לדלג לתוכן

סלעית אירופית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןסלעית אירופית
כיתוב=סלעית אירופית זכר
סלעית אירופית זכר


קובץ צליל שירה של זכר, דבון, אנגליה

מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: חטפיתיים
סוג: סלעית
מין: סלעית אירופית
שם מדעי
Oenanthe oenanthe
‏לינאוס, 1758
תחום תפוצה

תחום התפוצה של סלעית אירופית

  מקייצת
  חורפת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סלעית אירופית (שם מדעי: Oenanthe oenanthe) היא מין של ציפור שיר שסווגה בעבר כבת למשפחת הקיכליים, אך כיום משוייכת למשפחת החטפיתיים. זהו המין הנפוץ ביותר בסוג סלעית באירופה ובצפון ומרכז אסיה.

הסלעית האירופית היא מין אוכל חרקים נודד המתרבה בשטחים סלעיים פתוחים באירופה ובמזרח על פני האזור הפלארקטי, ובנוסף בצפון מזרח קנדה וגרינלנד וכן בצפון מערב קנדה ובאלסקה. היא מקננת בנקיקי סלע ומחילות. כל בני המין הזה מבלים את רוב החורף שלהם באפריקה.

בישראל תת-המין הטיפוסי O. o. oenanthe אשר מקנן ממערב אירופה עד מזרח אסיה וצפון סיביר חולף מצוי בכל חלקי הארץ, וחורף נדיר בצפון הנגב. תת-המין הדרומי O. o. libanotica (ממרכז אירופה, צפון המזרח התיכון, הלבנט עד מונגוליה) מקנן מקומי שכיח בחרמון ברום של מעל 1,400 מטר וחורף נדיר. האוכלוסייה הדוגרת מגיעה באפריל ונשארת עד אוקטובר.[2]

טקסונומיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלעית האירופית תוארה לראשונה על ידי חוקר הטבע השוודי קרל לינאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו בתור Motacilla oenanthe.‏[3] המין מסווג כעת בסוג Oenanthe שהוגדר על ידי חוקר הצפרות הצרפתי לואי ז'אן פייר וייו בשנת 1816.[4][5]

שם המין, Oenanthe, הוא גם שמו של סוג צמחים בעל שם זהה, והוא נגזר מ-"ainos" היווני "יין" ו-"anthos" "פרח", מהריח דמוי היין של הפרחים.[6] במקרה של הסלעיות האירופיות, הכוונה היא לחזרתן ליוון באביב בזמן פריחת הגפנים.[7]

לשמה העממי באנגלית של הסלעית "Wheatear" אין שום קשר לחיטה או לאוזן, אלא הוא צורה ישנה של לבן-עכוז, המתייחס לחלקה האחורי הלבן והבולט.

כיום ישנם שלושה תת-מינים המקובלים בדרך כלל של הסלעית האירופית:[8]

בעבר, הוכר גם המין Oenanthe seebohmi מצפון-מערב אפריקה לתת-מין של הסלעית האירופית (תחת השם O. o. seebohmi (דיקסון, 1882)), אך כיום הוא קיבל מעמד של מין נפרד על ידי מרבית הרשימות (כמו זו של ה-IOU), ונקרא סלעית האטלס או סלעית צפון-אפריקנית.[9]

תיאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגוון מופעים של הסלעית האירופית (מגדיר קרוסלי)

אורכה של הסלעית האירופית הוא 14.5–16 ס"מ, מוטת כנפיה 26–32 ס"מ, ומשקלה 17–30 גרם.[10]

לשני הזוויגים יש גב וזנב לבן, עם דגם "T" שחור הפוך בקצה הזנב.

לנוצותיו של זכר בלבוש קיץ חלקים עליונים אפורים, גרון צהבהב וכנפיים ומסיכת פנים שחורים. בסתיו הוא דומה לנקבה מלבד הכנפיים השחורות. הנקבה חומה חיוורת מלמעלה ולמטה צהבהבה עם כנפיים חומות כהות יותר.

קולות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לזכר שירה שורקת ומגוונת, הכוללת לפעמים חיקויים. הקריאות הן "וויט" גבוה וחד ו-"צ'אק" יבש, החוזרות על עצמן לעיתים קרובות.[11]

התנהגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדידה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלעית האירופית עושה את אחד המסעות הארוכים ביותר מכל הציפורים הקטנות, חוצה אוקיינוס, קרח ומדבר.[12] היא נודדת מאפריקה שמדרום לסהרה באביב על פני שטח עצום של חצי הכדור הצפוני הכולל את צפון ומרכז אסיה, אירופה, גרינלנד, אלסקה וחלקים מקנדה.[12] בסתיו כלל האוכלוסייה חוזרת לאפריקה, שם חיו אבותיהם.[12] ניתן לטעון שחלק מהציפורים המתרבות בצפון אסיה יכלו לקחת מסלול קצר יותר ולחורף בדרום אסיה; עם זאת, נטייתם המועברת להגירה מחזירה אותם לאפריקה,[12] ומשלימה את אחת הנדידות הארוכות ביותר מבחינת גודל גוף בממלכת החיות.[13]

ציפורים מתת-המין הגדול והבהיר של גרינלנד, leucorhoa, עושות את אחד מהמעברים הטרנס-אוקייניים הארוכים ביותר של כל ציפורי השיר. באביב רובם נודדים לאורך נתיב (בשימוש נפוץ על ידי חופמאים ועופות מים) מאפריקה דרך יבשת אירופה, האיים הבריטיים ואיסלנד לגרינלנד. עם זאת, תצפיות הסתיו מאוניות מצביעות על כך שכמה ציפורים חוצות את צפון האוקיינוס האטלנטי ישירות מקנדה וגרינלנד לדרום מערב אירופה, מרחק של עד 2500 ק"מ.[14] ציפורים המקננות במזרח קנדה נודדות מהאי באפין ומניופאונדלנד דרך גרינלנד, אירלנד ופורטוגל אל האיים האזוריים, וחוצות 3500 ק"מ של צפון האוקיינוס האטלנטי) לפני המעוף הלאה לאפריקה.[15] אוכלוסיות אחרות ממערב קנדה ואלסקה נודדות מעל חלק גדול מאירואסיה לאפריקה.[12]

מכשירי מעקב מיניאטוריים הראו לאחרונה שלסלעית האירופית יש את אחת ממסעות הנדידה הארוכים ביותר הידועים - 30,000 ק"מ, מאפריקה שמדרום לסהרה לשטחי הגידול הארקטיים שלהם.[16]

"הציפורים של אלסקה נסעו כמעט 15,000 ק"מ לכל כיוון - חצו את סיביר ואת המדבר הערבי, ועברו, בממוצע, 290 ק"מ ביום. "זוהי הנדידה הארוכה ביותר שתועדה עבור ציפור שיר ככל הידוע לנו", אמר ד"ר שמלג'והן.[16]

קינון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלעיות אירופיות מתרבות לראשונה כשהן בנות שנה. הקן נבנה כולו על ידי הנקבה בעוד הזכר יושב בקרבת מקום, שר ולעיתים מבצע מעופי ראווה. הקן ממוקם בחלל כגון מאורת ארנבת, חריץ בין סלעים או אף בחפץ מעשה ידי אדם כגון קיר או צינור. לקן יש בדרך כלל בסיס של חומר צמחי לא מסודר. גוף הקן בנוי מעשבים עדינים יותר, עלים, אזוב וחזזיות. הנקבה מטילה ביצים במרווחי זמן יומיומיים. התטולה מכילה 4–7 ביצים חלקות אך לא מבריקות שגודלן בסביבות ה-21.0 על 15.8 מ"מ עם משקל ממוצע של 2.83 גרם. צבען של הביצים כחול מאוד בהיר ולעיתים יש כמה סימנים חומים-אדומים בקצה הגדול יותר. כמעט כל הדגירה מתבצעת על ידי הנקבה אשר מתחילה אותה לאחר הטלת הביצה האחרונה או הלפני אחרונה. הביצים בוקעות לאחר כ-13 ימים. הגוזלים מואכלים על ידי שני ההורים. הם פורחים לאחר 15 יום ונעשים עצמאיים מהוריהם כשהם בני 28 עד 32 ימים. בדרך כלל מתבצע רק מחזור קינון יחיד מדי שנה, אבל כאשר מחזור ביצים אובד, הנקבה תטיל לעיתים מחזור שני.

סטטוס ושימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית המין האירופית נאמדה על ידי הארגון BirdLife International בשנת 2018 לכ-10,600,000–31,500,000 פרטים בוגרים. נוסף לכך תחום התפוצה הנרחב של המין, המוערך ב-2.3 מיליון קמ"ר, ולכן הוא מוערך על-ידי ה-IUCN במצב שימור "ללא חשש".[17]

הסלעית האירופית ובני האדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-18 וה-19 נחשבו הסלעיות למעדן באנגליה, שנקראו "האורטולן האנגלי" ורועים מסאסקס השלימו את הכנסתם על ידי מכירת הציפורים שלכדו.[18][19][20]

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סלעית אירופית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ סלעית אירופית באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ דותן יושע, מגדיר הציפורים של ישראל - סלעית אירופית, באתר פורטל צפרות
  3. ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema Naturæ per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis, Volume 1 (בלטינית). Vol. 1 (10th ed.). Holmiae (Stockholm): Laurentii Salvii. p. 186. M. dorso cano, fronte alba, oculorum fascia nigra
  4. ^ Mayr, Ernst; Paynter, Raymond A. Jr, eds. (1960). Check-list of Birds of the World. Vol. 10. Cambridge, Massachusetts: Museum of Comparative Zoology. p. 121.
  5. ^ Vieillot, Louis Jean Pierre (1883). Saunders, Howard (ed.). Vieillot's Analyse d'une nouvelle ornithologie élémentaire (בצרפתית). London. p. 43.
  6. ^ "Dropwort, Hemlock Water". A Modern herbal. Botanical.com. נבדק ב-2008-02-05.
  7. ^ "Northern Wheatear". eNature. נבדק ב-2008-02-05.
  8. ^ Gill, Frank; Donsker, David, eds. (2016). "Chats, Old World flycatchers". World Bird List Version 6.2. International Ornithologists' Union. נבדק ב-20 במאי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Species Updates". International Ornithological Committee. נבדק ב-29 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Oiseaux.net. "Traquet motteux - Oenanthe oenanthe - Northern Wheatear". www.oiseaux.net (באנגלית). נבדק ב-2020-09-29.
  11. ^ Northern Wheatear, Oenanthe oenanthe, eBird.org
  12. ^ 1 2 3 4 5 Elphick, Jonathan, ed. (1995). Atlas of Bird Migration. New York: Random House. ISBN 0-679-43827-0.
  13. ^ "Featherweight songbird is a long-distance champ". phys.org (באנגלית). נבדק ב-2020-06-05.
  14. ^ Snow, David (1953). "The migration of the Greenland Wheatear". Ibis. 95 (2): 376–378. doi:10.1111/j.1474-919X.1953.tb00698.x.
  15. ^ Bairlein, F.; Norris, D.R.; Nagel, R.; Bulte, M.; Voigt, C.C.; Fox, J.W.; Hussell, D.J.T.; Schmaljohann, H. (2012). "Cross-hemisphere migration of a 25 g songbird". Biology Letters. 8 (4): 505–7. doi:10.1098/rsbl.2011.1223. PMC 3391447. PMID 22337504.
  16. ^ 1 2 "Tiny songbird northern wheatear traverses the world" by Victoria Gill.
  17. ^ Cinnyris regius. BirdLife International. 2016.
  18. ^ Cocker, Mark; Mabey, Richard (2005). Birds Britannica. London: Chatto and Windus. p. 348. ISBN 978-0-7011-6907-7.
  19. ^ Defoe, Daniel (1724). A Tour Through the Whole Island of Great Britain. Vol. 1. London: G. Strahan. Letter 2, p. 57.
  20. ^ Hudson, William Henry (1900). Nature in Downland (2nd ed.). London: Longmans, Green. pp. 126–141.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סלעית_אירופית&oldid=40248063"