - COLONIAL GENOCIDE AND THE CONGO". UK Parliament. Retrieved 10 December 2017.
| עבדות | ||
|---|---|---|
| עבדות מודרנית | סחר בבני אדם • שימוש צבאי בילדים ובנערים • גיוס חובה • סחר בילדים • סחר במין • תיירות מין • עבדות מין • חטיפת נשים • עבדות חוב בדרום מזרח אסיה | .jpg)
|
| היסטוריה | צמיתות • שוק עבדים • תמיכה בעבדות • עבדות בתנ"ך • עבד עברי • ביוון העתיקה • ברומא העתיקה • ספינת עבדים • עבדות בסין • עבדות ברוסיה • עבדות באימפריה העות'מאנית • סחר העבדים הערבי • עבדות באסלאם • עבדות באפריקה • סחר העבדים האטלנטי • עבדות בברזיל • עבדות בקובה • עבדות בארצות הברית • מדינת קונגו החופשית | |
| התנגדות לעבדות | התנועה לביטול העבדות • ציר זמן של ביטול העבדות והצמיתות• חוק סחר העבדים 1807 • מרד העבדים בהאיטי • מסילת הרכבת המחתרתית • חוק העבד הנמלט 1850 • מלחמת האזרחים האמריקנית • התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית • ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם • האגודה לביטול סחר העבדים | |
| עבדות בתרבות | אוהל הדוד תום • שורשים • הרפתקאותיו של האקלברי פין • 12 שנים של עבדות | |