סרגיי מיכאילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה
 | |||||||
| לידה |
25 בספטמבר 1869 (יוליאני) בורג'ומי, פלך טביליסי, האימפריה הרוסית   | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| הוצאה להורג |
18 ביולי 1918 (בגיל 48) אלפאייבסק, רוסיה הסובייטית  | ||||||
| מדינה | רוסיה | ||||||
| שושלת בית רומנוב | |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
  | |||||||
סרגיי מיכאילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (ברוסית: Серге́й Миха́йлович; 7 באוקטובר 1869 – 18 ביולי 1918) היה בנו החמישי והילד השישי של מיכאיל ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה ובן דודו הראשון של אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה.
הוא נולד וגדל בקווקז, שם אביו היה משנה למלך. בשנת 1881 עברה המשפחה לסנקט פטרבורג. הוא הפך לחבר קרוב של הצארביץ' ניקולאי, אולם היחסים התפרקו עם נישואיו של ניקולאי השני ועלייתו לכס המלכות. הנסיך הגדול סרגיי נשאר רווק שחי בארמון אביו בבירה הקיסרית. הוא ניהל רומן ארוך עם הבלרינה המפורסמת מתילדה קז'שינסקה, שהייתה בעבר פילגשו של ניקולאי השני. מאוחר יותר היא גם ניהלה רומן עם הנסיך הגדול אנדריי ולדימירוביץ'. סרגיי זיהה את בנה של מתילדה כשלו ונשאר המגן שלהם עד מותו.
בעקבות מסורת משפחתית, הנסיך הגדול סרגיי המשיך בקריירה צבאית. שימש כמפקח כללי של התותחנים בדרגת אדיוטנט גנרל. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא היה ראש מחלקת הארטילריה, תפקיד שנאלץ להתפטר על רקע מחלוקת. לאחר מכן מונה למפקח השדה הכללי של הארטילריה בסטאבקה. לאחר נפילת המלוכה, הוא נשאר בבירה הקיסרית לשעבר תוך שמירה על פרופיל נמוך. עם עליית הבולשביקים לשלטון, הוא נשלח לגלות פנים רוסית.
הוא נרצח על ידי הבולשביקים יחד עם כמה קרובי משפחה נוספים מבית רומנוב ומזכירו האישי באלפאייבסק ב-18 ביולי 1918, יום אחד לאחר רצח הצאר ניקולאי השני ומשפחתו הקרובה ביקטרינבורג.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיך הגדול סרגיי נולד ב-7 באוקטובר (25 בספטמבר לפי הלוח הישן) 1869 בבורג'ומי,[1] באחוזתו של אביו שהתפרסה על 200,000 acre (810 קילומטרים רבועים) במרחק של 90 מיל (140 קילומטרים) מטיבליס.[2][3] הוא היה הבן החמישי והילד השישי מבין שבעת ילדיהם של מיכאיל ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה ושל אשתו הנסיכה הגדולה אולגה פיודורובנה. הוא נקרא סרגיי על שם סרגיוס הקדוש מראדונז', הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ' בילה את שנותיו הראשונות בקווקז, עד 1881 כשמשפחתו עברה לסנקט פטרבורג. הוא גדל בסביבה קפדנית ומיליטריסטית, וזכה לא מעט חיבה מהוריו. אביו, עסוק במאמצים צבאיים וממשלתיים, נותר דמות רחוקה. אמו התובענית הייתה משמעת קפדנית וקרה כלפי ילדיה.
כמו אחיו, סרגיי מיכאילוביץ' נועד מלידה לקריירה צבאית. הוא היה בן שבועיים כאשר נרשם ליחידה צבאית שנקראה על שמו: רגימנט הרגלים וקוסנקי ה-153 של הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ'.[4]
נסיך גדול רוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרגיי מיכאילוביץ' אהב את חיי הצבא ושירת במספר רגימנטים. כמו אביו, הוא נמשך לעבר תחמושת וארטילריה. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר לתותחנים מיכאילובסקי, החל את שירותו הצבאי במשמר החיים של חטיבת ארטילריית הפרשים.[3] ב-1891 הוא הפך לשליש של הקיסר וב-1899 הועלה לדרגת קולונל.[3] בשנת 1904 הוא מונה לגנרל בחטיבת התותחנים של משמרות הבית של ארמון הצאר.[2] הוא החליף את אביו בשנת 1905 כמפקח כללי של התותחנים, תפקיד בו החזיק עד 1915 כאשר הודח תחת מחלוקת במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1908 הוא הפך להיות אדיוטנט גנרל.[2] ב-1914 הועלה לדרגת גנרל חיל הפרשים.[2] מינואר 1916 שימש כמפקח שדה כללי של הארטילריה עד שהתפטר מתפקידו הצבאי עם נפילת המלוכה.[2]
סרגיי מיכאילוביץ' היה גבוה,[1] והיה היחיד מבין ילדיו של הנסיך הגדול מיכאל ניקולאייביץ' שירש את עיניו הכחולות ושיערו הבלונדיני של אביו.[1] הוא התקרח בטרם עת ונחשב לפחות חתיך במשפחה נאה מאוד.[4] היה לו חוש חד לנלעגות, אבל הוא היה פסימי, כפי שהושפע ממורהו קולונל הלמרסון. היה לו הרגל לומר "טנט פיס!" (כל כך גרוע!) לכל חדשות רעות.[5] הוא נחשב לגס רוח ובעל מצב רוח, בו-זמנית, הוא היה כן, מלא חיבה, אהב פשטות והיה נגיש בקלות ללא הבדל מעמדי.
הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ' התעניין, בניגוד לאחיו, במתמטיקה ובפיזיקה, מה שחפף עם חיבתו לתותחים.[4] נטייתו האמנותית היחידה הייתה שירת מקהלה, והוא הקים מקהלת חובבים של יותר משישים קולות, כולל כמה זמרים מקצועיים.[4] ביים אותם קסטצ'נקו, המאסטר של התיאטרון הקיסרי.[4] במשך עשור, הקבוצה נפגשה בארמונו של סרגיי מדי יום שני בערב מ-20:00 עד 22:30 לפני שמלחמת רוסיה–יפן הפסיקה אותה.[4] כמו אחיו גאורגי ואלכסנדר, גם סרגיי מיכאילוביץ' אהב נומיסמטיקה ואסף אוסף גדול של מטבעות. כמו כל הנסיכים הגדולים, סרגיי היה עשיר מאוד. מלבד הקצבה הנסיכותית הגדולה שלו בסך 200,000 רובל בשנה, הוא קיבל את ההכנסה ממדינות אישיות עצומות, הכוללות בקתת ציד 60 מיל (97 קילומטרים) מסנקט פטרבורג.[3] במותו של אביו ב-1909, עושרו גדל עוד יותר.
הוא נשאר רווק, גר בבית אביו, ואחר כך עם אחיו הבכור בנווה: ארמון מיכאלובסקי החדש בסנקט פטרבורג. האולמות והמסדרונות היו כה רחבים עד שסרגיי השתמש באופניים כדי לבקר את אחיו הדוכסים הגדולים גאורגי וניקולאי שהתגוררו באגפים אחרים של הארמון הגדול.[1]
מנאז' א-טרואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19, הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ' היה קרוב במיוחד לאחיו הנסיך הגדול אלכסנדר מיכאילוביץ'.[1] כשנסעו יחד להודו, הם נאלצו להפסיק את טיולם בבומביי בשנת 1891 עם מותה הפתאומי של אמם. שני האחים התאהבו בנסיכה הגדולה קסניה אלכסנדרובנה, בת דודתם הראשונה.[1][6] היא בחרה באחיו על פני סרגיי ונישאה לאלכסנדר ב-1894. במהלך השנה האחרונה של שלטונו של הצאר אלכסנדר השלישי, סרגיי ואחיו אלכסנדר וגאורגי מיכאילוביץ' היו בני לוויה קבועים של הצאר העתידי, ניקולאי השני. קרבתם הסתיימה עם עלייתו של ניקולאי לכס המלכות ונישואיו.
כאשר ניקולאי השני, אז הצארביץ', נפרד מפילגשו, הבלרינה המפורסמת מתילדה קז'שינסקה, הוא ביקש מסרגיי לטפל בה. מ-1894 הפך הנסיך הגדול סרגיי, שהיה אז בן 25, למגן של קז'שינסקה. הוא פרנס בנדיבות את המאהבת שלו. בשנת 1895, הדוכס הנסיך קנה עבורה דאצ'ה בסטרלנה . קז'שינסקה, שהייתה שאפתנית, השתמשה בקשריה עם הרומנובים כדי לקדם את הקריירה שלה.[3] סרגיי, כנשיא אגודת התיאטראות האימפריאלית, לקח תפקיד פעיל בעולם הבלט כדי להבטיח מקום נכבד לקז'שינסקה בבלט הקיסרי. למרות שסרגיי היה מסור למתילדה, היא לא הייתה מאוהבת בו והשתמשה בו ככלי להגשמת שאיפותיה. הוא נשאר ידידה המסור עד סוף ימיו. הוא מעולם לא התחתן ומצא בחברתה של מתילדה תחליף לחיי משפחה.[5]
בפברואר 1900 פגשה קז'שינסקה את הנסיך הגדול אנדריי ולדימירוביץ', שהיה בנו של הנסיך הגדול ולדימיר אלכסנדרוביץ', בן דודו הראשון של סרגיי. מתילדה התאהבה באנדריי ועד מהרה הם התחילו מערכת יחסים חדשה.[7] הנסיך הגדול סרגיי סבל את הרומן שלהם נשאר חבר קרוב ונאמן לבלרינה המפורסמת, אבל היחסים בין שני הנסיכים הגדולים היו מתוחים. הם ניסו להתחמק זה מזה תוך שהם חולקים את אותה אישה במשך כמעט שני עשורים.
המנאז' א-טרואה הפך מסובך יותר כאשר ב-18 ביוני 1902, מתילדה ילדה בן.[8] שני הנסיכים הגדולים היו משוכנעים בהתחלה שהם אבי הילד.
לאחר המהפכה, הן קז'שינסקה והן הנסיך הגדול אנדריי טענו כי אנדריי הוא האב,[9] אך הנסיך הגדול סרגיי היה זה ששמר על מתילדה ובנה בעודו בחיים. הילד, שהתפרסם במשפחה בכינויו וובה, קיבל את שמו ואת שם הפטרון של ולדימיר סרגייביץ', אם כי שם המשפחה לא פורסם עד 1911. תעודת הלידה הציגה את סרגיי בתור האב, והוא היה מסור לילד.[10] שאלת אבהותו של ולדימיר נותרה בלתי פתורה. עם זאת, רוב המקורות מייחסים את האבהות לנסיך הגדול אנדריי ולדימירוביץ', שהילד היה דומה לו.
לנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ' הייתה מערכת יחסים גם עם הרוזנת ברברה וורונזובה-דסקובה, לבית אורלובה (1870, פריז – 1915, פטרוגרד), אלמנתו של הרוזן איוואן אילרונוביץ' וורונצוב-דסקוב (1866–1897). ב-1908 היא ילדה בשווייץ בן, אלכסנדר.[11] נראה כי אביו של אלכסנדר היה הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ'. אלכסנדר (1908, שווייץ – 1979, ניו יורק) אומץ על ידי חברה של אמו, סופיה ולדימירובנה דין, שסבתה הייתה בתו של הצאר ניקולאי הראשון . את ילדותו בילה באיטליה, שם היה אביו המאמץ בשירות הצי. אלכסנדר היה אמן ידוע ולעיתים קרובות הציג את צבעי המים שלו בגלריות אמריקאיות. הוא התחתן פעמיים ומת בארצות הברית ב-1979.[11]
מלחמה ומהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ביקורים באוסטריה[12] ובגרמניה ב-1913 דיווח סרגיי מיכאילוביץ' לממשלה על עבודתם הקדחתנית של מפעלים צבאיים של מעצמות מרכז אירופה, אך אזהרתו מפני מלחמה קרובה לא נענתה על ידי השרים הרוסים.[13][14] בקיץ 1914 ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הנסיך הגדול סרגיי נסע ליד אגם באיקל כאשר חלה בקדחת שיגרונית בצ'יטה.[15] בשובו למיכאילובסקו, במהלך הימים הראשונים של הסתיו, מחלתו, שהסתבכה עם צדרת, לבשה צורה חמורה. הוא בילה חמישה חודשים מרותק למיטה לפני שהוכרז כשיר מספיק כדי לחדש את תפקידיו.[16] הוא מונה למפקח הכללי של התותחנים והוצמד למפקדה הכללית, פעם אחת ערך נסיעה לארכנגלסק כדי לבדוק את התחמושת ששלחו לשם מדינות ההסכמה.[14]
כראש מחלקת הארטילריה, הנסיך הגדול סרגיי ספג אש מיושב ראש הדומה, מיכאיל רודזיאנקו. שחיתות ורשלנות השתוללו במחלקה והייתה שערורייה על חוזים. קז'שינסקה הואשמה בקבלת צווים מועדפים לחברות במרדף אחר רווחים כלכליים. הנסיך הגדול הואשם בכך שלא חשף כנופיית גנבים והגן על מעשיה של המאהבת שלו. ועדה מיוחדת פתחה בחקירה בנושא ובינואר 1916 נאלץ הנסיך הגדול סרגיי להתפטר מתפקידו כראש מחלקת הארטילריה.[17] לאחר מכן מונה למפקח השדה הכללי של התותחנים בסטאבקה.
הוא היה בעמדה שבה נאלץ להתמודד עם ניקולאי השני כל יום, וחי באותה רכבת מפקדה עם הצאר.[14] הוא נהיה פסימי יותר ויותר לגבי תוצאות המלחמה עבור רוסיה, אבל הוא לא יכול היה להשפיע על ניקולאי השני שסמך רק על אשתו אלכסנדרה פיודורובה שלא אהבה את סרגיי מיכאילוביץ' ורשמה אותו בין אויביה. הצארינה בעקבות השמועות על שחיתות שהעיבה על המוניטין של סרגיי לחצה על בעלה לגרום לסרגיי מיכאילוביץ' להתפטר ממחלקת התותחנים. השערורייה על השוחד לא גוועה בתקופה האחרונה של רוסיה הקיסרית והנסיך הגדול סרגיי בילה כמעט את כל זמנו בסטאבקה.[17] הוא נעשה זהיר יותר בניסיון להתרחק מקז'שינסקה, שהשתמשה בו בחיפושיה אחר רווח כספי.[17] לגבי תוצאות המלחמה, לנסיך הגדול סרגיי לא הייתה תקווה.[18]
עם נפילת המלוכה, הנסיך הגדול סרגיי היה במוהילב בחברת ניקולאי השני כאשר הצאר נאלץ להתפטר.[19] במהלך החודשים הראשונים של הממשלה הזמנית, הנסיך הגדול סרגיי נשאר במוגילב בגלות מרצון בעצת אחיו הנסיך הגדול ניקולאי מיכאילוביץ', בגלל עננת השחיתות שהייתה תלויה בו כתוצאה משערוריית קז'שינסקה. עם זאת, לאחר עשרים ושתיים שנים של תחליף לחיי משפחה עם המאהבת שלו, הוא התנגד ללחץ מאחיו לנתק כל קשר עם מתילדה ובנה.
סרגיי מיכאילוביץ' חזר לפטרוגרד בתחילת יוני 1917. הוא נשאר בבירה הקיסרית לשעבר בתקופת הממשלה החוקתית, וחי עם אחיו ניקולאי מיכאילוביץ' בארמון מיכאלובסקי החדש. הנסיך הגדול סרגיי הציע נישואין לקז'שינסקה.[20] היא, למרות שדאגה לו, לא אהבה אותו וסירבה. במקום זאת, היא החליטה להצטרף לנסיך הגדול אנדריי בקווקז. ב-13 ביולי, הלך הנסיך הגדול סרגיי לתחנת הרכבת של ניקולאי כדי להיפרד ממתילדה ובנה.[21]
גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ההפיכה הבולשביקית המוצלחת של נובמבר 1917, פרסמו עיתוני פטרוגרד צו המזמין את כל הרומנובים הגברים להתייצב בפני הצ'קה האימתנית, המשטרה החשאית. בתחילה הם פשוט נדרשו לא לעזוב את העיר. במרץ 1918 זומנו שוב הרומנובים שנרשמו, וכעת נשלחו לגלות ברוסיה הפנימית. סרגיי מיכאילוביץ' נשלח לוויאטקה, עיירה קטנה למרגלות הרי אורל. עם מזוודות ביד, הנסיך הגדול הגיע לתחנת הרכבת של ניקולאי ב-4 באפריל 1918 אחר הצהריים. מזכירו האישי של סרגיי, פדור רמז (1878–1918), הלך אחריו בגלותו. בשעה שבע באותו ערב, הרכבת יצאה מפטרוגרד לכיוון מזרח לסיביר. הנסיך הגדול סרגיי הלך לגורלו בחברת מזכירו, שלושת בניו של הנסיך הגדול קונסטנטין קוסנטנטינוביץ' (הנסיכים איוואן, קונסטנטין ואיגור קונסטנטינוביץ') והנסיך ולדימיר פאלי, בנו מהנישואים המורגנטיים של הנסיך הגדול פאבל אלכסנדרוביץ'. בוויאטקה התאכסן הנסיך הגדול בבית שונה מקרוביו הצעירים בהרבה. למרות שכולם היו למעשה אסירים, הם הורשו להסתובב בחופשיות ברחבי העיר, ויכלו להשתתף בטקסים בכנסייה מקומית. אולם מצבם השתנה לאחר אחד עשר ימים בלבד.
ב-30 באפריל, הנסיך הגדול סרגיי, מזכירו ושאר הרומנובים איתם הועברו ליקטרינבורג בפקודת הסובייט האזורי אורל. המסע נמשך שלושה ימים דרך יער אורל. ב-3 במאי 1918 הגיעו האסירים ליקטרינבורג. הם שוכנו במלון פאלאס רויאל ב-Voznesensky Prospekt של העיר. כמה ימים לאחר מכן הצטרפה אליהם הנסיכה הגדולה אליזבת פיאודורובנה, אחותה של הצארינה, ולכולן ניתן מידה מסוימת של חופש. למרות שהצאר והצארינה עם ילדיהם היו שם בקרבת מקום בבית איפטייב, הם לא הצליחו ליצור קשר. לאחר שבועיים החליט הסובייט האזורי של אורל שוב להעביר את הדוכס הגדול סרגיי ואת שאר הרומנובים בקבוצתו. ב-18 במאי 1918, נאמר להם שהם מועברים לעיירה אלפאייבסק, בצפון אוראל, 120 מיל (190 קילומטרים) מיקטרינבורג, והורו להם לארוז במהירות. עוד באותו אחר הצהריים הם עלו על רכבת וכעבור יומיים הגיעו ליעדם.
הרומנובים הוצבו בבית הספר נפולנאיה, בשולי העיירה.[22] בית הספר היה קטן, מורכב משישה חדרים בלבד, הריהוט בסיסי אך דל.[22] כל אסיר קיבל מיטת ברזל. הם הורשו לעבור לחדרי בית הספר השוממים לשעבר ולסדר את סידורי המגורים שלהם בעצמם. הנסיך הגדול סרגיי חלק חדר עם פיודור רמז והנסיך פאלי.[23] למרות שהשבויים היו תחת שמירה קפדנית של חיילי הצבא האדום, הם הורשו לטייל בעיר, לדבר עם אנשים וללכת לכנסייה בימי חגים.[24] הם התכוננו לבלות זמן רב באלפאייבסק, הם שתלו פרחים וגני ירק ליד בית הספר ובילו שעות רבות בעבודה.[24] בימים גשומים, הרומנובים קראו זה לזה רומנים רוסיים.[24] בהדרגה, המשטר הוחמר ונאסר עליהם לצאת לטיולים. בית הספר היה מוקף בגדר תיל ובתעלות קטנות.[24] שבועיים לאחר מכן, הם נרצחו.
הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]
היו עדי ראייה על רציחות קבוצת רומנוב באלפאייבסק, כפי שסופר על ידי אחד הבולשביקים המקומיים, וסילי ריאבוב. מאוחר יותר הוא נזכר:
"זה היה בלילה של ה-17 עד ה-18 ביולי 1918. כשהיינו בטוחים שכל העיירה ישנה, התגנבנו בשקט דרך החלון לבניין בית הספר. אף אחד שם לא שם לב לנוכחות שלנו, כולם כבר ישנו. נכנסנו דרך הדלת הבלתי נעולה לבניין שבו ישנו הנשים, והערנו אותן, ואמרנו להן בשקט להתלבש מיד, שכן יש לקחת אותן למקום בטוח בגלל אפשרות של תקיפה חמושה. הם צייתו בשקט. קשרנו את ידיהם מאחורי גבם פה ושם, כיסמנו את עיניהם, ויצאנו לעגלה שכבר חיכתה ליד בית הספר, הושבנו אותם בתוכה ושלחנו אותם ליעדם. לאחר מכן, נכנסנו לחדר שבו תפוס הגברים. סיפרנו להם את אותו סיפור כמו שסיפרנו לנשים. גם הנסיכים הצעירים קונסטנטינוביץ' (בניו של KR) והנסיך פיילי צייתו בענווה. הוצאנו אותם למסדרון, כיסמנו את עיניהם, קשרנו את ידיהם מאחורי הגב והכנסנו אותם לעגלה אחרת. החלטנו קודם לכן שהעגלות לא ילכו ביחד. היחיד שניסה להתנגד לנו היה הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ'. פיזית הוא היה חזק יותר מהשאר. היינו צריכים להתמודד איתו. הוא אמר לנו באופן חד משמעי שהוא לא הולך לשום מקום, כי הוא ידע שכולם הולכים להיהרג. הוא התבצר מאחורי הארון ומאמצינו להוציא אותו עלו בתוהו. הפסדנו זמן יקר. לבסוף איבדתי את סבלנותי ויריתי הנסיך הגדול. עם זאת, יריתי רק מתוך כוונה לפצוע אותו קלות ולהפחיד אותו לכניעה. פצעתי אותו בזרוע. הוא לא התנגד יותר. קשרתי את ידו וכיסיתי את עיניו. הכנסנו אותו לעגלה האחרונה ויצאנו לדרך. מיהרנו מאוד: כבר השחר בישר את בוא הבוקר. בדרך, הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ' חזר ואמר שהוא יודע שכולם הולכים להיהרג. " תגיד לי למה? הוא שאל. "מעולם לא הייתי מעורב בפוליטיקה. אהבתי ספורט, שיחקתי ביליארד והתעניינתי בנומיסמטיקה. "הרגעתי אותו כמיטב יכולתי. למרות שהייתי נסער מאוד מכל מה שעברתי באותו לילה. למרות זרועו הפצועה, הנסיך הגדול לא התלונן. לבסוף הגענו למכרה. הפיר לא היה עמוק במיוחד וכפי שהתברר היה לו מדף בצד אחד שלא היה מכוסה במים".[25]
בפיר מס' 7, פיר המכרה העמוק והארוך ביותר שאינו בשימוש, עצרו הקרונות.[24] כשהם מכוסי עיניים, נצטוו בני רומנוב לעבור על בול עץ שהונח מעל 60 רגל (18 מטרים) מהמכרה.[24] הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ', האיש המבוגר ביותר בקבוצה, היה היחיד שלא ציית.[24] הוא השליך את עצמו על השומרים והם ירו בו למוות מיד. גופתו הושלכה לתוך הפיר. קרוביו נפגעו בראשם והושלכו לתוך הפיר העמוק כשהם עדיין בחיים. לאחר מכן הונחו כמה רימוני יד.[26] פתח המכרה היה מלא בעץ יבש והציתו אותו עד שלא נותרו סימני חיים מתחת לאדמה.
לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-28 בספטמבר 1918 כבש הצבא הלבן את אלפאייבסק בתקווה לחלץ את האסירים מבניין בית הספר.[26] כמה איכרים מקומיים כיוונו את חוקרי היעלמות הרומנובים למכרה הנטוש.[26] ב-8 באוקטובר החלו לחלץ את הגופות מהפיר.[27] גופתו של הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ' נמצאה כעבור יומיים.[28]
הזיהוי של הרומנובים נעשה על סמך הבגדים שלבשו ועל פי ניירות שנמצאו בכיסיהם. לחוקרי הצבא הלבן לא היו תיעוד רפואי או שיניים, ואחד-עשר שבועות במכרה שינו באופן מהותי את המראה הפיזי של הקורבנות.[28] הנתיחה העלתה כי לנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ' הייתה חבורה בצד שמאל של ראשו, אך מותו נגרם מפציעת ירי בצד ימין של ראשו.[28]
קרוביו של סרגיי קיבלו את המידע שנאסף על מותו. זה כלל את התמונה של הגופה הנפוחה. זמן מה לאחר מכן, הנסיכה הגדולה קסניה שלחה למתילדה קז'שינסקה את הפריטים שנמצאו על גופתו של סרגיי.[29] על שרשרת זהב היה תליון זהב בצורת תפוח אדמה, סמל "מועדון תפוחי האדמה שהצארביץ' ניקולאי, סרגיי, כמה מאחיו וחבריו הקימו בימי נעוריו. היה גם מדליון זהב קטן עם אזמרגד באמצע, שהיה מתנה לסרגיי מתילדה שנים רבות קודם לכן. זה הכיל את הדיוקן שלה; חתיכת עשר קופיקות שהוטבעה בשנת 1869, שנת הולדתו של סרגיי, ועליה חרוטים המילים: 21 באוגוסט מאלה – 25 בספטמבר. משמעות התאריכים אינה ידועה.[29]
לאחר ביצוע הנתיחה, גופות הרומנובים נשטפו, הולבשו בתכריכים לבנים והונחו בארונות קבורה מעץ.[30] ב-19 באוקטובר התקיים עבורם טקס הלוויה כאשר הארונות הונחו בקריפטה של קתדרלת השילוש הקדוש באלפאייבסק, שם שהו עד יולי 1919. ואז, כשאלפאייבסק עמד להיכבש על ידי הצבא האדום, הועברו הארונות לאירקוטסק .[30] שם נחו הארונות פחות משישה חודשים, לפני שהתקדמות הצבא האדום אילצה את סילוקם מזרחה. בתחילת 1920, ארונות המתים עם שרידי הנסיך הגדול סרגיי ואלו שנהרגו עמו הוצאו מרוסיה ברכבת דרך חרבין. באפריל 1920 הובאו הארונות לבייג'ינג, שם הונחו בקריפטה של הקפלה המחוברת למיסיון הרוסי. הם נשארו שם עד 1957, אז נקברו בבית הקברות הרוסי האורתודוקסי בזמן שהקפלה נהרסה. לממשלת ברית המועצות לא היה כל עניין בשימור בית הקברות הרוסי בבייג'ינג ובסוף שנות ה-80 שלטונות סין הסבו אותו לפארק. על פי ההערכות, הארונות עדיין במקומם, קבורים כעת מתחת לאזור חניה.[30] לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, פיר המוקשים שבו נהרג הנסיך הגדול עם קרוביו הפך לאתר עלייה לרגל דתי ונבנתה בו קפלה אורתודוקסית.
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 Chavchavadze, The Grand Dukes , p. 203
- ^ 1 2 3 4 5 Katin-Yartsev & Shumkov, Costume Ball at the Winter Palace, p. 54
- ^ 1 2 3 4 5 Hall, Imperial Dancer, p. 47
- ^ 1 2 3 4 5 6 Cockfield, White Crow, p. 20
- ^ 1 2 Alexander, Once a Grand Duke, p. 150
- ^ Alexander, Once a Grand Duke, p. 129
- ^ Hall, Imperial Dancer, p. 73
- ^ Hall, Imperial Dancer, p. 84
- ^ Hall, Imperial Dancer, p. 85
- ^ Hall, Imperial Dancer, p. 86
- ^ 1 2 Hall, Imperial Dancer, p. 128
- ^ Alexander, Once a Grand Duke, p. 242
- ^ Alexander, Once a Grand Duke, p. 253
- ^ 1 2 3 Chavchavadze The Grand Dukes , p. 204
- ^ Cockfield, White Crow, p. 21
- ^ Hall, Imperial Dancer, p. 167
- ^ 1 2 3 Hall, Imperial Dancer, p. 175
- ^ Alexander, Once a Grand Duke, p. 275
- ^ Alexander, Once a Grand Duke, p. 289
- ^ Hall, Imperial Dancer, p. 198
- ^ Hall, Imperial Dancer, p. 199
- ^ 1 2 Perry & Pleshakov, The Flight of the Romanovs, p. 194
- ^ King & Wilson, Gilded Prism, p. 169
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Perry & Pleshakov, The Flight of the Romanovs, p. 195
- ^ Maylunas & Mironenko, A Lifelong Passion, pp. 638 -639
- ^ 1 2 3 Van Der Kiste, The Romanovs, p. 198
- ^ King & Wilson, Gilded Prism, p. 175
- ^ 1 2 3 King & Wilson, Gilded Prism, p. 176
- ^ 1 2 Hall, Imperial Dancer, p. 222
- ^ 1 2 3 King & Wilson, Gilded Prism, p. 180
| בקרת זהויות |
|
|---|