קאמי סן-סנס

קאמי סן-סנס
**Camille Saint-Saëns**
	קאמי סן-סנס
לידה	9 באוקטובר 1835; הרובע האחד עשר של פריז, צרפת
פטירה	16 בדצמבר 1921 (בגיל 86); אלג'יר, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
מוקד פעילות	צרפת
תקופת הפעילות	1853–1921 (כ־68 שנים)
מקום לימודים	הקונסרבטואר של פריז
זרם	מוזיקה קלאסית, המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית
סוגה	אופרה, מוזיקה קלאסית, סימפוניה, קונצ'רטו
שפה מועדפת	צרפתית
כלי נגינה	פסנתר, כינור, עוגב
מספר יצירות ידוע	281
בן או בת זוג	Marie-Laure Truffot
פרסים והוקרה	צלב גדול של לגיון הכבוד (11 בינואר 1913); אביר בלגיון הכבוד (14 באוגוסט 1869); המסדר הוויקטוריאני המלכותי (1902); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קיימברידג' (1893); קצין בלגיון הכבוד (13 ביולי 1884); קצין גבוה בלגיון הכבוד (16 באוגוסט 1900); מפקד בלגיון הכבוד (30 ביולי 1894); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד (1907); פור לה מריט; אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה ;
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

שארל קאמי סן-סנס (בשם מלא בצרפתית: Charles Camille Saint-Saëns‏; 9 באוקטובר 1835 – 16 בדצמבר 1921) היה מלחין, נגן עוגב, מנצח ופסנתרן צרפתי. מן הידועות ביצירותיו, הקונצ'רטי לפסנתר מס' 2 ו-4, קונצ'רטו לצ'לו מס' 1, האופרה "שמשון ודלילה" והסימפוניה מס' 3 ('עם עוגב').

ביוגרפיה

סן-סנס בצעירותו

סן-סנס נולד בפריז שבצרפת לפקיד ממשלתי. אביו נפטר כשלושה חודשים לאחר הולדתו. אמו, קלמנס, נעזרה בדודתה -קרלוטה מסון - בטיפול בקאמי. בגיל צעיר מאוד התגלה סן-סנס כילד פלא בעל שמיעה אבסולוטית ובגיל שנתיים בלבד החל ללמוד נגינה בפסנתר עם דודת אימו. כמעט מיד התחיל להלחין, והיצירה הראשונה שהלחין לפסנתר מתוארכת ל-22 במרץ 1839 (כשהיה בן ארבע בלבד). כתב היד המקורי נשמר כעת בספרייה הלאומית של צרפת (Bibliothèque nationale de France). יכולותיו הגבוהות לא הוגבלו אך ורק למוזיקה: הוא למד לקרוא ולכתוב בגיל שלוש, ושלט בשפה הלטינית בגיל שבע.

הופעתו הראשונה כפסנתרן הייתה בגיל חמש בסונאטה לכינור מאת בטהובן. הוא המשיך בלימודיו והתעמק במיוחד באופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט. בשנת 1842, סן-סנס עבר ללמוד נגינה בפסנתר אצל קאמי-מארי סטאמאטי, תלמידו של פרדריק קאלקברנר. כשהיה בן עשר טען כי יוכל לנגן את כל 32 הסונאטות של בטהובן בעל-פה. אז גם ניגן סן-סנס, בהופעת הבכורה שלו כסולן באולם הקונצרטים איגנץ פלייל (en:Salle Pleyel), את הקונצ'רטו ה-15 לפסנתר של מוצרט, ומספר קטעים של הנדל, קאלקברנר, הומל ובאך. בתור הדרן, הציע לנגן לפי בחירת הקהל כל אחת מ-32 הסונאטות לפסנתר של בטהובן בעל-פה. השמועה על הקונצרט המרשים התפשטה בכל אירופה ואף לארצות הברית הגיעה, שם התפרסם מאמר על הקונצרט בעיתון המקומי של בוסטון.

סן-סנס למד הלחנה אצל ז'אק הלוי וגם נגינה בעוגב. הוא זכה בפרסים יוקרתיים רבים ויצא לו מוניטין שאיפשר לו להתוודע אל פרנץ ליסט, שהיה בהמשך לאחד מחבריו הקרובים. בגיל שש-עשרה, חיבר סן-סנס את הסימפוניה הראשונה שלו; השנייה, שיצאה לאור תחת הכותרת סימפוניה מס. 1 במי במול מז'ור, בוצעה בשנת 1853 לתדהמתם הרבה של מבקרי מוזיקה ומלחינים רבים. מספרים על הקטור ברליוז, שיהיה בהמשך הדרך גם הוא לידידו של סן-סנס, כי אמר עליו: "הוא יודע הכל, אך אין לו חוסר ניסיון".

סן-סנס בבגרותו

סן-סנס עבד למחייתו כנגן עוגב במספר כנסיות בפריז. בשנת 1857 החליף את לפבר-וולי בתור נגן העוגב בכנסיית מגדלנה (Église de la Madeleine), עד שנת 1877. אלתוריו השבועיים בכנסייה הדהימו את הקהל הפריזאי ואף ליסט אמר עליו בשנת 1866, כי הוא נגן העוגב הטוב ביותר בעולם.

בין השנים 1861–1865, משרתו היחידה של סן-סנס כמורה הייתה בבית הספר למוזיקה "נידרמאייר", ורבים התפלאו ששילב בתוכנית הלימודים השמרנית, שכללה מלחינים כמו מוצרט ובאך, גם מלחינים בני זמנו - ליסט, גונו, שומאן, ברליוז ווגנר. תלמידיו המוכשרים ביותר בבית הספר למוזיקה היו אנדרה מסאז'ה וגבריאל פורה, כשהאחרון, תלמידו הנבחר, היה מאוחר יותר גם לאחד מחבריו הקרובים ביותר.

סן-סנס היה איש אשכולות. מגיל צעיר למד גאולוגיה, ארכאולוגיה, בוטניקה ואף חקר פרפרים. הוא נחשב עילוי בתחום המתמטיקה. מאוחר יותר בחייו הוסיף לעיסוקיו בהלחנה ובהופעות כנגן, גם כתיבת ביקורות מוזיקה, התכתבויות עם מיטב המדענים באירופה, והוא אף כתב מאמרים על אקוסטיקה, תורת הנסתר, תפאורות בתיאטרון הרומאי, וכלים אותנטיים. הוא חיבר מאמר פילוסופי, "בעיות ותעלומות" (Problèmes et Mystères) בנושא החלפת הדת במדעים ואומנות; עמדתו הפסימית והאתאיסטית של סן-סנס הקדימה בשנים רבות את האקזיסטנציאליזם. בין ההישגים הספרותיים הנוספים של סן-סנס ניתן למנות את "בן הלוויה הזדוני" (Rimes familières), ספר שירים, ו"הסופרים הלהוטים" (La Crampe des écrivains), מחזה היתולי מצליח. הוא גם היה חבר באגודה האסטרונומית של צרפת; הרצה על תופעת המיראז', תכנן טלסקופ שנבנה במיוחד בשבילו, ואף ערך קונצרטים במיוחד במועדים שבהם התרחשו אירועים אסטרונומיים כגון ליקויי חמה.

במלחמת צרפת–פרוסיה, שהחלה בשנת 1870 ונמשכה שישה חודשים בסך הכול, סן-סנס לא הוכרח לשרת בצבא, מכיוון שהיה ממקורבי בן משפחה של נפוליאון השלישי, אך המלחמה בכל זאת הותירה את חותמה עליו. בחורף 1871 כשהמרד העקוב מדם נגד "הקומונה הפריזאית" פרץ בפריז הנצורה, הוא נסע ללונדון למספר חודשים, משום שמעמדו הנכבד בחברה ופרסומו סיכנו את שלומו. באותה שנה, הוא יסד ביחד עם רומן באסין את "האגודה הלאומית למוזיקה" (Société Nationale de Musique), אשר מטרתה הייתה לעודד מוזיקה חדשה בכלל ובעיקר צרפתית, וכיהן כמשנה לנשיא האגודה. כך צבר סן-סנס כוח ויכולת השפעה על עיצוב עתידה של המוזיקה הצרפתית. אחרי נפילת הקומונה הפריזאית, העלתה האגודה בהשמעות בכורה את יצירותיהם של גבריאל פורה, סזר פרנק, אדואר לאלו ושל סן-סנס עצמו.

בשנת 1875, נשא סן-סנס לאישה את מארי-לאאר טרופוט. לשניים נולדו שני ילדים, אנדרה וז'אן-פראנסואה, אשר מתו בהפרש של שישה שבועות בשנת 1878. סן-סנס עזב את אשתו כעבור שלוש שנים. הם לא התגרשו, אך גרו בנפרד וחיו את שארית חייהם במנותק זה מזה. כאשר הואשם בקיום יחסים הומוסקסואלים בפומבי הוא השיב: "'Je ne suis pas homosexuel, je suis pédéraste!"^[1] ("אני לא הומוסקסואל, אני עושה מעשי סדום!")

סן-סנס בזקנתו

בשנת 1886 יצאו לאור יצירותיו הידועות ביותר כיום - "קרנבל החיות" והסימפונייה השלישית, אותה הקדיש לפרנץ ליסט שנפטר באותה שנה. באותה שנה הצליחו ונסן ד'אנדי וחבריו לסלק את סן-סנס ממשרתו ב"חברה הלאומית למוזיקה". שנתיים אחר כך נפטרה אימו, והאבל עליה דחף את המלחין להרחיק מצרפת לאיים הקנריים. בשנים שלאחר מכן טייל קאמי סן-סנס בעולם והרבה לבקר במקומות אקזוטיים באירופה, צפון אפריקה, דרום-מזרח אסיה ודרום אמריקה. סן-סנס תיעד את מסעותיו בספרים שהיו פופולריים בזמנו תחת שם-העט "סאנואה".

סן-סנס המשיך לכתוב מאמרים בנושאי מוזיקה, מדע והיסטוריה ולצאת למסעות תכופים, עד שהשתקע לבסוף בערוב ימיו באלג'יר, אלג'יריה. כאות הכרה בהישגיו העניקה לו ממשלת צרפת את אות לגיון הכבוד.

קאמי סן-סנס נפטר מדלקת ריאות ב-16 בדצמבר 1921 בבית מלון באלג'יר. נערך לו טקס אשכבה ממלכתי בכנסיית מדלן, והוא נקבר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.

מורשתו

יחסיו עם מלחינים אחרים

סן-סנס היה או חבר או יריב למלחינים הנכבדים ביותר באירופה. הוא עמד בקשרי ידידות עם פרנץ ליסט ושמר על קשר הדוק עם תלמידו לשעבר, גבריאל פורה. אך על אף תמיכתו האיתנה במוזיקה הצרפתית, סן-סנס לא הסתיר את תיעובו כלפי רבים מעמיתיו המלחינים הצרפתים, כמו סזר פרנק, ונסן ד'אנדי וז'יל מאסנה. נוסף לכך, סן-סנס שנא גם את יצירותיהם של קלוד דביסי ומוריס ראוול; סיפרו עליו שאמר לפייר לאלו, מבקר מוזיקה ובנו של המלחין אדואר לאלו: "אני נשאר בפריז רק כדי לדבר סרה ב'פֶּלֶאָס ומליסאנד'." האיבה הייתה הדדית; דביסי העיר בעוקצנות: "חוששני שסנטימנטליות מפילה עלי פלצות, ואינני יכול לשכוח, כי שמה הוא סן-סנס." בהזדמנויות אחרות, לעומת זאת, הודה דביסי בהערצתו לכשרונותיו המוזיקליים של סן-סנס.

סן-סנס היה מהראשונים אשר הביאו את המוזיקה של ריכרד וגנר לצרפת. הוא לימד את יצירותיו בתקופת כהונתו בבית הספר למוזיקה "ניאדרמיאר" וביצע בהופעת בכורה את המארש מהאופרה "טנהויזר". הוא אף הימם את ואגנר עצמו כאשר נגן בשלמות את הפרטיטורות התזמורתיות של "לוהנגרין", "טריסטן ואיזולדה" ו"זיגפריד" בקריאה ראשונה, מעשה שהניע את הנס פון בילו לכנותו "המוזיקאי הגדול ביותר" בתקופתו. למרות הערכתו ליצירות של ואגנר, טען סן-סנס בעקשנות, שאיננו אוהד אותו. בשנת 1886, נענש סן-סנס על הערות חריפות ואנטי-גרמניות שהשמיע בהצגת הבכורה של האופרה "לוהנגרין" בפריז בביטול הזמנות להופיע בקונצרטים ובביקורות שליליות בגרמניה. מאוחר יותר, במלחמת העולם הראשונה, הכעיס סן-סנס הן את הצרפתים והן את הגרמנים כאשר פרסם את מאמרי ההסתה שלו בשם "גרמנופיליה", שם תקף בברוטליות את ואגנר.

סן-סנס ערך את ה"קטעים לצ'מבלו" של ז'אן-פיליפ ראמו ופרסם אותם ב-1895 בהוצאת דוראן בפריז (וכן בהוצאת דובר האנגלית ב-1993).

ב-29 במאי 1913 עזב סן-סנס בשצף קצף את הצגת הבכורה של פולחן האביב מאת איגור סטרווינסקי כבר בתחילתה, זועם, כמשוער, על מה שנתפס בעיניו כשימוש בלתי ראוי בבסון בתיבות הראשונות של הבלט.

מוניטין

סן-סנס החל את הקריירה המוזיקלית שלו כחלוץ - הוא הביא לצרפת השמרנית, שמוצארט ובאך היו הנורמה בעיניה, את הפואמה הסימפונית ואת יצירותיהם, הרדיקליות בשעתן, של ואגנר וליסט. במהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה-19 נחשב להתגלמות החדשנות האמנותית, אולם עד מהרה הפך לשמרן מוזיקלי. עד המאה ה-20 לחם סן-סנס בהשפעתם של קלוד דביסי וריכרד שטראוס.

לאחר 1890 עברו על סן-סנס כשלושים שנה בליקוט תארי-כבוד, מאבק במוזיקה החדישה וכתיבת יצירות בעלות חשיבות מועטה יחסית, ביניהן ארבע אופרות. ב-1921 חזר לקדמותו לתקופה קצרה, שהניבה שלוש סונאטות לכלי נשיפה ופסנתר. כעבור זמן קצר נפטר בשנתו במלון באלג'יר.

הוא זכור בזכות יצירות רבות ובהן "קרנבל החיות", אשר לא פורסמה במלואה עד מותו; האופרה שמשון ודלילה, היחידה שזכתה להצלחה, הסימפוניה השלישית; הקונצ'רטו לכינור מס. 3; הקונצ'רטו לצ'לו מס. 1; והסונאטה לכינור מס. 1.

מוזיקה

סגנון

בקרב מבקרי מוזיקה רבים בני תקופתו ואחריו, נחשבו יצירותיו של סן-סנס לאלגנטיות למדי ונטולות פגמים, אך חד-גוניות, חסרות השראה ורגש. היו שסברו כי יצירותיו הן לוגיות, מלוטשות, מקצועיות יתר על המידה ולא די קיצוניות ברגשות שהן מעוררות. הקונצ'רטי שלו ומרבית המוזיקה הקאמרית שחיבר, מורכבים ומסובכים טכנית ומצריכים כישורים וירטואוזיים כדי לנגנם. היצירות הקאמריות המאוחרות שלו כמו הסונאטה השנייה לכינור, הסונאטה השנייה לצ'לו, והטריו השני לפסנתר, מדברות פחות למאזין מיצירות מוקדמות יותר באותה סוגה. היצירות הולחנו ובוצעו כשהפופולריות של סן-סנס הייתה כבר בדעיכה ולכן הן מוכרות פחות. יצירות אלה מלמדות על נכונותו של המלחין להתנסות בסגנונות המאה העשרים.

יצירותיו לפסנתר, אף על פי שאינן נחשבות למאתגרות, יחסית ליצירות בנות זמנו לכלי זה, נכתבו בסגנון המרכזי בכתיבה לפסנתר, בין המוזיקה של ליסט לזו של ראוול. אף על פי שנחשב לשמרן ומיושן בשנותיו המאוחרות, סן-סנס הרבה להלחין מוזיקה חדשנית, ואף חידש חלק מהצורות הישנות יותר. גישתו המוזיקלית הושפעה רבות מן הקלאסיקה הצרפתית, ומכאן שאפשר לראות בו את מבשר הנאו-קלאסיציזם. השפעתו של מוצרט ניכרת ביצירותיו של סן-סנס; לדוגמה, הפרק הראשון בקונצ'רטו הרביעי שלו לפסנתר, בדו מינור, מזכיר מאוד את הפרק האחרון של הקונצ'רטו ה-24 של מוצרט, בדו מינור. השפעתו של סן-סנס על אחרים ניכרת במיוחד ביצירותיו של סרגיי רחמנינוב וביצירותיהם של מלחינים רומנטיים בתקופתו ואחריו.

בתור מבצע, סן-סנס נחשב לאחד המוצלחים בתקופתו. רבים הסכימו כי "אין שני לו בנגינת עוגב", וכי בנגינת הפסנתר עולים עליו ביכולותיהם מעטים בלבד. מסופר כי פרנץ ליסט אמר, שסן-סנס והוא הם הפסנתרנים הטובים ביותר באירופה. בכל אופן, בהופעותיו ניגן סן-סנס באיפוק, רגישות ושלווה. נגינתו צוינה לטובה בעיקר בגלל יכולתו הטכנית המרשימה, מהירותו יוצאת הדופן ועידונו האריסטוקרטי. ההקלטות שהקליט בערוב ימיו מספקות הצצה חטופה אל סגולותיו אלו. לעיתים קרובות האשימו את סן-סנס בנגינה חסרת-רגש, שגרמה להופעותיו להישכח לעומת הופעותיהם של פסנתרנים אחרים, כריזמטיים יותר. ככל הנראה, היה סן-סנס הפסנתרן הראשון שניגן בפומבי את כל הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט. במשך כל חייו המשיך סן-סנס לנגן בטכניקה שלימד אותו סטאמאתי- שימוש בכוח היד והאצבעות במקום השימוש בזרוע. הפסנתרן קלאודיו אראו, אשר נכח בקונצרטים אחדים של סן-סנס, ציין את התרשמותו הרבה מנגינתו הרגועה והמשוחררת.

יצירותיו

במהלך שנות פעילותו, כתב סן-סנס יצירות בולטות רבות, הכוללות ארבע פואמות סימפוניות, ו-13 אופרות. המפורסמות מתוכן הן שמשון ודלילה (Samson et Dalila) וריקוד המוות (Danse Macabre). בסך הכל, סן-סנס הלחין יותר מ-200 יצירות והיה מהמלחינים הראשונים שחיברו מוזיקה לסרטי קולנוע אילמים, כמו לסרט "ההתנקשות בדוכס גיז" (אופוס 128, 1908).

סן-סנס הלחין חמש סימפוניות, אף על פי שרק שלוש מהן ממוספרות. הוא הוציא את הסימפוניה הראשונה, ואת הסימפוניה השלישית, שנכתבה במקור לתחרות, ממניין הסימפוניות שלו. הסימפוניות של סן-סנס היוו תרומה משמעותית למוזיקה בתקופה, שהמסורת הסימפונית הצרפתית הייתה בשקיעה. פוריותו של סן-סנס באה לביטוי גם בתחום הקונצ'רטי; הוא כתב חמישה קונצ'רטי לפסנתר, שלושה קונצ'רטי לכינור, שני קונצ'רטי לצ'לו, ועוד כעשרים יצירות קטנות יותר לכלי סולו ותזמורת- מתוכן הפנטזיה המתוזמרת אפריקה; ההאוואנז, ההקדמה והרונדו קפריצ'יוזו לכינור ותזמורת; ויצירה לנבל ותזמורת. מבין הקונצ'רטי, הקונצ'רטו השני, הרביעי והחמישי לפסנתר, השלישי לכינור, והקונצ'רטו הראשון לצ'לו נותרו פופולריים.

בשנת 1886 הלחין את הסימפוניה האחרונה שלו, הסימפוניה השלישית (לעוגב), אחת מיצירותיו הידועות ביותר. בביצוע היתירה נעזרו התזמורות בצרפת בעוגבים הגדולים שבנה אריסטיד קוואייה-קול, בונה העוגבים המפורסם ביותר באותה תקופה. היצירה מפגינה את הביטחון והרווחה ששררו בצרפת בסוף המאה ה-19, תקופה הנקראת על פי רוב "בל אפוק". סן-סנס נקרא לעיתים "המלחין הצרפתי, הגרמני ביותר", ככל הנראה בגלל שימושו הרב בקונטרפונקט.

בשנת 1886 השלים סן-סנס את קרנבל החיות, אשר הושמעה לראשונה באותה שנה ב-9 במרץ. למרות הפופולריות הרבה של היצירה כיום, מיד לאחר ביצוע הבכורה אסר סן-סנס על השמעת היצירה המלאה בקונצרטים נוספים. הוא אישר לנגן אך ורק את קטע "הברבור", לצ'לו סולו ולשני פסנתרים. את כל שאר 13 הפרקים לא הרשה לנגן כל עוד הוא חי. "קרנבל החיות" מהווה ברובה פרודיה על מנגינות של מלחינים אחרים, וסן-סנס חשש שהשמעתה תפגע בתדמיתו בתור מלחין מקצועי. למרות ספקותיו בנוגע ליצירה, "קרנבל החיות" זכתה לאהדה מרובה בציבור לאחר מותו.

בנוסף, סן-סנס הלחין שישה פרלודים ופוגות לעוגב, שלושה באופוס 99 ושלושה באופוס 109, מהם מבוצעים ביותר הפרלוד והפוגה במי במול מז'ור, אופוס 99, מס. 3. סן-סנס הלחין גם רקוויאם לסולנים, מקהלה, עוגב ותזמורת.

אחת מהפואמות הסימפוניות של סן-סנס, "הכישור של אומפל", אופוס 31, התפרסמה בגלל היותה נעימת הפתיחה של תוכנית הרדיו "הצל".